על פרפקציוניזם של סטודנטים באקדמיה

 נושא השרביט החם השבוע היווה גורם מדרבן להשלמת רשומה נוספת בסדרה "מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה".

תופעה נפוצה בקרב סטודנטים היא פרפקציוניזם (שלמותנות) בכתיבת עבודות. תופעה זו היא פעמים רבות רעה חולה לכל הדעות והיא זו הגורמת לסטודנטים למתוח זמן של שבועות ולעיתים חודשים מחייהם. תופעה זו הופכת למפלצתית כאשר היא הופכת סיבה לדחיינות חולנית ואינסופית.

הכתיבה אורכת להם כל כך הרבה זמן כי הם יושבים שעה ארוכה על ניסוח כל משפט ומשפט שהם כותבים. על כן הוריתי לסטודנטים שלי לכתוב בנושא העבודה את כל מה שעולה במוחם, רעיונות, אסוציאציות, מסקנות - ללא כל סינון, ללא ניסוח וללא הקשרים ישירים וברורים בין הפסקאות. בשלב ראשון הגיעו כך עם עשרות עמודים. "נראה לך שיש לי זמן לקרוא את כל זה" שאלתי ושלחתי אותם לקצר את הטקסט לעשרה עמודים מודפסים, לא כולל ביבליוגרפיה. כשחזרו, הייתה זו הפעם הראשונה שקראתי את העבודה, הערתי מה חסר או מיותר מבחינה מדעית בלבד. לסטודנטים יש נטייה לכתוב כל מה שהם יודעים מבלי לתת את הדעת לגבי מידת הרלוונטיות לנושא. כשחזרו עם התיקונים אמרתי "עכשיו תעבדו על ניסוח תיקני בעברית/אנגלית. אינני מתכוון לשמש כעורך לשוני. זקוקים לאחד כזה, שלמו לו ותחזרו אלי עם הגרסה הסופית לאישור הגשה.

היה זה לאחר סבבים אינסופיים של קריאת טיוטות תזה שבהן התיקונים (ניסוח והקשרים בעיקר) בכתב ידי באדום עלו על השחור המקורי, אצל הסטודנטים הראשונים לתארים מתקדמים - עד שהגעתי למסקנה שאין אני צריך לשמש יותר עורך לשוני. שיגיעו אלי עם הטיוטה לאחר עריכה לשונית לצורך בדיקה מדעית. לא מעט שילמו מאות ואלפי שקלים לעריכה כזו. אבל מה כ'פת לי. זה הכסף שלהם ולא על חשבון הזמן שלי. ללימוד כתיבה היה להם מספיק זמן במשך 12 שנים בבית הספר.

אבל מה אני בא אל סטודנטים בטענות כשיש מורים שלהם (קולגות שלי) שמשלמים הון עבור עריכה לשונית של המאמרים והבקשות למענקי מחקר שהם מגישים - 1,500 דולר בתמורה ל- 10 עמודים מודפסים ערוכים להגשה (עריכה לשונית מקצועית).

שי עגנון, חתן נובל לספרות, היה נוהג לערוך אין ספור הגהות בכתב עד שהסכים למסור להוצאה לאור. כך בעצם עשיתי גם אני לבקשות מענקי מחקר ולמאמרים ששלחתי לפרסום. אבל בניגוד לעגנון, כשיש דד-ליין להגשה - הרי למעשה יש גבול להשתוללות הפרפקציוניזם. גם הסטודנטים שלי יודעים שאין הארכת זמן להגשות.