הרהורי נעליים

 אף פעם לא הבנתי אנשים שיש להם אוסף של מאתיים פלוס זוגות נעליים. ואני לא מתכוון לאגרנים שלא מסוגלים לזרוק שום דבר, גם כשמדובר בגרוטאות. בחזקתי, נכון לכל נקודת זמן, שניים, מקסימום שלושה זוגות נעליים. מה שמתיישן או מתבלה, אני קונה חדש וזורק לעזאזל את מה שהוחלף. נכון להיום, ברשותי שלושה זוגות נעליים בלבד: זוג נעלי הליכה נוחות ליום יום, תוצרת ניו באלאנס, עם סגירה מהירה ברצועות סקוצ'. לאחר שמצאתי את הדגם הזה כנוח ביותר עבורי, אני מחליף את הזוג הזה תמיד באותו דגם - כל שנה או שנתיים (על פי הצורך).  זוג שני הם נעליי עור עם שרוכים וסוליית "לא עור" סינתטית, לאירועים יצוגיים. לא החלפתי אותם כבר למעלה מעשר שנים, כי נראים כחדשים. ואני אפילו לא מצחצח אותם במשחת נעליים, אלא מעביר עליהם מדי פעם מגבון לח לתינוקות. המגבונים מצחצחים מעולה. לפני השימוש אני מאבק אותן מבפנים באבקת טאלק המכילה אונדציל - המעכב גידול פטריות ומונע ריחות רגליים לא נעימים. משווקת לעיתים בשם הגנרי פונגימון. מומלץ מאוד למי שאינם זקוקים לתרוץ לקניית זוג נעליים חדש ללא צורך. אני לא צריך להרשים אף אחד במותג מתחלף כמו גרביים. לא הנעליים עושות את מי שאני.

אבקת אונדציל לשמירת פנים הנעל

הזוג השלישי. נעליים מעור משובח עם סוליות מעור אמיתי, בהן אני משתמש לעיתים רחוקות יחסית, באירועים ייצוגיים במיוחד. למשל בכנסים שבהם מקובל להרצות עם חליפה ועניבה באירופה ובארה"ב. ובכל זאת כאשר נערך למשל נשף קבלת פנים מפואר בטירת אידאר-אוברשטיין בגרמניה, חייבים להופיע שם בלבוש ייצוגי הולם.  

אגב, כל 3 זוגות הנעליים שלי הם בצבע שחור. שחור מתאים לכל הבגדים. כבר אינני זוכר ממתי אינני נועל יותר נעלי עור בצבע חום או אפור. 

Schloss Idar-oberstein Germany

מכיוון שאינני זקוק ללבוש מהודר לעיתים קרובות, אין לי יותר משתי חליפות (הנשמרות במתלה בד משמר) ובכל אירוע כזה שנמשך 4-5 ימים, מחליף בכל יום חולצה ועניבה. כמה עניבות וכמה חולצות בכל נסיעה מספיקות כדי שלא להראות באותו לבוש כל יום. במשך היום חולצה ועניבה אחת, שבערב מוחלפות באחרות בארוחת ערב חגיגית. תמיד בנסיעות אמרתי ברוך שלא עשני אישה. כי בהן מספיק לי טרולי שאני יכול לעלות איתו למטוס ולא זקוק למזוודה וכשבנוסף על כתפי תלוי מנשא בד נייד, שבו נשמרים מגוהצים הג'קט והמכנסיים של החליפה. מלבד זוג נעלי הליכה ובגדים נוחים שעלי בטיסה, בטרולי ארוזים עוד זוג מכנסיים, 5-6 חולצות, כעשר עניבות, כמה זוגות לבנים וגרביים וזוג נעלי העור הייצוגי, אשר משמש אותי לא מעט שנים, כשהוא מטופל בצחצוח עם משחה והברקה (כמו במסדר המפקד בצבא). כשהטרולי עולה איתי למטוס, אני לא מסתכן בכך שהלבוש הייצוגי ילך לאיבוד יחד עם מזוודה, ובמיוחד בטיסות עם החלפת מטוסים.

אך מדוע אני מקשקש כאן על נעליים? מה שמביא אותי לדבר עליהם הוא האירוע המתואר בסרטון הבא

תראה את הנעלים החדשות שלי!

נכון יפות? אז קח נשיקה

בריא לתינוקות להלך יחפים, אבל הסתיו בירושלים כבר כאן. הימים קרירים ובערבים כבר די קר. הדשאים כבר לחים מטל ומטיפטופי גשם. אז הגיע הזמן שהקטנטנה תקבל את זוג הנעליים הראשון שלה. וכמה היא כל כך גאה להיות כבר "גדולה" וראויה לנעלים.

יש לי זכרונות מהילדות הממש מוקדמת ושעליהם כבר סיפרתי כאן בעבר. אני זוכר שהתחרתי בזחילה עם אביב , תינוק בן שכנים, שנולדנו באותו השבוע. וזה בעצם אומר שהזיכרון הזה חייב להיות כשהייתי פחות מבן שנה. כמו זכרונות מוקדמים אחרים, אימתתי את זה שוב היום עם אבא שלי. הוא תמיד מתפלא איך אני זוכר לפרטים זכרונות מוקדמים כל כך. את זוג הנעליים הראשון שלי אני לא זוכר, אבל אני זוכר את הבאים ובעיקר את חווית קניית הנעליים עבורי בגילאים מוקדמים. 

במושבה הרצליה לפני שנהייתה לעיר, הייתה רק חנות נעליים אחת שבה נמכרו נעלי פעוטות וילדים. קניית נעליים הייתה טקס של ממש, שבו ליוו אותי שני הורי לחנות. אימא שלי הייתה מאשרת את הקנייה כראויה ואבא שלי היה מתמקח על המחיר. בעל החנות, איש מבוגר. נצרב בזכרוני כנכלולי. גם את זה אימתתי היום עם אבא שלי לפני כתיבת הפוסט. כשלא היה לו בחנות זוג הנעליים הרצוי במספר שלי, הוא ניסה לשכנע שאני יכול ללכת עם מספר נעליים נמוך יותר (שהוא למעשה המספר של הנעליים הישנות שבקושי כבר עולות עלי, משפשפות את בהונותי ועקבי). הוא דחף את כף רגלי לתוך הנעל הקטנה בעזרת כף נעליים. "וואלה, אתם רואים? הילד לא צריך מספר גדול יותר". וכאמור מדובר במספר נעליים שהוא כבר גבולי ובשל כך הרי הגענו לרכוש זוג חדש.  וכשלא בדיוק שיכנע, בעל החנות לא התייאש, חטף את הנעליים והשחיל אותן לתוך מתקן מתיחה מתברג שעל שולחנו. "אל תדאגו, עשר דקות והנעליים יתמתחו". זה היה השלב שנפרדנו ממנו לשלום עד שיגיע מלאי נעליים חדש במספר המתאים בשבוע הבא. או שנאלצנו לנסוע לקנות בתל אביב. וזה עד שנפתחה חנות נוספת מתחרה ליד, שהביאה לסגירתה של הקודמת לאחר זמן קצר.

איך נראו אז הנעליים הראשונות? הן היו נעלי עור מיניאטוריות. כולן מאה אחוז עור, הרפידה כמו הסוליה. והיה להן צבע חום בגוון אדמת חמרה. ניסיתי לגגל ולא הצלחתי למצוא משהו דומה שמייצרים כיום לילדים. תמיד היה לי רק זוג נעליים אחד במספר המתאים לגודל כפות הרגליים הנוכחי - לחורף. ולקיץ היה לי זוג סנדלים תנכיים. הסנדלים האלה היו אז סמל הצבריות. לא כמו היום, שבו ילדים ונוער מזיעים בקיץ בנעלי סניקרס ממותגים ומפונפנים. מזיעים בהם ללא גרביים (במקרה הטוב עם גרבי עקב). גברים הגיעו אז לעבודה עם מכנסיים קצרים. חליפות ועניבות נחשבו אז לשיא הגלותיות. הצברים בזו לכל הרגלי ונוהגי הגלות כולל שתיית האלכוהול. לא היו פאבים ולא ברים. היו מסבאות בודדות בפינות אפלות, שכונו אז "בתי מרזח", שבהם התגודדו שיכורים "בזויים", בעיקר מעליות יהדות אשכנז. אוי כמה שבזו להם שנחשבו לבור תחתיות בחברה הישראלית.

כן, ישראליות הייתה נחשבת אז לגמרי אחרת וכיום - אמריקניזציה קרתנית לבנטינית. כל סממני הלבוש הארופאיים/אמריקאיים החל מילדים וכלה באנשי עסקים, משפטנים ושאר אנשים שחושבים שהם מה שהם בשל מה שהם לובשים - כבר מחליפים את סממני הלבוש הצברי המאוורר המתאים ללוונט החם והלח. 

לא אשכח כיצד ב-1983, זוגתי ואני החלטנו בדקה התשעים לצפות בהצגת תאטרון בלונדון. מיהרנו להצגה היישר משייט בספינה. זה היה שבוע חם במיוחד, בחוץ היו 32 מעלות ו- 98% לחות. באולם התאטרון אין מיזוג. כולם מסביבנו עם ז'קטים ומעונבים ורק אנחנו "שלוכים" לבנטיניים. זה שישב לצידי מיוזע, העיר בקינאה שאנחנו ממש חכמים שהגענו בלבוש קל כזה. ואיך הוא לא חשב על זה? והנעליים שנעלנו היו סניקרס ולא נעלי עור מצוחצחים ומבהיקים. בכל זאת להופיע בלונדון בסנדלים תנכיים להצגה, זה כבר היה ממש ממש מוגזם. לאולם אופרה בברלין לא היינו מעזים שלא להופיע בבגדים ייצוגיים למשעי ובנעלי עור מהודרות. בכל זאת גרמנים. ובשביל זה צריך לפעמים שיהיה רק זוג אחד כזה.