משהו מהמתנהל בימים אלו הזכיר לי פוסט משנת 2012 שפורסם בישראבלוג ושזכרו נמחק מהעולם הדיגיטלי ובמיוחד אבד במנוע החיפוש של גוגל. אז הריני מעורר מתים ומביא כאן את חלקו הראשון של הפוסט ההוא.
קיבלתי במייל את הדברים הבאים:
"כל אדם שאנו פוגשים בחיינו הגיע אלינו במיוחד על מנת ללמד אותנו על החיים. בדרך כלל האנשים שפגעו בנו בצורה הכי קשה, הם אלה שבאים ללמד אותנו כללים חשובים מאוד לחיים, לכן אין צורך לפגוע בהם בחזרה או לשמור טינה. אלא להיות שמחים בתוך תוכינו שפגשנו את האנשים האלה, כי הם לימדו אותנו הרבה על החיים.
כלומר, דווקא האנשים שפגעו בנו הכי קשה הם המורים הכי טובים לחיים. הם מלמדים אותנו להעריך את עצמנו יותר- הם כמו סוג של מראה עבורינו. זיכרו זאת ואל תכעסו או תשנאו את אותו אדם שפגע בכם אלא להיפך- תוקירו לו תודה על כך - כי הוא עזר לכם ".
נשמע קצת ניו אייג'י (ואני מתנצל בפני כל מי שריח הניו אייג' פוגעים בעצביהם החשופים). אבל קשה להאמין שכל אדם שאנו פוגשים בחיינו הגיע או נשלח אלינו במיוחד על ידי הקוסמוס. אבל לאחר מחשבה ובהתעלם מהמשפט הקודם - נקיטת גישה פילוסופית כזו לגבי כל מי שפוגע בנו, תקטין את הרגשות השליליים שהורסים לנו את הבריאות.
לעשות בית ספר לאנשים יכול להביא לסיפוק רגעי, אך מנסיוני זה בדרך כלל חוזר אלינו מתישהו כבומרנג. אנשים מתחשבנים, וגם אלה שגרועים במתמטיקה יודעים ליצור יפה מאוד משוואות ביחסים עם אנשים. אך החיים אינם ואינם צריכים להיות מתמטיקה. למשל, קשה לאנשים ליישם את המשפט הנדוש: כדאי להיות חכם מאשר צודק.
לגבי המשפט האחרון באיגרת: "אל תכעסו או תשנאו את אותו אדם שפגע בכם אלא להיפך- תוקירו לו תודה על כך - כי הוא עזר לכם". נו באמת, קצת קשה לי להוקיר תודה לאנשים פוגענים ומציקים. ואתם?
ולמרות שאני נוטה לסלוח (אבל לא לשכוח), קשה לי שלא לכעוס על סוג אחד של אנשים, שאינם נדירים במחוזותינו - אנשים שבהם הרוֹעַ מצטרף לבּוּרוּת . רוע ובורות זהו שילוב קטלני!
אלה הם אנשים, שכשלא יודעים איך להתמודד עם דעותיהם של אחרים, כשהן אינן מתאימות להם - הם תוקפים את בעל הדעה באופן אישי - בלעג, בהשמצות, בקללות ובניבולי פה. ומה יוצא להם מזה ? הם מראים לכולם רק כמה הם רעים וטיפשים. הם גם חושבים שככל שהם צועקים יותר, הם והאחרים חושבים שהם צודקים.
ולרעים ולמרושעים כדאי לזכור: השמצת אדם אינה משכנעת אף אחד, שדעותיו אינן נכונות או צודקות - אלא את הטיפשים בלבד. להיפך, התקפת אדם ברמה האישית דווקא גורמת להראות לכולם (מלבד לטיפשים) עד כמה המתקיף חלש וחסר אונים הוא להגן על דעותיו. ולמעשה מציג קבל עם ועדה עד כמה לדעותיו האישיות אין שום בסיס עובדתי, אלא רגשי בלבד (ובמילים מכובסות - אג'נדה). למעשה הבסיס "העובדתי" של כאלה הזורעים אותו בנונשלנטיות - הוא מומצא או במקרה הטוב מעוות עד להחריד את האדם הנבון. לא פעם אנשים כאלה מתבססים על כך שהם יכולים להמציא כל דבר שהתרחש כביכול בעבר (אבל למעשה להד"מ - לא היו מעולם), כי הם חושבים שלציבור יש זיכרון של דג או במקרה הטוב של ציפור. אבל מה שהם שוכחים הוא שכל דבר מתועד כיום בגוגל וביוטיוב. וכשמדברים על הדג (והזיכרון שלו), ידועה האימרה שהדג מסריח תמיד מהראש.
לכל הילדים יש פחדים. לעיתים חלקם מתקבעים והופכים לבעיות של מבוגרים. הפחדים הגדולים שלי זכורים לי מגיל שנתיים וחצי בערך. לא יאומן כי יסופר, אבל כן, יש לי זיכרונות ברורים ומפורטים מהגיל שעדיין הייתי זוחל. יעידו כל המבוגרים.
אז בערך מגיל שנתיים וחצי זכורים לי שני אירועים, כאילו שהתרחשו אתמול.
היה זה ימים אחדים לפני הפסח. אימא שלי ערכה סדר בארון הגדול. ארון מעץ מהגוני ששלח דוד של אבא מברזיל יחד עם קונטיינר גדול מלא במזון, כדי לשבור את הרעב של תקופת הצנע. ובעת סידור הארון מטריות גדולות שחורות ניצבו בפינת החדר, נשענות על הקיר. ואני כשעברתי לידן נחרדתי ונמלאתי פחד איום. למשמע צעקותיי, אימא שלי שהזדעקה לברר את העניין חיבקה אותי ושאלה מה קרה. הצבעתי על המטריות השחורות באימה וצעקתי - "אלה נשמות שחורות".
שתבינו, אמר את זה פעוט שעדיין לא הלך לגן ושהה בבית. ובבית חילוני שאף פעם לא היו מדברים על נשמות או על אלוהים ושכאלה - אז מניין פעוט כזה בכלל ידע מה זה נשמות? לא אשכח את המבט המתפלא, הבלתי ניתן לתיאור במילים, שנתנה בי אימי. היא לא אמרה שאין נשמות. אך היא הייתה חייבת לסלק מיד את המטריות, כדי שארגע. ובארון הזה היו דברים נוספים שהורי היו חייבים לסלק, לבריאות נפשי - כפי שתראו בהמשך.
והאירוע השני - יום אחד נכנסתי לסלון האפלולי שדלק בו תנור חשמלי בעל מראה של אח עם להבות. אימת מוות תקפה אותי. רצתי אל אבי שהיה בחדר הסמוך וצעקתי כולי מבוהל. אחזתי בידו ולקחתי אותו לסלון. "אבא, אלוהים גר כאן". חשתי פחד מוות מאלוהים. ושוב אני שואל את עצמי, כיצד פעוט מבית שאף פעם לא הזכירו שמו של אלוהים, ולא נפגש עם אנשים שהזכירו את המילה אלוהים - כיצד פעוט כזה בכלל יודע מה זה אלוהים ומפחד ממנו?
וכשהייתי גדול קצת יותר, אבא שלי לקח אותי לסרט שהיו בו סצנות מלחמה של אינדיאנים. בסרט הרגשתי פחד איום. לא יכולתי לצפות בזה. עצמתי את עיניי מרבית הסרט, אבל לא יכולתי שלא לשמוע את הקולות. לאחר מכן עבר עלי שבוע של סיוטים קשים בלילות. הייתי חייב לישון במיטתם של הורי כשאור דולק. בכל פעם שעצמתי את עיניי חזרו אלי סיוטים אינדיאנים. חרדה עצומה בלתי מוסברת. ובכלל עד עצם היום הזה, אינדיאנים מעוררים בי הרגשות של דה ז'ה וו.
ובארון הגדול, כן זה של המטריות - היו מסודרים בתחתית הארון ספרים ברוסית של אבא שלי. כרכי ספרות של טולסטוי ושירה של פושקין, ספריו של צ'רלס דיקנס בתרגום רוסי, ספרי היסטוריה וכימיה. אהבתי לשבת על הרצפה, לחפש ספרים, לעלעל בדפיהם ולהביט בתמונות. באותו שבוע של סיוטי האינדיאנים, שלפתי ספר היסטורי מהארון. כשעלעלתי בדפיו ראיתי לפתע תמונה של ראש שבט אינדיאני. למראהו אימת מוות אחזה בי. ראיתי בדמיוני את הדמות שבתמונה אפופה בלהבות. ברחתי משם אל אבא שלי וצעקתי "זה האיש, זה האיש". אבא שלי נבהל מאוד, עד שהבין מה גרם לי לחרדה הזו. הוא היה חייב לסלק את הספר הזה מהבית ורק אז הסתיימו סיוטי הלילה שלי מהשבוע האחרון.
וזה לא הספר היחידי שסולק מהארון. באחד הימים נטלתי ספר בתרגום רוסי לאחד מספריו של צ'רלס דיקנס. ובכריכה היה ציור של דמות שגרמה לי לחרדת מוות ולסיוטי לילה. אלה הסתיימו כאשר אבא שלי הבין את הגורם והרחיק גם ספר זה מעיניי.
כפי שכתבתי בפרק הקודם, בילדותי חוויתי פגישות טלפתיות מדהימות עם הגברת מרגוט קלאוזנר (מייסדת תאטרון הבימה, אולפני הרצליה, והניו אייג' הישראלי) - כשהייתי חבר ילדות של נכדתה. הייתי כבן חמש, עדיין לא ידעתי קרוא וכתוב. ללא אומר, בפגישות איתה בביתה חוויתי בסיעור מוחות שלא ידעתי כמוהו. לא אשכח כיצד העלתה דמות מגלגוליי הקודמים, לטענתה. היה זה שופט בריטי שחי בלונדון במאה התשע עשרה. מרגוט ערכה איתו שיחה ארוכה באנגלית. אבל זכור לי שלא רציתי לדעת את שמו. למעשה זה היה מאוד מפחיד.
בתום החוויה הזו רצתי לביתי ונטלתי מגזין של אימא שלי באנגלית. התבוננתי בעיון באותיות, ובעיפרון על דף נייר, העתקתי שלוש אותיות שמשכו את לבי במיוחד.
כשסיימתי, רצתי לאימא שלי והראיתי לה בגאווה את האותיות שהעתקתי. מבלי שידעתי, היו אלו האות הראשונה של השם הפרטי שלי, האות הראשונה של שם המשפחה שלי, והאות השנייה המשותפת לשם הפרטי ולשם המשפחה שלי.
צירוף מקרים?
האם יודעים אתם מהו הסיכוי הסטטיסטי להעלות באקראיות את שלושת האותיות האלו? מדובר בסיכוי של 1:26:26:26 = 0.000057. כלומר סיכוי של אחד ל- 17,576. לו רק הייתי זוכה בהגרלות עם סיכוי כזה. ואספר עוד דבר. כשנסעתי ללונדון בפעם הראשונה, הרגשתי שם בבית. לא הייתי זקוק למפה כדי לנווט. הבתים והמבנים הישנים היו מוכרים. ממש דז'ה וו. כמובן שהלכתי לבקר ב- Gray's Inn Squre - במקום שממוקמות ארבע אכסניות של עורכי דין בריטיים שהורשו לייצג בבתי המשפט של הממלכה.
וכמובן הרגשתי צורך עז לבקר גם כאן:
The Old Bailey Central Criminal Court
ובכלל, כאמור בלונדון אני מרגיש כמו בבית שני. אני מסתדר עם בריטים כאחד משלהם. מת על ההומור הבריטי, אוהב סדרות בריטיות בטלוויזיה, וכשאני בלונדון אני מבלה ימים במוזאונים. כמובן כל זה אינו מוכיח שום דבר. רק חומר מעורר מחשבה. אבל כדאי מאוד לצפות בסרטון בן כשלוש דקות, מה חושב המדען המתוקשר קקו על דז'ה וו:
***
מהו גלגול נשמות והאם הוא קיים? על כך תוכלו לקרוא בכתבה הקצרה מהו גלגול נשמות?
האם הנשמה עוברת למקום אחר לאחר המוות?
אם כן, האם זו מטפיזיקה או פיזיקה (דמוית טלפורטציה של מכניקת הקוונטים). לטלפורטציה ומכניקת הקוונטים אקדיש את הפרק הבא בסדרה.
נשאלת השאלה מדוע האמונה בגלגול נשמות משותפת לבודהיזם, לדת הדרוזית, ואפילו בזרמים מסוימים של היהדות? אפשר להסביר את זה בכך שקשה לאדם לקבל שהוא חי חיים שמסתיימים באמת במותו. אז לשם מה חי בכלל? רק כדי להעמיד צאצאים? אבל נשאלת השאלה הכיצד יש דמיון כה רב בין הפרטים המתארים גלגול נשמות בתרבויות שונות, שהיו כל כך רחוקות ומנותקות פיזית זו מזו?
נכון, אף אחד לא חזר משם. אבל נשאלת השאלה, מדוע גלגול נשמות ודברים שכאלה מעוררים כזה אנטגוניזם אצל אנשים רבים כלפי גלגול נשמות בפרט, או כלפי מה שמכונה ניו אייג' בכלל? והשאלה שאני שואל היא האם הדבר נובע מפחדים להתמודד עם זה? ואז התגובה היא הדחקה או הכחשה של חוויות והתנסויות (בעיקר בילדות)? האם זה גם המקור לניהליזם?
***
היססתי אם בכלל לכתוב על כך בכלל. אבל מעט לאחר פרסום רשומה זו בגרסתה הראשונה בישראבלוג - קרה משהו מוזר. במרפסת ביתי הייתה ערימת ספרים מסודרת בקפידה. והנה אני רואה לפתע על הרצפה מונח כחצי מטר ממנה ספר שכריכתו הקדמית מופנית אלי - ספר שהיה כמעט בתחתית ערימת הספרים. והספר הזה הוא:
האם יש למי מכם מושג, כיצד הגיע דווקא הספר הזה לשם, כאשר כל ערימת הספרים עומדה שלמה? אף אחד מבני משפחתי לא הזיז את הספר. גם לא נראה לי שלחתול של השכנים יש כוח לשלוף ספר מתחתית הערמה מבלי לפזר אותה.
אני כבר לא מתפלא על דברים כאלה.
אבל שבל יחשוב מישהו שכותב הרשומה עוסק בכישופים ושכאלה. אני רק חוקר קשר אפשרי בין אריכות הימים יוצאת דופן של רבים מהמקובלים הגדולים לבין קבלה רפואית.
