ואף על פי כן נוע אנוע... (הודעה)

אבשלום בן צבי כתב בבלוגו "נקודת תצפית" מהרהורי חשבון נפש לקראת שנתו הארבעים. משיק לנושא הרשומה כאן, הם דבריו אלה:

"עמדת תצפית", יומן הרשת הזה, היה ועדיין מהלך שנועד לאפשר לי במה לפובליציסטיקה שאינה כפופה לעורך חיצוני ולא לשיקולי רייטיניג - אם כי אני בהחלט בודק את מספרי הקוראים, ובהחלט מרגיש מרוצה או מאוכזב לפעמים בהתאם למספרים האלה.  ... אני מרגיש שאני איפשהו ב"מעגל השני". יש "מעגל ראשון" של כותבים בולטים ומוכרים, שזוכים לקוראים רבים, ואני חושב שאני מוכר ומוערך על ידי כמה מהם, אבל לא נמצא שם בעצמי. ובהחלט היה עושה לי הרגשה טובה אם ל"עמדת תצפית" היו יותר קוראים.

ועוד אבשלום מוסיף:

"לא מעט פעמים אני מרגיש שאני עוסק בדברים חשובים ועושה מעשה חשוב, אבל מעטים מזהים אותו ככזה, והביקוש לו נמוך... אנחנו במציאות שבה ההכרה והתגמול נקבעים לא דווקא לפי מידת ההתמחות, אלא קודם כל לפי הביקוש. כמובן שמגבלה אחרת בהיבט הזה נובעת מיכולות השיווק העצמי הירודות שלי".

לבלוג"חשיבה חופשית" הזה, כשנוצר תחילה בפלטפורמת ישראבלוג והועבר אחר כך לכאן - הייתה מטרה המתוארת ב"אודות הבלוג". אך מזה זמן אני מרגיש כמו הבלוגר אבשלום בן צבי לגבי מידת העניין. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, גם אם בחלקן "נובעות מיכולות השיווק העצמי הירודות שלי", בסופו של דבר התוצאה קובעת. ומקצב פרסום של כ-600 רשומות בארבע שנים בישראבלוג (2-3 רשומות לשבוע) ורבבות תגובות שהצביעו על מידת העניין, הקוראים הנאמנים כאן ודאי הבחינו בהאטת פירסום הרשומות ובשינוי אופיין מזה זמן. בשמונה השנים כמעט כאן, פורסמו 490 רשומות (לעומת 600 בעבר במחצית הזמן) ושקיבלו כולן יחד סה"כ  411 תגובות. כלומר, בממוצע פחות מתגובה אחת לרשומה (שבעבר, בארבע השנים הראשונות, מספר התגובות לרשומה נעו בין מספר עשרות למאות). לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שדברים אחרים מעניינים כיום את ציבור הקוראים. אני יכול לתאר שמיד יהיו שיקפצו כעת ויאמרו - זוהי מגמה כללית בבלוגיה. אלא מה, זה ממש לא כך בכל הבלוגים של אחרים.

וכדי לשכנע מבחינה מדעית - הבה נתבונן ונשווה בין מידת העניין בפוסטים של בלוגרים בנושא השבועי של השרביט החם. כמובן שאין אנחנו יכולים לדעת ולהשוות במספר הקריאות, אבל ניתן להשוות בין מספר התגובות לרשומות של אותו נושא שנכתבו על ידי בלוגרים שונים. והשוואה  שכזו מחזקת השורה התחתונה של אבשלום בן צבי : שבמציאות מידת הערכה לכתיבתו של מאן דהו נקבעת קודם כל לפי הביקוש על ידי הקוראים".

כבר אינני צעיר ובגיל שאדם כבר מתחיל לחשוב מה הוא ישאיר לדורות הבאים. ובסופו של דבר, כי למען האמת מה שישאר הוא אולי רק מה שנכתב ויכתב כאן (בהנחה שהתיעוד ממנוע החיפוש של גוגל, לא יימחק כמו התיעוד של 600 הפוסטים מישראבלוג, ועוד 100 פוסטים שפורסמו שם בעבר בבלוג דע-א-קטואליה). 

לאור הרהורים נוגים אלה, הגעתי להכרה שאני משתף כאן את שארית מוקירי זכרי. ללא קשר למידת הביקוש, ואני מתכוון (בלי נדר) להמשיך להביא לכאן בעיקר את החומרים הבאים:

א. שירים ופרוזה קצרה - ללקט ולרכז כאן את כל מה שכבר פרסמתי במקומות שונים. שירה חדשה, במידה ותנוח המוזה, אפרסם מעתה אך ורק כאן. ניתן להיכנס אליהם מהלשוניות "שירים שלי" ו"סיפורים שלי".

אמנם יש ספר שירה אחד מנייר, בהוצאה מוגבלת של המשפחה. במספר עותקים מוגבל המספיק למתעניינים במשפחתי הקטנה וחברי הקרובים. ויש גם ספר פרוזה אחד מנייר, בהוצאת ספרים מסחרית (וללא השתתפות עצמית של המחבר בהוצאות, כמקובל בימנו) - בשם הולדתי "הסודי" עלי אדמות ועל כן הוא אינו יכול להגיע לכאן. גם ספרי מדע שנכתבו בשם המופיע בתעודת הזהות שלי, לא נחשבים במנין הכתיבה בבלוג הצנוע הזה.

ב. מטרה שניה היא  השלמת יבוא רשומות רלוונטיות, מעודכנות וערוכות מחדש, מתוך אלו שפורסמו לראשונה בישראבלוג ועוררו עניין בציבור הרחב. חלקן קושרו בזמנו לאתרי ממשלה, מוסדות חינוך וכרשומות אורח באתרי אקטואליה כמו "נענע" עליו השלום. אבל הקישורים האלה, המפנים לרשומות דאז בישראבלוג, כבר אינם מובילים כעת לשום דבר מלבד לעמוד הראשי של "רשת 13" - האכסניה האחרונה לשעבר של ישראבלוג. 

כנ"ל גם אירע לכל הקישורים לרשומות האלו בחיפושי גוגל. על כן, כדי שלא יאבדו, סיבה טובה ליבא אותן ערוכות ומעודכנות מחדש לבלוג כאן, גם אם לא יעורר כעת עניין רב בקרב הקוראים, אולי יעורר מתישהו בקרב מישהם בעתיד. כשכבר לא אהיה כאן.

כאמור, חלק קטן מהרשומות האלו אמנם כבר יובאו לבלוג זה בהעתק והדבק, אך צריך להשלים את התמונות והסרטונים (שמופיעים כעת כמסגרות ריקות) - שנעלמו עם סגירת שרתי התמונות של ישראבלוג לשעבר. עבודה סזיפית, אני חייב לציין, שאני מקווה להשלים גם אותה בהדרגה.

ג. מטרה שלישית היא להשלים את הסדרות בקישורים שבשול הימני בבלוג, בעיקר את סדרת "חינוך ילדים", סדרת "מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה", סדרת "החלום ופשרו", והסדרות שעדיין בטיוטות כמו "הצהוב בעולם האקדמי", "הנדסה גנטית בחקלאות ובאדם" ו"חלקי חילוף ביולוגיים מתאי גזע - בשיקום גוף האדם עקב מחלות ניווניות והזדקנות" (שזה אגב חלק מההתמחות המקצועית שלי)... 

ואת זה אני מתכנן לעשות, למרות הסטטיסטיקה המראה רק כ- 40 כניסות קריאה בלבד  בממוצע, לכל אחת מהסדרות מהקישורים שכבר מופיעים בשול הסדרות הימני בבלוג. ירצו מי שירצו, יקראו מי שיקראו. אולי מישהם יגלו בזה עניין בעוד 800 שנה, אם גוגל וכדור הארץ ישרדו.

בשיר "בחירות" כתבתי:

"וַאֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לָנוּחַ
לָנוּחַ אוֹ,
                  נוֹעַ לַנּוֹעַ".

 

אז אלו עיקרי חשבון הנפש לגבי עתיד הבלוג. וגם אם חסר עניין לציבור - אף על פי כן נוע אנוע. ובדרכי ובקצב שלי.

אומרים כי יין טוב משתבח עם הזמן. 

ראשית..

ואחרית...

למעוניינים בקבלת עדכונים במייל לפרסומים חדשים כאן, אפשר להרשם בגדג'ט מנויים בשול הימני (כתובת המייל אינה גלויה לציבור ולבעל הבלוג):

או ניתן לעקוב בלחיצת הכפתור "קרא" (כאשר הנכם מחוברים לחשבון הבלוג שלכם) ובאותו אופן לבטל, בכל עת בגדג'ט :

כמובן כל רשומה חדשה מתעדכנת בזמן אמת באתר קהילת פרפרים - הבלוגוספרה שלנו

בשם וכינוי

זהו הנושא החם השבועי במדור השרביט בפרפרים. 

כידוע יש בלוגרים הכותבים בכינוי או בשמם הפרטי בלבד. לרוב הכינויים הם בשפה העברית, אך לעיתים הן הכינוי והן שם הבלוג (הנכתב בעברית) הם משום מה באנגלית או בג'יביריש לועזי. למה? אשאיר את זה להם להסביר. 

מרבית אלה הכותבים בשמם המלא, למעשה אינם חושפים פרטים על משפחותיהם, חבריהם לחיים, ללימודים ולעבודה אלא כותבים בנושאי נישה, בתחומי התמחותם המקצועית. 

למרות הסקרנות הטבעית של הקוראים לדעת מי אני, כלומר איזה שם אני נושא בתעודת הזהות - אני אמשיך כנראה לאכזב אתכם. אבל הקוראים הקבועים בבלוגים שלי או בפורמים שבהם אני משתתף (תחת הכינויים "קנקן התה", "קנקן" או "דור ירושלמי") - יודעים לא מעט עלי כאדם ועל תחומי עיסוקי (הרשמיים והפחות רשמיים - שלאחרונים נקרא להם תחביבים). 

אז מדוע אני כותב באנונימיות בבלוגים שלי?

תחת שמי האמיתי, המחפשים בגוגל ימצאו מספר לא מועט של דפי ערכים. למעשה אני דמות די ידועה לרבים באקדמיה בארץ ובעולם וגם מחוצה לה. מצד שני מנוע החיפוש של גוגל מכיר כמובן גם את הכינויים שלי ברשת. ואת מה שיש בבלוגים שלי אני מביא מבלי להתהדר ברשימת הפרסומים המדעיים והכיבודים. אין אני מוצא צורך להביאם לבלוגים (למרות שכפי שתראו יש כאלה החושבים אחרת). בבלוגים שלי יש מסרים שלרוב אינם קשורים למסביב של העולם המקצועי והמשפחתי שלי. כי המסביב הזה רק יכול להסיט את הקוראים מהעיקר. למעשה אין אני רוצה שיהיה כל קשר בין הבלוגים לבין שם לידתי הרישמי במנועי החיפוש. מדוע? נו טוב, אולי זה יהיה פחות סודי בהמשך.

כתבה לי פעם אחת בתגובה: "אוי כמה שאתה מת לספר לנו את זהותך ושמך ... זה חוזר על עצמו בפוסטים רבים שלך .העיקר שהקנקן מלא ואנו שותים ממנו". 

עניתי לה בקריצה: " אם אגלה את שמי הקסם יפוג. מכירה את עוץ לי גוץ לי"?

וקורא אחר כתב בכנות בתגובה לפוסט : "יש בלוגרים (וזה תקף גם לגבי כל יישות אינטרנטית אחרת) שאני ממש רוצה לדעת מי הם, איך הם נראים ומה הם עושים. משום מה זה לא תקף עליך. כאילו המוח שלי אומר "אני יודע את כל מה שאני צריך לדעת"! ברור שהרצון הזה קיים, אבל זה הרבה פחות".

ועוד תגובה:  "הסקרנות לגבי "מי אתה" ב- RL לא ממש "הורגת" אותי , אבל אני לא חתול. אני מכיר את הניק, וזה מוצא חן בעיניי ומספק, עד אשר תרצה אחרת.

כמוך גם אני חושב שהפוסטים שלי מדברים ומדבררים אותי היטב".

פעם סיקרתי בבלוג טקס הומוריסטי מיוחד במינו שנערך בטבע, לציון קידום אקדמי של אנשי סגל באוניברסיטה. כתגובה כתבה לי אחת הקוראות: 

"לא ידעתי שבכלל מתקיים טקס כזה, מסורת חמודה מאוד וכל הכבוד לך שצילמת ופרסמת. חסר לי רק דבר אחד - תמונה שלך."
עניתי:
"הרבה דברים לא ידועים ולכן אנחנו כותבים עליהם בבלוגים שלנו. נכון? ובמקרה זה אני לא החשוב אלא רק הצלם".

והרי הסבר למקורם של הכינויים תחתם אני כותבי:

"קנקן התה" (ולעיתים בקיצור "קנקן") - הושאל ממשל קנקן התה של ראסל. ואם אתם נורא רוצים לדעת משהו על קנקן התה, תצטרכו לקרוא בקישור " אודות הבלוג והכותב".

בבלוג האקטואליה "דע-א-קטואליה" כתבתי בישראבלוג תחת הכינוי "חץ ופרח" בהשראת הטור הסאטירי "חץ מסילבי", שכתבה בעבר סילבי קשת המיתולוגית בעיתון הארץ. "דור ירושלמי" הוא הכינוי שלי ב"במה חדשה", מאחר ואלגוריתם ההרשמה סירב לקבל את הכינוי קנקן התה.

על היסטוריית הכתיבה הבלוגוספרית שלי ובכינוים השונים כתבתי כבר בהרחבה כאן. חשוב לציין כאן שוב, שמטרת הכתיבה אינה כוללת מי אני, מי בני משפחתי ומיהם חברי. וכי מה הם אשמים, שחייהם הפרטיים צריכים להיחשף כאן?

האנונימיות גם מאפשרת לי לבקר את המתרחש באקדמיה (מבלי לציין שמותיהם של המבוקרים), ולכן מבלי הצורך לבקש אישור פרסום מדוברות המוסדות.

אני לא רק איש אקדמיה, אלא בנוסף במשך שנים רבות גם - עובד מדינה כראש תחום באחד ממשרדי הממשלה. ובתור שכזה אני אינני חופשי להביע בציבור את דעותי האישיות, בוודאי לא דעות פוליטיות וביקורת על מוסדות המדינה ונבחריה (מה שאני יכול לעשות בחופשיות רבה תחת מעטה האנונימיות).

האנונימיות נותנת לי את החופש לכתוב כאוות נפשי! מה לעשות, גם אני חייב להתנהל תחת חוקים: הזדהות פרסונלית ושתיקה, או אנונימיות וחופש הדיבור.

אבל מחיר האנונימיות הוא בכך שהיא עשויה לפגוע באמינות. באנונימיות יש רק חיסרון אחד, שאני שם עליו קצוץ - כאשר אני מביא ניתוח מדעי שמעורר מחלוקת, היו מגיבים שביקשו לראות את התעודות האקדמאיות שלי. חחחחח

הרי דעתם המלומדת שלהם, כמובן שאינה ראוייה בעיניהם לפיקפוק - דעות קדומות המבוססות על דברים בלתי מדוייקים, לא מאומתים ואפילו על הכזבים (FAKE) שהם דולים ברשתות החברתיות ואצל פרופסור גוגל - כל מיני מיתוסים שביניהם ולאמת כמרחק מזרח ממערב.

אבל אצל אלו אני במילא נוכח ששום עובדה מדעית או מחקר רציני, - אינם מזיזים אף אחת מאמונותיהם או מהאידיאולוגיה שלה. גם אם אני מביא הוכחות שעכשיו יום ולא לילה, מיד קמים עלי כאלה שיטענו טיעונים כמו: "כל פעם יוצאים מחקרים האומרים אחרת", או "בעוד אלף שנה המדע יוכיח שאני הוא זה שצודק", או בסגנון: "לא יעזור לך כלום - עכשיו לילה ולא יום". ויש כאלה מהסוג השלישי, שכשאינם יכולים להתמודד עם העובדות - פשוט משמיצים. כמו: "אני לא מאמין כמה טיפש יכול להיות המדען הזה, בטח הוא מקסימום איזה דוקטורנט". ובחור בן עשרים למשל (שאם לא שרת בצבא, וכך נראה לי, אפילו לא סיים תואר ראשון, אם הוא בכלל לומד), טוען שהוא מבין בעניין כמו פרופסור לפחות, וכמעט מבקש ממני תעודות.

בענייני דת, אמונה, אידיאולוגיה, דעות קדומות - כנראה אי אפשר לשכנע אף אחד בשום עובדות מדעיות, כאשר הוא לא מוכן לזוז מדעותיו. אז מדוע אני בכלל דן בסוגיות כאלה? הסיבה פשוטה: רוב התגובות לפוסטים הן של המתנגדים (שלפעמים מאוד "צעקנים"), אבל הרוב הדומם קורא, חושב ומקבל. ואני בעצם כותב למי שכן מוכן לתת מחשבה שניה, אבל לשם כך צריך לקבל את הידע. בכך בלבד דייני. אין אני מתכוון לשנות אף אחד מאורח חייו - כל אחד לוקח אחריות על חייו. אני כן פועל להפריך שטויות ושקרים מדעיים שמנסים להפיץ כל מיני מסיונרים אידיאולוגים חסרי אחריות - אצלי או בבלוגים שלהם.

אז אם זהותי ופועלי האקדמים והציבוריים היו ידועים לכם, האם דברי היו מתקבלים אחרת? יתכן שאצל אחדים. אבל אינני רוצה שאנשים יקבלו את דבריי רק בגלל כבוד אקדמי או ציבורי, אלא שיתייחסו לתוכן הדברים. אמנם אין אני מסתיר בבלוגים את השכלתי וחלק קטן ממעשיי או השגיי, אך אין אני זקוק למעטפת של כבוד, שאולי הייתה נחשפת מגילוי שמי המפורש בכדור הארץ. אינני מתהדר בהשכלה או בידע שלי. אני כן משתמש בהן לכתיבת המסרים בפוסטים בבלוגים שלי. אין אני רואה בזה פסול, אלא יתרון - כי לידע יש יתרון על אמונות או דעות קדומות, או אפילו על מידע שמבוסס על כתבה מפוקפקת בעיתון, שלקורא הממוצע אין הכלים לבדוק את מהימנותה המדעית.

היו גם כאלה שהאשימו אותי בשחצנות, בהתנשאות, בדמגוגיה ומה לא? אך תגידו, האם מישהו שכותב באנונימיות אפשר להאשימו בהתנשאות ואגו?

ובכלל מה שוות האשמות האלה, כשהן באות במקום התייחסות עניינית לעובדות? מה מעידות תגובות כמו: "כתבת כל כך הרבה שטויות, שאני אפילו לא יכול לענות עליהם"? (ואולי בעצם הוא לא יודע?).  או: "מה אתה בכלל יודע על הדברים האלה?" או: "יש לי כל כך הרבה מה להגיד, אך במילא לא תשתכנע מדברי, כי לא תהיה מוכן לצאת מהקופסא". מה לעשות, כנראה הקופסא שלהם "טובה" יותר משלי לדעתם.

אבל איך לומר, יש כאלה שמי שאינו חושב כמותם, ואינם יודעים להעמידו בצורה עובדתית עניינית על טעותו - במקום, כל מה שהם יודעים לעשות הוא לכנות אותו "דביל", או "שמאלני" (שכידוע זה הפך לכינוי גנאי נוראי במחוזותינו). וכשהוא כותב משהו על דת או אלוהים , זוכה רחמנא לצלן לכינוי "עוכר ישראל".  או אם הוא מתייחס לטבעונות מהיבטים מדעיים ורפואיים, הוא זוכה לכינוי "טובח חיות" או "טבחון". ולמעשה אם תבדקו את יפי הנפש האלה, אולי תגלו שחלקם לא שרתו בצה"ל, שאולי רשום בתיקם הרפואי סעיף פסיכיאטרי, שאולי יש להם תיק במשטרה, ושאולי שייכים לכת מטיפים. אבל חלילה, אני לא מכליל כמוהם.

ולגבי ההתנשאות שבה הואשמתי פה ושם, אומר כי רבים הבלוגרים שכותבים כביכול בצניעות או בביטול עצמי, אך האגו זועק למרחקים. אם לא מהפוסטים אז מהתגובות שלהם. בדרך כלל הם אלה שמאשימים אחרים בהתנשאות ומוטב שיבדקו בציציות שלהם. אך כאמור לא באתי לשנות טבע אנוש.

בניגוד להרבה מדענים לא מעטים אחרים, הרודפים פרסום ציבורי באמצעי התקשורת, בין אם למטרות האדרה עצמית או בין למטרות קידום אקדמי - אני ברחתי מזה כמו מאש. יתכן והקידום שלי היה איטי יותר מאשר אותם "נסיכים". את כל אשר השגתי היה בעבודה מפרכת במו ידי ובעזרת הצוות הנאמן שלי. יתכן שבשל כך גם העבודה המדעית שלי מוערכת על ידי מדעני העולם הרחב, הרבה יותר מאשר מידת הפירגון בישראל, אבל לפחות לא כתבו עלי בעיתון ולא ידעתי שאני כזה.

  

ולסיכום, הרי ידוע שלרבים הקנקן חשוב יותר מאשר תוכנו. אז אני מזדהה בפניכם בכינוי קנקן התה. קנקן מטבעו שנועד ורוצה להשקות. ותה הוא משקה שיכול להיות מתוק ויכול להיות מר או חמצמץ. כל אחד שותה את התה שהוא אוהב. ואני יודע שיש האוהבים את התה שלי ויש רבים שמאוד לא. התה שלי מאוד אישי, אבל לא במובן הפרסונלי. אני לא מייפה את הקנקן וממעט לעטר אותו בהישגים פרסונלים. אני פשוט מכין את התה שלי ומציע אותו לשתיה. מי שירצו - יקבלו. ומי שלא ירצו - שישתו תה אחר.

זו תהיה המילה האחרונה

רשומה זו תהייה המילה האחרונה שלי. אני מבטיח. רשומה שתתיחס במידה זו או אחרת לכל אחד ואחת מכם. לטוב ולרע. רשומה שיש בה צורך כדי למוטט אגדות אורבניות בהתהוותן. כי כרגיל יש הלהוטים מאוד להפיצן. כי יש צורך להבדיל בין מציאות לדמיון. בין עובדות להמצאות.  בין אמת לשקרים. בין מעשים לצעקות. להבדיל בין הרוב השקט לבין קומץ צעקני, שבחסות האלמוניות מנבל את הפה כאשר אין לו מענה. להבדיל בין המעריכים לבין אלו שממתינים בפינה עם פגיון בידם. לדבר על אלה שאין להם על מה להגיב ומילה טובה אין. ואם יגיבו זאת תהיה לרוב הערה עוקצנית, תלונה או מחאה.  
האם והיכן את/אתה נמצאים ברשימה? 

אז הסכיתו ושמעו, יש לי כאן אי אלו דברים שבמידה זו או אחרת ידברו אל כל אחד ואחת מכם.

שוב פעם, כמו מדי שנתיים-שלוש הודיעו על סגירה ישראבלוג. זה כבר הפך לתופעת 'זאב זאב'. אלא שהפעם זה היה שונה. היה תאריך סגירה. וכמו שפרעה היה זקוק לעשר מכות מצרים, רבים בישרא היו זקוקים למכה האחרונה כדי לקלוט ולנטוש את סיר הבשר שלהם. הקש ששבר את הגמל היתה ההדגמה של החשכת ישראבלוג ל- 24 שעות. זו לא הייתה סתם תקלה, אני אומר לכם.
  
בכל פעם מחדש, כשאיום הסגירה מונף על ישראבלוג, קם וועד פעולה. למרות מצבי הבריאותי דאז, הייתי חבר פעיל, ולמעשה מהמובילים באחד מהם. כשתוצאת המאבק ההוא שלנו הייתה התחייבות בכתב  של מנכ"ל נענע 10 ליישום מסמך דרישות  ניהוליות וטכנולוגיות לשיפור האתר. במסמך מפורט שהצגנו לו. מסמך רב עמודים שעמלתי בהכנתו בעזרה הטכנולוגית של n_lee ובעזרתו המשפטית של אבו אלמוג, הלוא הוא המשפטן ד"ר גל אמיר. זהו מסמך שהעברתי אישית למנכ"ל נענע 10 דאז, לפני הפגישה עם הוועד.

התוצאה - מנכ"ל נענע 10 דאז התחייב ליישם בשלבים את התוכנית שהצגנו  תוך חצי שנה. משחלפה חצי שנה ולא נעשה דבר, האצתי בחברי הרדומים להתעורר. האמת שהיה קשה להעיר אותם (אולי יאמרו לכם היום אחרת. אך יש לי תיעוד במיילים. איזה מזל שכיום אי אפשר להכחיש דברים שנשלחו בדואר, ואם מישהו יעז לומר שלא כך הדבר - הוא מסתכן שאציג את המייל/ים שלו קבל עם ועדה). אז האצתי בחברי למאבק וכן בפניה באתר ההצלה לכ-400  בלוגרים מנויים בערך - לנקוט בשביתת כתיבה  מאורגנת כמחאה. שביתת כתיבה לתקופה של שבוע כצעד ראשון, ולהרחיבה בהדרגה אם יהיה צורך. 

זה היה כשעוד הייתה בישרא מסה קריטית של בלוגרים. כשעוד היה בידי הבלוגרים הכוח המספרי ללחוץ ולהשפיע. והכל מתועד גבירותי ורבותי, במיילים גם במסמכים, וגם בבלוג ההצלה שפתחתי דאז.  את הבלוג הזה פתחתי כמחאה על פיטורי העורכת והמנהלת מריאט כהן, ומשום שאני מאמין בפתיחות ובשיתוף מלא של הבלוגרים במאבק. כי האמנתי ועדיין מאמין שאיחוד כוחות (בניגוד לפילוג) הוא כוח.

התוצאה הייתה שחבריי לוועד, כולל עורכת ישראבלוג שפוטרה ואחר כך הוחזרה למין איזשהו תקן חלקי - השתפנו. פשוט השתפנו ! לקצר בסיפור, פיניתי את הדרך לאלה שהובילו את ישראבלוג למצבו הנוכחי. שוב הבטחות. שוב קמה יוזמה זו או אחרת. כמו רכישת האתר מנענע 10 במטרה לשפרו על ידי גיוס המונים. כך כולם היו בעננים והשמחה הייתה גדולה לשמע הבשורה - שהנה אוטוטו חברת הזנק מסתורית חפצה להשקיע בישראבלוג. "זה יהיה עניין של חודשים מספר". שנתיים עברו מאז והסוף ידוע - לא מינֵי ולא מקצתֵי. לא חברת הזנק ולא נעליים. 

את כל זה אני מספר כאן לכל אלו שמקשיבים לאלה שמפיצים עלי את השמועה "שברחתי" (ואני יודע היטב מי הם). אז לא, לא ברחתי - החלונות הגבוהים בישרא הפעילו עלי מעשי בריונות וצנזורה, כדי לסתום לי את הפה. והסיפור המלא למעונין כאן. 

במצב העוין שנוצר, עזבתי את ישראבלוג בטריקת דלת. לאחר בחינת אלטרנטיבות, בחרתי בפלטפורמה חדשה. בחרתי בפלטפורמה שבה אני כותב עכשיו כבית לבלוג המשך. בלוג שכיום יש לו קהל קוראים גדול פי עשר לפחות מזה שהיה לבלוג בתקופת הזוהר בישראבלוג. 49 אלף בחודש האחרון. אני לא זקוק לקושש קוראים כפי שהאשימו אותי הקנאים בישראבלוג. ואגב גם הבלוג שלי בישרא צעד בראש רשימת הפעילים. מסתבר שגם מעמד הבלוג דאז בפעילים עצבן שם כמה נפשות פועלות, שניסו בכל מיני אמצעים שפלים להוריד אותו משם. אבל מה זה משנה - זה כבר מזמן היסטוריה.

והקוראים שלי לשעבר בישרא, אלה שאמרו שימשיכו לקרוא באש ובמים בבלוג החדש - אז אמרו. רובם הגדול נעלמו. אמרו שממשיכים לקרוא לכאורה. אבל  הפסיקו להגיב בטענה "שאינם יודעים איך להגיב בבלוג". שיהיה, כנראה שבשביל להגיב כאן צריך תואר אקדמי לפחות. נו, באמת תירוץ טוב מזה לא יכלו להמציא?
מישהו נורא נעלב ממני לאחרונה מכך  שכיניתי אנשים כאלה אנשים קטנים ומתחשבנים - בחשבונות שרק אלוהים יודע מהם.  

שתיקת הכבשים קראתי לזה. חרם הגאווה הפגועה של ישראבלוגרים שהרגישו נבגדים. אוי יו יויי, הבוגד עזב לבלוגספוט. אבל מסתבר שהבלוג הסתדר והצליח גם בלעדיהם. למעשה גם גיליתי שההשקעה שלי בישראבלוג במקום כאן מלכתחילה, הייתה השקעה גרועה מאוד, מסיבה שאסביר בהמשך. למעשה גיליתי שאפשר לכתוב כאן בנוחות, בטכנולוגיה של המאה העשרים ואחת. ובד בבד להיפטר גם מאותם טרולים אלמוניים המשתכנים במרחבי ישראבלוג. כן, עולם חדש נפתח בפני - עולם נקי מפוליטיקה קטנונית והתנצחויות של ישראבלוגרים. שבמקום שיתאחדו כשמונף מעליהם הגרזן, הם מתחילים לריב ביניהם ולשפוך את כל המשקעים שלהם...

אבל הפעם זה היה שונה. היה איום סגירה עם תאריך. עשרות ישראבלוגרים היו המומים. חסרי אונים. מה עושים ואיך עושים? איזה בית מתאים להם? 
בניגוד לכל מה שחושבים ומפיצים עלי, בכל זאת נשארה לי פינה חמה לישראבלוג על כל חולייו, לפחות לכמה מידידיי הווירטואלים שם. אז חשבתי שבתור מי שכבר התגלח מחוץ לישרא שנתיים וחצי, אני יכול לספק לבלוגרים בישרא אינפורמציה מנסיוני. אינפורמציה שתעזור להם לבחור בית חדש ולנחיתה רכה בו. לספק אינפורמציה מפורטת על האופציות העומדות לרשותם ומה היתרונות והחסרונות. על מה שיש ועל מה שיש יותר. כי כל דבר הוא טוב בהרבה יותר מישראבלוג. כתבתי סדרה של רשומות על אופציות הגיבוי השונות לפי מטרה. על גיבויים שונים לצורך יבוא לבית החדש או לצורך ארכיון (כולל האופציה של גיבוי ארכיוני של הבלוגים של חברים למזכרת). למודאגים על אובדן האופי הקהילתי של ישרא, פרסמתי מדריך על התנהלות קהילת Blogger בשפת הקודש. קהילה שיש לה דף ראשי כמו בישראבלוג. וכן כתבתי עוד טיפים והסברים למיניהם. לא מעט פנו אלי להסברים נוספים. 
במקביל לפרסום המדריכים בבלוג שלי, הם פורסמו גם בבלוג ההצלה. שיש לו רשימת מנויים גדולה יחסית בקרב הישראבלוגרים לדורותיהם. הרוב שם באמת קיבלו את ההדרכה שלי באהבה ובהכרת טובה. היו מהם ששמעו שם על מועד הסגירה הקרוב בפעם הראשונה. 

אבל כמובן היה מיעוט צבוע וקנאי, שלאחר שלמד והסתדר לכאורה בבית חדש (יותר נכון לומר לגביהם - במחסן), הפרסום שלי בבלוג ההצלה חרה לו. שיחרר להם פיוזים. במה לא האשימו אותי? החל "משרלטנות", "מקישוש" קוראים, ואפילו מיד לאחר קבלת הידיעה שישראבלוג  נשאר עוד פעם באוויר לזמן בלתי ידוע  - איחלו לי "להתפוצץ" "ולהתאייד" (שזה בערך כמו לאחל למישהו למות). והם בדומה לבלוגרית צעירה חצופה שטוענת כי אני "שורף את ישרא" - רוצים שאסתלק, שאתנדף בלשונם. שכחו שרק אתמול ישראבלוג עמד בפני סגירה סופית. והם כנראה אינם מבינים שישראבלוג אינו שייך לאבא שלהם. שישראבלוג, בניגוד לפלטפורמות כמו וורדפרס ובלוגספוט שהן בבעלות פרטית של הבלוגרים - ישראבלוג הוא פלטפורמה ציבורית. אף אחד שם אין לו זכות לסתום לי או לאף אחד אחר את הפה. זו לא הסתדרות עובדים. רק אני אחליט אם ומה אני רוצה לפרסם. לאף אחד שם אין זכות לגרש אף אחד. לאף אחד אין שם שום פריווילגיה על האחר. לא בשם הוותק ולא בשם השמתק.

וכשציינתי זאת בבלוגי, מייד קמו עלי אנשים שכנראה חברויות ישראבלוגיות וקליקיות מעוורות את שיפוטם - הכיצד אני מלין על מי שמעליל עלי דיבה, משמיץ ומקלל? מילה אין להם על המשמיצים אותי כשרלטן והמאחלים לי שאתפוצץ ואתנדף. וכמה יפי נפש הם אלה שאומרים שאין להם חלק או צד בוויכוח. אבל נכנסים לבלוג שלי. חלקם גוער במידה מרומזת או בוטה במושמץ, אבל הרי הם אין להם שום צד בעניין - הם רק נכנסים לבלוג של המשמיץ ומרעיפים עליו אהבה. שום מילה שם על התנהגות לא נאותה, כפי שלא היססו להגיב על כך אצלי. לא, אין להם שום צד וחלק בעניין, נכון? 

וכשאיום הסגירה על ישרא הוסר לעת עתה לזמן בלתי ידוע, נשמות טובות כבר מוצאות הזדמנות. מגיעים להגיב בעוקצנות כדי לבוא איתי חשבון על המלצתי החמה שמבוססת על העובדות. המלצה שפגעה מאוד בנפשם. המלצתי שבלוגספוט ודף הקהילה שלו היא הברירה המועדפת. אף לא אחד מהם (גם לא מבלוגספוט)  הושיט יד ועמל כדי לפרסם מדריכים למתקשים שם או כאן. אבל הדיונים כבר הוסטו לכיוון סוג חדש של מחנאות. יצאו כנגדי על שהצגתי עובדות לרוב - על עליונותה של פלטפורמת בלוגספוט על וורדפרס. אמרו לי בעוקצנות שיש שחושבים אחרת. רק אלוהים אדירים - לא היה להם להביא שום טיעון עובדתי מהו הבסיס לחשיבה האחרת - לכך שפלטפורמת וורדפרס המגושמת והמוגבלת בגירסה החינמית היא פלטפורמה מועדפת על בלוגספוט, למחשבתם. גם לא שום דבר שתומך בטענתם שוורדפרס עדיף על הבסיס הקהילתי ומנגנון התגובות המשוכלל של בלוגספוט, שאגב אין לשום פלטפורמה אחרת. שום כלום לא היה להם לטיעונים עובדתיים שכנגד. שום כלום מלבד רגשות פגועים. שום כלום, מלבד אולי הצורך להרגיש "יחודיים". כמו שלמשל נאמר בדו שיח ביניהם ("כי אין ברירה אחרת"), או מלבד לנדידה לשם כעדר עם החברים שלהם. כן, שמעתי גם טיעון שבבלוגספוט "יש אנשים שאינם לרוחם". זכותם, אף לא אחד מכתיב להם מה לעשות, מלבד על כך שעל החלטות שנעשו בחופזה ועל סמך רגש, הם עלולים להצטער בעתיד. אבל זהו זב"שם. רק שלא יאמרו אחר כך שהעובדות ההשוואתיות לא הוצגו בפניהם.

ובכל פעם שאתר ישראבלוג נשאר באויר לאחר איום סגירה - רמת ההשקעה בו הלכה ופחתה. הממשק הלך וקרטע. על תקלות ופונקציות שקרסו, טיפלו שם בפלסטר ואקמול. אבל מה זה משנה? העיקר ששוב פעם לא סגרו את הבית. כולם כל כך אסירי תודה. יוכלו להמשיך לכתוב עוד איזה חודש-חודשיים. ומה אם תקרה מחר 'תקלה' שתחשיך את ישראבלוג ליותר מ-24 שעות. תקלה בלתי הפיכה? מה יעשו אז האוחזים בציפורניים, המאמינים? שיתפללו שחרית, מנחה וערבית  - זה טוב לאמונה.

והנה שוב קמה קבוצה מלאת מרץ חדשה. לרכוש את ישראבלוג הם רוצים מערוץ עשר. את יוזמתם תיארה כמשל מריאט, העורכת של ישראבלוג עד לאתמול: הם רוצים להעביר את הקולוסיאום ההרוס ברומא לונציה. נשמע לי עוד יוזמה דמויית קודמותיה. אבל גם אם הפעם יצלח ויעשה משהו בנידון, כתבה מריאט בבלוג שלה: "זה לא יהיה ישרא-בלוג, זה יהיה משהו אחר... ישרא-בלוג כבר לא יהיה".

והחצופה שמייצגת לכאורה את קבוצת היזמים החדשה הזו שמכונה דניאלי ודי, יוצאת בקול תרועת חצוצרות שהפעם זה יהיה שונה, שהם יקנו את האתר מערוץ עשר ויחזירו אותו לחיים. הנה כבר נעשתה 75% מהדרך, מציינת הגברת שמייצגת אותם לכאורה. וכותבת לי החצופה  הזו (ושתבינו, האנשים מסוג אלו הם הם שקוראים לי חצוף בתגובותיהם) בשפה הישראבלוגית המוכרת: "אתה לא מציל אלא שורף, ולא אכפת לך כי אתה שם זין על כולנו". אני לא מתייחס לחצופים מנבלי פה כאלה. לא הם ולא אחרים יסתמו לי את הפה. והיא עוד מתרעמת שחסמתי אותה. אז שאת השפה הזו תשמור היא לבלוג שלה, אצלי לא מדברים בשפה כזו.

ואני דווקא מאוד מצר על כך שישרא-בלוג כבר לא יהיה. כי אני מושקע בישרא במאות כתבות שחלקן הגדול מקושר למוסדות חינוך, משרדי ממשלה ואתרים אחרים. כמו למשל סידרת חינוך ילדים שכתבתי מקושרת באתר פסיכולוגים ילדים בגרמניה (כיום כידוע יש גוגל טרנסלייט). וכשישראבלוג יפסיק להתקיים כישראבלוג או בכלל - כל הקישורים לכתבות שלי יובילו להודעת טעות 404. וזה מבאס אותי, כי הבלוג שלי בישרא הוא אינו יומן רשת או משהו כזה. על הכתבות בהן הושקע זמן רב והן נכס ציבורי שיעלם ממנוע החיפוש של גוגל כלא היה.

זהו. אמרתי את שלי. תודה על ההקשבה. יתכן ויש מכם שיחשבו כרגיל שאני מתנשא, שאני בוטה. וזה לעיתים נכון שאני בוטה. גם אם אני לא תמיד פוליטיקלי קורקט - פי וליבי שווים. יש שיאמרו זה מעצבן. יש שיאמרו שדוגרי זה ילדותי, אבל מצטער, זה מי שאני.

ולכל המלעיזים והמקטרגים למיניהם - יותר לא תשמעו ממני, זהו השיר האחרון שלי אליכם. 
ובנימה זו:

 This is the last song I will ever sing

No, I've changed my mind again

Goodnight and thank you 

ועוד מילה לסיום - את ערכת המדריכים שלי למעבר לכתיבה בבלוגספוט ולקהילה Blogger בשפת הקודש, אני אערוך ואצרף בקרוב למשבצת הסדרות בבלוג, שבשוליים הימניים.

עוד על אנתרופולוגיה - אנשים קטנים עם אגו גדול

אני מתנצל מראש  מקוראי על הדברים שאני הולך לומר. כי מישהו שבר את כל הכלים המקובלים והגדיש את הסאה ברעל אישי. על סף הבריונות האינטרנטית.

אחד הדברים מהמאפיינים את ישראבלוג הם אנשים קטנים קטנים עם אגו בשמים. כאלה שקראו לי פעם  "ידידי", עד שהראו פרצופם האמיתי מהו. אנשים שחשבון המייל שלי מסמיק מהצביעות ההיסטורית הכתובה שלהם. כאלה שהיום מדברים אחת, ומחר מדברים דבר והיפוכו. 

אתמול דיברו כך:

והיום לאחר שכל מה שעשו לטובת העניינים בשעת משבר הוא רק להתבכיין בהיסטריה ולהשמיץ, הם  כבר אומרים כך:

אז כל מה שיש לי לומר על אנשים הפכפכים שכאלה עם אגו זורח מה... - ראשית שאני לא מתכוון להתפוצץ, ושנית שהבלוג שלי איננו ספינת גרוטאה מקרטעת הזקוקה לקישוש עצים כדי לסתום חורים. 

יש אנשים שנצמדים לגרוטאות שלהם כי אין להם לא את ההבנה  ולא את היכולת הבסיסית להתקדם לעבר המאה העשרים ואחת, גם כשכל שנה שנתיים מזיזים את הגבינה שלהם. שללא הודעה מוקדמת פתאום מחשיכים להם את המסך.

ואלה גם אלה הששים אלי קרב כדי ללבות את האש, כי האש היא לחם חוקם וקוצם - שיבושם להם. אלה הם בדיוק האנשים שעוררו בי גועל וקבס וגרמו לי להתרחק מישראבלוג. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר?

אז אולי הם עדיין לא מבינים, שעם 'החגיגות' על הזרקת עוד קצת אוויר לנשימה, או בלעדיהן - את הגבינה כבר הזיזו.

והקישור הזה כמו קישורים אחרים לערוץ 10 הממלאים את גוגל - אינם עוסקים במעשיהם ההירואיים של אלו שעמדו מהצד וצפו באלו שעשו עבורם את המלאכה. וקישורים אלה לערוץ 10 בגוגל - דווקא פותחים את זה:

אז לאלו שעמדו חסרי אונים מהצד ללא מעש ומתנפחים כעת מרוב חשיבות ותחושות "נקמה" (חה!  הצחיקו) - כל הכבוד להם והרבה טפיחות על השכם.

ולאלו הזקוקים לעזרה בשאלות מעבר לפלטפורמה יציבה ומודרנית כמו Blogger, על קהילת Blogger בשפת הקודש - אפשר להמשיך לפנות אלי בשאלות בבלוג כאן. אשמח להמשיך להדריך את המעוניינים כמיטב ידיעתי.
זה מה שיש לי לומר בנושא זה ולא אוסיף.


אבל עזבו שטויות. החיים יפים. חגגנו יומולדת לבת שנולדה בנכר. בעבודה חשבו שאנחנו צריכים לקרוא לה כריסטינה. כמעט התעלפו שנתנו לה שם של עץ. כשמסרו אותה לידיי בחדר הלידה לאחר שניה  על הבטן של אימא, הדבר הראשון שעשתה האפרוחית היה שליחת ידה לתוך כיס חולצתי ולאחוז בארנק. היא נולדה יומיים לפני תום השנה האזרחית. ובזכות חייה הקצרים בני היומיים - העונקו לנו הטבות מס לכל השנה השלמה החולפת. ככה זה, בארה"ב. שם לא נותנים קצבאות. לא קצבת לידה ולא קצבאות ילדים. שם עבור הוצאות על ילדים נותנים להורים הנחות משמעותיות ממיסים. מי שעובד - ילדיו זוכים, ומי שאינו עובד, במילא לא משלם מיסים. חזרנו לארץ כדי לחגוג לה בדיוק באותו יום יומולדת שנה.

אז הבת כבר ילדה גדולה. והיומולדת שלה  נחגג בשמחה גדולה  ומכופלת, גם לבן זוג שחגג יומולדת בתחילת החודש. זוגתי הכינה משתה כיד המלך, גם עוגה.

וגם סידור פרחים נשאר למזכרת.

שתהה שנה אזרחית טובה ומאושרת לכל באי הבלוג.