לבתי ספר וליחסי ללימודים כבר הקדשתי לא מעט רשומות בבלוג זה, על כן לא אשחזר רשומה בנושא השרביט החם - מה בית הספר תרם לך או הרס לך, ולא אביא קישורים לחומרים ממוחזרים שנכתבו בעבר. ופתאום חשבתי שזו הזדמנות להביא כאן רשומה הקשורה לנושא ושמתאימה לסדרת הרשומות המתוכננת - סדרת חינוך ילדים. סדרה שפרסמתי בה את הפרק הראשון, ולא מצאתי את האנרגיות להמשיך לאחר שהפרוייקט נקטע עקב הקורונה שחליתי בה. אז הרי אביא כאן את ההמשך. ללא הסדר הכרונולוגי המתוכנן במקור - בשני פרקים כאן.
פרק ראשון - על בחירות הורים בבתי ספר
ברשומה זו אדון בבחירות של הורים בבתי ספר שאינם בזרם החינוך הממלכתי הקלאסי. כמו בית ספר דמוקרטי, אנתרופוסופי, תל"י (מסורתי, לילדים חילוניים), דו-לשוני, מקצועי, אמנויות וכדומה. לא אדון בבתי הספר האלה עצמם, אלא בבחירה של ההורים, שלעיתים היא בלית ברירה מסיבות שתראו. וגם תראו איך שמערכת החינוך נלחמת נגד קבלת הילד לבתי ספר כאלה.
וכשאני אומר נלחמת, התנסתי בהתנגדות של מנח"י ירושלים (מנהלת חינוך ירושלים) להעביר ילד בית ספר. כי הילדים חייבים ללכת לחטיבה בהתאם למקום המגורים הגאוגרפי, בשם האינטגרציה. הפתרון הוא מלחמה כמעט בלתי אפשרית עם מערכת החינוך העירונית, ושליחת הילד לבתי ספר מיוחדים שהם ברובם חצי פרטיים. וזה אומר גם חינוך עם שכר לימוד מכובד להורים. ולמרות שיש חוק נגד זה, ההורים משלמים בכל מיני טריקים ושטיקים, כמו תרומות או תשלום לעמותה. אביא לכם כאן דוגמאות ממה שעברנו עם ילדינו והורים אחרים עם ילדים אחרים.
עם כל הכבוד לאינטגרציה, אני חושב שאין טעם בה, כי במילא אינה עובדת ותראו כאן גם מדוע. ובגדול האינטגרציה הובילה לירידת רמת החינוך של תלמידים מוכשרים לטובת חינוך למכנה המשותף הנמוך ביותר. היא לא העלתה את רף החלשים והבינוניות, וגורמת לתופעות חברתיות איומות, שעליהן אנחנו שומעים בתקשורת חדשות לבקרים. גם על כך אספר כאן.
***
שני הילדים למדו בבית ספר יסודי בשכונה שרוב תושביה משכבה סוציו-אקונומית גבוהה. בית ספר ע"ש יאנוש קורצ'ק בירושלים. בית הספר הזה הוא שמורת טבע במלוא מובן המילה. מבחינת רמת הלימוד, הקניית ערכים, וההורים שמנהלים עשרים אחוז מתכני הלימוד. זהו בית ספר שאליו הולכים הילדים בשמחה. אין כמעט אלימות תלמידים. ומי שחריג, בסופו של דבר נושר מבית הספר הזה ומופנה לבתי ספר אחרים. תאמרו שזו פלצנות, אבל מי שאינו יכול להשתלב בבית הספר הזה (לא מבחינת ציונים. אלא מבחינת התנהגות) - אין כל התלמידים צריכים לסבול בגללו במשך שנים. תלמיד כזה מקבל עזרה מקצועית ואם הוא והוריו אינם משתפים פעולה - אז שימצאו לו מקום אחר.
ומכיוון שמדובר בבית ספר של שכונה קטנה, בית הספר מקבל תלמידים מהישוב ענתות ומכסה של כ- 10% תלמידים ערבים שהוריהם רוצים להקנות לילדיהם חינוך טוב יותר מאשר הם יכולים לקבל בבתי הספר הערבים בסביבה. הם ברובם ילדים ערבים ישראלים של הורים שהם עורכי דין, רופאים וכדומה. ההורים האלה מוותרים על חינוך של הילדים בשפה ובתרבות הערבית, לטובת רמת חינוך טובה בהרבה בבית ספר יהודי.
הילדים האלה משתלבים מצויין עם הילדים היהודים ויוצרים חברויות אמת. כאמור הם לא לומדים קרוא וכתוב בערבית, ולמרות זאת הוריהם שולחים אותם לבית הספר הזה, שבו התלמידים לומדים שהילדים מדתות אחרות הם בדיוק כמוהם. בית ספר שאין בו התנשאות ושנאה למיעוט.
ולבית הספר הזה שולחים את ילדיהם גם הורים מסורתיים ודתיים, בשל רמת החינוך הגבוהה, למרות שאין בו כלל לימודים בנושאי דת ויהדות, למעט שיעורי תנ"ך.
וכאמור ההורים קובעים בבית הספר הזה חמישית מהתכנים הלימודיים. במשך שנים, יום שישי היה מוקדש ללימודים לא פורמליים. התלמידים נחשפו למגוון תחומים בשיעורים האלה. החל מפיזיקה וכלה בקלפי טארוט. השיעורים האלה לא נתנו על ידי מורי בית הספר, אלא על ידי מורי חוץ מגוייסים, ונוהלו על ידי רכזת מיוחדת שעבדה מול ההורים.
לימים משרד החינוך הטיל וטו על לימודי יום השישי הזה. אבל הנהלת בית הספר מצאה דרכים אחרות להעשיר את התלמידים ולהקנות להם גם חינוך לא פורמלי, שהתפזר במערכת השיעורים הרגילה, במהלך כל ימות השבוע.
והעיקר בבית הספר הזה שררו נינוחות, שלווה, איזונים ועידוד ילדים להביע את דעתם.
אבל לאחר שלומדים בבית ספר יסודי כזה, מעבר ללימוד בחטיבת ביניים כלשהי בחינוך הפורמלי בירושלים, הוא מכה נפשית לילד. והמכה הגדולה יותר הוא המניעה של מנח"י לבחור את החטיבה. האפשרות היחידה שמנח"י מאפשרת במשורה, היא הליכה לחטיבת ביניים של בית הספר לאומנויות, או מוסיקה. ואנחנו לא חשבנו שאנחנו צריכים לשלוח את הילדים לבית ספר כזה שמתמחה באמנויות או מוסיקה. וגם משום שבתי הספר האלה מקבלים תלמידים לאחר בחינה של כישוריהם וידיעותיהם במוסיקה, מחול או תחום אמנות אחר. ואם הילד אינו מצטיין בציור ואינו יודע לנגן בפסנתר? וחוצמזה כשראינו את המורים הפריקים בבית הספר לאמנויות התחלחלנו. לא אפרט כאן מחמת סיכון בתביעה על הוצאת דיבה.
אז שלחנו את שני הילדים לחטיבה האזורית בבית הספר רנה קאסין. בית הספר הזה כולל שתי חטיבות ביניים, האחת במבנה בית הספר התיכון והשניה בהנהלה נפרדת בסמוך. את הבת שלחנו לחטיבה הנפרדת, שהיה לה מנהלת מיתולוגית וחלק מצוות המורים היה מצויין. היו אלה מורים שעשו גם השלמת הכנסה בבתי ספר פרטיים ויוקרתיים. אבל חלק מהתלמידים, שהגיעו משכונות הטרוגניות סמוכות לשלנו היו, נו - לא בדיוק תלמידי מחמד.
ניסינו קודם לרשום את הבת לחטיבה בבית הספר המיתולוגי והיוקרתי "ליָדָה" שליד האוניברסיטה, ולמרות שקבלה במבחן הפסיכומטרי "הדסה" ציון מעל 750 - לא התקבלה. בראיון הקבלה שאלו אותנו: "יש לכם מישהו שאתם מכירים בעירייה"? בית הספר הזה מקבל במשורה רק כשלושים תלמידים מכל רחבי ירושלים (עם פרוטקציה) מחוץ לתלמידים אורגניים משכונות בית הכרם וקריית יובל. ילד מחונן עם אייקיו 160 הם לא קיבלו, ואפילו שאבא שלו לימד פעם מתמטיקה בבית הספר הזה. ולמען האינטגרציה הוא מקבל גם כשלושים תלמידים משכבות מצוקה, שיש להם כביכול פוטנציאל. והאינטגרציה הזו מבוססת על לימוד שלהם בכיתה נפרדת וחוסר מגע מוחלט עם שאר התלמידים (אז מה הועילו חכמים בתקנתם)? והתלמידים האלה כותבים בחינות וחיבורים כשהם מתבלים במילים כמו "יענו" ו"כאילו" בכל משפט שני.
אז בחטיבה של הבת ברנה קאסין, למרות שבכל מקום ובכל פינה בבית הספר הזה ראית שלטים "אצלנו אומרים בבקשה, תודה וסליחה" - הייתה שם אלימות וכוחניות. ובנוסף הרבה גזענות. למשל ילד אומר לילד אחר: "יא אשכנזי מסריח, אתה גר בדירת שלושה חדרים מסכנה" ולא בדירת חמישה חדרים, שאמא שלו לא נותנת לו להכנס הבייתה לעשות את צרכיו לאחר שנקתה את הבית, כדי שיעשה את צרכיו בחוץ.
ובאותה עת תלמידה נאנסה שם. זה הופיע גם בעיתון. אבל מה עשו לתלמידים שעשו לה את זה? הרחיקו אותם מבית הספר לשלושה ימים. ורק העבירו אותה לכיתה אחרת. והאנסים המשיכו ללמוד ללא עונש במסגרת הקודמת.
אז הבת לא הייתה שם מאושרת במיוחד, בלשון המעטה. היו לה 3-4 חברות טובות בלבד. והילדים האלימים לא הציקו לה, איכשהו, כי העריכו את חוכמתה ואת העזרה שהיא הייתה נותנת להם בחומר הלימודים בהפסקות.
אבל עם הבן זה היה כבר סיפור אחר. המנהלת המיתולוגית בחטיבה הנפרדת יצאה לגמלאות והחליפה אותה מנהלת בלי עמוד שדרה, והמצב שם התדרדר מאוד. אז שלחנו אותו לחטיבה הנמצאת במבנה של בית הספר התיכון. ונעזוב כרגע תופעות שם, כמו שלילדים יש כביכול שעורי אמנות במערכת. אבל לאחר שיעור או שניים שההורים הוציאו הון על ערכת ציור - המורה נעדרה ממרבית השיעורים, כי הייתה צריכה להכין לבגרות את התלמידים בתיכון. כמובן, לא היה מחליף והתלמידים נעזבו לנפשם - במה שמכונה "חורים" בשיעורים. היו להם הרבה חורים בעקבות העדרות של מורים. והמורים שם נעדרו כל הזמן - מחלות, בעיות אישיות, וכל מיני סיפורים. בממוצע 2 שעות לימוד ליום.
אבל הגרוע מכל הוא (למרות שהתלמידים בחטיבה הופרדו בהפסקות בזמנים שונים מתלמידי התיכון) - בחטיבה שררה אלימות מרובה. היו שלושה תלמידים בשכבה של הבן שהסתובבו עם סכינים והטילו מורא על שאר התלמידים (וגם על המורים שלא הודו בזה). היו גם תלמידים שחלבו בכוחניות את השאר, כדי לתת להם כל פעם בהפסקות שקל - כדי לקנות קולה או חטיפים במזנון. והיו חוטפים טלפונים ניידים מתלמידים אחרים - כדי לעשות שיחות. ושלא לדבר על לעג של תלמידים כושלים על תלמידים טובים שהם חנונים. ובבית הספר הזה, למרות שכל תלמיד ציין לפני הקבלה עם איזה מחבריו ביסודי הוא רוצה ללמוד - אף אחד מחבריו לא היה בכיתה שלו, אלא רק שניים אחרים מהכיתה שלו לשעבר ביסודי (שלא היו שם חבריו).
אבל את מרבית חברי כיתתו לשעבר ביסודי ריכזו בשתי כיתות אחרות. באחת הבנות ובשניה הבנים. לא עזר לנו כלום בלשנות את הדבר. אטימות מוחלטת של הרכזת והמנהלת.
ולאחר זמן קצר שם, הבן היה מגיע בוכה הבייתה ולא רצה ללכת יותר לבית הספר הזה. היועצת החינוכית ומרכזת השיכבה לא עשו כלום למען. הבן בקושי הסכים במאמץ רב שלנו להמשיך ללמוד שם. ומשום שהבטחנו לו שנעשה כל דבר כדי שנעביר אותו לבית ספר אחר.
ואנחנו אכן נלחמנו למענו. שנה נלחמנו במנח"י ירושלים ובמשרד החינוך בכל האמצעים האפשריים. ורק בסוכות בכיתה ח', מנח"י התעשתה ונתנה אישור להעביר אותו לבית הספר הדמוקרטי (הניסויי). על כך ועוד אכתוב בפרק הבא. גם ההמשך לא היה גן של שושנים כפי שתראו.
פרק שני - כשהפתרון אינו מושלם
במאבק שלנו להעביר את הבן לחטיבה בבית ספר אחר, נתקלנו בעובדה שזה בלתי אפשרי לחלוטין. וכדי שזה אולי יקרה, על ההורים והילד לבחור בבתי ספר ייעודיים חצי פרטיים. מסיבות שתארתי בפוסט הקודם, האפשרות היחידה שנותרה לנו הוא בית הספר הדמוקרטי, שבירושלים מכונה בית הספר הניסויי.
כשבדקנו את אופיו של בית הספר הזה, אהבנו את הרעיון הדמוקרטי של בית הספר הזה שאתאר בהמשך. אבל היינו בתחילה קצת מוטרדים מכך שבבית הספר הזה אין מבחנים וציונים. אין תעודות רשמיות כבשאר בתי הספר. במקום זה, בסוף כל סמסטר, התלמיד מקבל קובץ של דפי הערכה בכתב - דף מכל מורה. ובמקביל המורים מקבלים דפי הערכה מכל אחד מהתלמידים.
אבל כשלמדנו את הנושא גילינו שבשנתיים האחרונות של התיכון, התלמידים עוברים מעבר די חד למשטר בחינות (לאחר שאלו שהתחילו שם מכיתה א' - לא התנסו אף פעם בבחינות). ולמרות זאת, באורח פלא, הסטטיסטיקה מלמדת שמספר הזכאים לבגרות מלאה, וממוצע הציונים בבגרות של התלמידים בבית הספר הדמוקרטי - הם מהגבוהים בבתי הספר התיכוניים בירושלים.
אז לפחות נרגענו מהבחינה הזו כאופציה להעברת הבן לבית הספר הזה. מה עוד שהוא היה מורגל למשטר בחינות במשך 7 שנים לפני כן. ועוד קצת הטריד אותנו שבבית הספר הזה התלמיד יכול לוותר על מקצוע ליבה כמו תנ"ך או אנגלית וכדומה וללמוד במקום מקצועות שונים ומגוונים אחרים, כמו למשל לימוד הכנת בובות לתיאטרון בובות.
בתחילת כל שנת לימודים, התלמיד מגיש מערכת לאישור, שבה הוא בוחר מרשימות קבוצות (אשכולות) לימודים שונות, לפי מיכסה מינימלית עד מקסימלית מסוימת מכל אשכול של מקצועות - יחד עם איזונים מסוימים בהתערבות של הנהלת בית הספר .
ובבית הספר הזה אין חובת נוכחות בשיעורים. ילד יכול לאחר, או לקום ולצאת באמצע השיעור. ומכיוון שבית הספר ממוקם במרכז העיר ירושלים - התלמידים יכולים לצאת כאוות נפשם לחצר בית הספר ולעיר - להסתובב במרכז העיר, לאכול בחומוסיה וכדומה. הגישה של בית הספר היא, שבסופו של דבר ימאס לילד הדבר והוא יתחיל להגיע מעצמו לשיעורים. ואכן בדרך כלל זה עבד כך.
אבל כדי שישחררו את הבן מהחטיבה ברנה קאסין, הגענו לבית הספר הדמוקרטי להגיש מועמדות. לאחר עיון בתעודות ובתיק שלו, ההנהלה הסכימה שהבן יגיע ללמוד שלושה ימים בבית הספר הזה כמועמד. כשהבאנו אותו התרשמנו מהשקט שבמסדרונות בית הספר. קבוצות ילדים ונערים ישבו במקומות שונים משוחחים בשקט זה עם זה. לאחר שלושה ימי הנסיון, תלמידי השיכבה הצביעו על קבלתו לבית הספר. והנהלת בית הספר הודיעה לנו על קבלתו, ובתנאי שמנח"י יועילו לשחרר אותו מבית הספר הקודם. עוד מספר חודשים של מאבק לא פשוט ועיקש שלנו עברו, עד שסופסוף מנח"י החליטו על שחרור.
כשהבן החל ללמוד בדמוקרטי, כל התלמידים קיבלו אותו מאוד יפה, התחברו איתו והוא השתלב שם מיד מבחינה חברתית ולימודית. גם רמת הלימודים שם הייתה גבוהה למדי, אבל בשיטות הוראה אחרות. למשל, היסטוריה לא לומדים לפי תקופות אלא לפי נושאים. למשל, בסמסטר אחד מתמקדים בנושא המלחמות. ואז עוברים על כל המלחמות העיקריות מהעת העתיקה ועד לחדשה, תוך השוואה, הבנת תהליכים, סיבות למלחמות, וכן לימוד מסקנות כלליות. בסוף הסימסטר כל תלמיד מגיש עבודה. הבן בחר בנושא: האם הטלת הפצצות האטומיות על יפן, היה הכרח לסיום המלחמה, והאם היא מנעה הרג רב יותר במידה והייתה נמשכת. ובעבודת ביניים אחרת שהגיש במהלך הסימסטר, סיכם את דעתו על מלחמות בכלל. בעבודה זו הוא כתב לסיכום: "אף מלחמה אינה יכולה להסתיים כאשר עם אחד משפיל ושולל זכויותיו של עם שני. הדבר יביא בסופו של דבר למלחמה נוספת". הוא קיבל שבחים מהמורה על העבודות שלו.
ועוד דבר שמצא מאוד חן בעינינו הוא שקיים שם מבחר ומגוון מקצועות לימוד הגדול בהרבה מבתי הספר הרגילים. למשל בכיתת הפיזיקה היו רק 5 תלמידים מהשיכבה של הבן, ובכל זאת בית הספר העסיק מורה לפיזיקה. ובשנה שלאחר מכן, המורה הקפיץ את הבן כיתה, לכיתת הכנה לבגרות בפיזיקה.
ובבית הספר הזה הדגישו פעילות חברתית ועזרה לקהילה. למשל, במשך שנתיים הבן השתחרר מלימודים יום אחד בשבוע בשעה אחת עשרה. בחטיבה הקודמת, הוא חזר לבית מוקדם יום אחד בשבוע. וכאן הוא ליווה ועזר לזקנה בת שמונים פלוס, שגרה לבד בשכונת רחביה הסמוכה לבית הספר. הוא הלך לבנק עם תעודת הזהות שלה להוציא עבורה כסף. הוא הלך לקופת חולים להביא לה מרשמים ותרופות. הוא הלך לשלוח לה מכתבים בדואר וכן לקנות לה מצרכי מזון במרכולית. וכמובן ישב לשוחח איתה, כדי להפיג את בדידותה.
ובצד בית הספר היה מבנה בית ספר קטן לילדים אוטיסטים. והבן היה חונך של ילד אחד משם ונפגש איתו בהפסקות. החניך שלו היה ילד אוטיסט שתקשר עם תיבה אלקטרונית מדברת. למשל, הילד האוטיסט לחץ על כפתור מתוך אוסף כפתורים, והתיבה הייתה אומרת: "שלום, קוראים לי שלמה". נוצר קשר מעניין בין האוטיסטים, לבין תלמידי בית הספר הדמוקרטי.
ולמרות כל זה, משהו הפריע לבן בבית הספר הזה. בבית הספר הזה לומדים תלמידים רבים שלא היו מסתדרים במערכת החינוך הרגילה. תלמידים עם בעיות קשב שלא לוקחים ריטלין כמו בבתי הספר האחרים, או שיש להם בעיות אחרות כמו בעיות חברתיות. והם מסתדרים יפה מאוד, כי בבית הספר הדמוקרטי מחנכים לפלורליזם וקבלת האחר. אבל לבן שהגיע מהחינוך הממלכתי הקונבנציונלי הפריע שחלק ניכר מהילדים בדמוקרטי ילדותיים וחיים בעולמות סהרוריים והזויים. למשל ילד אחד בשיכבה שלו חי בעולם קומוניסטי, ובכל הזדמנות קם ושר את האינטרנציונל. וילד אחר מגיע ללימודים מישוב בפריפריה של ירושלים רכוב על סוס, מרחק שעה רכיבה...
ולמרות זאת, היו לו שם הרבה חברים בבית הספר ומספר חברים שגם נפגשו לאחר מכן בבתים או בילו ביחד. אבל הוא שהגיע מהעולם האמיתי של ירושלים, הרגיש כי "הילדותיות" ועודף התמימות של חבריו אינה מתאימה לו. ולמרות שרמת הלימודים הייתה לא רעה בכלל, רצה ללמוד לבגרות בדרך הקונבנציונלית.
לכן לקראת כיתה י"א רצה לעבור לבית ספר תיכון אחר. הוא נרשם לבתי הספר התיכוניים היוקרתיים (החצי פרטיים) ליָדָה שליד האוניברסיטה (ששם למדה אחותו) ולתיכון בויאר. בליידה לא היו מוכנים לקבל אותו בי"א. לעומת זאת בבויאר היו מוכנים לשקול לקבל אותו שלא בכיתה י'. לי"א אמרו לו שהם מקבלים בפינצטה. הוא ניגש לשם עם תעודות הערכה המילוליות שלו (ללא ציונים מספריים) מבית הספר הדמוקרטי, זימנו אותו לראיון עם ההנהלה ולבחינה בפני ועדת מורים, ולאחר שעתיים התקשרו אלינו שהוא התקבל ויכול לעבור מייד. שניים בלבד התקבלו למחזור שלו מתוך עשרות מצטיינים, שפנו מבתי ספר אחרים. בבית הספר הדמוקרטי היו מוכנים לשמור על מקומו חצי שנה, במידה ויתחרט.
והבן עבר שוב לבית ספר שלא הכיר אף אחד. שם הוא התקבל יפה ובחום על ידי המורים והתלמידים. השתלב מיד מבחינה חברתית בבית הספר. הוא חזר הבייתה באאופוריה ומאד היה מרוצה מרמת המורים והלימודים. אבל, ביום חמישי הראשון, פנו אליו חברים חדשים שהכיר והזמינו אותו לבלות בערב בפאב, לשתות ולעשן נרגילה. וזה ממש לא התאים לו, והוא הרגיש שהוא חריג ולא שייך - בין "הילדותיים" של הדמוקרטי, לבין הנוער מהעולם הזה, ששותה ומעשן. זה בהחלט העכיר מאוד את רוחו - הרגיש שייך לא לכאן ולא לכאן.
הוא סיים את הלימודים, עבר מיונים ארוכים ומפרכים בצבא ואפילו חיילו אותו לפני הגיוס למספר ימים - לגיבוש בסיירת מטכ"ל. אבל לבסוף הוא התקבל לסיירת עילית אחרת מסווגת ביותר, ששמה נעלם מהציבור. לכן היה צריך לחכות לגיוס חצי שנה עד שהחל מסלול ההכשרה שלו. ביחידה הזו הוא מצא סופסוף חברים כלבבו. חברים וחברות שיש להם שפה משותפת ושהוא נהנה לצאת איתם לבלות גם בחופשות מחוץ לבסיס.
***
חלק מחבריו של הבן מבית הספר היסודי היוצא מהכלל, שהמשיכו בחטיבה שנכפתה עליהם בשל המיקום הגיאוגרפי - לא התקבלו למרבית התיכונים, בשל התנהגות בלתי הולמת. וחלק נשרו מהתיכונים בשל בעיות התנהגות והמשיכו ללמוד לבגרות באנקורי (לימודים אקסטרנים). זוהי מערכת החינוך של ירושלים. ילדים טובים ירושלים - הם הם אלה שנפלטים ממערכת החינוך הקונבנציונאלית.
ואנחנו אכן נלחמנו למענו. שנה נלחמנו במנח"י ירושלים ובמשרד החינוך בכל האמצעים האפשריים. ורק בסוכות בכיתה ח', מנח"י התעשתה ונתנה אישור להעביר אותו לבית הספר הדמוקרטי (הניסויי). על כך ועוד אכתוב בפרק הבא. גם ההמשך לא היה גן של שושנים כפי שתראו.
פרק שני - כשהפתרון אינו מושלם
במאבק שלנו להעביר את הבן לחטיבה בבית ספר אחר, נתקלנו בעובדה שזה בלתי אפשרי לחלוטין. וכדי שזה אולי יקרה, על ההורים והילד לבחור בבתי ספר ייעודיים חצי פרטיים. מסיבות שתארתי בפוסט הקודם, האפשרות היחידה שנותרה לנו הוא בית הספר הדמוקרטי, שבירושלים מכונה בית הספר הניסויי.
כשבדקנו את אופיו של בית הספר הזה, אהבנו את הרעיון הדמוקרטי של בית הספר הזה שאתאר בהמשך. אבל היינו בתחילה קצת מוטרדים מכך שבבית הספר הזה אין מבחנים וציונים. אין תעודות רשמיות כבשאר בתי הספר. במקום זה, בסוף כל סמסטר, התלמיד מקבל קובץ של דפי הערכה בכתב - דף מכל מורה. ובמקביל המורים מקבלים דפי הערכה מכל אחד מהתלמידים.
אבל כשלמדנו את הנושא גילינו שבשנתיים האחרונות של התיכון, התלמידים עוברים מעבר די חד למשטר בחינות (לאחר שאלו שהתחילו שם מכיתה א' - לא התנסו אף פעם בבחינות). ולמרות זאת, באורח פלא, הסטטיסטיקה מלמדת שמספר הזכאים לבגרות מלאה, וממוצע הציונים בבגרות של התלמידים בבית הספר הדמוקרטי - הם מהגבוהים בבתי הספר התיכוניים בירושלים.
אז לפחות נרגענו מהבחינה הזו כאופציה להעברת הבן לבית הספר הזה. מה עוד שהוא היה מורגל למשטר בחינות במשך 7 שנים לפני כן. ועוד קצת הטריד אותנו שבבית הספר הזה התלמיד יכול לוותר על מקצוע ליבה כמו תנ"ך או אנגלית וכדומה וללמוד במקום מקצועות שונים ומגוונים אחרים, כמו למשל לימוד הכנת בובות לתיאטרון בובות.
בתחילת כל שנת לימודים, התלמיד מגיש מערכת לאישור, שבה הוא בוחר מרשימות קבוצות (אשכולות) לימודים שונות, לפי מיכסה מינימלית עד מקסימלית מסוימת מכל אשכול של מקצועות - יחד עם איזונים מסוימים בהתערבות של הנהלת בית הספר .
ובבית הספר הזה אין חובת נוכחות בשיעורים. ילד יכול לאחר, או לקום ולצאת באמצע השיעור. ומכיוון שבית הספר ממוקם במרכז העיר ירושלים - התלמידים יכולים לצאת כאוות נפשם לחצר בית הספר ולעיר - להסתובב במרכז העיר, לאכול בחומוסיה וכדומה. הגישה של בית הספר היא, שבסופו של דבר ימאס לילד הדבר והוא יתחיל להגיע מעצמו לשיעורים. ואכן בדרך כלל זה עבד כך.
אבל כדי שישחררו את הבן מהחטיבה ברנה קאסין, הגענו לבית הספר הדמוקרטי להגיש מועמדות. לאחר עיון בתעודות ובתיק שלו, ההנהלה הסכימה שהבן יגיע ללמוד שלושה ימים בבית הספר הזה כמועמד. כשהבאנו אותו התרשמנו מהשקט שבמסדרונות בית הספר. קבוצות ילדים ונערים ישבו במקומות שונים משוחחים בשקט זה עם זה. לאחר שלושה ימי הנסיון, תלמידי השיכבה הצביעו על קבלתו לבית הספר. והנהלת בית הספר הודיעה לנו על קבלתו, ובתנאי שמנח"י יועילו לשחרר אותו מבית הספר הקודם. עוד מספר חודשים של מאבק לא פשוט ועיקש שלנו עברו, עד שסופסוף מנח"י החליטו על שחרור.
כשהבן החל ללמוד בדמוקרטי, כל התלמידים קיבלו אותו מאוד יפה, התחברו איתו והוא השתלב שם מיד מבחינה חברתית ולימודית. גם רמת הלימודים שם הייתה גבוהה למדי, אבל בשיטות הוראה אחרות. למשל, היסטוריה לא לומדים לפי תקופות אלא לפי נושאים. למשל, בסמסטר אחד מתמקדים בנושא המלחמות. ואז עוברים על כל המלחמות העיקריות מהעת העתיקה ועד לחדשה, תוך השוואה, הבנת תהליכים, סיבות למלחמות, וכן לימוד מסקנות כלליות. בסוף הסימסטר כל תלמיד מגיש עבודה. הבן בחר בנושא: האם הטלת הפצצות האטומיות על יפן, היה הכרח לסיום המלחמה, והאם היא מנעה הרג רב יותר במידה והייתה נמשכת. ובעבודת ביניים אחרת שהגיש במהלך הסימסטר, סיכם את דעתו על מלחמות בכלל. בעבודה זו הוא כתב לסיכום: "אף מלחמה אינה יכולה להסתיים כאשר עם אחד משפיל ושולל זכויותיו של עם שני. הדבר יביא בסופו של דבר למלחמה נוספת". הוא קיבל שבחים מהמורה על העבודות שלו.
ועוד דבר שמצא מאוד חן בעינינו הוא שקיים שם מבחר ומגוון מקצועות לימוד הגדול בהרבה מבתי הספר הרגילים. למשל בכיתת הפיזיקה היו רק 5 תלמידים מהשיכבה של הבן, ובכל זאת בית הספר העסיק מורה לפיזיקה. ובשנה שלאחר מכן, המורה הקפיץ את הבן כיתה, לכיתת הכנה לבגרות בפיזיקה.
ובבית הספר הזה הדגישו פעילות חברתית ועזרה לקהילה. למשל, במשך שנתיים הבן השתחרר מלימודים יום אחד בשבוע בשעה אחת עשרה. בחטיבה הקודמת, הוא חזר לבית מוקדם יום אחד בשבוע. וכאן הוא ליווה ועזר לזקנה בת שמונים פלוס, שגרה לבד בשכונת רחביה הסמוכה לבית הספר. הוא הלך לבנק עם תעודת הזהות שלה להוציא עבורה כסף. הוא הלך לקופת חולים להביא לה מרשמים ותרופות. הוא הלך לשלוח לה מכתבים בדואר וכן לקנות לה מצרכי מזון במרכולית. וכמובן ישב לשוחח איתה, כדי להפיג את בדידותה.
ובצד בית הספר היה מבנה בית ספר קטן לילדים אוטיסטים. והבן היה חונך של ילד אחד משם ונפגש איתו בהפסקות. החניך שלו היה ילד אוטיסט שתקשר עם תיבה אלקטרונית מדברת. למשל, הילד האוטיסט לחץ על כפתור מתוך אוסף כפתורים, והתיבה הייתה אומרת: "שלום, קוראים לי שלמה". נוצר קשר מעניין בין האוטיסטים, לבין תלמידי בית הספר הדמוקרטי.
ולמרות כל זה, משהו הפריע לבן בבית הספר הזה. בבית הספר הזה לומדים תלמידים רבים שלא היו מסתדרים במערכת החינוך הרגילה. תלמידים עם בעיות קשב שלא לוקחים ריטלין כמו בבתי הספר האחרים, או שיש להם בעיות אחרות כמו בעיות חברתיות. והם מסתדרים יפה מאוד, כי בבית הספר הדמוקרטי מחנכים לפלורליזם וקבלת האחר. אבל לבן שהגיע מהחינוך הממלכתי הקונבנציונלי הפריע שחלק ניכר מהילדים בדמוקרטי ילדותיים וחיים בעולמות סהרוריים והזויים. למשל ילד אחד בשיכבה שלו חי בעולם קומוניסטי, ובכל הזדמנות קם ושר את האינטרנציונל. וילד אחר מגיע ללימודים מישוב בפריפריה של ירושלים רכוב על סוס, מרחק שעה רכיבה...
ולמרות זאת, היו לו שם הרבה חברים בבית הספר ומספר חברים שגם נפגשו לאחר מכן בבתים או בילו ביחד. אבל הוא שהגיע מהעולם האמיתי של ירושלים, הרגיש כי "הילדותיות" ועודף התמימות של חבריו אינה מתאימה לו. ולמרות שרמת הלימודים הייתה לא רעה בכלל, רצה ללמוד לבגרות בדרך הקונבנציונלית.
לכן לקראת כיתה י"א רצה לעבור לבית ספר תיכון אחר. הוא נרשם לבתי הספר התיכוניים היוקרתיים (החצי פרטיים) ליָדָה שליד האוניברסיטה (ששם למדה אחותו) ולתיכון בויאר. בליידה לא היו מוכנים לקבל אותו בי"א. לעומת זאת בבויאר היו מוכנים לשקול לקבל אותו שלא בכיתה י'. לי"א אמרו לו שהם מקבלים בפינצטה. הוא ניגש לשם עם תעודות הערכה המילוליות שלו (ללא ציונים מספריים) מבית הספר הדמוקרטי, זימנו אותו לראיון עם ההנהלה ולבחינה בפני ועדת מורים, ולאחר שעתיים התקשרו אלינו שהוא התקבל ויכול לעבור מייד. שניים בלבד התקבלו למחזור שלו מתוך עשרות מצטיינים, שפנו מבתי ספר אחרים. בבית הספר הדמוקרטי היו מוכנים לשמור על מקומו חצי שנה, במידה ויתחרט.
והבן עבר שוב לבית ספר שלא הכיר אף אחד. שם הוא התקבל יפה ובחום על ידי המורים והתלמידים. השתלב מיד מבחינה חברתית בבית הספר. הוא חזר הבייתה באאופוריה ומאד היה מרוצה מרמת המורים והלימודים. אבל, ביום חמישי הראשון, פנו אליו חברים חדשים שהכיר והזמינו אותו לבלות בערב בפאב, לשתות ולעשן נרגילה. וזה ממש לא התאים לו, והוא הרגיש שהוא חריג ולא שייך - בין "הילדותיים" של הדמוקרטי, לבין הנוער מהעולם הזה, ששותה ומעשן. זה בהחלט העכיר מאוד את רוחו - הרגיש שייך לא לכאן ולא לכאן.
הוא סיים את הלימודים, עבר מיונים ארוכים ומפרכים בצבא ואפילו חיילו אותו לפני הגיוס למספר ימים - לגיבוש בסיירת מטכ"ל. אבל לבסוף הוא התקבל לסיירת עילית אחרת מסווגת ביותר, ששמה נעלם מהציבור. לכן היה צריך לחכות לגיוס חצי שנה עד שהחל מסלול ההכשרה שלו. ביחידה הזו הוא מצא סופסוף חברים כלבבו. חברים וחברות שיש להם שפה משותפת ושהוא נהנה לצאת איתם לבלות גם בחופשות מחוץ לבסיס.
***
חלק מחבריו של הבן מבית הספר היסודי היוצא מהכלל, שהמשיכו בחטיבה שנכפתה עליהם בשל המיקום הגיאוגרפי - לא התקבלו למרבית התיכונים, בשל התנהגות בלתי הולמת. וחלק נשרו מהתיכונים בשל בעיות התנהגות והמשיכו ללמוד לבגרות באנקורי (לימודים אקסטרנים). זוהי מערכת החינוך של ירושלים. ילדים טובים ירושלים - הם הם אלה שנפלטים ממערכת החינוך הקונבנציונאלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן