הילד לא מגשים את החלומות שלכם?

כשהייתי ילד, בדרכנו אל הים ראיתי ליד מלון תדמור בהרצליה-פיתוח חבורת ילדים יוצאים מחוג ג'ודו. היו אלה ילדים לבושים בחליפות ג'ודו צחורות עם חגורות לבנות - שמעידות שהם מתחילים. וכאשר ראיתי אותם, עיניי יצאו מקנאה. אני בטוח שאבא שלי הבחין בתגובה שלי, אך שנינו לא אמרנו דבר. אני ידעתי שהמצב הכלכלי בבית לא מאפשר ובשבילי ללמוד ג'ודו יישאר חלום. הוא ידע שהוא לא יוכל להגשים את חלומי הזה. אני מאוד אוהב את אומנות הלחימה הזו. יותר מכל אומנויות הלחימה. כי זו אומנות לחימה זכה. יש לה פילוסופיה טהורה, שאין להשתמש בה להתקפה אלא להגנה בלבד - בנוכחות מאמן ולא בקרבות רחוב. לא משתמשים בה בכוח, אלא גורמים לכוח של היריב לחזור אליו ולפעול כנגד עצמו. ובאמנות הלחימה הזו לומדים משמעת עצמית, נימוס והערכת היריב. ולדעתי אפילו שווה רק להתחיל ללמוד ג'ודו ולרכוש מיומנויות בסיסיות - בעיקר ללמוד איך ליפול מבלי לשבור עצמות או לפרוק גפיים. אז כאמור אני לא הגשמתי את החלום ללמוד ג'ודו, מלבד מעט הגנה עצמית בטירונות בצבא. אבל כל כך שמחתי שאני יכול להעניק לבן את האפשרות ללכת לחוג ג'ודו, כשביקש בגיל חמש וחצי. חלק ניכר מהרצון שלו נבע מכך שלחוג הצטרפו כעשרה מחבריו. והבן הצטיין פלאים בג'ודו. כשהגעתי לאסוף אותו פעמיים בשבוע מהחוג בן שעתיים וחצי לכל מפגש - הייתי מגיע כעשר-חמש עשרה דקות לפני הסיום (לעיתים קרובות הוא נמשך לאחר זמן הסיום הרשמי). וראיתי כיצד הבן עושה בקלילות "נוקאאוט" (איפּוֹן - בלשון ג'ודו) ליריבים שלו, לעיתים בדקה הראשונה. הסלטות שלו באוויר הדהימו אותי. והייתה לי הזדמנות ללמוד כל מיני מושגים ומונחים בג'ודו להשכלה הכללית שלי. בקיאותו ומיומנותו בג'ודו התבטאה גם בתחרויות ג'ודו. הוא התקדם בצבעי החגורות שלו. ובמשך הזמן הוא השתתף גם בתחרויות ואליפויות ג'ודו לילדים ברחבי הארץ. עד היום אנחנו שומרים פינה בארון עם שלל הגביעים, המדליות והתעודות שהוא קיבל. ועם כל ההצלחה של הבן, לא הכל היה שושנים. כבר בשנה הראשונה של החוג, חבריו שהצטרפו איתו לחוג - פרשו אחד אחר השני. הסיבה העיקרית הייתה שהם קינאו בו ולא יכלו להפסיד לו בקרבות האימונים, פעם אחר פעם. והבן אפילו נתן להם מדי פעם לנצח (כך סיפר לי) כדי שלא ירגישו מושפלים. לבסוף, לא נותר אף אחד מחבריו בחוג. וגם אחרים משכבת הגיל והמשקל שלו, כבר סרבו להתאמן כנגדו בחוג כי הרגישו מושפלים. והוא נאלץ להתאמן עם יריבים הגדולים ממנו בשנתיים או בעלי משקל גדול ממנו בהרבה. אמנם כאמור בג'ודו אתה מנצל את הכוח של היריב כלפי עצמו, אבל בכל זאת בג'ודו מתחרים במסגרת קבוצות משקל. כל זה העכיר את רוחו של הבן. היה לו מורה ומאמן מצוין בעל חגורה שחורה דאן 2. ובשנים הראשונות היה למורה עוזר בעל חגורה כחולה שהבן העריץ אותו. וכשהוא התגייס לצבא, המורה הביא במקומו עוזר אחר שהבן לא אהב. חלק נבע מכך שהמדריך החדש נהג כלפי הילדים בשיטות ענישה "צבאיות", שאפילו כיום כבר לא מקובלות בצבא. חלק ניכר מתחילת השיעורים עוסק בתרגילי כושר. והעוזר החדש הנהיג תחרויות כושר מוגזמות בין החניכים. אז תחרויות כושר מילא. אבל כאשר האחרונים להגיע בריצה או הממעיטים במספר שכיבות סמיכה לפרק זמן - נענשו בריצה או בשכיבות סמיכה וכדומה נוספים - זה ממש לא במקום כשזה בא כעונש. זה לא חינוכי, זה מעכיר את האווירה וגם אין בזה טעם. כושר גופני מעולה אינו נחוץ לספורט כמו הג'ודו. הקרבות קצרים יחסית. זה לא משחק כדורגל או כדורסל. כאמור גם לא צריך בג'ודו כוח מיוחד, כי בעצם בספורט הזה מנצלים יותר את כוחו של היריב מאשר את של עצמך. ובכל זאת רק להתאמן בג'ודו שעתיים וחצי כל פעם - כבר מקנה כושר לא מועט. ולמרות זאת נדהמתי שהבן הודיע לי ביום בהיר אחד שהוא רוצה להפסיק ללכת לחוג. הבנתי את המניעים ובכל זאת היה לי חבל שיפסיק לאחר כמעט 5 שנים, ובמיוחד כשכל כך הצטיין. אז עשיתי איתו עסקה, ביקשתי שימשיך עוד חודש אחד ואם בתומו בכל זאת ירצה לפרוש, אז שיפרוש. בינתיים דיברתי עם המאמן שלו על ההחלטה שלו, מתוך תקווה שהוא ידע מה לעשות בחודש הזה. המאמן השתדל לתת תשומת לב רבה יותר לבן, אבל לא החליף את עוזרו החדש - שהיה מקור הבעיה העיקרית. כמובן שבחודש הזה לא נפתרה הבעיה שרבים פחדו להתאמן מולו. הגיע המצב שהבן התאמן עם והתחרה נגד המאמן שלו בעל החגורה השחורה. תאמינו או לא, הקטן הצליח לפעמים גם לנצח אותו עם איזה קוֹקה או וואזרי. וזה היה בצורה הוגנת ולא כי המורה נתן לו. המורה תמיד הרעיף עליו שבחים. עבר חודש והבן היה נחוש לפרוש והוא פרש. בעקבות הוא החל להעלות מעט במשקל. הצעתי לו ללכת במקום לחוג ספורט אחר לשימור הכושר הגופני שלו, אך הוא לא התלהב מכך. אז טוב לפחות שבחר בחוג סיירות של החברה להגנת הטבע. לפחות סייר הרבה בכל רחבי ישראל. זה גם תרם לפעילות הגופנית שלו, גם החכים וגם קיבל אהבת הארץ. ובחופשים השתתף גם בכל מחזורי החוגים השונים בנוער שוחר מדע של האוניברסיטה. והשתתף במשך שנה באופן סדיר בחוג לאסטרונומיה של נוער שוחר מדע. במסגרתו יצא גם לתצפיות של מספר ימים בכל פעם, במכתש הגדול וברמת הגולן. ולאחר שנה פרש מהחוג, כי כבר לו חידש לו. בנוסף לחוג הסיירות של החברה להגנת הטבע, הבן השתתף גם בחוגי השרדות. כמעט התעלפתי לראות אותו מזנק מעץ לעץ כמו טרזן, אוחז בחבל הקשור לצמרת עץ אקליפוס ענק... לבן היה חבר שאחיו הלך לחוג שחייה. ואותו ילד הצטיין בשחייה. לכן בהמלצת המדריך הוא עבר לאימונים יומיים עם מאמן שחייה מקצועי לנוער בבריכה אולימפית. במסגרת האימונים, הנער השתתף בתחרויות שחייה ארציות ובינלאומיות. הוא זכה באליפות השחייה הארצית לנוער בשחייה במקום שני. נראה היה כי גדולות ונצורות היו מובטחות לנער הזה. אבל גם הוא בבוקר יום בהיר אחד, סרב להמשיך. לא עזרו כל השכנועים והתחנונים. והוריו (שאביו איש חינוך באוניברסיטה) השלימו עם המצב ולא לחצו עליו להמשיך, למרות כל ההשקעה של שנים בזמן הסעות יומיות וכסף בבן. הבת הצטרפה לחוג חליליות מגיל שש. היא התקדמה מאוד בנגינה בסוגי חליליות שונים והתמחתה בנגינה בחלילית אלט. כעבור שנתיים היא צורפה להרכב חליליות בת שש נגניות. לא אשכח כיצד ריגשה את כולם בחגיגת הבת מצווה שלה - שבה נגנה יחד עם חברתה כמה קטעים. אבל גם שם לא היה הכל שושנים. אינני יודע מדוע, אבל קרה שבאירועים ציבוריים שבהם ניגן הרכב החליליות שבו השתתפה הבת - לעיתים אחת מההרכב עשתה איזה זיוף קל מרוב התרגשות. מרבית הנוכחים לא הרגישו בכלל, אבל אני שיש לי שמיעה אבסולוטית - הבחנתי בכך וגם במקור המזייף. ולבת חרה מאוד, שלעיתים קרובות המורה נזפה בה כאחראית על הזיופים - בעוד שלזיופים היו אחראיות אחרות. זה גם הרגיז אותי. ולאחר שש שנות נגינה בהרכב, המורה הודיעה לה, כך חד וחלק, שהיא לא תשתתף יותר בהרכב. והמורה התפלאה לאחר מכן, מדוע היא הפסיקה להמשיך ללמוד אצלה ולהכניס לה שכר לימוד נאה. אני כמובן הסברתי למורה את המגרעות של שיטותיה החינוכיות והאפליה שהיא נוקטת. אבל הבת כל כך נפגעה, ולצערנו הפסיקה לנגן בכלל מאותו יום, למרות שניגנה נפלא. והיא כבר אפילו לא רצתה להמשיך עם מורים והרכבים אחרים. לזה גרמה המורה "החכמה" הזאת. ואינני יודע עם המורה הזו למדה לקח - כי גם שאר הבנות בהרכב החליליות הזה פרשו כעבור זמן קצר. כולל אלו שהוריהן טרחו להעניק מתנות יקרות למורה בסיום כל שנת חוג. תוך זמן קצר ההרכב התפרק. למיטב ידיעתי זה גם היה ההרכב האחרון שאותו הצליחה המורה להרכיב. נשאלת השאלה מה יצא מכל החוגים האלה? האם זה לא היה סתם השקעה בזמן ובכסף רב? לשאלה הזו אענה לכם בכך שמהבן אמנם לא יצא ג'ודוקה (כפי שעשוי היה להיות בסיטואציה אחרת). אבל הוא למד להכיר את הגוף והיכולות שלו ולפתח את יכולת הקואורדינציה. וזה גם נתן לו יתרונות לעתיד. למשל, כשבכיתה שלו היה בעל גוף שאהב להפתיע את התלמידים בזינוק על גבם או על כתפיהם - הבן העיף אותו על הקרקע בטכניקה ג'ודאית שהוא לא ישכח בחייו. גם את פרץ הצחוק שזכה מקהל הצופים - בעל גוף וודאי לא ישכח. מאז אף אחד בכתה לא העז לגעת בבן. ומה שלמד נתן לו יתרון בצבא ביחידה העילית שבה הוא שירת, ואולי בחיים בעתיד, למי שינסה לתקוף אותו. והבת זכתה לאהבת מוזיקה קלאסית ובכלל להבנת יסודות המוזיקה, מושגיה וכמובן ליכולת קריאת תווים ונגינה משולבת עם נגנים אחרים. אז היא לא תנגן בפילהרמונית, so what. לבן היה חבר שהוא בן זקונים להורים בני חמישה ילדים. לאימא שלו יש שיגעון למוזיקה. למרות שהיא עצמה אינה יודעת לנגן בשום כלי נגינה, היא הכריחה את כל ילדיה לבחור כלי נגינה כלשהו וללמוד לנגן בו. ואת כל ילדיה דחפה אחר כך ללמוד במגמת מוזיקה בתיכון. נו, אף אחד מהם לא הפך להיות נגן מקצועי, שהגשים את חלומותיה. אבל זכור לי כיצד החבר של הבן - שבחר בנגינה בכינור, הופיע במסיבת סיום שנתית של המרכז הקהילתי. ובמסיבה החבר ניגן לאוזני כולם בכינור - כאשר אף אחד מהקהל לא הצליח לזהות בנגינתו הצורמת את היצירה ששמה הוכרז לפני נגינתו. והאמינו לי, אין נורא וצורם מאשר זיוף בכינור. אבל את הילד הזה האימא המשיכה להכריח לנגן. אז האם זה לא גרימת עוול ונזקים נפשיים לילד, שהוריו ממשיכים להכריח אותו ללכת לחוגים שכבר אינו רוצה? ומדוע הם מכריחים אותו? כדי להגשים בילדם את חלומם הם שלא התגשם? או אולי משום שהשקיעו כסף רב בכך והם מצטערים שיֵרד לטמיון? הורים יקרים, הילד שלכם לא צריך להגשים את החלומות שאתם לא הצלחתם להגשים. עוד מסדרת חינוך ילדים