התחלה חדשה (זו צוואתי)

בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי אֶת מוֹתִי  
וְנָתַתִּי תֹּקֶף לְצַוָּאָתִי -   
לְאַחַר שֶׁיִּכְבֶּה הָרֶמֶץ בִּדְמָמָה דַּקָּה   
תְּפַזֵּר הָרוּחַ אֶפְרִי, מִכְּאֵב תְּשַׁחְרֵר   
מִכֹּבֶד תַּכְרִיךְ וְשַׁיִשׁ חָקוּק אֶמָּלֵט   
אֶפְרִי נִשְׁמַת אֲדָמָה שְׁקֵטָה יָפְרֶה   
וְתִשְׁקֹט מִקַּדִּישׁ אֶרֶץ הַקְּדֻשָּׁה וְרַק   
הֶמְיָה חֲרִישִׁית בַּמְּרוֹמִים תִּשָּׁמַע -   
אֵלֶּה הָיוּ כָּאן חַיַּי. 

חלומות מפתח - השרינק שלך

רשומה נוספת בסדרת החלום ופשרו

אינני פסיכולוג ורבים החלומות שלי שאין בהם שום מסר והגיון. לפחות אני לא מוצא בהם כאלה. אבל, אספר שכשהייתי על פרשת דרכים בחיי לפני כשני עשורים - חלמתי שני חלומות ברורים יום לאחר יום. ולמרות הזמן שחלף, אני זוכר בהם כל פרט, כאילו נחלמו לפני דקה. חלומות כאלה נדירים ואנחנו זוכרים אותם בשל חשיבותם הקריטית. חשיבותם בחיבור התת מודע למודע. ואינני חושב שאגזים אם אכנה אותם כאיזמל הניתוח של הנפש. ובמקרה שאתאר כאן, שני חלומות שנחלמו כאמור זה לאחר זה בהפרש של לילה - הם למעשה הביאו לנפילת אסימון. להסתכלות אובייקטיבית על המצב במציאות ולהתרת הסבך. אני רואה בשניהם כפרק א' ופרק ב'  של מסר המהווה מקשה אחת.

החלום הראשון:

אני מוצא עצמי מסתובב עם חברים וחברות בקמפוס גבעת רם באוניברסיטה העברית. קמפוס שבו למדתי בעבר. ואנחנו מסתובבים בשבילי הקמפוס כבמבוך, בזמן שהרגיש כשעות - לא מצליחים למצוא את שער היציאה. 

כך זה נמשך ונמשך עד שלפתע  הגענו למתקן כמו בלונה פארק - בו מטוסים ממריאים ומסתובבים במעגל. ובחלום כשהעלתי את המטוס שלי גבוה גבוה מעל כולם - נגלה לנגד עיני שער היציאה. התעוררתי עם ההבנה  שכדי למצוא את 'השער' בחיים, צריך  מבט מלמעלה.

החלום השני: 

אני יוצא מהבית ומוצא ברחוב מיקרוסקופ ושק אביזרים, שבמבט חטוף כלל הרבה פרפראטים -  סליידים מזכוכית, עם דגימות של פרחים, כנפי פרפרים ועוד. כיוון שהמיקרוסקופ והאביזרים אינם שלי, הנחתי להם והמשכתי מעט בדרכי. אך לאחר זמן מה גברה סקרנותי לגבי תוכן הפרפראטים ורציתי להתבונן בהם תחת המיקרוסקופ. התחרטתי ושבתי ליטול את המיקרוסקופ והשק להסתכלות מחודשת לעומק. 

אך כששבתי למקום (וזה היה זמן קצר מאוד לאחר שעזבתיו), המיקרוסקופ והשק נעלמו. בזווית עיני ראיתי רק צל חולף של אדם שכבר לקח אותם. המשך החלום היה מרדף מתיש אחרי האיש שנעלם - במבוכי משרדים עם דלתות נעולות, במדרגות נעות והסתיים במעמקי תחנת מטרו סופית. 

בתחנת הרכבת הקצתי כשאגלי זיעה על מצחי - מבלי שהצלחתי למצוא את המיקרוסקופ, השק ותכולתו. 

החלום הזה אותת לי שראשית אני צריך לערוך התבוננות מיקרוסקופית על עצמי. ושנית שעלי למהר ולנצל בחיים חלון הזדמנויות. חלון שיסגר בקרוב ויעלם כצל.

שני החלומות האלה הביאו אותי לצאת מהקופסא, ולהסתכלות אחרת על המצב הסבוך שנקלעתי אליו, וליציאה מוצלחת מממנו. דבר שאולי גם עשרות ישיבות פסיכותראפיה עם פסיכולוג או קאוצ'ר לא היו עוזרות. ולגמרי בחינם.

ואתם, איך אתם מתייחסים לחלומות כאלה?

 ציור על ידי GC Myers

שיר ליום ראשון - יצירה

יצירה / קנקן


אֲנִי הַיְּצִירָה

נוֹלַדְתִּי מִתֹּהוּ

מִן הֶרֶס קַמְתִּי לִרְקֹם חֲלוֹמוֹת

חוֹלֵם כְּדֵי לִחְיוֹת.

קרדיט

וגם כאן

סיפור החודש - עש על רקע סגול

למרות שעיקר העבודה במחקר, רבים מהקולגות רואים בהוראה האקדמית סרח עודף, סרח מאוס. למרות המעמסה הרבה, אהבתי ללמד. לא את ההשקעה הנדרשת להכנת מערכי שיעור ובדיקה סיזיפית של עבודות סטודנטים. אהבתי לחוש באדרנלין שפושט בגוף, שממקד את המחשבה בשלוש שעות הרצאה רצופות, מבלי להרגיש ברגליים, מבלי שים למחוגי השעון שבצד האולם. מכור לסיפוק מחיאות כפיים של סטודנטים ביקורתיים.

לאחר הפרישה, חשבתי שאתגעגע להוראה. אבל לא. התחלתי לחוש כציפור דרור שהשתחררה מכלוב מוזהב. חופשי מכבלים נסתרים שפינה קטנה במוחי דאגה להסתיר בערמומיות כה רבה את מיאוסן של המטלות הרוטיניות. פיסת מוח רמאית שמשחררת מולקולות אנדורפינים ממכרות. כמו האנדורפינים השוטפים בסיפוק ממכר אצן מרחקים ארוכים. אצן שרץ מדי בוקר במסלול אימונים קבוע ומשעמם.

לקראת שנת ההוראה השלישית לאחר הפרישה, אני מתבקש לשוב באופן בלתי צפוי. ללמד בקורס שלא הצליחו למצוא לי מחליף. לא ברור אם בכלל נתתי את הסכמתי. היה ברור לשלטונות שאני לא יכול לסרב. וכך ימים ספורים לפני תחילת שנת הלימודים, אני מתרוצץ בדיס-אוריינטציה משוועת, במסדרונות פקולטה שאינני ממש זוכר שהכרתי. מחפש אולם. מחפש מעבדת סטודנטים לחלק הניסויי של הקורס. מרגיש חסר אונים. היכן אשיג את הציוד הדרוש לעריכת הניסויים בתכנית לימודים שעדיין אין לי שמץ של מושג מה תהיה? לא יודע את מי לשאול. במי איעזר? שום דבר כבר אינו מוכר. צריך לבנות הכל מאפס, באפס זמן. בעוד יומיים יתחיל הקורס. שום תכנית לימודים עדיין אינה מגובשת. שום דבר אינו מוכן. שום דבר אינו נכון.

מסתובב אבוד במסדרונות הפקולטה כמו עכבר במבוך. אף אחד לא מתעניין בי. מרגיש כרוח רפאים חולפת מול רוחות רפאים. אך מדי פעם, היא מגיחה כמו משום מקום. מתעניינת דרך אגב איך מתקדמים העניינים. מחדדת בי את ההרגשה ששום דבר עדיין לא התקדם. אני מרגיש כאבוד בערפל.

בנדידת החיפוש במבוך מסדרונות הפקולטה, אני חולף, משמאלי בחדר ללא דלת - היא ניצבת בחולצה לבנה וחצאית סגולה. גבה מופנה אלי, רוכנת מעל שולחן ארוך. על השולחן מונחים בצפיפות ציורים ממוסגרים, זה לצד זה. היא בוחנת ציור – על רקע פספוס קנבס צבוע גוונים של סגול מצויר עש. כנפיו מכתמים - כמסגרות אבסטרקטיות צהובות משורטטות על שחור. עש כזה ראיתי בספר אוסף עשי עולם. לא ראיתי כזה מעולם במציאות. במציאות של עשים חומים ואפרוריים שנמשכים לאור מנורת הנאון במרפסת, או שאוכלים בגדים בארון. אני נעצר רגע להביט והיא מפנה ראשה לעברי במבט שואל. 
אני מתפלא. לא ראיתי עד כה תווי פניה בבהירות כזו. ואני מתפלא מה בכלל מעשיה בפקולטה לרפואה. עד כה הכרתי אותה היכרות וירטואלית בלבד. והיא בכלל מהפקולטה למדעי הרוח, באוניברסיטה אחרת. 
עצמת השאלה פילחה בי. פקחתי את עיניי. היה זה מציאותי מכדי להיות חלום. עצמתי אותן שוב במאבק שבין הצורך לעמוד בהתחייבות לקיים את הקורס, לבין חזרה למציאות שתשחרר מהסיוט. המציאות השנייה ניצחה. נשמתי לרווחה.

קמתי משנתי. בדרך למטבח, על המפה הסגולה של שולחן האוכל - ראיתי נח לו עש צבעוני. מסגרות אבסטרקטיות צהובות משורטטות על רקע כנפיו השחורות. למגע ידי פרפר מספר פרפורים אחרונים, עד שדמם.

© קנקן  2016 Kankan - Moth on Violet

שיר ליום ראשון - חי עם זאבים

Wolf Counrty - Nancy Markel

חי עם זאבים / קנקן

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹלֵם עַל

בַּיִת עִם אֲרֻבָּה

בְּאָלַסְקָה

בְּמֶרְחָק שְׁנֵי מַיְלִים

מִשְּׁכֵנַי הַקְּרוֹבִים

וּזְאֵב אוֹ קוֹיוֹט

מְסַמֵּן בַּשֶּׁתֶן גְּבוּלוֹת

נַחֲלָתִי.

ציור Laura Pace