מדע זה כמו סקס - מבחן האריה

רשומה זו פורסמה בחלקה בעבר בישראבלוג והרי היא מובאת כאן ערוכה במהדורה שניה מעודכנת.

בשיח מדענים ניסינו לרדת לעמקן של התכונות העושות מכל המקצועות אדם למדען. כולנו היינו תמימי דעים לגבי שתי תכונות. האחת - מדען אינו מפסיק לשאול למה. בדיוק כמו ששואלים ילדים שאלות הלמה האינסופיות. אך רובם מפסיקים לשאול שאלות במהרה, בשל דיכוי על ידי הורים חסרי סבלנות ושלעיתים חסרים גם בידע הדרוש כדי לענות. 

אבל מדענים ממשיכים לשאול למה כל הזמן. מבחינה זו הם למעשה ילדים שלא התבגרו.  נשארו מין פיטר פן כאלה. כנשאלתי לא אחת מדוע בחרתי דווקא במקצוע זה ולא באחר, אני מציין שכמדען אני מתעורר בכל יום עם שאלה. אני יודע איך יתחיל היום וכדי לענות על השאלה אני יודע באיזה שיטות וטכניקות אנקוט. אבל, וזה עושה את ההבדל מהרבה מקצועות אחרים - אינני יודע כיצד יסתיים היום. אינני יודע איזו תשובה אקבל לשאלה ששאלתי בבוקר. לכן בכל יום  אני בעצם מתרגש כמו ילד שמתחיל לשחק ושאינו יודע כיצד יסתיים ומה תהיינה תוצאות המשחק.

אפשר לחשוב שזה נורא כשמבוגר מתנהג כמו ילד, אבל בכלל לא בטוח שכך הוא הדבר. במחקר שנערך על שתי קבוצות - קיבלו הנחקרים עשר חבילות רגילות של מהדקים משרדיים. בשתי הקבוצות התבקשו הנחקרים ליצור משהו יצירתי עם המהדקים. שתי הקבוצות מנו כל אחת 50 איש. הקבוצה הראשונה הייתה של ילדים בגיל 6-10 והקבוצה השניה הייתה של אנשי הייטק בני 25-35.

שתי הקבוצות נתבקשו ליצור כעולה על רוחן מהמהדקים. הילדים היו מאוד יצירתיים, כמו למשל:

לעומת זאת בקבוצת אנשי ההיטק הנחקרים היו חסרי אונים. המקסימום שעלה בראשם הוא להשחיל סיכה אל סיכה לשרשרת. ההבדל בין הקבוצות מאשש שהיצירתיות של הילדים נעלמת עם הגיל. עם ההתבגרות שוכחים גם לחשוב מחוץ לקופסא.

והתכונה המאפיינת השניה שלגביה היינו קבוצת המדענים תמימי דעים היא שבעצם לכל מדען יש איזושהי 'שריטה'. שזה במילים עדינות - כולנו קצת לא לגמרי נורמלים. על הלא נורמליות הזו אפשר ממש לכתוב ספר מתובל בשלל זכרונות אינטראקציות שלי עם מדענים אחרים. אני זוכר גם שבתקופת ההתמחות, כשחגגנו יחדיו משפחות מדענים ישראלים בגולה את ליל הסדר - נשותינו התלוננו שבאורח חיינו נשארנו כאותם עבדים במצרים. יש משהו בזה, כי במחלקות המדעים הניסויים - מי שיעבור במסדרונות המעבדות, יוכל לפגוש בתנועת מדענים ותלמידי מחקר מאוחר בערבים ואפילו בלילות. הרי אי אפשר לעצור ניסויים ארוכים באמצע ולהמשיכם ביום הבא. אבל זה לא רק זה - העיסוק במדע ממכר. כמו סקס.

בוודאי מכירים אתם את השיר 'סקס אחר' של יונה וולך. כך בפוסט הזה אגלה לכם על 'מחקר אחר' - מחקר שלא דורש תקציבים ואמצעים בכלל. מחקר בראשות אדם אחד שהוא סקרן ומשועמם מספיק, כדי להבחין במה שאחרים מחשיבים כחסר משמעות. פעם מדען תמיד מדען.

יונה וולך, משוררת

אומרים שפעם מדען - תמיד מדען. כנראה זה יותר ממקצוע. זו דרך מחשבה ודרך חיים. אין כמו מה שאתאר בהמשך דוגמה טובה לכך.

בקורס בן חמש שעות שבועיות לתלמידי בוגר שלימדתי - שתיים מהן החלו בשעה שמונה ורבע בבוקר. כדי לא להתקע בפקקי הבוקר ולהגיע בזמן, נהגתי לצאת מוקדם מהבית ובדרך כלל הגעתי לפקולטה כחצי שעה לפחות לפני תחילת השיעור. אמנם לרבע שעה הייתי זקוק כדי להכין את האולם להרצאה - להפעיל את לוח הפיקוד ששולט על עצמת אורות אולם ההרצאה, על המחשב ומקרן הברקו. כי תמיד יש איזה מרצה אדיוט לפניך, שמקלקל דברים, או שמכבה דברים שלא צריך - למרות ההוראות המפורשות הכתובות מול עיניו באותיות קידוש לבנה. וצריך גם למחוק את הכתוב שנשאר על הלוחות ולהוריד את המסך החשמלי הגדול להקרנת המצגות. וכן, לתזמן את סרטוני הוידאו עם ההרצאה. וכיוצא בזה. 

אבל גם כך. נותרו לי לפני כן כעשרים דקות שבהן נהגתי לקנות בדוכן שבכניסה לבנין ההרצאות, קפה הפוך גדול חזק ובייגלה טרי. ביום יפה יוצא לחצר הפקולטה ומתיישב על ספסל אבן הארוך - שותה, אוכל וצופה בעולם שעובר לפני - בסטודנטים ובאנשי הסגל הנוהרים אל פתח הכניסה להתחיל את יום לימודיהם או עבודתם.

ביום חם ישבתי לפני ההרצאה בפינה מוצלת - בקרן ספסל האבן בצמוד למבנה טרנספורמטור של חברת החשמל. בצפיה לעבר הנוהרים אל פתח הכניסה לבנין, הבחנתי שלרובם אני נשאר שקוף, אם כי מדי פעם יש מישהו/י שמפנים ראשם ימינה לעבר האיש המוסתר מעבר למבנה החשמל, כלומר אלי (ראו בשרטוט).

מהר מאוד התעוררה בי סקרנות. האם ישנה חוקיות? אז התחלתי לספור כמה אנשים חולפים היישר מבלי להביט, עד שמישהו מפנה ראשו ימינה ומביט לעברי לשניה. שלפתי דף מהתיק ותחלתי לתעד את הספירה, כמו בתרשים הבא.

מהר מאוד נדהמתי לגלות שאכן ישנה חוקיות וניתן להסיק כללים. לאחר תצפית וספירה במשך מספר בקרים שלפני ההרצאה - מצאתי שבממוצע אחד מכל 12 מפנה ראשו ימינה מיד לאחר שחלף את מבנה החשמל שהסתיר אותי. אבל זה לא הכל:

כשהחולפים היו ביחידוּת, יותר נשים מגברים הפנו ראשן ימינה באופן מובהק (אחת מ-8 בממוצע, לעומת אחד מ- 14 גברים).

כאשר חלפו זוגות מעורבים (גבר ואישה) - תמיד האישה הייתה זו שהפנתה ראש ימינה.

כאשר חלפו זוגות גברים, או זוגות נשים - תמיד מי שהיה קרוב יותר למקום מושבי (כלומר הצועד/ת הימני/ת) היה זה שמפנה מבט.

כאשר חלפה קבוצת אנשים שצעדו במקבץ - תמיד הצועד בראש הקבוצה היה זה שהפנה מבט ימינה ואלה שצעדו אחריו המשיכו להביט היישר קדימה לעבר פתח הבניין. למרות שהקבוצות היו אקראיות וללא שום קשר חברתי ביניהם - הצועד בראש כאילו קיבל אחריות על השאר באופן בלתי מודע.

בוודאי יהיו כאן קוראים שחושבים איזה שטות היא לשבת כך, לתצפת, לספור ולמצוא כללים. במקרה הטוב אולי היו מקסימום מתצפתים בהנאה על עלמות החן החולפות. אבל לחקור מי בין החולפים מפנה ראש ומביט לעברך - זה כבר וודאי נחשב בעיני רבים כשריטה על סף המופרעות, או מקסימום מעיד על שיעמום. והאמת היא (כפי שכבר אמר אריסטו ואחרים), בכל מדען יש מידה מסויימת של מופרעות. אבל למעשה בשביל להגיע להישגים משמעותיים במדע, צריך לצאת מהקופסא. אך חזרה לעניינינו, וודאי תשאלו איזו תועלת יש לתצפית חסרת תכלית לכאורה כזו?

אז כדי להבין את ההגיון בכללים ההתנהגותיים שהוסקו במחקר הפשוט הזה (כן, עדיין אפשר לעשות מחקר בלי ציוד מעבדה ותקציב מחקר) - פשוט החליפו את דמותי בתרשים למעלה באריה:

  

בוודאי כעת יסכימו הקוראים שאם אריה היה רובץ במקומי - למי שהיה מפנה מבט ומגלה את נוכחותו, היה יתרון השרדותי. כי מי שלא היה מבחין בזמן, וודאי היה נטרף - אם לא היה נס מיד לנפשו או מטיל רומח לעבר האריה.

הצבת האריה במשוואה מעניקה הגיון התנהגותי אבולוציוני למחקר הזה. אמנם אנשים שחולפים בחצר הפקולטה אינם מצפים להתקל באריה, אבל נניח שהיינו מחליפים את האריה בפושע או מחבל, האם יש יתרון למי שיפנה מבט ויקדים לגלות את הסכנה?

בגילוי סכנה מעורב תהליך ביולוגי בבסיס ההתנהגותי. בעת סכנה האדם מגיב בעליה ברמת האדרנלין. העליה באדרנלין היא אמצעי ביולוגי בעל ערך אבולוציוני רב עוצמה - העליה ברמת האדרנלין היא זו שמעוררת את הדפוס ההתנהגותי ההשרדותי 'התקף או ברח'.

חשוב לציין שהמחקר התצפיתי הזה אינו מייצג את כלל האוכלוסיה, כי נעשה על אוכלוסיה מאוד מסויימת - סטודנטים ועובדי סגל אקדמי ומנהלי. אמנם באוניברסיטה קיים גם הסקטור של עובדי נקיון ואנשי שירותים אחרים, אבל אלו משום מה מתחילים לעבוד בשש בבוקר כדי לסיים בשתיים בצהריים. אגב, במאמר מוסגר, אף פעם לא הבנתי מדוע אין אנשי שירות כאשר צריכים אותם כשדברים מתלכלכים או מתקלקלים, שזה תמיד לאחר שתיים בצהריים לפי חוק מרפי. תגידו, האם יתכן שעבודה בשעות המשונות האלו קשורות לזה שהפועלים האלה זקוקים להשלמת הכנסה? לא יודע, סתם השערה לגבי אלו ש'עובדים' בשעות שלא בדיוק צריכים אותם.

על שם האלגוריה, כיניתי את המחקר הזה בשם 'מבחן האריה'. וברשומה זו אני מפרסם אותו מבלי לזכות בקרדיט מדעי פורמלי. הרי במרום גילי, אני כבר יכול להרשות לעצמי, ומבלי לצרף לתוצאות ערכי סטיות תקן, סיגניפיקנס ושאר ירקות סטטיסטיים שאינם מעניינים בני אדם מהשורה, אלא לסטטיסטיקאים, או לרוצים לעשות רושם שהם כאלו (לא, סתם). ובכלל יש לזכור שהבלוג הזה הרי אינו כתב עת מדעי המצריך הצגת ניתוח מלא של הנתונים והצגת המבחנים הסטטיסטיים. 

אך למעשה הרשומה הזו מדגימה שאפשר לערוך מחקרים מדעיים גם בחיי יומיום, ללא צורך בתקציבי מחקר, כוח אדם וציוד מיוחד.

צריך רק לדמיין שאת/ה אריה...
 

ועוד על הפרעות קשב, פנקסנות וסטטיסטיקה

הדי הפוסט הקודם 'היש קשר בין שמך להפרעות קשב'? הובילו לכתיבת פוסט זה.

קרוב משפחה שלי, שגם הוא מדען, ידוע כמסתובב ושולף לעתים פנקס כתום קטן מכיס חולצתו. בפנקס הוא רושם הגיגים ותובנות החולפים במוחו, לפני שישכחו. הוא הסביר לי שבפנקס הוא רושם הערות שאומר לחברי צוות מעבדתו ותגובותיהם. לא פעם כשמישהו טוען שדברים לא נאמרו - נשלף הפנקס המרשיע ונחשף בפני המכחיש. תודו שפנקס מאיים פחות מאשר כשהבוס מסתובב עם מכשיר הקלטה. לא? אני זוכר איך בישיבת צוות אחת נלחץ בטעות איזה כפתור בסמרטפון שלי ופלש האיר את החדר בליווי נקישה.  כל הנוכחים נלחצו משום מה. חשבו שהישיבה מוקלטת ומצולמת. לא הייתה לזה שום משמעות מכוונת כמובן, אבל גם לא התאמצתי להרגיע, מסיבות מובנות. טבע האדם הוא כזה שאם משהו מסוג זה מעורר אצלו חשש, יתכן כי בוער על ראשו איזשהו כובע?

האמת שגם אותי מרגיזים לא מעט אנשים שמכחישים כי אמרו דבר משמעותי זה או אחר.  כשמדובר בעניינים חשובים, זה עשוי להיות תוצאה של שכחה מכוונת או כתוצאה מהפרעת קשב (סניליות לא נלקחת אצלי בחשבון כשמדובר באנשים צעירים). לפיכך כעומד בראש מעבדת מחקר, הפנקס של קרוב משפחתי שימש לי השראה להתמודד עם שכחות מעצבנות של אנשי צוות וסטודנטים. אם מישהו מהם מכחיש שדבר מסוים אירע, אין דבר מבאס יותר למכחיש מאשר כשנשלף הפנקס ומוצגת עדות של הנאמר בצירוף תאריך ושעה. מניסיוני, עצם הידיעה של קיום רישום שכזה כבר עושה את מלאכתה במרבית המקרים.

מלבד אינטראקציה יומיומית עם כל תלמיד מחקר או איש צוות מחקר במעבדתי, חדר הישיבות המחלקתי משוריין למשך 3-4 שעות ליום מסוים בקביעות לישיבת צוות שבועית. את נוהל הישיבות השבועיות אימצתי מהמעבדה שבה התמחיתי בפוסט הדוקטורט בארה"ב.

אני זוכר שמרבית הפוסט-דוקים  בארה"ב היו נורא לחוצים לקראת הישיבה ובזמן הישיבה השבועית ישבו כאילו הגרזן עומד להיות מונחת על ראשם. אבל מדוע? כי הגרוע מכל היה החשש מלדווח ששום דבר לא צלח השבוע. למרות כי ידוע שבמחקר מדעי אין וודאות שניסויים יצליחו לענות על שאלה מסוימת או להוכיח תזה מסוימת. אבל כמנהל המחקר עליך לברר מהן סיבות אי- ההצלחה.  לוודא אם דיווח חוסר הצלחה נובע מסיבות אובייקטיביות, או כתוצאה מטעויות טכניות בלבד של המבצע. בישיבות האלה כל אחד מאנשי הצוות היה מדווח בתורו במה עסק בשבוע החולף, כאשר רבים מהצוות היו באימה כשדיווחו כי שום דבר לא צלח. 

כאמור ברור לכל מדען שיש דברים שאינם מצליחים, אבל כדי לוודא שמה שלא צלח אינו נובע מטעויות אנוש או טעויות טכניות מחקריות - המדווח עובר חקירת שתי וערב כדי להבין כיצד בדיוק ערך את הניסוי. פעמים רבות הסתבר מחקירה צולבת שהניסוי אכן לא נערך כשורה. זכור לי במיוחד פוסט-דוק ממלזיה שמרוב חרדה היה מתפזר במחקרו ועורך עשרה אחד עשר ניסויים שונים בשבוע אחד, כדי שיוכל להראות בישיבה הצלחה לפחות באחד מהם. הבעיה הייתה לא פעם כדברי הפתגם: "תפסת מרובה - לא תפסת".

לעומת אחרים הייתי יוצא דופן בשלוותי בישיבות האלה. כפוסט-דוק ערכתי רק ניסוי גדול אחד בשבוע (לעתים נדירות, שניים מקסימום). אבל כל ניסוי כזה תכננתי בקפידה יתרה למען סיכויי הצלחה מרבית. לכן שני הבוסים שלי ידעו שגם אם אין לי מה לדווח על התקדמות משמעותית, הדבר אינו נובע מתכנון לקוי או מטעויות טכניות. אף פעם לא עברתי שמץ של חקירת שתי וערב כיצד התבצעו הניסויים. 
נהפוך הוא, באופן התנהלותי ודרך תקיפת בעיות - שני הבוסים נהגו להתייעץ איתי רבות לגבי מחקרים של אחרים. הכי מביך היה כאשר שניהם היו בחילוקי דעות וכל אחד מהם פנה אלי כדי שאכריע מי מהם צודק לדעתי.

כשהקמתי  לאחר שחזרתי לארץ צוות מחקר משלי, אימצתי את שיטת ואופן הניהול של הישיבה השבועית. לא הייתי צריך הרבה כדי להשתכנע שדיווח בישיבה מעלה גם את איכות המחקר וגם את התפוקות, בהשוואה לדיווח אישי בלבד של אנשי הצוות. גם אצלי היו חלק שנלחצו מהישיבות האלו, למרות שהתנהלו באווירה טובה. חשוב להבהיר שבישיבות האלה נערכים דיונים שבהם כל איש צוות לומד על מחקרו של חברו, וכך כל הנאספים תורמים גם האחד למחקרו של השני, בתובנות ורעיונות. כלומר, לא מדובר בדיווח גרידא שמיועד לראש המעבדה. 

אבל כשהבחנתי לא פעם שיש כאלה שאינם זוכרים סיכומים, שלא לדבר על אלה שמתקשים להפנים ביקורות - החלטתי לעבור לשיטת הפנקסנות של קרוב משפחתי. אמנם, לא פנקס, אלא מחברת כריכה עבה שבה נרשמים סיכומי ישיבות בזמן אמת. במהלך הישיבה רשמתי תמצית הדיווחים, ההערות והדרישות השונות שהצגתי לאנשי צוות שונים. חיוניות הרישום לכשעצמו הוכיחה את עצמה. ויותר מכך, רק עצם הידיעה של קיום המחברת הביא לצמצום דרסטי של אי הבנות. 

למעשה המחברות האלה הנשלפות בעתן,  כנראה הפחידו אחדים, מסוימים. כי כשמחברת כזו נעלמה פעמיים באופן מסתורי מהמשרד שלי - ראיתי את החרדה בפניו של מי מהם, כאשר הזמנתי חקירת הביטחון והמשטרה (שוטר מוסדי המועסק על ידי משטרת ישראל).

המחברות לא מתעדות רק את הנעשה והנאמר. הן למדו אותי שחלק ניכר מהבעיות שאנשים מסוימים נתקלו במחקר - נבעו בעצם מהפרעות קשב. היו לי שני תלמידי מחקר עם הפרעות קשב ולמידה. האחד מוצהר ואשר אובחן בשנה הראשונה של לימודי התואר הראשון. לכן קיבל הערכות זמן במבחנים.

השני היה דוקטורנט חביב (ששמו אגב בעל שתי אותיות) אשר סיים בציונים גבוהים יחסית תואר ראשון ושני. אבל די מהר הבחנתי שאת המחקר הוא עורך בצורה מאוד מפוזרת ולא מאורגנת.

במחקר מדעי ראוי, מבודדים או משנים בכל פעם גורם ניסויי אחד בלבד ומשווים לביקורת. כדי להבהיר, אעשה השוואה אנלוגית לעולם האפייה. כאשר עוגה אינה מצליחה, אי אפשר לצפות לנסים כאשר משנים להבא בבת אחת גם את כמות הקמח, גם את כמות הביצים, גם את כמות הסוכר, גם את כמות הקינמון, גם את הטמפרטורה וזמן האפייה. מי שיעשה זאת, מרב הסיכויים שהעוגה שוב לא תעלה יפה.

בוודאי אף אחד גם לא מתפלא שהעוגה אינה מתרוממת (או שוברת שיניים) כאשר שוכחים להוסיף אבקת אפייה, או מרכיב אחר. אבל במקרה כזה יש מי שמתייאש ויש מי שזורק הכל ומתחיל מהתחלה. יש מי ששוב שוכח בניסיון שני להוסיף את אבקת האפייה, ואחר דווקא זוכר להוסיף את אבקת האפייה, אבל בדרך מחליט גם שלא יזיק גם לשנות את כמות הביצים. כל קונדיטור שמתבונן על התוצאה יעלה מיד על כך שהאופה שכח להוסיף אבקת אפייה ויאמר זאת לבעל הטעות. אבל תארו לעצמכם שהאופה אינו מפנים, ולאחר שבוע חוזר על אפיית העוגה ושוב שוכח להוסיף אבקת אפייה, ובמקומה מחליט מסיבותיו הוא להוסיף למתכון עוד ביצה אחת וחצי כוס סוכר, ומוריד לחצי את זמן האפייה. וכעת , לאחר ששוב העוגה לא הצליחה ויורדים לטמיון מרכיבים שנרכשו בכסף לא מועט, תארו לעצמכם שהאופה המתלמד מחליט שהעוגה אינה מצליחה כי השתמש בתבנית אלומיניום והכל ייפתר אם יחזור על האפייה - הפעם בתבנית נחושת. 

ובאופן דומה תארו לעצמכם שיש לכם סטודנט מחקר נבון, שלא מפנים שיש לו הפרעות קשב ובכל פעם מעלה תיאוריות שונות ומשונות בעליל, ובשמן משנה בניסוי במכה אחת 'חבילה' של גורמים משפיעים. הוא מתחיל במהרה לאבד את הידיים והרגליים  כי לא מצליח לאתר את הבעיה. כי הוא לא מצליח להפנים שבמחקר מתרכזים בכל פעם בגורם יחיד ושומרים על השאר ללא שינוי. לא פעם הדוקטורנט טען שלא זכורה לו שסיכמנו כך וכך לגבי עריכת ניסוי, והיה מתוסכל שבעתיים כשמחברת הישיבות הוכיחה שהוא דווקא כבר קיבל הנחיות מדויקות לפתרון.

לאחר זמן מה, כששאלתי את הדוקטורנט הזה האם יש לו בעיות קשב, הוא ענה במבוכת מה שאף פעם לא אבחנו אצלו הפרעת קשב. הוא סיים תיכון ושני תארים, כי הוא מאוד אינטליגנטי ופיתח טכניקות חליפיות שמיסכו על הפגם במרכז מוחי ספציפי מסוים שגורם להפרעת הקשב. אבל מהמבוכה שלו הבחנתי שגם לו ברור שהינו סובל מהפרעת קשב.

 במהרה הבחינו כל הסובבים במעבדה בקשיים של הבחור לתכנן ולארגן את ניסוייו. כל ניסוי (שעלותו רבה, מאות, לפעמים כמה אלפי דולר) נאלץ לחזור פעמיים, שלוש ולפעמים אפילו ארבע פעמים. והיו בצוות שלי כאלו שהחלו לרנן ואפילו לחתור נגדו. להפיץ עליו רעות ועל נבצרות למחקר. הייתי צריך להתערב כאשר ירדו לחייו והעלילו עליו לשווא אשמות לרוב. כמו למשל אשמה בהשבתת מכשיר (בעוד שאחר היה אשם).

יחס הסביבה גרם לו להרגיש מוקצה ומוחרם, עד שהעדיף לעבוד בשעות מאוחרות ובלילות, כאשר שאר הצוות כבר איננו במעבדה. יחסם של חבריו למעבדה  גרם כמעט לכך שיפרוש מהמחקר והלימודים. הוא היה עושה זאת לולא התערבותי וההגנה שסיפקתי לו. במאמצי מיקוד שלי, הוא הלך והשתפר ואפילו הגיע לתגליות משמעותיות, לקנאתם של חלק מהצוות. אם חושבים אתם כי מדענים מורמים מעם, טועים אתם. ככל האדם הם עשויים להיות נגועים בתחרותיות, קנאות, בקטנוניות , פוליטית מאוסה ולפעמים אפילו ברוע לב.

אין ספק שעתיד דוקטורנט כזה תלוי בתמיכת המדריך ובסביבה תומכת. גם כשעלות כל כישלון ניסויי שהיא כאמור בסדר גודל של כמה אלפי דולר (חומרים ומכשור מתכלה) וקשורה באבדן זמן ועיכוב המחקר  - זה אינו מובן מאליו שראש המעבדה והמנחה של תלמיד כזה יתעקש להמשיך לשאת בתוצאות הפרעות הקשב לאורך זמן. אבל ההשקעה וההגנה שלי עליו הוכיחה את עצמה. עם הרבה סבלנות, שיחות הכוונה ומיקוד, עלתה רמת התפקוד שלו יחד עם אחוזי ההצלחה. יש להבדיל בין טיפשים מחסרי תקנה לבין אנשים עם יכולות שנזקקים ליותר סבלנות ותמיכה.

לא ערכתי מחקר סטטיסטי, אבל לא מן הנמנע שחלק ניכר מבעלי הפרעות קשב נפלטים ואינם משתלבים במחקרים מדעיים. לא מן הנמנע שהדוקטורנט הזה היה נפלט במהרה ממעבדות אחרות. אבל זו טיבה של סטטיסטיקה שהיא מצביעה על מגמות. אם המחקר הסטטיסטי נערך בשיטות מתאימות, המסקנות בעלות משמעות אם נמצא שוני בין שתי קבוצות נבדקות בביטחון של 95%. כלומר 5% הם מקרי קיצון יוצאים מהכלל בכל מחקר סטטיסטי. חבל שבציבור יש לא מעט שאינם מבינים זאת לגבי מחקרים סטטיסטיים.

כך למשל לגבי תוצאות המחקר המדעי שפורסם לגבי הקשר בין שם להפרעת קשב ושתואר בפוסט הקודם. המחקר השווה מהו אחוז בעלי הפרעות קשב באוכלוסיית בעלי שמות בני שתי אותיות לעומת שאר האוכלוסייה. כשנמצא ההבדל הסטטיסטי, אין הוא מצביע על כך שכל בעלי השמות בני שתי אותיות יסבלו מהפרעת קשב אלא שהסבירות לכך גדולה באופן משמעותי באוכלוסיית בעלי השמות הקצרים (או המשמעות התזזיתית).

לפיכך, אין קיום מקרים פרטיים של בעלי שמות (שתי אותיות) שאינם סובלים מהפרעות קשב מהווה הוכחה לאי נכונות המסקנות המדעיות של המחקר. במקרה של הפרעות הקשב, צריך גם לקחת בחשבון שרבים הם אלו שלא עברו אבחון להפרעת קשב ולכן לא מודעים לקיומה. 
במאמר מוסגר, לדעתי גם השיח הציבורי סובל לא פעם מהפרעות קשב של רבים ממשתתפי הטוקבקים.

אביא כעת דוגמה להבנת האופי הסטטיסטי של מחקרים. למשל אם נערך מחקר סטטיסטי המצביע על סיכוי גבוה יותר של מקרי סרטן מסוג מסוים באוכלוסיה השחורים לעומת הלבנים, אין זה אומר שכל השחורים יחלו בסוג סרטן זה. אין זה אומר כמובן שאף לא אחד באוכלוסייה הלבנה יחלה במחלה. יחלו גם כאן וגם כאן. אבל מספר מקרי התחלואה באוכלוסיה השחורה יהיה גבוה יותר באופן משמעותי, לפי קריטריונים סטטיסטיים מובהקים. מיותר לציין שעבור מי שחלה במחלה, בשבילו באופן אישי הסבירות הפכה למאה אחוז!

כעת צריך להבדיל בין מחקר סטטיסטי שמצביע על קשר נסיבתי בלבד, לבין מחקר סטטיסטי כזה שמלווה במחקר נוסף שמצביע על המנגנון הנסיבתי. כלומר מהו מנגנון הפעולה שגורם להבדלים הסטטיסטיים.

כך למשל במחקר סטטיסטי שמצביע על סבירות משמעותית גבוהה של שיעור תחלואה גבוה יותר באוכלוסיית השחורים בהשוואה ללבנים, אין בהכרח הבנה של המנגנון הביולוגי או הסביבתי שאחראי לקיום ההבדלים בין שתי האוכלוסיות. ניתן למשל לשער שהבדל התחלואה נובע מהבדלים גנטיים ביניהן, ומצד שני יתכן וההבדלים הם סביבתיים בעיקרם, ונובעים למשל מתנאי חיים שונים של שתי אוכלוסיות משכבות סוציו-אקונומיות שונות.
מחקר ביולוגי מולקולרי שיבודד גן שגורם למחלה ונפוץ באוכלוסיית השחורים, יוסיף להבנת המנגנון הגנטי שיוצר את השוני בין אוכלוסיית השחורים לבין אוכלוסיית הלבנים. אבל יש לזכור שגם לפני הבנת המנגנון הביולוגי המסביר את השוני, המחקר הסטטיסטי הראשוני הוכיח שקיים שוני משמעותי תקף בהיקף המחלה בין שתי האוכלוסיות, בהתאם לתקפות שיטות המחקר הסטטיסטי. 

מקווה ששרדתם את הקריאה עד סופה ולא הלכתם לאיבוד.

***

הדודל של גוגל:

לכבוד 41 שנה לגילוי הר הפרפרים.

האם ידוע לכם מה מבדיל בין פרפר לעש? בעולם נפוצים אלפי זני עשים צבעוניים ומצוירים בכל צבעי הקשת. זה לא רק העש אוכל הבגדים שבארון.

העשים מככבים במיתוסים אפלים בספרות העולמית. מה הבסיס התרבותי לכך?

בהזדמנות אפרסם פוסט בנושא מרתק זה.