מדע זה כמו סקס - מבחן האריה

רשומה זו פורסמה בחלקה בעבר בישראבלוג והרי היא מובאת כאן ערוכה במהדורה שניה מעודכנת.

בשיח מדענים ניסינו לרדת לעמקן של התכונות העושות מכל המקצועות אדם למדען. כולנו היינו תמימי דעים לגבי שתי תכונות. האחת - מדען אינו מפסיק לשאול למה. בדיוק כמו ששואלים ילדים שאלות הלמה האינסופיות. אך רובם מפסיקים לשאול שאלות במהרה, בשל דיכוי על ידי הורים חסרי סבלנות ושלעיתים חסרים גם בידע הדרוש כדי לענות. 

אבל מדענים ממשיכים לשאול למה כל הזמן. מבחינה זו הם למעשה ילדים שלא התבגרו.  נשארו מין פיטר פן כאלה. כנשאלתי לא אחת מדוע בחרתי דווקא במקצוע זה ולא באחר, אני מציין שכמדען אני מתעורר בכל יום עם שאלה. אני יודע איך יתחיל היום וכדי לענות על השאלה אני יודע באיזה שיטות וטכניקות אנקוט. אבל, וזה עושה את ההבדל מהרבה מקצועות אחרים - אינני יודע כיצד יסתיים היום. אינני יודע איזו תשובה אקבל לשאלה ששאלתי בבוקר. לכן בכל יום  אני בעצם מתרגש כמו ילד שמתחיל לשחק ושאינו יודע כיצד יסתיים ומה תהיינה תוצאות המשחק.

אפשר לחשוב שזה נורא כשמבוגר מתנהג כמו ילד, אבל בכלל לא בטוח שכך הוא הדבר. במחקר שנערך על שתי קבוצות - קיבלו הנחקרים עשר חבילות רגילות של מהדקים משרדיים. בשתי הקבוצות התבקשו הנחקרים ליצור משהו יצירתי עם המהדקים. שתי הקבוצות מנו כל אחת 50 איש. הקבוצה הראשונה הייתה של ילדים בגיל 6-10 והקבוצה השניה הייתה של אנשי הייטק בני 25-35.

שתי הקבוצות נתבקשו ליצור כעולה על רוחן מהמהדקים. הילדים היו מאוד יצירתיים, כמו למשל:

לעומת זאת בקבוצת אנשי ההיטק הנחקרים היו חסרי אונים. המקסימום שעלה בראשם הוא להשחיל סיכה אל סיכה לשרשרת. ההבדל בין הקבוצות מאשש שהיצירתיות של הילדים נעלמת עם הגיל. עם ההתבגרות שוכחים גם לחשוב מחוץ לקופסא.

והתכונה המאפיינת השניה שלגביה היינו קבוצת המדענים תמימי דעים היא שבעצם לכל מדען יש איזושהי 'שריטה'. שזה במילים עדינות - כולנו קצת לא לגמרי נורמלים. על הלא נורמליות הזו אפשר ממש לכתוב ספר מתובל בשלל זכרונות אינטראקציות שלי עם מדענים אחרים. אני זוכר גם שבתקופת ההתמחות, כשחגגנו יחדיו משפחות מדענים ישראלים בגולה את ליל הסדר - נשותינו התלוננו שבאורח חיינו נשארנו כאותם עבדים במצרים. יש משהו בזה, כי במחלקות המדעים הניסויים - מי שיעבור במסדרונות המעבדות, יוכל לפגוש בתנועת מדענים ותלמידי מחקר מאוחר בערבים ואפילו בלילות. הרי אי אפשר לעצור ניסויים ארוכים באמצע ולהמשיכם ביום הבא. אבל זה לא רק זה - העיסוק במדע ממכר. כמו סקס.

בוודאי מכירים אתם את השיר 'סקס אחר' של יונה וולך. כך בפוסט הזה אגלה לכם על 'מחקר אחר' - מחקר שלא דורש תקציבים ואמצעים בכלל. מחקר בראשות אדם אחד שהוא סקרן ומשועמם מספיק, כדי להבחין במה שאחרים מחשיבים כחסר משמעות. פעם מדען תמיד מדען.

יונה וולך, משוררת

אומרים שפעם מדען - תמיד מדען. כנראה זה יותר ממקצוע. זו דרך מחשבה ודרך חיים. אין כמו מה שאתאר בהמשך דוגמה טובה לכך.

בקורס בן חמש שעות שבועיות לתלמידי בוגר שלימדתי - שתיים מהן החלו בשעה שמונה ורבע בבוקר. כדי לא להתקע בפקקי הבוקר ולהגיע בזמן, נהגתי לצאת מוקדם מהבית ובדרך כלל הגעתי לפקולטה כחצי שעה לפחות לפני תחילת השיעור. אמנם לרבע שעה הייתי זקוק כדי להכין את האולם להרצאה - להפעיל את לוח הפיקוד ששולט על עצמת אורות אולם ההרצאה, על המחשב ומקרן הברקו. כי תמיד יש איזה מרצה אדיוט לפניך, שמקלקל דברים, או שמכבה דברים שלא צריך - למרות ההוראות המפורשות הכתובות מול עיניו באותיות קידוש לבנה. וצריך גם למחוק את הכתוב שנשאר על הלוחות ולהוריד את המסך החשמלי הגדול להקרנת המצגות. וכן, לתזמן את סרטוני הוידאו עם ההרצאה. וכיוצא בזה. 

אבל גם כך. נותרו לי לפני כן כעשרים דקות שבהן נהגתי לקנות בדוכן שבכניסה לבנין ההרצאות, קפה הפוך גדול חזק ובייגלה טרי. ביום יפה יוצא לחצר הפקולטה ומתיישב על ספסל אבן הארוך - שותה, אוכל וצופה בעולם שעובר לפני - בסטודנטים ובאנשי הסגל הנוהרים אל פתח הכניסה להתחיל את יום לימודיהם או עבודתם.

ביום חם ישבתי לפני ההרצאה בפינה מוצלת - בקרן ספסל האבן בצמוד למבנה טרנספורמטור של חברת החשמל. בצפיה לעבר הנוהרים אל פתח הכניסה לבנין, הבחנתי שלרובם אני נשאר שקוף, אם כי מדי פעם יש מישהו/י שמפנים ראשם ימינה לעבר האיש המוסתר מעבר למבנה החשמל, כלומר אלי (ראו בשרטוט).

מהר מאוד התעוררה בי סקרנות. האם ישנה חוקיות? אז התחלתי לספור כמה אנשים חולפים היישר מבלי להביט, עד שמישהו מפנה ראשו ימינה ומביט לעברי לשניה. שלפתי דף מהתיק ותחלתי לתעד את הספירה, כמו בתרשים הבא.

מהר מאוד נדהמתי לגלות שאכן ישנה חוקיות וניתן להסיק כללים. לאחר תצפית וספירה במשך מספר בקרים שלפני ההרצאה - מצאתי שבממוצע אחד מכל 12 מפנה ראשו ימינה מיד לאחר שחלף את מבנה החשמל שהסתיר אותי. אבל זה לא הכל:

כשהחולפים היו ביחידוּת, יותר נשים מגברים הפנו ראשן ימינה באופן מובהק (אחת מ-8 בממוצע, לעומת אחד מ- 14 גברים).

כאשר חלפו זוגות מעורבים (גבר ואישה) - תמיד האישה הייתה זו שהפנתה ראש ימינה.

כאשר חלפו זוגות גברים, או זוגות נשים - תמיד מי שהיה קרוב יותר למקום מושבי (כלומר הצועד/ת הימני/ת) היה זה שמפנה מבט.

כאשר חלפה קבוצת אנשים שצעדו במקבץ - תמיד הצועד בראש הקבוצה היה זה שהפנה מבט ימינה ואלה שצעדו אחריו המשיכו להביט היישר קדימה לעבר פתח הבניין. למרות שהקבוצות היו אקראיות וללא שום קשר חברתי ביניהם - הצועד בראש כאילו קיבל אחריות על השאר באופן בלתי מודע.

בוודאי יהיו כאן קוראים שחושבים איזה שטות היא לשבת כך, לתצפת, לספור ולמצוא כללים. במקרה הטוב אולי היו מקסימום מתצפתים בהנאה על עלמות החן החולפות. אבל לחקור מי בין החולפים מפנה ראש ומביט לעברך - זה כבר וודאי נחשב בעיני רבים כשריטה על סף המופרעות, או מקסימום מעיד על שיעמום. והאמת היא (כפי שכבר אמר אריסטו ואחרים), בכל מדען יש מידה מסויימת של מופרעות. אבל למעשה בשביל להגיע להישגים משמעותיים במדע, צריך לצאת מהקופסא. אך חזרה לעניינינו, וודאי תשאלו איזו תועלת יש לתצפית חסרת תכלית לכאורה כזו?

אז כדי להבין את ההגיון בכללים ההתנהגותיים שהוסקו במחקר הפשוט הזה (כן, עדיין אפשר לעשות מחקר בלי ציוד מעבדה ותקציב מחקר) - פשוט החליפו את דמותי בתרשים למעלה באריה:

  

בוודאי כעת יסכימו הקוראים שאם אריה היה רובץ במקומי - למי שהיה מפנה מבט ומגלה את נוכחותו, היה יתרון השרדותי. כי מי שלא היה מבחין בזמן, וודאי היה נטרף - אם לא היה נס מיד לנפשו או מטיל רומח לעבר האריה.

הצבת האריה במשוואה מעניקה הגיון התנהגותי אבולוציוני למחקר הזה. אמנם אנשים שחולפים בחצר הפקולטה אינם מצפים להתקל באריה, אבל נניח שהיינו מחליפים את האריה בפושע או מחבל, האם יש יתרון למי שיפנה מבט ויקדים לגלות את הסכנה?

בגילוי סכנה מעורב תהליך ביולוגי בבסיס ההתנהגותי. בעת סכנה האדם מגיב בעליה ברמת האדרנלין. העליה באדרנלין היא אמצעי ביולוגי בעל ערך אבולוציוני רב עוצמה - העליה ברמת האדרנלין היא זו שמעוררת את הדפוס ההתנהגותי ההשרדותי 'התקף או ברח'.

חשוב לציין שהמחקר התצפיתי הזה אינו מייצג את כלל האוכלוסיה, כי נעשה על אוכלוסיה מאוד מסויימת - סטודנטים ועובדי סגל אקדמי ומנהלי. אמנם באוניברסיטה קיים גם הסקטור של עובדי נקיון ואנשי שירותים אחרים, אבל אלו משום מה מתחילים לעבוד בשש בבוקר כדי לסיים בשתיים בצהריים. אגב, במאמר מוסגר, אף פעם לא הבנתי מדוע אין אנשי שירות כאשר צריכים אותם כשדברים מתלכלכים או מתקלקלים, שזה תמיד לאחר שתיים בצהריים לפי חוק מרפי. תגידו, האם יתכן שעבודה בשעות המשונות האלו קשורות לזה שהפועלים האלה זקוקים להשלמת הכנסה? לא יודע, סתם השערה לגבי אלו ש'עובדים' בשעות שלא בדיוק צריכים אותם.

על שם האלגוריה, כיניתי את המחקר הזה בשם 'מבחן האריה'. וברשומה זו אני מפרסם אותו מבלי לזכות בקרדיט מדעי פורמלי. הרי במרום גילי, אני כבר יכול להרשות לעצמי, ומבלי לצרף לתוצאות ערכי סטיות תקן, סיגניפיקנס ושאר ירקות סטטיסטיים שאינם מעניינים בני אדם מהשורה, אלא לסטטיסטיקאים, או לרוצים לעשות רושם שהם כאלו (לא, סתם). ובכלל יש לזכור שהבלוג הזה הרי אינו כתב עת מדעי המצריך הצגת ניתוח מלא של הנתונים והצגת המבחנים הסטטיסטיים. 

אך למעשה הרשומה הזו מדגימה שאפשר לערוך מחקרים מדעיים גם בחיי יומיום, ללא צורך בתקציבי מחקר, כוח אדם וציוד מיוחד.

צריך רק לדמיין שאת/ה אריה...