הדי הפוסט הקודם 'היש קשר בין שמך להפרעות קשב'? הובילו לכתיבת פוסט זה.
קרוב משפחה שלי, שגם הוא מדען, ידוע כמסתובב ושולף לעתים פנקס כתום קטן מכיס חולצתו. בפנקס הוא רושם הגיגים ותובנות החולפים במוחו, לפני שישכחו. הוא הסביר לי שבפנקס הוא רושם הערות שאומר לחברי צוות מעבדתו ותגובותיהם. לא פעם כשמישהו טוען שדברים לא נאמרו - נשלף הפנקס המרשיע ונחשף בפני המכחיש. תודו שפנקס מאיים פחות מאשר כשהבוס מסתובב עם מכשיר הקלטה. לא? אני זוכר איך בישיבת צוות אחת נלחץ בטעות איזה כפתור בסמרטפון שלי ופלש האיר את החדר בליווי נקישה. כל הנוכחים נלחצו משום מה. חשבו שהישיבה מוקלטת ומצולמת. לא הייתה לזה שום משמעות מכוונת כמובן, אבל גם לא התאמצתי להרגיע, מסיבות מובנות. טבע האדם הוא כזה שאם משהו מסוג זה מעורר אצלו חשש, יתכן כי בוער על ראשו איזשהו כובע?
האמת שגם אותי מרגיזים לא מעט אנשים שמכחישים כי אמרו דבר משמעותי זה או אחר. כשמדובר בעניינים חשובים, זה עשוי להיות תוצאה של שכחה מכוונת או כתוצאה מהפרעת קשב (סניליות לא נלקחת אצלי בחשבון כשמדובר באנשים צעירים). לפיכך כעומד בראש מעבדת מחקר, הפנקס של קרוב משפחתי שימש לי השראה להתמודד עם שכחות מעצבנות של אנשי צוות וסטודנטים. אם מישהו מהם מכחיש שדבר מסוים אירע, אין דבר מבאס יותר למכחיש מאשר כשנשלף הפנקס ומוצגת עדות של הנאמר בצירוף תאריך ושעה. מניסיוני, עצם הידיעה של קיום רישום שכזה כבר עושה את מלאכתה במרבית המקרים.
מלבד אינטראקציה יומיומית עם כל תלמיד מחקר או איש צוות מחקר במעבדתי, חדר הישיבות המחלקתי משוריין למשך 3-4 שעות ליום מסוים בקביעות לישיבת צוות שבועית. את נוהל הישיבות השבועיות אימצתי מהמעבדה שבה התמחיתי בפוסט הדוקטורט בארה"ב.
אני זוכר שמרבית הפוסט-דוקים בארה"ב היו נורא לחוצים לקראת הישיבה ובזמן הישיבה השבועית ישבו כאילו הגרזן עומד להיות מונחת על ראשם. אבל מדוע? כי הגרוע מכל היה החשש מלדווח ששום דבר לא צלח השבוע. למרות כי ידוע שבמחקר מדעי אין וודאות שניסויים יצליחו לענות על שאלה מסוימת או להוכיח תזה מסוימת. אבל כמנהל המחקר עליך לברר מהן סיבות אי- ההצלחה. לוודא אם דיווח חוסר הצלחה נובע מסיבות אובייקטיביות, או כתוצאה מטעויות טכניות בלבד של המבצע. בישיבות האלה כל אחד מאנשי הצוות היה מדווח בתורו במה עסק בשבוע החולף, כאשר רבים מהצוות היו באימה כשדיווחו כי שום דבר לא צלח.
כאמור ברור לכל מדען שיש דברים שאינם מצליחים, אבל כדי לוודא שמה שלא צלח אינו נובע מטעויות אנוש או טעויות טכניות מחקריות - המדווח עובר חקירת שתי וערב כדי להבין כיצד בדיוק ערך את הניסוי. פעמים רבות הסתבר מחקירה צולבת שהניסוי אכן לא נערך כשורה. זכור לי במיוחד פוסט-דוק ממלזיה שמרוב חרדה היה מתפזר במחקרו ועורך עשרה אחד עשר ניסויים שונים בשבוע אחד, כדי שיוכל להראות בישיבה הצלחה לפחות באחד מהם. הבעיה הייתה לא פעם כדברי הפתגם: "תפסת מרובה - לא תפסת".
לעומת אחרים הייתי יוצא דופן בשלוותי בישיבות האלה. כפוסט-דוק ערכתי רק ניסוי גדול אחד בשבוע (לעתים נדירות, שניים מקסימום). אבל כל ניסוי כזה תכננתי בקפידה יתרה למען סיכויי הצלחה מרבית. לכן שני הבוסים שלי ידעו שגם אם אין לי מה לדווח על התקדמות משמעותית, הדבר אינו נובע מתכנון לקוי או מטעויות טכניות. אף פעם לא עברתי שמץ של חקירת שתי וערב כיצד התבצעו הניסויים.
נהפוך הוא, באופן התנהלותי ודרך תקיפת בעיות - שני הבוסים נהגו להתייעץ איתי רבות לגבי מחקרים של אחרים. הכי מביך היה כאשר שניהם היו בחילוקי דעות וכל אחד מהם פנה אלי כדי שאכריע מי מהם צודק לדעתי.
כשהקמתי לאחר שחזרתי לארץ צוות מחקר משלי, אימצתי את שיטת ואופן הניהול של הישיבה השבועית. לא הייתי צריך הרבה כדי להשתכנע שדיווח בישיבה מעלה גם את איכות המחקר וגם את התפוקות, בהשוואה לדיווח אישי בלבד של אנשי הצוות. גם אצלי היו חלק שנלחצו מהישיבות האלו, למרות שהתנהלו באווירה טובה. חשוב להבהיר שבישיבות האלה נערכים דיונים שבהם כל איש צוות לומד על מחקרו של חברו, וכך כל הנאספים תורמים גם האחד למחקרו של השני, בתובנות ורעיונות. כלומר, לא מדובר בדיווח גרידא שמיועד לראש המעבדה.
אבל כשהבחנתי לא פעם שיש כאלה שאינם זוכרים סיכומים, שלא לדבר על אלה שמתקשים להפנים ביקורות - החלטתי לעבור לשיטת הפנקסנות של קרוב משפחתי. אמנם, לא פנקס, אלא מחברת כריכה עבה שבה נרשמים סיכומי ישיבות בזמן אמת. במהלך הישיבה רשמתי תמצית הדיווחים, ההערות והדרישות השונות שהצגתי לאנשי צוות שונים. חיוניות הרישום לכשעצמו הוכיחה את עצמה. ויותר מכך, רק עצם הידיעה של קיום המחברת הביא לצמצום דרסטי של אי הבנות.
למעשה המחברות האלה הנשלפות בעתן, כנראה הפחידו אחדים, מסוימים. כי כשמחברת כזו נעלמה פעמיים באופן מסתורי מהמשרד שלי - ראיתי את החרדה בפניו של מי מהם, כאשר הזמנתי חקירת הביטחון והמשטרה (שוטר מוסדי המועסק על ידי משטרת ישראל).
המחברות לא מתעדות רק את הנעשה והנאמר. הן למדו אותי שחלק ניכר מהבעיות שאנשים מסוימים נתקלו במחקר - נבעו בעצם מהפרעות קשב. היו לי שני תלמידי מחקר עם הפרעות קשב ולמידה. האחד מוצהר ואשר אובחן בשנה הראשונה של לימודי התואר הראשון. לכן קיבל הערכות זמן במבחנים.
השני היה דוקטורנט חביב (ששמו אגב בעל שתי אותיות) אשר סיים בציונים גבוהים יחסית תואר ראשון ושני. אבל די מהר הבחנתי שאת המחקר הוא עורך בצורה מאוד מפוזרת ולא מאורגנת.
במחקר מדעי ראוי, מבודדים או משנים בכל פעם גורם ניסויי אחד בלבד ומשווים לביקורת. כדי להבהיר, אעשה השוואה אנלוגית לעולם האפייה. כאשר עוגה אינה מצליחה, אי אפשר לצפות לנסים כאשר משנים להבא בבת אחת גם את כמות הקמח, גם את כמות הביצים, גם את כמות הסוכר, גם את כמות הקינמון, גם את הטמפרטורה וזמן האפייה. מי שיעשה זאת, מרב הסיכויים שהעוגה שוב לא תעלה יפה.
בוודאי אף אחד גם לא מתפלא שהעוגה אינה מתרוממת (או שוברת שיניים) כאשר שוכחים להוסיף אבקת אפייה, או מרכיב אחר. אבל במקרה כזה יש מי שמתייאש ויש מי שזורק הכל ומתחיל מהתחלה. יש מי ששוב שוכח בניסיון שני להוסיף את אבקת האפייה, ואחר דווקא זוכר להוסיף את אבקת האפייה, אבל בדרך מחליט גם שלא יזיק גם לשנות את כמות הביצים. כל קונדיטור שמתבונן על התוצאה יעלה מיד על כך שהאופה שכח להוסיף אבקת אפייה ויאמר זאת לבעל הטעות. אבל תארו לעצמכם שהאופה אינו מפנים, ולאחר שבוע חוזר על אפיית העוגה ושוב שוכח להוסיף אבקת אפייה, ובמקומה מחליט מסיבותיו הוא להוסיף למתכון עוד ביצה אחת וחצי כוס סוכר, ומוריד לחצי את זמן האפייה. וכעת , לאחר ששוב העוגה לא הצליחה ויורדים לטמיון מרכיבים שנרכשו בכסף לא מועט, תארו לעצמכם שהאופה המתלמד מחליט שהעוגה אינה מצליחה כי השתמש בתבנית אלומיניום והכל ייפתר אם יחזור על האפייה - הפעם בתבנית נחושת.
ובאופן דומה תארו לעצמכם שיש לכם סטודנט מחקר נבון, שלא מפנים שיש לו הפרעות קשב ובכל פעם מעלה תיאוריות שונות ומשונות בעליל, ובשמן משנה בניסוי במכה אחת 'חבילה' של גורמים משפיעים. הוא מתחיל במהרה לאבד את הידיים והרגליים כי לא מצליח לאתר את הבעיה. כי הוא לא מצליח להפנים שבמחקר מתרכזים בכל פעם בגורם יחיד ושומרים על השאר ללא שינוי. לא פעם הדוקטורנט טען שלא זכורה לו שסיכמנו כך וכך לגבי עריכת ניסוי, והיה מתוסכל שבעתיים כשמחברת הישיבות הוכיחה שהוא דווקא כבר קיבל הנחיות מדויקות לפתרון.
לאחר זמן מה, כששאלתי את הדוקטורנט הזה האם יש לו בעיות קשב, הוא ענה במבוכת מה שאף פעם לא אבחנו אצלו הפרעת קשב. הוא סיים תיכון ושני תארים, כי הוא מאוד אינטליגנטי ופיתח טכניקות חליפיות שמיסכו על הפגם במרכז מוחי ספציפי מסוים שגורם להפרעת הקשב. אבל מהמבוכה שלו הבחנתי שגם לו ברור שהינו סובל מהפרעת קשב.
במהרה הבחינו כל הסובבים במעבדה בקשיים של הבחור לתכנן ולארגן את ניסוייו. כל ניסוי (שעלותו רבה, מאות, לפעמים כמה אלפי דולר) נאלץ לחזור פעמיים, שלוש ולפעמים אפילו ארבע פעמים. והיו בצוות שלי כאלו שהחלו לרנן ואפילו לחתור נגדו. להפיץ עליו רעות ועל נבצרות למחקר. הייתי צריך להתערב כאשר ירדו לחייו והעלילו עליו לשווא אשמות לרוב. כמו למשל אשמה בהשבתת מכשיר (בעוד שאחר היה אשם).
יחס הסביבה גרם לו להרגיש מוקצה ומוחרם, עד שהעדיף לעבוד בשעות מאוחרות ובלילות, כאשר שאר הצוות כבר איננו במעבדה. יחסם של חבריו למעבדה גרם כמעט לכך שיפרוש מהמחקר והלימודים. הוא היה עושה זאת לולא התערבותי וההגנה שסיפקתי לו. במאמצי מיקוד שלי, הוא הלך והשתפר ואפילו הגיע לתגליות משמעותיות, לקנאתם של חלק מהצוות. אם חושבים אתם כי מדענים מורמים מעם, טועים אתם. ככל האדם הם עשויים להיות נגועים בתחרותיות, קנאות, בקטנוניות , פוליטית מאוסה ולפעמים אפילו ברוע לב.
אין ספק שעתיד דוקטורנט כזה תלוי בתמיכת המדריך ובסביבה תומכת. גם כשעלות כל כישלון ניסויי שהיא כאמור בסדר גודל של כמה אלפי דולר (חומרים ומכשור מתכלה) וקשורה באבדן זמן ועיכוב המחקר - זה אינו מובן מאליו שראש המעבדה והמנחה של תלמיד כזה יתעקש להמשיך לשאת בתוצאות הפרעות הקשב לאורך זמן. אבל ההשקעה וההגנה שלי עליו הוכיחה את עצמה. עם הרבה סבלנות, שיחות הכוונה ומיקוד, עלתה רמת התפקוד שלו יחד עם אחוזי ההצלחה. יש להבדיל בין טיפשים מחסרי תקנה לבין אנשים עם יכולות שנזקקים ליותר סבלנות ותמיכה.
לא ערכתי מחקר סטטיסטי, אבל לא מן הנמנע שחלק ניכר מבעלי הפרעות קשב נפלטים ואינם משתלבים במחקרים מדעיים. לא מן הנמנע שהדוקטורנט הזה היה נפלט במהרה ממעבדות אחרות. אבל זו טיבה של סטטיסטיקה שהיא מצביעה על מגמות. אם המחקר הסטטיסטי נערך בשיטות מתאימות, המסקנות בעלות משמעות אם נמצא שוני בין שתי קבוצות נבדקות בביטחון של 95%. כלומר 5% הם מקרי קיצון יוצאים מהכלל בכל מחקר סטטיסטי. חבל שבציבור יש לא מעט שאינם מבינים זאת לגבי מחקרים סטטיסטיים.
כך למשל לגבי תוצאות המחקר המדעי שפורסם לגבי הקשר בין שם להפרעת קשב ושתואר בפוסט הקודם. המחקר השווה מהו אחוז בעלי הפרעות קשב באוכלוסיית בעלי שמות בני שתי אותיות לעומת שאר האוכלוסייה. כשנמצא ההבדל הסטטיסטי, אין הוא מצביע על כך שכל בעלי השמות בני שתי אותיות יסבלו מהפרעת קשב אלא שהסבירות לכך גדולה באופן משמעותי באוכלוסיית בעלי השמות הקצרים (או המשמעות התזזיתית).
לפיכך, אין קיום מקרים פרטיים של בעלי שמות (שתי אותיות) שאינם סובלים מהפרעות קשב מהווה הוכחה לאי נכונות המסקנות המדעיות של המחקר. במקרה של הפרעות הקשב, צריך גם לקחת בחשבון שרבים הם אלו שלא עברו אבחון להפרעת קשב ולכן לא מודעים לקיומה.
במאמר מוסגר, לדעתי גם השיח הציבורי סובל לא פעם מהפרעות קשב של רבים ממשתתפי הטוקבקים.
אביא כעת דוגמה להבנת האופי הסטטיסטי של מחקרים. למשל אם נערך מחקר סטטיסטי המצביע על סיכוי גבוה יותר של מקרי סרטן מסוג מסוים באוכלוסיה השחורים לעומת הלבנים, אין זה אומר שכל השחורים יחלו בסוג סרטן זה. אין זה אומר כמובן שאף לא אחד באוכלוסייה הלבנה יחלה במחלה. יחלו גם כאן וגם כאן. אבל מספר מקרי התחלואה באוכלוסיה השחורה יהיה גבוה יותר באופן משמעותי, לפי קריטריונים סטטיסטיים מובהקים. מיותר לציין שעבור מי שחלה במחלה, בשבילו באופן אישי הסבירות הפכה למאה אחוז!
כעת צריך להבדיל בין מחקר סטטיסטי שמצביע על קשר נסיבתי בלבד, לבין מחקר סטטיסטי כזה שמלווה במחקר נוסף שמצביע על המנגנון הנסיבתי. כלומר מהו מנגנון הפעולה שגורם להבדלים הסטטיסטיים.
כך למשל במחקר סטטיסטי שמצביע על סבירות משמעותית גבוהה של שיעור תחלואה גבוה יותר באוכלוסיית השחורים בהשוואה ללבנים, אין בהכרח הבנה של המנגנון הביולוגי או הסביבתי שאחראי לקיום ההבדלים בין שתי האוכלוסיות. ניתן למשל לשער שהבדל התחלואה נובע מהבדלים גנטיים ביניהן, ומצד שני יתכן וההבדלים הם סביבתיים בעיקרם, ונובעים למשל מתנאי חיים שונים של שתי אוכלוסיות משכבות סוציו-אקונומיות שונות.
מחקר ביולוגי מולקולרי שיבודד גן שגורם למחלה ונפוץ באוכלוסיית השחורים, יוסיף להבנת המנגנון הגנטי שיוצר את השוני בין אוכלוסיית השחורים לבין אוכלוסיית הלבנים. אבל יש לזכור שגם לפני הבנת המנגנון הביולוגי המסביר את השוני, המחקר הסטטיסטי הראשוני הוכיח שקיים שוני משמעותי תקף בהיקף המחלה בין שתי האוכלוסיות, בהתאם לתקפות שיטות המחקר הסטטיסטי.
מקווה ששרדתם את הקריאה עד סופה ולא הלכתם לאיבוד.
הדודל של גוגל:
קרוב משפחה שלי, שגם הוא מדען, ידוע כמסתובב ושולף לעתים פנקס כתום קטן מכיס חולצתו. בפנקס הוא רושם הגיגים ותובנות החולפים במוחו, לפני שישכחו. הוא הסביר לי שבפנקס הוא רושם הערות שאומר לחברי צוות מעבדתו ותגובותיהם. לא פעם כשמישהו טוען שדברים לא נאמרו - נשלף הפנקס המרשיע ונחשף בפני המכחיש. תודו שפנקס מאיים פחות מאשר כשהבוס מסתובב עם מכשיר הקלטה. לא? אני זוכר איך בישיבת צוות אחת נלחץ בטעות איזה כפתור בסמרטפון שלי ופלש האיר את החדר בליווי נקישה. כל הנוכחים נלחצו משום מה. חשבו שהישיבה מוקלטת ומצולמת. לא הייתה לזה שום משמעות מכוונת כמובן, אבל גם לא התאמצתי להרגיע, מסיבות מובנות. טבע האדם הוא כזה שאם משהו מסוג זה מעורר אצלו חשש, יתכן כי בוער על ראשו איזשהו כובע?
האמת שגם אותי מרגיזים לא מעט אנשים שמכחישים כי אמרו דבר משמעותי זה או אחר. כשמדובר בעניינים חשובים, זה עשוי להיות תוצאה של שכחה מכוונת או כתוצאה מהפרעת קשב (סניליות לא נלקחת אצלי בחשבון כשמדובר באנשים צעירים). לפיכך כעומד בראש מעבדת מחקר, הפנקס של קרוב משפחתי שימש לי השראה להתמודד עם שכחות מעצבנות של אנשי צוות וסטודנטים. אם מישהו מהם מכחיש שדבר מסוים אירע, אין דבר מבאס יותר למכחיש מאשר כשנשלף הפנקס ומוצגת עדות של הנאמר בצירוף תאריך ושעה. מניסיוני, עצם הידיעה של קיום רישום שכזה כבר עושה את מלאכתה במרבית המקרים.
מלבד אינטראקציה יומיומית עם כל תלמיד מחקר או איש צוות מחקר במעבדתי, חדר הישיבות המחלקתי משוריין למשך 3-4 שעות ליום מסוים בקביעות לישיבת צוות שבועית. את נוהל הישיבות השבועיות אימצתי מהמעבדה שבה התמחיתי בפוסט הדוקטורט בארה"ב.
אני זוכר שמרבית הפוסט-דוקים בארה"ב היו נורא לחוצים לקראת הישיבה ובזמן הישיבה השבועית ישבו כאילו הגרזן עומד להיות מונחת על ראשם. אבל מדוע? כי הגרוע מכל היה החשש מלדווח ששום דבר לא צלח השבוע. למרות כי ידוע שבמחקר מדעי אין וודאות שניסויים יצליחו לענות על שאלה מסוימת או להוכיח תזה מסוימת. אבל כמנהל המחקר עליך לברר מהן סיבות אי- ההצלחה. לוודא אם דיווח חוסר הצלחה נובע מסיבות אובייקטיביות, או כתוצאה מטעויות טכניות בלבד של המבצע. בישיבות האלה כל אחד מאנשי הצוות היה מדווח בתורו במה עסק בשבוע החולף, כאשר רבים מהצוות היו באימה כשדיווחו כי שום דבר לא צלח.
כאמור ברור לכל מדען שיש דברים שאינם מצליחים, אבל כדי לוודא שמה שלא צלח אינו נובע מטעויות אנוש או טעויות טכניות מחקריות - המדווח עובר חקירת שתי וערב כדי להבין כיצד בדיוק ערך את הניסוי. פעמים רבות הסתבר מחקירה צולבת שהניסוי אכן לא נערך כשורה. זכור לי במיוחד פוסט-דוק ממלזיה שמרוב חרדה היה מתפזר במחקרו ועורך עשרה אחד עשר ניסויים שונים בשבוע אחד, כדי שיוכל להראות בישיבה הצלחה לפחות באחד מהם. הבעיה הייתה לא פעם כדברי הפתגם: "תפסת מרובה - לא תפסת".
לעומת אחרים הייתי יוצא דופן בשלוותי בישיבות האלה. כפוסט-דוק ערכתי רק ניסוי גדול אחד בשבוע (לעתים נדירות, שניים מקסימום). אבל כל ניסוי כזה תכננתי בקפידה יתרה למען סיכויי הצלחה מרבית. לכן שני הבוסים שלי ידעו שגם אם אין לי מה לדווח על התקדמות משמעותית, הדבר אינו נובע מתכנון לקוי או מטעויות טכניות. אף פעם לא עברתי שמץ של חקירת שתי וערב כיצד התבצעו הניסויים.
נהפוך הוא, באופן התנהלותי ודרך תקיפת בעיות - שני הבוסים נהגו להתייעץ איתי רבות לגבי מחקרים של אחרים. הכי מביך היה כאשר שניהם היו בחילוקי דעות וכל אחד מהם פנה אלי כדי שאכריע מי מהם צודק לדעתי.
כשהקמתי לאחר שחזרתי לארץ צוות מחקר משלי, אימצתי את שיטת ואופן הניהול של הישיבה השבועית. לא הייתי צריך הרבה כדי להשתכנע שדיווח בישיבה מעלה גם את איכות המחקר וגם את התפוקות, בהשוואה לדיווח אישי בלבד של אנשי הצוות. גם אצלי היו חלק שנלחצו מהישיבות האלו, למרות שהתנהלו באווירה טובה. חשוב להבהיר שבישיבות האלה נערכים דיונים שבהם כל איש צוות לומד על מחקרו של חברו, וכך כל הנאספים תורמים גם האחד למחקרו של השני, בתובנות ורעיונות. כלומר, לא מדובר בדיווח גרידא שמיועד לראש המעבדה.
אבל כשהבחנתי לא פעם שיש כאלה שאינם זוכרים סיכומים, שלא לדבר על אלה שמתקשים להפנים ביקורות - החלטתי לעבור לשיטת הפנקסנות של קרוב משפחתי. אמנם, לא פנקס, אלא מחברת כריכה עבה שבה נרשמים סיכומי ישיבות בזמן אמת. במהלך הישיבה רשמתי תמצית הדיווחים, ההערות והדרישות השונות שהצגתי לאנשי צוות שונים. חיוניות הרישום לכשעצמו הוכיחה את עצמה. ויותר מכך, רק עצם הידיעה של קיום המחברת הביא לצמצום דרסטי של אי הבנות.
למעשה המחברות האלה הנשלפות בעתן, כנראה הפחידו אחדים, מסוימים. כי כשמחברת כזו נעלמה פעמיים באופן מסתורי מהמשרד שלי - ראיתי את החרדה בפניו של מי מהם, כאשר הזמנתי חקירת הביטחון והמשטרה (שוטר מוסדי המועסק על ידי משטרת ישראל).
המחברות לא מתעדות רק את הנעשה והנאמר. הן למדו אותי שחלק ניכר מהבעיות שאנשים מסוימים נתקלו במחקר - נבעו בעצם מהפרעות קשב. היו לי שני תלמידי מחקר עם הפרעות קשב ולמידה. האחד מוצהר ואשר אובחן בשנה הראשונה של לימודי התואר הראשון. לכן קיבל הערכות זמן במבחנים.
השני היה דוקטורנט חביב (ששמו אגב בעל שתי אותיות) אשר סיים בציונים גבוהים יחסית תואר ראשון ושני. אבל די מהר הבחנתי שאת המחקר הוא עורך בצורה מאוד מפוזרת ולא מאורגנת.
במחקר מדעי ראוי, מבודדים או משנים בכל פעם גורם ניסויי אחד בלבד ומשווים לביקורת. כדי להבהיר, אעשה השוואה אנלוגית לעולם האפייה. כאשר עוגה אינה מצליחה, אי אפשר לצפות לנסים כאשר משנים להבא בבת אחת גם את כמות הקמח, גם את כמות הביצים, גם את כמות הסוכר, גם את כמות הקינמון, גם את הטמפרטורה וזמן האפייה. מי שיעשה זאת, מרב הסיכויים שהעוגה שוב לא תעלה יפה.
בוודאי אף אחד גם לא מתפלא שהעוגה אינה מתרוממת (או שוברת שיניים) כאשר שוכחים להוסיף אבקת אפייה, או מרכיב אחר. אבל במקרה כזה יש מי שמתייאש ויש מי שזורק הכל ומתחיל מהתחלה. יש מי ששוב שוכח בניסיון שני להוסיף את אבקת האפייה, ואחר דווקא זוכר להוסיף את אבקת האפייה, אבל בדרך מחליט גם שלא יזיק גם לשנות את כמות הביצים. כל קונדיטור שמתבונן על התוצאה יעלה מיד על כך שהאופה שכח להוסיף אבקת אפייה ויאמר זאת לבעל הטעות. אבל תארו לעצמכם שהאופה אינו מפנים, ולאחר שבוע חוזר על אפיית העוגה ושוב שוכח להוסיף אבקת אפייה, ובמקומה מחליט מסיבותיו הוא להוסיף למתכון עוד ביצה אחת וחצי כוס סוכר, ומוריד לחצי את זמן האפייה. וכעת , לאחר ששוב העוגה לא הצליחה ויורדים לטמיון מרכיבים שנרכשו בכסף לא מועט, תארו לעצמכם שהאופה המתלמד מחליט שהעוגה אינה מצליחה כי השתמש בתבנית אלומיניום והכל ייפתר אם יחזור על האפייה - הפעם בתבנית נחושת.
ובאופן דומה תארו לעצמכם שיש לכם סטודנט מחקר נבון, שלא מפנים שיש לו הפרעות קשב ובכל פעם מעלה תיאוריות שונות ומשונות בעליל, ובשמן משנה בניסוי במכה אחת 'חבילה' של גורמים משפיעים. הוא מתחיל במהרה לאבד את הידיים והרגליים כי לא מצליח לאתר את הבעיה. כי הוא לא מצליח להפנים שבמחקר מתרכזים בכל פעם בגורם יחיד ושומרים על השאר ללא שינוי. לא פעם הדוקטורנט טען שלא זכורה לו שסיכמנו כך וכך לגבי עריכת ניסוי, והיה מתוסכל שבעתיים כשמחברת הישיבות הוכיחה שהוא דווקא כבר קיבל הנחיות מדויקות לפתרון.
לאחר זמן מה, כששאלתי את הדוקטורנט הזה האם יש לו בעיות קשב, הוא ענה במבוכת מה שאף פעם לא אבחנו אצלו הפרעת קשב. הוא סיים תיכון ושני תארים, כי הוא מאוד אינטליגנטי ופיתח טכניקות חליפיות שמיסכו על הפגם במרכז מוחי ספציפי מסוים שגורם להפרעת הקשב. אבל מהמבוכה שלו הבחנתי שגם לו ברור שהינו סובל מהפרעת קשב.
במהרה הבחינו כל הסובבים במעבדה בקשיים של הבחור לתכנן ולארגן את ניסוייו. כל ניסוי (שעלותו רבה, מאות, לפעמים כמה אלפי דולר) נאלץ לחזור פעמיים, שלוש ולפעמים אפילו ארבע פעמים. והיו בצוות שלי כאלו שהחלו לרנן ואפילו לחתור נגדו. להפיץ עליו רעות ועל נבצרות למחקר. הייתי צריך להתערב כאשר ירדו לחייו והעלילו עליו לשווא אשמות לרוב. כמו למשל אשמה בהשבתת מכשיר (בעוד שאחר היה אשם).
יחס הסביבה גרם לו להרגיש מוקצה ומוחרם, עד שהעדיף לעבוד בשעות מאוחרות ובלילות, כאשר שאר הצוות כבר איננו במעבדה. יחסם של חבריו למעבדה גרם כמעט לכך שיפרוש מהמחקר והלימודים. הוא היה עושה זאת לולא התערבותי וההגנה שסיפקתי לו. במאמצי מיקוד שלי, הוא הלך והשתפר ואפילו הגיע לתגליות משמעותיות, לקנאתם של חלק מהצוות. אם חושבים אתם כי מדענים מורמים מעם, טועים אתם. ככל האדם הם עשויים להיות נגועים בתחרותיות, קנאות, בקטנוניות , פוליטית מאוסה ולפעמים אפילו ברוע לב.
אין ספק שעתיד דוקטורנט כזה תלוי בתמיכת המדריך ובסביבה תומכת. גם כשעלות כל כישלון ניסויי שהיא כאמור בסדר גודל של כמה אלפי דולר (חומרים ומכשור מתכלה) וקשורה באבדן זמן ועיכוב המחקר - זה אינו מובן מאליו שראש המעבדה והמנחה של תלמיד כזה יתעקש להמשיך לשאת בתוצאות הפרעות הקשב לאורך זמן. אבל ההשקעה וההגנה שלי עליו הוכיחה את עצמה. עם הרבה סבלנות, שיחות הכוונה ומיקוד, עלתה רמת התפקוד שלו יחד עם אחוזי ההצלחה. יש להבדיל בין טיפשים מחסרי תקנה לבין אנשים עם יכולות שנזקקים ליותר סבלנות ותמיכה.
לא ערכתי מחקר סטטיסטי, אבל לא מן הנמנע שחלק ניכר מבעלי הפרעות קשב נפלטים ואינם משתלבים במחקרים מדעיים. לא מן הנמנע שהדוקטורנט הזה היה נפלט במהרה ממעבדות אחרות. אבל זו טיבה של סטטיסטיקה שהיא מצביעה על מגמות. אם המחקר הסטטיסטי נערך בשיטות מתאימות, המסקנות בעלות משמעות אם נמצא שוני בין שתי קבוצות נבדקות בביטחון של 95%. כלומר 5% הם מקרי קיצון יוצאים מהכלל בכל מחקר סטטיסטי. חבל שבציבור יש לא מעט שאינם מבינים זאת לגבי מחקרים סטטיסטיים.
כך למשל לגבי תוצאות המחקר המדעי שפורסם לגבי הקשר בין שם להפרעת קשב ושתואר בפוסט הקודם. המחקר השווה מהו אחוז בעלי הפרעות קשב באוכלוסיית בעלי שמות בני שתי אותיות לעומת שאר האוכלוסייה. כשנמצא ההבדל הסטטיסטי, אין הוא מצביע על כך שכל בעלי השמות בני שתי אותיות יסבלו מהפרעת קשב אלא שהסבירות לכך גדולה באופן משמעותי באוכלוסיית בעלי השמות הקצרים (או המשמעות התזזיתית).
לפיכך, אין קיום מקרים פרטיים של בעלי שמות (שתי אותיות) שאינם סובלים מהפרעות קשב מהווה הוכחה לאי נכונות המסקנות המדעיות של המחקר. במקרה של הפרעות הקשב, צריך גם לקחת בחשבון שרבים הם אלו שלא עברו אבחון להפרעת קשב ולכן לא מודעים לקיומה.
במאמר מוסגר, לדעתי גם השיח הציבורי סובל לא פעם מהפרעות קשב של רבים ממשתתפי הטוקבקים.
אביא כעת דוגמה להבנת האופי הסטטיסטי של מחקרים. למשל אם נערך מחקר סטטיסטי המצביע על סיכוי גבוה יותר של מקרי סרטן מסוג מסוים באוכלוסיה השחורים לעומת הלבנים, אין זה אומר שכל השחורים יחלו בסוג סרטן זה. אין זה אומר כמובן שאף לא אחד באוכלוסייה הלבנה יחלה במחלה. יחלו גם כאן וגם כאן. אבל מספר מקרי התחלואה באוכלוסיה השחורה יהיה גבוה יותר באופן משמעותי, לפי קריטריונים סטטיסטיים מובהקים. מיותר לציין שעבור מי שחלה במחלה, בשבילו באופן אישי הסבירות הפכה למאה אחוז!
כעת צריך להבדיל בין מחקר סטטיסטי שמצביע על קשר נסיבתי בלבד, לבין מחקר סטטיסטי כזה שמלווה במחקר נוסף שמצביע על המנגנון הנסיבתי. כלומר מהו מנגנון הפעולה שגורם להבדלים הסטטיסטיים.
כך למשל במחקר סטטיסטי שמצביע על סבירות משמעותית גבוהה של שיעור תחלואה גבוה יותר באוכלוסיית השחורים בהשוואה ללבנים, אין בהכרח הבנה של המנגנון הביולוגי או הסביבתי שאחראי לקיום ההבדלים בין שתי האוכלוסיות. ניתן למשל לשער שהבדל התחלואה נובע מהבדלים גנטיים ביניהן, ומצד שני יתכן וההבדלים הם סביבתיים בעיקרם, ונובעים למשל מתנאי חיים שונים של שתי אוכלוסיות משכבות סוציו-אקונומיות שונות.
מחקר ביולוגי מולקולרי שיבודד גן שגורם למחלה ונפוץ באוכלוסיית השחורים, יוסיף להבנת המנגנון הגנטי שיוצר את השוני בין אוכלוסיית השחורים לבין אוכלוסיית הלבנים. אבל יש לזכור שגם לפני הבנת המנגנון הביולוגי המסביר את השוני, המחקר הסטטיסטי הראשוני הוכיח שקיים שוני משמעותי תקף בהיקף המחלה בין שתי האוכלוסיות, בהתאם לתקפות שיטות המחקר הסטטיסטי.
מקווה ששרדתם את הקריאה עד סופה ולא הלכתם לאיבוד.
***
הדודל של גוגל:
לכבוד 41 שנה לגילוי הר הפרפרים.
האם ידוע לכם מה מבדיל בין פרפר לעש? בעולם נפוצים אלפי זני עשים צבעוניים ומצוירים בכל צבעי הקשת. זה לא רק העש אוכל הבגדים שבארון.
העשים מככבים במיתוסים אפלים בספרות העולמית. מה הבסיס התרבותי לכך?
בהזדמנות אפרסם פוסט בנושא מרתק זה.
מחכה לפוסט על הפרפרים והעשים! חשבתי שההבדל ביניהם הוא שהעשים ערים בלילה והפרפרים ביום :) אבל מניחה שזה לא זה.
השבמחקשרדתי את הפוסט, ונדמה לי (לא מעכשיו) שגם אני סובלת מהפרעת קשב במידה כזו או אחרת. יש לי גם אינטליגנציה גבוהה יחסית - לפי האבחון של כיתה ב' לפחות, היום ודאי נשרו ממני לא מעט אייקיואים :) אז אובחנתי עם 135IQ, וזאת למרות ליקוי השמיעה החמור שהיה לי אז, טרם ניתוח השתל. כלומר באבחון מותאם לליקוי השמיעה שלי יכול להיות שהיה לי יותר. מאידך יכול להיות שזה לא זה, לפעמים קשה לדעת בוודאות בלי לעשות אבחון. והשם שלי מורכב מ3 אותיות חח...
רציתי להוסיף כי יש בילבול בין ADD - Attention Deficit Disorder לADHD - Attention Deficit Hiperactivity Disorder לא תמיד הפרעת קשב מלווה בתזזיתיות תנועתית בולטת.
נדמה לי שהעיקר זה שהשם מורכב מהברה אחת ואילו מספר האותיות משני. כלומר יש להבדיל בין שם כמו ניר (3 אותיות, הברה אחת) ובין שם כמו הדס (3 אותיות, שתי הברות).
מחקנראה לי שאת טועה :) בין שלושת המגמות שהמחקר מצא היה גם: "שמות הילדים שסובלים מהפרעות קשב מבטאים יתר פעולה. (למשל, אסף, ברק או סער)." (כלומר יש כאן דוגמאות לשמות בעלי 3 אותיות ושתי הברות, שהם בכל זאת נפוצים בקרב בעלי הפרעת קשב). ובנוסף בסעיף 3 זכור לי שכתוב במפורש "שמות בעלי 2 אותיות" (ולא 2 הברות). בתגובות אולי הייתה התייחסות גם להברות, אפשר לבדוק שם אם תרצי.
מחקיפה I.Q 135, כמעט גאונית, חסר 5 ל-140. ה-IQ כיום עשוי להיות שונה משום שבחישוב נלקחים הגיל ושנות ההשכלה.
מחקיש עשים שערים ביום ולכן האבחנה ביניהם נעשית בהשוואת תכונות אחרות. אכתוב יותר בהזדמנות.
תודה על הזכרת סוגי הפרעות קשב. כמו בכל דבר יש סוגים ובכל סוג ניואנסים.
על פי הקבלה מדובר בשתי אותיות. שמות בנות הברה אחת עם 3 אותיות אינן בקטגורית השמות הלא מומלצים.
מחקמרתק ובקשר לפרפרים ועשים עד כמה שידוע לי אחד ההבדלים ביניהם זה זמן הפעילות שלהם העש פעיל לילה והפרפר פעיל יום באהבה שלגיה
השבמחקתודה ריקי.
מחקיש גם עשים שפעילים ביום לפיכך הם מסווגים על פי קריטריונים מורפולוגיים. אכתוב יותר בהזדמנות.
תמיד הייתי פחות שעיר מבני מיני וגם מבנות המין השני.
השבמחקנראה שאני פרפר :)
ולעצם העניין, אפעם לא אהבתי פנקסנות.
לכן כשאני נהייתי בוס, הקפדתי על אי פנקסנות.
אני חושב שלא מתפקידי לייצר מוצגים משפטיים.
למרות כל זה, אני בטוח שהפנקסנות מייעלת את העבודה, אלא שיש גם דרכים אחרות להשיג את המטרה, כמו כל מטרה אחרת.
הוריי, הצלחת להגיב!
מחקאכן יודע אתה משהו על ההבדל בין פרפרים לעשים :)
את הפנקסנות בישיבות עשיתי ראשית כל למען עצמי ותיעוד ההתקדמות המדעית בציר הזמן - מעין תמונה סטילס שבועית של פעילות המעבדה. אך מסתבר שלא מעט הם אלו הסובלים משיכחה, ועצם הידיעה שנערך רישום מנע לפחות את השיכחה המודעת.
לפחות לגבי חלק מהאנשים, שיטה זו הוכיחה את עצמה כיעילה ביותר.