מדע זה כמו סקס - מבחן האריה

רשומה זו פורסמה בחלקה בעבר בישראבלוג והרי היא מובאת כאן ערוכה במהדורה שניה מעודכנת.

בשיח מדענים ניסינו לרדת לעמקן של התכונות העושות מכל המקצועות אדם למדען. כולנו היינו תמימי דעים לגבי שתי תכונות. האחת - מדען אינו מפסיק לשאול למה. בדיוק כמו ששואלים ילדים שאלות הלמה האינסופיות. אך רובם מפסיקים לשאול שאלות במהרה, בשל דיכוי על ידי הורים חסרי סבלנות ושלעיתים חסרים גם בידע הדרוש כדי לענות. 

אבל מדענים ממשיכים לשאול למה כל הזמן. מבחינה זו הם למעשה ילדים שלא התבגרו.  נשארו מין פיטר פן כאלה. כנשאלתי לא אחת מדוע בחרתי דווקא במקצוע זה ולא באחר, אני מציין שכמדען אני מתעורר בכל יום עם שאלה. אני יודע איך יתחיל היום וכדי לענות על השאלה אני יודע באיזה שיטות וטכניקות אנקוט. אבל, וזה עושה את ההבדל מהרבה מקצועות אחרים - אינני יודע כיצד יסתיים היום. אינני יודע איזו תשובה אקבל לשאלה ששאלתי בבוקר. לכן בכל יום  אני בעצם מתרגש כמו ילד שמתחיל לשחק ושאינו יודע כיצד יסתיים ומה תהיינה תוצאות המשחק.

אפשר לחשוב שזה נורא כשמבוגר מתנהג כמו ילד, אבל בכלל לא בטוח שכך הוא הדבר. במחקר שנערך על שתי קבוצות - קיבלו הנחקרים עשר חבילות רגילות של מהדקים משרדיים. בשתי הקבוצות התבקשו הנחקרים ליצור משהו יצירתי עם המהדקים. שתי הקבוצות מנו כל אחת 50 איש. הקבוצה הראשונה הייתה של ילדים בגיל 6-10 והקבוצה השניה הייתה של אנשי הייטק בני 25-35.

שתי הקבוצות נתבקשו ליצור כעולה על רוחן מהמהדקים. הילדים היו מאוד יצירתיים, כמו למשל:

לעומת זאת בקבוצת אנשי ההיטק הנחקרים היו חסרי אונים. המקסימום שעלה בראשם הוא להשחיל סיכה אל סיכה לשרשרת. ההבדל בין הקבוצות מאשש שהיצירתיות של הילדים נעלמת עם הגיל. עם ההתבגרות שוכחים גם לחשוב מחוץ לקופסא.

והתכונה המאפיינת השניה שלגביה היינו קבוצת המדענים תמימי דעים היא שבעצם לכל מדען יש איזושהי 'שריטה'. שזה במילים עדינות - כולנו קצת לא לגמרי נורמלים. על הלא נורמליות הזו אפשר ממש לכתוב ספר מתובל בשלל זכרונות אינטראקציות שלי עם מדענים אחרים. אני זוכר גם שבתקופת ההתמחות, כשחגגנו יחדיו משפחות מדענים ישראלים בגולה את ליל הסדר - נשותינו התלוננו שבאורח חיינו נשארנו כאותם עבדים במצרים. יש משהו בזה, כי במחלקות המדעים הניסויים - מי שיעבור במסדרונות המעבדות, יוכל לפגוש בתנועת מדענים ותלמידי מחקר מאוחר בערבים ואפילו בלילות. הרי אי אפשר לעצור ניסויים ארוכים באמצע ולהמשיכם ביום הבא. אבל זה לא רק זה - העיסוק במדע ממכר. כמו סקס.

בוודאי מכירים אתם את השיר 'סקס אחר' של יונה וולך. כך בפוסט הזה אגלה לכם על 'מחקר אחר' - מחקר שלא דורש תקציבים ואמצעים בכלל. מחקר בראשות אדם אחד שהוא סקרן ומשועמם מספיק, כדי להבחין במה שאחרים מחשיבים כחסר משמעות. פעם מדען תמיד מדען.

יונה וולך, משוררת

אומרים שפעם מדען - תמיד מדען. כנראה זה יותר ממקצוע. זו דרך מחשבה ודרך חיים. אין כמו מה שאתאר בהמשך דוגמה טובה לכך.

בקורס בן חמש שעות שבועיות לתלמידי בוגר שלימדתי - שתיים מהן החלו בשעה שמונה ורבע בבוקר. כדי לא להתקע בפקקי הבוקר ולהגיע בזמן, נהגתי לצאת מוקדם מהבית ובדרך כלל הגעתי לפקולטה כחצי שעה לפחות לפני תחילת השיעור. אמנם לרבע שעה הייתי זקוק כדי להכין את האולם להרצאה - להפעיל את לוח הפיקוד ששולט על עצמת אורות אולם ההרצאה, על המחשב ומקרן הברקו. כי תמיד יש איזה מרצה אדיוט לפניך, שמקלקל דברים, או שמכבה דברים שלא צריך - למרות ההוראות המפורשות הכתובות מול עיניו באותיות קידוש לבנה. וצריך גם למחוק את הכתוב שנשאר על הלוחות ולהוריד את המסך החשמלי הגדול להקרנת המצגות. וכן, לתזמן את סרטוני הוידאו עם ההרצאה. וכיוצא בזה. 

אבל גם כך. נותרו לי לפני כן כעשרים דקות שבהן נהגתי לקנות בדוכן שבכניסה לבנין ההרצאות, קפה הפוך גדול חזק ובייגלה טרי. ביום יפה יוצא לחצר הפקולטה ומתיישב על ספסל אבן הארוך - שותה, אוכל וצופה בעולם שעובר לפני - בסטודנטים ובאנשי הסגל הנוהרים אל פתח הכניסה להתחיל את יום לימודיהם או עבודתם.

ביום חם ישבתי לפני ההרצאה בפינה מוצלת - בקרן ספסל האבן בצמוד למבנה טרנספורמטור של חברת החשמל. בצפיה לעבר הנוהרים אל פתח הכניסה לבנין, הבחנתי שלרובם אני נשאר שקוף, אם כי מדי פעם יש מישהו/י שמפנים ראשם ימינה לעבר האיש המוסתר מעבר למבנה החשמל, כלומר אלי (ראו בשרטוט).

מהר מאוד התעוררה בי סקרנות. האם ישנה חוקיות? אז התחלתי לספור כמה אנשים חולפים היישר מבלי להביט, עד שמישהו מפנה ראשו ימינה ומביט לעברי לשניה. שלפתי דף מהתיק ותחלתי לתעד את הספירה, כמו בתרשים הבא.

מהר מאוד נדהמתי לגלות שאכן ישנה חוקיות וניתן להסיק כללים. לאחר תצפית וספירה במשך מספר בקרים שלפני ההרצאה - מצאתי שבממוצע אחד מכל 12 מפנה ראשו ימינה מיד לאחר שחלף את מבנה החשמל שהסתיר אותי. אבל זה לא הכל:

כשהחולפים היו ביחידוּת, יותר נשים מגברים הפנו ראשן ימינה באופן מובהק (אחת מ-8 בממוצע, לעומת אחד מ- 14 גברים).

כאשר חלפו זוגות מעורבים (גבר ואישה) - תמיד האישה הייתה זו שהפנתה ראש ימינה.

כאשר חלפו זוגות גברים, או זוגות נשים - תמיד מי שהיה קרוב יותר למקום מושבי (כלומר הצועד/ת הימני/ת) היה זה שמפנה מבט.

כאשר חלפה קבוצת אנשים שצעדו במקבץ - תמיד הצועד בראש הקבוצה היה זה שהפנה מבט ימינה ואלה שצעדו אחריו המשיכו להביט היישר קדימה לעבר פתח הבניין. למרות שהקבוצות היו אקראיות וללא שום קשר חברתי ביניהם - הצועד בראש כאילו קיבל אחריות על השאר באופן בלתי מודע.

בוודאי יהיו כאן קוראים שחושבים איזה שטות היא לשבת כך, לתצפת, לספור ולמצוא כללים. במקרה הטוב אולי היו מקסימום מתצפתים בהנאה על עלמות החן החולפות. אבל לחקור מי בין החולפים מפנה ראש ומביט לעברך - זה כבר וודאי נחשב בעיני רבים כשריטה על סף המופרעות, או מקסימום מעיד על שיעמום. והאמת היא (כפי שכבר אמר אריסטו ואחרים), בכל מדען יש מידה מסויימת של מופרעות. אבל למעשה בשביל להגיע להישגים משמעותיים במדע, צריך לצאת מהקופסא. אך חזרה לעניינינו, וודאי תשאלו איזו תועלת יש לתצפית חסרת תכלית לכאורה כזו?

אז כדי להבין את ההגיון בכללים ההתנהגותיים שהוסקו במחקר הפשוט הזה (כן, עדיין אפשר לעשות מחקר בלי ציוד מעבדה ותקציב מחקר) - פשוט החליפו את דמותי בתרשים למעלה באריה:

  

בוודאי כעת יסכימו הקוראים שאם אריה היה רובץ במקומי - למי שהיה מפנה מבט ומגלה את נוכחותו, היה יתרון השרדותי. כי מי שלא היה מבחין בזמן, וודאי היה נטרף - אם לא היה נס מיד לנפשו או מטיל רומח לעבר האריה.

הצבת האריה במשוואה מעניקה הגיון התנהגותי אבולוציוני למחקר הזה. אמנם אנשים שחולפים בחצר הפקולטה אינם מצפים להתקל באריה, אבל נניח שהיינו מחליפים את האריה בפושע או מחבל, האם יש יתרון למי שיפנה מבט ויקדים לגלות את הסכנה?

בגילוי סכנה מעורב תהליך ביולוגי בבסיס ההתנהגותי. בעת סכנה האדם מגיב בעליה ברמת האדרנלין. העליה באדרנלין היא אמצעי ביולוגי בעל ערך אבולוציוני רב עוצמה - העליה ברמת האדרנלין היא זו שמעוררת את הדפוס ההתנהגותי ההשרדותי 'התקף או ברח'.

חשוב לציין שהמחקר התצפיתי הזה אינו מייצג את כלל האוכלוסיה, כי נעשה על אוכלוסיה מאוד מסויימת - סטודנטים ועובדי סגל אקדמי ומנהלי. אמנם באוניברסיטה קיים גם הסקטור של עובדי נקיון ואנשי שירותים אחרים, אבל אלו משום מה מתחילים לעבוד בשש בבוקר כדי לסיים בשתיים בצהריים. אגב, במאמר מוסגר, אף פעם לא הבנתי מדוע אין אנשי שירות כאשר צריכים אותם כשדברים מתלכלכים או מתקלקלים, שזה תמיד לאחר שתיים בצהריים לפי חוק מרפי. תגידו, האם יתכן שעבודה בשעות המשונות האלו קשורות לזה שהפועלים האלה זקוקים להשלמת הכנסה? לא יודע, סתם השערה לגבי אלו ש'עובדים' בשעות שלא בדיוק צריכים אותם.

על שם האלגוריה, כיניתי את המחקר הזה בשם 'מבחן האריה'. וברשומה זו אני מפרסם אותו מבלי לזכות בקרדיט מדעי פורמלי. הרי במרום גילי, אני כבר יכול להרשות לעצמי, ומבלי לצרף לתוצאות ערכי סטיות תקן, סיגניפיקנס ושאר ירקות סטטיסטיים שאינם מעניינים בני אדם מהשורה, אלא לסטטיסטיקאים, או לרוצים לעשות רושם שהם כאלו (לא, סתם). ובכלל יש לזכור שהבלוג הזה הרי אינו כתב עת מדעי המצריך הצגת ניתוח מלא של הנתונים והצגת המבחנים הסטטיסטיים. 

אך למעשה הרשומה הזו מדגימה שאפשר לערוך מחקרים מדעיים גם בחיי יומיום, ללא צורך בתקציבי מחקר, כוח אדם וציוד מיוחד.

צריך רק לדמיין שאת/ה אריה...
 

מראית עין - המבדיל בין קודש וחול (סיפור)

סיפור קצר לשבת הראשונה של החודש:



מראית עין - המבדיל בין קודש לחול

אני ילד קטן, יושב לצידו של אברוּם בספסל שבקידמת העגלה, אוחז במושכות הסוס הדוהר במעלה הרחוב הראשי של השכונה הכפרית. אברום  'בּלֶגוּלֶה' - בעל עגלה בסלנג של אותם הימים, ובספריו של הסופר היהודי 'שלום עליכם. העגלה עמוסה לעייפה בארגזי סיפולוקסים חד פעמיים של סודה. בקבוקים שקופים החתומים במכסה אדום עם ידית שבלחיצתה היה מותז משקה הסודה דרך פיית משפך. בעגלה ארגזים של בקבוקים מלאים מול ארגזים של בקבוקים ריקים שנאספו מהלקוחות. 

בעגלה של אברום ראיתי לראשונה בחיי בקבוקי סיפולוקס חד פעמיים שכאלה - בקבוקי סיפולוקס 'לעשירים'. בבית אבא היה מכין סודה בסיפון סיפולוקס רב פעמי שקיבל כמתנת חתונה. ממלא מים במיכל, מבריג המכסה וסוחט בסיבוב אחד אחר השני, שני בלוני גז קטנים שהושחלו בבית הבליעה של המתקן - עד שנשמעו צלילי הפּוּפים של שחרור עודף הגז. אבא אהב לשתות סודה קרה בימי הקיץ החמים וכפינוק אמא היתה מוסיפה לו לעיתים מעט ריבת תות אל תוך כוס המים התוססים.

אברום הפקיד בידיי את המושכות לאחר שיעור קצר בעגלונות בסיסית. "אחוז ככה במושכות, חזק ובטוח - שהסוס ירגיש מיהו הבוס. משוך קצת ימינה, או שמאלה לפי הצורך. מהמשיכות שלך הסוס ירגיש כמה צריך לפנות. יש לו שכל. תאמר 'דיוֹ'ֹ - והסוס יתחיל לדהור. 'הויסה' - הסוס יעצור. 'אוררר' - הסוס יצעד לאחור" כך אברום המשיך ללמדני שפת עגלונים, כזו שסוסים מבינים. "הנה אחוז בשוט ביד השניה. כשצריך מצליפים בו קלות,  כדי שיזדרז...". שאלתי מוטרד אם זה לא מכאיב לו. לאחר שאברום הרגיע אותי, אמרתי "לא נורא, תצליף אתה בשוט אם צריך".

אברום סימן לי לעצור. הוא נטל מהעגלה ארגז מלא ונשא אותו לבית הלקוח. "שמור על הסוס והעגלה" אמר לי". הרגשתי גאה וחשוב מאוד. הנה אני עגלון 'מקצועי'. לא כל ילד נוהג בסוס ועגלה. אברום חזר עם ארגז בקבוקים ריקים, ו'דיו' ממשיכים.

"זה הנכד שלך"? שאלו את אברום עוברי אורח. " זה האחיין של אשתי", השיב. לאברום לא היו ילדים. בעצם פעם היו לו, לפני שאשתו הראשונה ושבעת ילדיו נספו בשואה. אֶנה אשתו השניה, הדודה של אימא. הדודה שתפקדה בתקן 'הסבתא' שלא הייתה לי. גם בעלה הראשון של אנה ובנה היחיד בן השלוש - נרצחו על ידי הנאצים.

בסיום יום העבודה, שהיה עמוס ביותר בתקופת חגים זו, אברום שחרר את הרתמה והוביל את הסוס לאורווה שבחצר, משמאל לשביל המרוצף. מימין לשביל פרחו שלל גלדיולות וכלות בגינה קטנה ומטופחת. היו אלה פרחי אגרטל פופולריים מאוד בימים ההם. אהבתי מאוד להיכנס לאורווה. ללטף לסוס החום והיפה הזה בצווארו, שהיה גוחן מדי פעם לעבר ערימת החציר או לעבר שוקת המים. הסוס נראה נינוח בקרבת הילד הקטן שזכר אוחז במושכותיו ונוהג בו.

הרבה למדתי על סוסים מאבא שלי, הלוחש לסוסים. את אומנותו זו רכש אצל האיכר הגוי האוקראיני שאימץ אותו רגע לפני פלישת הנאצים תמורת תשלום הגון שקיבל עליו מסבי, שהיה מנהל קולחוז על אדמותיו שנשללו ממנו שנים אחדות קודם לכן - עם עליית הקומוניסטים לשלטון. האיכר הזה הסתיר את זהותו היהודית של אבא בתחילת המלחמה, עד שהמשך מעשה זה כבר היווה סכנה רצינית לחייו. כשאבא הצטרף אלינו באורווה של אברום, נוכחתי כיצד הסוס והוא מדברים בתנועות ומחוות כמעט נסתרות של שפת גוף. ניטעה בי אז אהבה לסוסים עד עצם היום הזה. לסוסים יש אינטליגנציה רגשית מדהימה.

מהאורווה הייתי יוצא לשביל, חולף בשביל הקצר לצד הגלדיולות והכלות ונכנס לבית הקטן, שבזיכרון שלי כיום נשאר צרוב המטבח הריחני הקטן של אנה. מהמטבח יצא מסדרון ארוך שבו ניצבה בצמוד לקיר מיטתו של גרשון מאיר . גרשון מאיר היה בן דוד של אברום, שמצא קורת גג בביתם של אנה ואברום. 

שנים מספר אחר כך, אנה ואברום עברו לגור בבני ברק, בשכונה חרדית. בפעם הראשונה בדרכנו לביקור בביתם החדש, עצרנו ברחוב הראשי ונכנסנו לחנות הירקות החדשה של אברום. אברום כיבד אותי ואת אחותי הקטנה בשני תמרים. לאחר שיחה קצרה ביידיש עסיסית קולחת, בטרם המשכנו לביתו אברום נטל מאבי מספר מטבעות עבור התמרים. למדתי אז לראשונה על תופעת הקמצנות שאברום היה נגוע בה קשות. מוזר מאוד היה בעיניי שבביתם היינו אוכלים כאורחים, ואילו בחנות היינו צריכים לשלם עבור ארבעה תמרים. בעצם אף פעם לא שאלתי את אבא אם שילם לאברום גם בעד האירוחים בביתם. בפסח אבא  הנחה אותי שלא לבקש מאברום יותר מעשרים לירות אפיקומן. ביקשתי רק מחצית מזה. הרי כשאומרים 'עד' זה לא אומר שאי אפשר לבקש פחות, נכון? הרגשתי ממש לא נוח לבקש מקמצן. עשיתי את זה רק בשביל אבא ובשביל קיום המצווה.

לביתנו אברום אף פעם לא הגיע להתארח בשבתות ובחגים. ביקר רק בימות חול, מגיש לי בלון מתנה. הבית שלנו לא היה מספיק כשר בשבילו. אבל אנה אשתו דווקא נהגה להתנחל בביתנו לימים אחדים, בכל פעם שרבה עם אברום. והיא נשארה בביתנו עד שאימא כבר לא יכלה לשאת ולסבול יותר את הביקורות וההתערבויות שלה בעניינים לא לה. לפחות ידעה מתי ללכת.

גרשון מאיר נעלם מביתם החדש כמו הסוס. בדירת שני החדרים בבני ברק כבר לא היה מקום, לא לבן דוד ולא לסוס. לאן נעלם גרשון מאיר אינני יודע. בחגים ארחו אותנו אנה ואברום בסלון הקטן שבמרכזו ניצב שולחן אוכל ארוך ושהיה מיועד לארוחות חג חגיגיות. ארוחות חול היו אוכלים בשולחן מרובע קטן שניצב במטבח. ביום כיפור אנה הגישה לאחותי ולי חרישית ארוחות בשולחן הקטן הזה. לא לפני שהזהירה שלא נרעיש עם הכלים. שלא ישמעו השכנים. מאוד אהבתי את האוכל שבישלה וביום כיפור הוא היה טעים שבעתיים.

לאחר ארוחת הערב נפרסה הספה בירכתי הסלון למיטה רחבה - ללינה של ארבע נפשות. ההורים, אחותי הקטנה ואנוכי. בשש וחצי בערב שעון שבת החשיך את הבית וכולם הלכו לישון. 

נורא היה משעמם בבית בבני ברק. בבית שבעיני ילד נראה שנראה שאין בו כלום מלבד כמה תשמישי קדושה, ספרי קודש אחדים וספרון 'חילוני' קטן אחד שמצאתי. ספרון עם כריכה קשה לבנה מבהיקה ובו שירים קצרים ובלתי מובנים שהתחילו כולם במשפט  "כה אמר זרטוסטרא". את ספר הקריאה שהבאתי מהבית, סיימתי לקרוא עוד בדרך לשם, בשני אוטובוסים עמוסים לעייפה, כשהורי מצטופפים בסמוך לי בעמידה ואחותי הקטנה 'הפיצפונת' ישובה על ברכיי. כי נכמר לבי על אבא, שאחרת היה צריך לשאת אותה בידיו בעמידה.

בשעמומי כי רב, יצאתי להתאוורר. לבוש חולצה לבנה מכנסיים שחורים מחויטים, כיפה שחורה לראשי - לשם 'מראית העין'. מושג חדש שלמדתי במחוז החרדים. לא חלף זמן רב עד שחזרתי לבית. כל ניסיונותיי לשחק עם השכנים בני גילי עלו בתוהו. לא הבנתי כיצד אינם מכירים משחקי ילדים בסיסיים כמו 'מחבואים' ו'תופסת'. עומדים סתם בחוץ ללא מעש, בוהים כמו זומבים. ובבית משעמם. לא רדיו ולא טלוויזיה. עד כמה כבר אפשר לשמוע את הסיפורים של אברום?  כיצד הוא מטפל בלחץ הדם בשתיית כוסית וודקה אחת בכל בוקר. וכיצד מצא בתחתית מגבעתו מחצית משיער ראשו, שנשר כשהסיר אותה. וכל כך התגעגעתי לימים שהייתי פוסע יחף בינות הגלדיולות בשביל שבין המטבח לאורווה, יוצא כאוות נפשי לרחוב היחיד של השכונה הכפרית. נושם אוויר צח, אף על פי שהיה לעתים טבול בריחות שהובילו הרוחות ממזבלת חירייה הסמוכה. אך מה לעשות? אברום רצה להתקדם בחיים, מ'בלגולה' לירקן.

את גרשון מאיר פגשנו שנים אחדות לאחר מכן באוטובוס, כשנסעתי עם אבא לביקור אצל אחותו. בעצם לא באמת פגשנו אותו, אלא רק ראיתי אותו באוטובוס - נוסע לבוש בגדי חרדים באור יום, בטרם יצאה השבת. אבא ואני חלפנו על פני מקום מושבו ביעף מבלי להחליף מבט וגם לא שלום. כשהתיישבנו בירכתי האוטובוס, אבא לחש באזני שהתעלם כביכול מנוכחותו של גרשון מאיר. כדי שלא לבייש אותו בחטאו. אבא לא סיפר על כך לאברום. כמו שלא סיפר לו שאנה אשתו שומרת בשר חזיר במקפיא המקרר בביתו. שאשתו החסודה ופאה לראשה, מכינה להנאתו כי רבה תבשילים טרפים. היכן קנתה בשר חזיר בקרבת ביתה - אינני יודע. זה לא הטריד אותי באותם ימים.

לא אחת אני שואל ביני לביני, הידע או לא ידע? אברום לא היה מחכמי התורה. איש כפיים היה, שעמל לפרנסתו ולפרנסת אשתו - למרות ששניהם קיבלו רנטות חודשיות לא מבוטלות, פיצויים מגרמניה. הוא התפלל בבית הכנסת, ערך הבדלה בשבת, אך בשום פנים ואופן לא היה מהחרדים שחיים על חשבון המדינה. איש שאיבד אישה ושבעה ילדים תמימים, שהיה מסוגל להמשיך להאמין שיש אלוהים. ואולי לא? ואולי הייתה זו רק 'מראית עין'?

ככה סתם - מתקפת נוסטלגיה

נא להכיר את הצד האחר:

מוזיקה / 'קנקן'

בָּאָזְנִית מִתְנַגְּנִים

שִׁירִים שֶׁל פַּּּּּעַם*

אֲהוּבִים.

מוּעָקָה חוֹנֶקֶת גְּרוֹנִי

מְכַוֶּצֶת שָׂרִיגַי בִּטְנִי

הַדּוֹאֲבִים

כְּמוֹ בַּבֹּקֶר

לְאַחַר אִמּוּן כֹּשֶׁר

שֶׁל הַחַיִּים

שֶׁלִּי

*

היו היו ימים, לפני שפניתי לחיי המדע. למי שעדיין לא קרא, ראה כאן.

ובהתקף נוסטלגי, מצאתי תיעוד 'מרשיע' מהימים ההם, 'בגלגול הקודם':

וזה מלפני כשנתיים (חזרתי לצייר):

חזון העשבים היבשים / קנקן 

עִם קֵץ אַשְׁמֹרֶת
לְאַחַר שֶׁהִתְהַלֵּךְ עִם הָרוּחוֹת
וְהִתְפַּזְּרוּ הָעַרְפִלִּים אֶל הַיָּם
שָׁאַל - הֶהָיָה?
וְרִשְׁרוּשׁ צַפְרִירִים הִרְעִיד צְלָלִים
בֵּין הָעֲשָׂבִים הַיְּבֵשִׁים.