הרהורי נעליים

 אף פעם לא הבנתי אנשים שיש להם אוסף של מאתיים פלוס זוגות נעליים. ואני לא מתכוון לאגרנים שלא מסוגלים לזרוק שום דבר, גם כשמדובר בגרוטאות. בחזקתי, נכון לכל נקודת זמן, שניים, מקסימום שלושה זוגות נעליים. מה שמתיישן או מתבלה, אני קונה חדש וזורק לעזאזל את מה שהוחלף. נכון להיום, ברשותי שלושה זוגות נעליים בלבד: זוג נעלי הליכה נוחות ליום יום, תוצרת ניו באלאנס, עם סגירה מהירה ברצועות סקוצ'. לאחר שמצאתי את הדגם הזה כנוח ביותר עבורי, אני מחליף את הזוג הזה תמיד באותו דגם - כל שנה או שנתיים (על פי הצורך).  זוג שני הם נעליי עור עם שרוכים וסוליית "לא עור" סינתטית, לאירועים יצוגיים. לא החלפתי אותם כבר למעלה מעשר שנים, כי נראים כחדשים. ואני אפילו לא מצחצח אותם במשחת נעליים, אלא מעביר עליהם מדי פעם מגבון לח לתינוקות. המגבונים מצחצחים מעולה. לפני השימוש אני מאבק אותן מבפנים באבקת טאלק המכילה אונדציל - המעכב גידול פטריות ומונע ריחות רגליים לא נעימים. משווקת לעיתים בשם הגנרי פונגימון. מומלץ מאוד למי שאינם זקוקים לתרוץ לקניית זוג נעליים חדש ללא צורך. אני לא צריך להרשים אף אחד במותג מתחלף כמו גרביים. לא הנעליים עושות את מי שאני.

אבקת אונדציל לשמירת פנים הנעל

הזוג השלישי. נעליים מעור משובח עם סוליות מעור אמיתי, בהן אני משתמש לעיתים רחוקות יחסית, באירועים ייצוגיים במיוחד. למשל בכנסים שבהם מקובל להרצות עם חליפה ועניבה באירופה ובארה"ב. ובכל זאת כאשר נערך למשל נשף קבלת פנים מפואר בטירת אידאר-אוברשטיין בגרמניה, חייבים להופיע שם בלבוש ייצוגי הולם.  

אגב, כל 3 זוגות הנעליים שלי הם בצבע שחור. שחור מתאים לכל הבגדים. כבר אינני זוכר ממתי אינני נועל יותר נעלי עור בצבע חום או אפור. 

Schloss Idar-oberstein Germany

מכיוון שאינני זקוק ללבוש מהודר לעיתים קרובות, אין לי יותר משתי חליפות (הנשמרות במתלה בד משמר) ובכל אירוע כזה שנמשך 4-5 ימים, מחליף בכל יום חולצה ועניבה. כמה עניבות וכמה חולצות בכל נסיעה מספיקות כדי שלא להראות באותו לבוש כל יום. במשך היום חולצה ועניבה אחת, שבערב מוחלפות באחרות בארוחת ערב חגיגית. תמיד בנסיעות אמרתי ברוך שלא עשני אישה. כי בהן מספיק לי טרולי שאני יכול לעלות איתו למטוס ולא זקוק למזוודה וכשבנוסף על כתפי תלוי מנשא בד נייד, שבו נשמרים מגוהצים הג'קט והמכנסיים של החליפה. מלבד זוג נעלי הליכה ובגדים נוחים שעלי בטיסה, בטרולי ארוזים עוד זוג מכנסיים, 5-6 חולצות, כעשר עניבות, כמה זוגות לבנים וגרביים וזוג נעלי העור הייצוגי, אשר משמש אותי לא מעט שנים, כשהוא מטופל בצחצוח עם משחה והברקה (כמו במסדר המפקד בצבא). כשהטרולי עולה איתי למטוס, אני לא מסתכן בכך שהלבוש הייצוגי ילך לאיבוד יחד עם מזוודה, ובמיוחד בטיסות עם החלפת מטוסים.

אך מדוע אני מקשקש כאן על נעליים? מה שמביא אותי לדבר עליהם הוא האירוע המתואר בסרטון הבא

תראה את הנעלים החדשות שלי!

נכון יפות? אז קח נשיקה

בריא לתינוקות להלך יחפים, אבל הסתיו בירושלים כבר כאן. הימים קרירים ובערבים כבר די קר. הדשאים כבר לחים מטל ומטיפטופי גשם. אז הגיע הזמן שהקטנטנה תקבל את זוג הנעליים הראשון שלה. וכמה היא כל כך גאה להיות כבר "גדולה" וראויה לנעלים.

יש לי זכרונות מהילדות הממש מוקדמת ושעליהם כבר סיפרתי כאן בעבר. אני זוכר שהתחרתי בזחילה עם אביב , תינוק בן שכנים, שנולדנו באותו השבוע. וזה בעצם אומר שהזיכרון הזה חייב להיות כשהייתי פחות מבן שנה. כמו זכרונות מוקדמים אחרים, אימתתי את זה שוב היום עם אבא שלי. הוא תמיד מתפלא איך אני זוכר לפרטים זכרונות מוקדמים כל כך. את זוג הנעליים הראשון שלי אני לא זוכר, אבל אני זוכר את הבאים ובעיקר את חווית קניית הנעליים עבורי בגילאים מוקדמים. 

במושבה הרצליה לפני שנהייתה לעיר, הייתה רק חנות נעליים אחת שבה נמכרו נעלי פעוטות וילדים. קניית נעליים הייתה טקס של ממש, שבו ליוו אותי שני הורי לחנות. אימא שלי הייתה מאשרת את הקנייה כראויה ואבא שלי היה מתמקח על המחיר. בעל החנות, איש מבוגר. נצרב בזכרוני כנכלולי. גם את זה אימתתי היום עם אבא שלי לפני כתיבת הפוסט. כשלא היה לו בחנות זוג הנעליים הרצוי במספר שלי, הוא ניסה לשכנע שאני יכול ללכת עם מספר נעליים נמוך יותר (שהוא למעשה המספר של הנעליים הישנות שבקושי כבר עולות עלי, משפשפות את בהונותי ועקבי). הוא דחף את כף רגלי לתוך הנעל הקטנה בעזרת כף נעליים. "וואלה, אתם רואים? הילד לא צריך מספר גדול יותר". וכאמור מדובר במספר נעליים שהוא כבר גבולי ובשל כך הרי הגענו לרכוש זוג חדש.  וכשלא בדיוק שיכנע, בעל החנות לא התייאש, חטף את הנעליים והשחיל אותן לתוך מתקן מתיחה מתברג שעל שולחנו. "אל תדאגו, עשר דקות והנעליים יתמתחו". זה היה השלב שנפרדנו ממנו לשלום עד שיגיע מלאי נעליים חדש במספר המתאים בשבוע הבא. או שנאלצנו לנסוע לקנות בתל אביב. וזה עד שנפתחה חנות נוספת מתחרה ליד, שהביאה לסגירתה של הקודמת לאחר זמן קצר.

איך נראו אז הנעליים הראשונות? הן היו נעלי עור מיניאטוריות. כולן מאה אחוז עור, הרפידה כמו הסוליה. והיה להן צבע חום בגוון אדמת חמרה. ניסיתי לגגל ולא הצלחתי למצוא משהו דומה שמייצרים כיום לילדים. תמיד היה לי רק זוג נעליים אחד במספר המתאים לגודל כפות הרגליים הנוכחי - לחורף. ולקיץ היה לי זוג סנדלים תנכיים. הסנדלים האלה היו אז סמל הצבריות. לא כמו היום, שבו ילדים ונוער מזיעים בקיץ בנעלי סניקרס ממותגים ומפונפנים. מזיעים בהם ללא גרביים (במקרה הטוב עם גרבי עקב). גברים הגיעו אז לעבודה עם מכנסיים קצרים. חליפות ועניבות נחשבו אז לשיא הגלותיות. הצברים בזו לכל הרגלי ונוהגי הגלות כולל שתיית האלכוהול. לא היו פאבים ולא ברים. היו מסבאות בודדות בפינות אפלות, שכונו אז "בתי מרזח", שבהם התגודדו שיכורים "בזויים", בעיקר מעליות יהדות אשכנז. אוי כמה שבזו להם שנחשבו לבור תחתיות בחברה הישראלית.

כן, ישראליות הייתה נחשבת אז לגמרי אחרת וכיום - אמריקניזציה קרתנית לבנטינית. כל סממני הלבוש הארופאיים/אמריקאיים החל מילדים וכלה באנשי עסקים, משפטנים ושאר אנשים שחושבים שהם מה שהם בשל מה שהם לובשים - כבר מחליפים את סממני הלבוש הצברי המאוורר המתאים ללוונט החם והלח. 

לא אשכח כיצד ב-1983, זוגתי ואני החלטנו בדקה התשעים לצפות בהצגת תאטרון בלונדון. מיהרנו להצגה היישר משייט בספינה. זה היה שבוע חם במיוחד, בחוץ היו 32 מעלות ו- 98% לחות. באולם התאטרון אין מיזוג. כולם מסביבנו עם ז'קטים ומעונבים ורק אנחנו "שלוכים" לבנטיניים. זה שישב לצידי מיוזע, העיר בקינאה שאנחנו ממש חכמים שהגענו בלבוש קל כזה. ואיך הוא לא חשב על זה? והנעליים שנעלנו היו סניקרס ולא נעלי עור מצוחצחים ומבהיקים. בכל זאת להופיע בלונדון בסנדלים תנכיים להצגה, זה כבר היה ממש ממש מוגזם. לאולם אופרה בברלין לא היינו מעזים שלא להופיע בבגדים ייצוגיים למשעי ובנעלי עור מהודרות. בכל זאת גרמנים. ובשביל זה צריך לפעמים שיהיה רק זוג אחד כזה.

גיהוקים, שיהוקים ושאר ירקות

ההשראה לכתיבת רשומה זו היא שרשור תגובות שנתקלתי בבלוגיה אחרת על שיהוקים טורדניים ללא הרף. זה אולי נראה ונשמע מצחיק לצופה מהצד, אבל למי שעובר דבר כזה, זה בכלל לא מצחיק ואפילו עשוי להטריף. היות והבלוגיה ההיא עברה תהליכי שינויי בעלות - שתוצאתם מחיקת כל הרשומות שלי שם ממנוע חיפושי גוגל - אני מביא את הרשומה הערוכה מחדש לבלוגי כאן. מן הסתם אביא עוד כאלה מדי פעם.

רבים מתבלבלים בין שיהוק לגיהוק. מה שאנשים מכנים בטעות שיהוק הוא למעשה גיהוק, כי שיהוק הוא למעשה מה שמכונה בסלנג 'גרעפס'. את הגיהוקים האלו יש לשאוף לעצור מיד עם הופעתם, פן יהיה אחר כך קשה לעצרם ובמקרים מסוימים הם עשויים להמשך חלילה ימים ללא הרף.

כל אחד נתקל לפעמים בחייו בשרשרת גיהוקים תכופים. לעיתים הם מופיעים כאילו משום מקום ולעיתים לאחר בליעה מהירה של מזון יבש - למשל ביצה קשה, גבינות קשות דלות שומן, ומאפים כמו המכונים לעיתים 'עוגות חנק'. אז אם זה קורה, שתיית מים מיידית בדרך כלל תעזור, אבל נא לשתות בלגימות קטנות עם הפסקה של כמה שניות בין אחת לשניה. שתיית כמות גדולה ברצף עשויה להחמיר את הגיהוקים.

הגיהוקים נגרמים גם במקרים רבים כתגובה של המוח לחוסר בחמצן. אז אם טכניקת השתייה אינה עוזרת, אתן לכם טיפ שיפסיק את הגיהוקים העקשניים האלה בלמעלה מ- 95% מהמקרים ( בתנאי שתבצעו את זה מוקדם ככל האפשר - אפילו אם זה קורה בציבור או אפילו בהליכה ברחוב). כדי להפסיק את הגיהוקים העקשניים מבצעים שאיפת אויר מהירה (למילוי מקסימאלי של הריאות באוויר), עוצרים לשניות אחדות את הנשימה ונושפים את האוויר החוצה מהריאות באיטיות. חוזרים על הנשימות האלה מספר פעמים לפי הצורך. בדרך כלל הגיהוקים יפסקו לאחר עד 2-3 דקות. בתנאי שתתמידו בטכניקת הנשימה הזו כהלכה.

אזהרה: בשום פנים ואופן לא לשאוף ולנשוף מהר. הדבר עשוי לגרום לתופעה המכונה היפר ונטילציה - האדם נכנס כתוצאה מעודף חמצן בדם למצב היסטריה וכתוצאה מכך לעליה נוספת בקצב הנשימה, עד לאובדן הכרה. אם זה קורה ליקיריכם ההיסטריים - כיסוי ראשם בשקית ניילון תגרום תוך כחצי דקה, דקה לרגיעה, עקב ירידת ריכוז החמצן שבשקית. ככה מטפלים בזה גם אנשי מקצוע.

אבל אם גם השתייה וגם הנשימות אינן עוזרות, והגיהוקים המציקים ממשיכים ללא הרף, על המגהק לפנות לרופא. הרופא עשוי לרשום למגהק אחת משתי קבוצות התרופות, בהתאם לסיבת הגיהוק.

אם הגיהוק נגרם כתוצאה מתופעה המכונה ריפלאקס (החזר) של הקיבה (מצב העשוי לגרום גם לצרבות) - יש תרופות מצוינות כמו לוֹסֶק או אומפראדקס.

וכשאין סיבה לגיהוק מאלו שהזכרתי, גיהוק בלתי נפסק נובע כנראה מבעיה נפשית והוא יפסק במתן תרופה נגד פסיכוזה. במקרה כזה הרופא עשוי לרשום למגהק את התרופה לָרְגָקְטיל. למעשה לרגקטיל היא תרופה אנטי-פסיכוטית (נוגדת פסיכוזות) הפועלת על המערכת העצבית במוח. למרות שזו תרופה פסיכיאטרית לשמה (וכמו לכל תרופה פסיכיאטרית יש לה תופעות לוואי), בארץ יכול לרשום אותה גם רופא משפחה. ובמאמר מוסגר, לפי תקנות משרד הבריאות, באופן תמוה, יכול רופא משפחה לרשום תרופות פסיכיאטריות (למרות שרחוק מלהתמחות בפסיכיאטריה). אגב, ממליץ על זהירות (כבדהו וחשדהו) כשרופא משפחה (ולא מומחה בפסיכיאטריה) רושם תרופה פסיכיאטרית לשימוש ממושך. כן, גם נוגדי דיכאון שרופאי משפחה ממהרים כיום לרשום. הנזקים עשויים להיות בלתי הפיכים ובכיה לכל החיים!

אז לידיעת הנתקפים בגיהוקים בלתי נשלטים ללא הרף - עשויים לטפל בזה כמו בהתקף פסיכוטי. אם זה מטופל כפסיכוזה, אז אפשר להגדיר התקף גיהוק ממושך כסוג של פסיכוזה? רבים יטענו ואולי בצדק. אם משהו נראה כברווז, צולע כברווז, ומגעגע כברווז - מן הסתם זה ברווז. ואולי מגהק כמו ברווז.

טוק טוק בדלת

 יום שישי, השעה שתיים ומחצית אחר הצהריים. בשקט אופייני שלפני כניסת שבת ירושלמית, אני רכון על המחשב, כאשר נשמעת דפיקה על דלת הכניסה לדירה. ועוד אחת... מי זה דופק בשעה כזו? מה פתאום, התמוטט העולם? בהצצה דרך עיינית הדלת, אף לא אחד ניצב מול הדלת. פתחנו. ומי צועדת פנימה? אדם מיניאטורי.  קטינא שלנו.

knock knock the door

אימא שלה שאותה היא מכנה "מא-מא" נכנסת אחריה. היא תמיד מודיעה בוואטסאפ על בואה לביקור. אבל הפעם ההודעה הגיעה באיחור של 4 שעות. הייתה זו הסנונית שבישרה על נפילת הרשתות החברתיות של צוקרברג.

בכל מקרה, הפתעה משמחת. וקטינא נכנסת לבית בפעם הראשונה שלא בעגלה או על הידיים. חיבוקים ונשיקות עם "תא-תא" (סבתא) ואז פונה אל "בא-בא" (סבא). יש לה כבר אוצר מכובד של מילים בנות שתי הברות. אבל היא מכפילה את ההברה האחרונה. לבא-בא היא מושיטה את צרור מפתחות הצעצוע. היא יודעת שעם מפתחות פותחים דלתות ומחזיק המפתחות שלה משוכלל. יש בו 3 כפתורים. היא מדגימה - האחד משמיע צלצול פעמון כניסה לבית, בשני נשלף מפתח חבוי לכניסה לבית. היא לא מדגימה את תפקיד הכפתור השלישי שמשמש לפתיחת דלת המכונית בשלט רחוק. הרי היא נכנסת כעת לבית ולא ל"או-טו". ואז הגברת הקטנה מוליכה את בא-בא לעבר הסלון, נעצרת ליד השולחן. מתחילה לעשות תנועות ריקוד ומצביעה על השלט-רחוק. כן, היא מבקשת מבא-בא להשמיע מוזיקת רקע. בסופ"שים אצל תא-תא ובא-בא - היא אוהבת לשמוע את השירים המושמעים בכאן 88. השירים של פעם בתוכנית 60-90-60. מדי פעם, כשמתנגן שיר שהיא אוהבת, היא מתחילה לרקוד ושרה לה-לה-לה. עם תחילת צלילי המוזיקה, היא מצביעה לעבר המנורה שבתקרה. כך היא מבקשת שנדליק את כל התאורה. היא אוהבת אור ואיתה הבית מתמלא אור. "אוררר".

היא כבר מכירה היכן נמצאים כל הדברים "המעניינים" בבית שלנו. הבובות, הפאזלים. הקוביות, הכדור, הקטר. משקפי השמש האהובים איתם עושים קו-קו לתא-תא ובא-בא. והספרים. מאוד אוהבת ספרים. אבל הכי אוהבת שתא-תא מקריאה לה את הסיפור מהספר "הלו הלו אבא". היא מעריצה מושבעת של א-בא.

היא גם אוהבת מאוד את הסיפור "האריה שאהב תות". ובמהלך הקריאה היא שואגת מדי פעם "קחחחחחח". וכשכל פעם שמתפוצץ בלון ב"מעשה בחמישה בלונים", היא אומרת "הופה". לאחר כמה סיפורים היא אוחזת בידה של תא-תא ומוליכה אותה למקום. מצביעה לעבר הארון ואומרת "במבה". היא לא שוכחת לכבד גם את מא-מא ואת תא-תא ואת בא-בא ואת האו-האו הכלב. במבה מאוד מצמיאה והיא לגמרי עצמאית. נוטלת בשתי ידיה את ידיות ספל המים, ומשתמשת בשיניה במומחיות להסיר את מכסה הספל. זו בהחלט המצאה שלה.  

היא מצטרפת בחדווה לתא-תא, לטיול עם האו-האו בפארק הצמוד לביתנו. מקנחת בנדנדה 

ולא שוכחת לקטוף ולהביא מתנה ריחנית

גרניום לימוני לתה של בא-בא

על כעסים

 הרשומה הזו מתכתבת עם נושא השרביט החם "חמישים גוונים של כעס". בתחילה התפלאתי על כך שאף לא אחד או אחת כתבו על הנושא הזה. וכי אין אף בלוגרים כועסים לעיתים בקהילתנו. ואז חשבתי שאולי זה משום שאותו שבוע השרביט הזה היה שבוע חגים ומועדים לשמחה, ולא נאה לערבב שמחה בכעסים. ואולי משום שבלוגרים לא מעטים כותבים (לעיתים כרוטינה 24/7) על הכעסים שלהם 365 ימים בשנה, אבל קשה להביט במראה ולסכם את הכעסים האלה. ואולי זה בכלל מחמת שמחות ובילויי חג משפחתיים שלא הותירו זמן לבקר באתר פרפרים כדי לגלות את הנושא החם השבועי. תופעה שאולי אינה אופיינית רק לחגים...

בכל אופן, למרות העיכוב, אני מוצא בכעסים נושא מרתק. אם תגידו לי שאתם אינכם כועסים אף פעם - לא אאמין לכם. רק דגימת התגובות בבלוגיה מראה שמחוג שעון הכעס מתנודד כמו סייסמומטר.

את רגשות הכעס שלי אני מתאר בשירים. מי שמבין מבין. לא מעט ממש אינם מבינים, או שלא נוח להם להבין את הדרש מתוך הפשט. אז הנה למשל שיר שפרסמתי כאן בעבר על "האיש שבאמבט".

הָאִישׁ שֶׁבָּאַמְבָּט / קנקן

שָׁמַיִם אֲפֹרִים, גֶּשֶׁם קַר מְטַפְטֵף לְלֹא רַחֵם
טִפּוֹת שְׁקוּפוֹת מְמַלְּאוֹת אַט אֶת הָאַמְבָּט
קַלּוֹת מְאֹד אַדְווֹתֵיהֶן עַל פְּנִי מַיִם
מוֹנוֹטוֹנִיּוֹת כְּמִנְעָדוֹ שֶׁל קוֹלָן מוּזִיקָלִי
עוֹבְרֵי אֹרַח עִם מִטְרִיּוֹת חוֹלְפִים עִוְרִים
כּוֹסוֹת נוֹשְׁקוֹת בַּמִּסְבָּאָה שֶׁבְּמִדְרָכָה מִמּוּל
צְחוֹקִים מִתְעַרְבְּלִים בְּאֵדֵי אַלְכּוֹהוֹל וּמִמּוּל
מַיִם מְכַסִּים אֶת הָאִישׁ בָּאַמְבָּט, גּוּפוֹ רוֹתֵחַ
בַּמַּיִם מִשְׁתַּוּוֹת נְקֻדּוֹת הָרְתִיחָה וְהַגְּלִישָׁה

הוּא כְּבָר אֵינוֹ שָׁקוּף
עוֹבְרֵי אֹרַח עִם מִטְרִיּוֹת 

נִצָּבִים פִּעוּרֵי פֶּה.

כעס אפשר אולי להכיל זמן מה, קצר או ארוך, אך הוא הולך ומצטבר כמו מים באמבט. וכשהאמבט מתמלא, המים הרותחים מתחילים לגלוש. ופתאום כשהכעס מפסיק להיות שקוף לסביבה ומתפרץ - כולם מגיבים בתדהמה. אז האם נכון להתפרץ בכעס מיד על כל דבר, או שזה יקרה לאחר שאמבטיית הכעסים תתמלא?  

כן, יש חמישים גוונים של הבעת כעס, אבל כעס הוא כעס - אחד ויחיד. לעיתים הכעס הוא בשלב של הכחשה כמגוננת מפניו. לעיתים הוא מוביל לשתיקה. אבל שתיקה היא כמו מים הממלאים את האמבט. אמבט קטן, אמבט בינוני, אמבט גדול - כשהם מתמלאים הם גולשים.

ויש עוד דרך, הבחירה המועדפת שלי עם התקדמות ציר הזמן - שתיקה מכוונת:

שתיקה מכוונת / קנקן

גּוֹזֵר עַל עַצְמִי שְׁתִיקָה
אֶהְיֶה שׁוֹתֵק בְּעוֹלַם הַצְּעָקָה
עוֹלָם שֶׁמִּלָּתִי אֵינָהּ נִשְׁמַעַת
נִדֶּפֶת בְּהֶבֶל דְּבוֹרִים מְזַמְזְמוֹת
בַּכַּוָּרוֹת

בְּאִוְשַׁת צַפְרִירִים מִלָּתִי
תֵּעָלֵם עִם טַל הַשַּׁחַר

בִּשְׁתִיקָתִי אֶהְיֶה
מְנַשֵּׁב הָלְאָה

יוֹתֵר כְּבָר אֵינֶנִּי נֶעֱלָב
מֵהַמִּתְיַחֲסִים כַּאֲוִיר
לְלִבִּי
וְהוּא פּוֹעֵם הָלְאָה
אֶל מַיִם כִּי יִמְתָּקוּ
פְּעֻלָּה וּתְגוּבָה
כְּמוֹ שֶׁנְּיוּטוֹן אָמַר
זוֹ בַּגְרוּתִי.