קורין אלאל - בת מחזור הלכה לעולמה

 קורין אלאל נפרדה מאיתנו הבוקר לאחר מאבק במחלת הסרטן. מהיכרות אישית הייתה לי תמיד פינה חמה אליה.  קורין הייתה בת מחזור בבית הספר היסודי ויצמן בהרצליה. 

הבחנתי לראשונה בנוכחותה בכיתה ה', בערב קבלת הורים/תלמידים לדיווח הישגי התלמידים. היא למדה בכיתה ה'3 ואני בכיתה ה'1. בעוד אבי ואני ממתינים להיכנס לפגישת הדיווח של המחנכת, מתוך קהל צפוף של הורים ותלמידים, התקרבה אלינו  לפתע ילדה שלא הבחנתי בה עד אז עם אימא שלה וסיפרה לנו (אבא שלי ואני) בהתלהבות שהיא קיבלה הערכה טובה מאוד בכל מקצועות הלימוד. תהיתי אז בליבי מדוע באה לספר דווקא לנו את זה, כאילו שאנחנו חברים ותיקים. ואני עד לאותו יום אפילו לא הבחנתי בה (היא עלתה לארץ בגיל 10).

בתנועה, בנוער העובד והלומד, היינו באותו שבט. שם קורין הייתה שרה בליווי -גיטרה של ילד בשם יגאל. גם בארועי שיכבה בבית הספר הייתה מהפנטת את כולנו בשירתה. זה  לא היה רק קולה, אלא גם משהו ייחודי ומופלא בהגשה ובכריזמה שלה. בכיתה ז' התחלתי ללמוד לנגן בגיטרה ואני זוכר שבמהלך חזרה לקראת טקס סיום שנה, כשאני מנגן קטע בגיטרה, כולה חיוכים עלתה קרין לבמה וממש פירגנה לי ולנגינה. לצערי לא הייתה לי אז הזדמנות ללוות אותה עצמה בנגינה ובשירה.

כלפי כולם קורין תמיד הייתה מחייכת. אבל הייתה לי תמיד התחושה שמאחורי החיוכים השמחים, יש גם לא מעט עצב. מאז, גם כשעברה מספר משברים אישיים, תמיד היה החיוך הזה נסוך על פניה. אף פעם לא התבכיינה. גם כשהיה קשה - עולם השירה היה לה חיזוק ומזור.

למעשה יש כמה משיקים טרגיים בין קורין וביני. אחיה הצעיר ואחותי למדו באותה כיתה בבית הספר היסודי. אחיה נפטר בגיל צעיר מסרטן. אחותי נפטרה בגיל 64 מאותו סוג סרטן שפגע בקורין - סרטן הלבלב. וכשקורין התראיינה בטלוויזיה וסיפרה על הצורך שלה בקבלת מנות דם, ידעתי שנותרו לה מספר חודשי חיים ספורים . בתחנות הרדיו פירגנו והיו משמיעים שירים שלה כל יום. לפני כשבעה חודשים, חבריה בעולם המוזיקה ערכו לה מופע מיוחד לציון 50 שנות יצירה ביום הולדת ה- 69. במופע זה קורין השתתפה באופן פעיל למרות שהייתה מאוד חולה וחלשה.

קורין אלאל , זמרת ויוצרת ייחודית. יצירותיה נכס צאן ברזל בשירה העברית. יהי זיכרה ברוך.

מופע 50 שנה ליצירתה של קורין אלאל:

החורף מגיע - בהשראת נושא השרביט החם

כְּשֶׁהַהוּא מַרְגִּיז אוֹתִי 
וְזֶה קוֹרֶה כִּמְעַט כָּל יוֹם, 
אֲנִי פּוֹרֵק בְּקָרִיקָטוּרָה - 
חֵץ נְבִיא זַעַם נוֹרָא. 
לֹא, זֶה אֵינוֹ פּוּלְסָא דְּנוּרָא 
הַשִּׁגּוּר אֶל יְקוּם חֲסַר דָּת. 
לֹא, זֶהוּ אֵינֶנּוּ מִקְרֶה פְּרָטִי 
אֵלּוּ כִּשְׁפֵי הַתֵּבָה הַפְּתוּחָה 
שְׁדֵי הֲפַּנְדּוֹרָה בּוֹרְקִים רוֹעֲמִים 
יִשְׁטֹף הַמַּבּוּל בִּסְדוֹם וַעֲמֹרָה  
קֶשֶׁת אַיִן וְהַתֵּבָה פְּרוּצָה.

משויך לנושא השרביט החם.

שיבושי לשון של ילדים (וגם של מבוגרים לפעמים)

זהו הנושא השבועי המוצע במדור השרביט החם. שיבושי הלשון של ילדים משעשעים ומרתקים ויש מהם שהם אפילו הגיוניים  (על פי הכלל בלשון העברית ולא על פי היוצא מן הכלל) כפי שנראה בהמשך.

אחד השיבושים הזכורים לי כילד בגיל 3-4 (שאולי נמשך אפילו קצת מאוחר יותר לגיל גן חובה) הוא הבלבול בין המילה סנטר למילה פסנתר. כפי שכתבתי בבית הראשון, בשיר בלבלה:

יֶלֶד קָטָן מְנַגֵּן עַל סַנְטֵר
בּוֹהֶה בִּפְסַנְתֵּר פְּנֵי אָבִיו
מְחַיֵּךְ הָאָב עַל הַבִּלְבּוּל
שֶׁל הַיַּלְדּוֹן הַחֲמוּדִי
שֶׁהָיָה פַּעַם אֲנִי.

והיו עוד בלבלות כאלו, שמהן אני זוכר למשל:
דְּרָקוֹן שהייתי הוגה דַּרְקוֹן,
צְרָצַר שהייתי הוגה צַרְצַר,
הפרי מֶלוֹן שהייתי הוגה מילון,
ואת המילה מַצְלֵמָה הייתי הוגה מַצֶלְמָה😃.

 

הנכדה שלי הייתה הוגה עד גיל 3 ואולי קצת אחר כך את האות ח' כאות ק'. למשל "אחר כך" היא אמרה "אקר כק". את האות ר' היא הייתה הוגה כ- ר' האנגלוסקסית (אולי משום שבפעוטון היו מספר ילדי עולים דוברי אנגלית). ובכלל היא נטתה להחליף הרבה בין האותיות ק' לבין א'. כשהייתה בת כמה חודשים היא קיבלה במתנה ערכת רופא לילדים כשהמטופל היה שועל ששמו לַאלי.

 

ומאז עד גיל שנתיים וחצי המילה רופא או רופאה הוחלפה במילה לַאלי. וכשנתקלה לראשונה במילה חד-קרן או יוניקורן ושאלה לפירושה, אבא שלה הסביר לה שיוניקורן הוא גיבור סיפור. ומאז כשראתה יוניקורן בספר או כבובה, היא הייתה מחליפה את המילה יוניקורן במילה גיבור (במלעל) עד גיל כשנתיים וחצי. 

הנכדה, כמו פעוטות רבים בגילה משבשים מילים באופן מאוד הגיוני. כלומר, הם גוזרים את הכלל על הגיית היוצא מן הכלל של מילים. למשל אומרים "שולחנים" לצורת הרבים של "שולחן". ולצורת הרבים של "צָב" הם אומרים צַבִים במקום  צַבִּים עם ב' דגושה. ולצורת הרבים של המילה "גַּרְזֶן" הם אומרים גַּרְזֶנִּים במקום לומר כהלכה "גַּרְזִנִּים" (גרזינים בכתיב מלא).

עוד שיבושים נפוצים של ילדים שהם גוזרים את הכלל על היוצא מן הכלל - כמו על  הפעלים נגזרי הפ"נ.

למשל אומרים ינפול במקום יִפֹּל או הנסיע במקום הִסִּיעַ.

אבל למה אנחנו צוחקים משיבושי לשון של ילדים, כאשר מבוגרים רבים ממשיכים לשבש מילים: למשל במקום אַדְרֶנָלִין אני שומע מבוגרים רבים שאומרים במקום זאת אַדֶרְנָלִין. ובימי הקורונה נשמעו רבים משבשים ואומרים סִיטוּרַצְיָּה במקום סָטוּרַצְיָה.

ולמרכז קניות הם אומרים קֶנְיוֹן כהיגוי קֶנְיוֹן באנגלית לגיא צר באזור הררי שבצידיו מצוקים ומדרונות תלולים. כלומר אומרים קֶנְיוֹן למרכז קניות, במקום לומר כהלכה קַנְיוֹן.

וכמה שתיקנו אותה לא עזר, אימא של זוגתי הייתה אומרת "סוּגְפַנְיָה" במקום סופגניה.

התחלתי בבית הראשון של השיר בלבלה, ואסיים בבית השני:

שָׁנִים עָבְרוּ חָלְפוּ בִּיעָף,
זָקַן עַד מְאוֹד לוֹ הָאָב
מְסַפֵּר לִבְנוֹ בַּטֵּלֵפוֹן
מָחָר הָרוֹפֵא לוֹ יִצְרֹב
הַשּׁוּמָה שֶׁעַל הַפְּסַנְתֵּר.

תוספת עריכה

לאחר פרסום הרשומה נזכרתי בכמה "פניני לשון" של ילדי כשהיו פעוטות.

הבת:
במקום לָשֶׁבֶת היתה אומרת לַשֶׁשֶּׁב
במקום בּובּה הייתה אומרת בּוּבָה (BUVA)

הבן:
במקום זְאֵב היה אומר זָאֵב

אין שמחה בלי צער

הפוסט יהיה קצר והסיבה תובן בהמשך. בשבוע שעבר עברתי ניתוח קטרקט בעין השניה ובבדיקות שני הניתוחים עברו בהצלחה. לפי בקשתי בעין אחת התקינו עדשה לטווח בינוני - ארוך ובעין השניה עדשה לטווח קצר-בינוני. התוצאה - שחרור ממשקפיים הן למרחק והן לקריאה. אז לניתוחים האלה יש עבורי ערך מוסף. כמוהם כניתוח לייזר להסרת משקפיים / עדשות מגע - כעת ראיה 6/6 לקריאה ולמרחק, כפי שלא הייתה מעולם.

אבל אין טוב בלי רע, בביקורת אחר ניתוח נדבקתי בקורונה בבית החולים. זו פעם שניה לפחות שנדבקתי בקורונה. מיום שישי בשבוע שעבר מרגיש על הפנים. לאחר בדיקה חיובית עם תגובה חזקה לקורונה, רשמו לי אתמול אזניל, כיסוי אנטיביוטי רחב טווח, לחמישה ימים. הבוקר מרגיש בשיפור מה. מקווה שזו תהיה גם מגמת המשך. כעת אני עדיין מתקשה להתרכז בקריאה ובכתיבה ומקווה שאחדש את פעילותי הבלוגוספרית במהרה.

הבת זוג נכון לעכשיו שלילית לקורונה, אבל הבן שהגיע לביקור בסופ"ש נדבק ממני ושם עצמו בבידוד לאחר שחש ברע ונמצא חיובי.

היינו אמורים על פי התיכנון לארח את המשפחה אצלנו לראש השנה. אבל זה לא יסתייע כמובן. כי לפני שבועיים ולאחר תוצאות גנטיות תקינות, נתבשרנו שאנחנו מצפים לנכד בחורף. כידוע נשים בהריון הן בקבוצת סיכון, וכמובן שגם ביטלנו את האירוח של אבא שלי שגם הוא בקבוצת סיכון. יש מצב שהנין השביעי שלו יוולד ביום הולדתו ה-97.

אז כאמור, כנראה שאין שמחה בלי עצב - הן המשפחתי והן זה שעובר על כולנו מאז השבעה באוקטובר.

אז שנדע בשנה הבאה עלינו זמנים טובים יותר. שנצא כבר מהסיוט והשכול המתמשך הזה בשנה האחרונה. שישובו לביתם החטופים והעקורים. רפואה לפצועים ולא פחות חשוב שנוקיע ונפעל נגד השסע ומכונת הרעל שהורסת כל חלקה טובה בחברה שלנו.

שנה טובה!