החשק לכתוב כבר לא כמו פעם. אמנם סיפורי הנכדה מצליחים להוציא ממני מדי פעם סיבה לכתיבה. וסיפוריה מזכירים לי את המחשבה להעלות בבלוג זה סידרת רשומות שכתבתי בזמנו בפלטפורמה אחרת - "סידרת חינוך ילדים" (המבוססת על ניסיון שנרכש בעזרת ילדיי וחברים שלהם). אין אני בר-סמכא כלל וכלל בענייני חינוך, ולכן כל כך הופתעתי כאשר גוגל גילה לי שסידרת הכתבות שפרסמתי על גמילה של ילדים ושאר ירקות - זכתה לתפוצה ולדיון בקרב פסיכולוגים לילדים בגרמניה. כנראה גם בזכות google translate. אז אולי הנכדה תצליח להכניס בי את המוטיבציה של יבוא הסידרה הזו גם לכאן בתוספת עדכונים ותובנות מנקודת מבט כסבא.
ואולי הגיע גם הזמן לכנס כסידרה את הרשומות שפורסמו בבלוג בהקשר לקורונה - את כל מה שנכתב מראשית הדרך והתאמת או שעדיין לא התאמת. אם עדיין לא ברור, אני לא באווירת "סיום קורס" השוררת בציבור. אינני מבין גם את הפחדים של הורים כלפי חיסונים של ילדיהם ועל דאגה מקטסטרופות רחוקות טווח (בקנה מידה של שנים) וכשבעצם כופרים בכל מדע החיסונים והידע הרפואי אודתם שהצטבר במאה השנים האחרונות. כלומר, מנסיון רב שנים בחיסוני ילדים - שום חיסון שהוא, אינו גורם לתופעות רחוקות טווח בקנה מידה של שנים מלבד לעיתים ימים בודדים מיד לאחר החיסון, אם בכלל. אבל לעומתם הקורונה עצמה דווקא כן. אנחנו עדיין לא יודעים את כל ההשפעות רחוקות הטווח של הקורונה על מבוגרים ובוודאי על ילדים. ולכן, ההורים החוששים כל כך מחיסוני ילדיהם, צריכים לדעתי להיות מודאגים הרבה יותר לגבי השלכות ה- Long Covid על ילדיהם, שנדבקו או ידבקו ללא סימפטומים נראים לעין או במחלה קלה. למשל באפשרות שלהדבקה עשויה להיות השפעה על פגיעה בפוריות של הילדים, לכשיתבגרו. כפי שכבר הבאתי בעבר את העדויות המדעיות בנושא ברשומה כאן. אבל במקום הדאגה לסכנה שבמחלה, דווקא נפוץ הפייק של פגיעה בפוריות כתוצאה מהחיסון עצמו, על ידי מתנגדי חיסונים שאין הרבה שכל בקודקודם. לדבר אליהם הוא כדבר אל העצים והאבנים.
אבל מצד שני, הרשומות שלי אינן ויראליות ברשתות החברתיות כמו כל הפייק, ההסתות והאיומים המתפרסמים. וקהל הקוראים המצומצם שלי אינו מעודד אותי להשקעה ברשומות, שאינן מקודמות על ידי אלגוריתמים של פייק והסתה בגוגל ובפייסבוק - כמו של כל אלה שאינם מבינים דבר וחצי דבר, אך מחשיבים עצמם כמומחים למגפות ולחיסונים ומלאים כרימון בקונספירציות ובטענות כלפי רשויות הבריאות, שהן בעצם לא לגמרי מבוססות על עובדות ובעיקר על הבנה שלהן לאשורה. ואולי זה בכלל הפחד שמעודד אותם להכחשה. ובעצם כבר מזה זמן זה מתכתב עם תחושות הכישלון המתעוררות בי לאחרונה. על הכישלון ביעדי הבלוג כפי שהובאו כאן בהיווסדו. ובקיצור הכישלון שלי להצליח לשכנע "שעובדות אינן נעלמות כשמתעלמים מהן". ועל אובדן החשק לכתוב אל "עצים ואבנים".
ולעניינינו הפעם, מה שהוציא ממני את כתיבת הרשומה הנוכחית, הוא פוסט חווית טיסות הסיוט של עדה ושל עדה ק. כאחד שטס כל כך הרבה בחייו למטרות עבודה, חוויתי בכל סוגי סיוטי הטיסות האפשריים. טיסות שלא המריאו בזמן, פספוס הקונקשנים ובילוי יום נוסף במלון בשדה התעופה, עם קבלת תלוש בשווי 12 דולר לקניית ארוחת ערב בקפיטריה בשדה התעופה, ודקה חינם לשיחת טלפון אחת (בעידן שעדיין לא היה קיים טלפון סלולרי).
והפוסט של עדה הזכיר לי את הטיסה חזרה לארץ מג'נבה, שבה כל המדענים הישראלים שהשתתפנו שם בכנס בינלאומי - התבשרנו בדסק שאיננו יכולים לעלות על הטיסה המוזמנת, כי היא יצאה over booked ממינכן. ולבסוף כשהגיעה באיחור, עלינו לבסוף על הטיסה, כדי לגלות שהיא כמעט ריקה ושכל אחד מאיתנו יכול להשתלט בכיף על 3-4 מושבים לשינה טובה. לא זוכר אם הוגשה בטיסה ארוחה, אבל הוגש בקבוק מים מינרליים ושוקולד.
ולא אשכח כמה טיסות קונקשן הפסדתי בשל תורים אינסופיים בביטחון ובהגירה, או בצורך לעבור לטרמינל אחר. ועל טיסה מהארץ בחברת אל-איטליה לרומא, שעוכבה למעלה מ-6 שעות בגלל מטוס שלא הגיע לארץ ממילאנו. וברומא לא עניין אף אחד שלא אוכל להגיע להרצות בכנס בפירנצה למחרת בשמונה בבוקר. ורק לאחר צעקות של מדענים ישראלים שנקלעו לאותה צרה - בשעה עשר בלילה העלו אותנו לאוטובוס במקום טיסת קונקשן, ולאחר נאום בן חצי שעה באיטלקית של פקיד, שממנו לא הבנו שום דבר, יצאנו לדרך (נסיעה של כמעט חמש שעות באוטוסטרדה), והגענו למלון בפירנצה בשלוש לפנות בוקר.
ועל טיסה של המשפחה (עם הילדים) ללונדון, שבה שוטרת הגירה עשתה לנו חקירה לאיזה מטרה הגענו, ולהוכיח שהמדובר ב"סתם טיול", הוא אכן המטרה ולא הגירה. אנחנו לא בדיוק נראנו פליטים. ובטיסה משם חזרה לארץ, החליטו שאנחנו (שני מבוגרים עם שני ילדים) חשודים כמחבלים, ומבין כל הנוסעים הרבים שישבו בהמתנה, רוקנו דווקא לנו את המזוודות באופן שיטתי, חיברו את מכונת הגילוח לחשמל לוודא שהיא אינה פצצה, עלעלו בכל דפי הספרים של זוגתי, שמא מוסתר בהם אבק שרפה. ואת המכשיר שלי לשמיעת מוזיקה רצו להחרים והסכימו להחזיר רק לאחר בדיקת מעבדה. ומכל הנוסעים הרבים שהמתינו לטיסה משום מה התלבשו דווקא עלינו. ואפילו פלסטינאים, עברו שם בביטחון ב- flying colors.
ובטיסה משפחתית עם הילדים מפריז, גילינו שחברת אל-על הפרידו את מקומות הישיבה המשפחתית ל 3+1. משום מה לא הפרידו באותה טיסה בין בני משפחתו של נחמיה שטרסלר שהגיעו אחרינו לדסק של אל על. ורק לאחר איום בתביעה, הואילו לפצות אותי בישיבה הרחק מהמשפחה, במחלקת עסקים.
וכך הייתי יכול למלא כאן על עוד כהנה וכהנה בפוסט באורך הגלות - על כל סיוטי הטיסות למיניהם. אבל מכולם לעולם לא אשכח את הטיסה למילאנו. הייתה זו טיסה למטרה אקדמית עסקית - מפגש שנתי של קבוצת מדענים מהפלג המערב אירופאי שהתאגדה בקונסורציום שקיבל מימון נכבד מממשלות האיחוד האירופאי, לפיתוח בתחום מדעי מסויים. הייתי החבר הישראלי ואסייתי יחיד בקבוצת מחקר אירופאית משותפת זו. בדרך כלל טסתי לבדי בעשרות רבות של טיסות עבודה כאלו או לכנסים מדעיים ברחבי העולם, אבל הטיסה למילאנו הייתה אחת ממעטות שזוגתי הצטרפה אלי בתור אישתו של. הוצאות הטיסה שלי, הלינה והכלכלה במקרה זה היו במימון מענק המחקר לקבוצה האירופאית הזו.
הייתה זו הזדמנות פז עבורנו לשלב עסקים עם מעט פלז'ר ללא נוכחות הילדים. לא רבים היו מספר הפעמים שטסנו כך שנינו ביחד והשארנו בארץ את הילדים בסידורים שונים. הנסיעה הזו הייתה אחת מהן. בטיסה הזו היינו אמורים לנחות במילאנו בצהריים ולנצל את שארית היום לבילוי בעיר. כי למחרת הייתי צריך להשתתף בפגישות העבודה שתוכננו ליומיים הבאים.
הטיסה יצאה משדה התעופה בן גוריון במטוס אל על בשעה היעודה. ישבנו במושבים ליד החלון שפנה אל הכנף הימנית. בשל האור המסנוור של שמי המזרח, הגפנו את מסך החלון. בטיסה זו שנמשכת ארבע וחצי שעות היינו אמורים לנחות במילאנו בשעה 12:30 בצהריים. מספיק זמן לנצל את שארית היום לבילוי במילאנו. אבל לא כך היה. לאחר כשעתיים הופרעה שלוותנו. בעוד שזוגתי מנמנמת ואני עובר על מסמכי העבודה, אני מבחין שנוסעים ודיילים, מתחילים להגיע בזה אחר זה ומציצים בהתרגשות דרך החלון שאחרי המושב שלנו. בתחילה לא ייחסתי חשיבות לתנועה הזו שהתנהלה ליד מושבנו עד שנפל לי האסימון והעלתי את המסך בחלון שלנו. לתדהמתי ראיתי שהכנף החלה להתפרק. אחת מהפלטות המכסות את הכנף התעופפה לה בטיסה ומעמקי הכנף התנופפו חוטי חשמל וסרטים צבעוניים.
קולו של הטייס נשמע ברמקולים. הוא הודיע שעקב תקלה אנחנו נאלצים לשוב לאחור לנחיתה בישראל. וודאי יכולים אתם לתאר את המחשבות שהתרוצצו בראשנו ובעיקר על הילדים שישארו יתומים. אבל הדייל מנהל הטיסה הרגיע שהתקלה איננה רצינית ושלא נדאג. זה היה בערך במחצית מסלול הטיסה ולכן שאלתי אותו: אם אין באמת סיכון, אז מדוע לא ממשיכים ומסיימים את הטיסה במילאנו (מרחק טיסה שווה פחות או יותר למרחק החזרה לישראל)?
התשובה הייתה מדהימה: לא ממשיכים למילאנו, כי אם המטוס ינחת שם במצב כזה, האיטלקים לא יאפשרו לו להמריא חזרה לישראל והוא יקורקע למשך מספר ימים לתיקון ובדיקות. אז הטייס (שאינו מהנדס!) החליט שעדיף לנחות בישראל משום שהמטוס יתוקן (אני מקווה שלפחות לפי התקן הבינלאומי ללא הנחות) מהר יותר. בכל אופן דבר כזה צריך לעורר שאלות לגבי בטיחות הנוסעים ולקיחת סיכונים בשל שיקולים כלכליים. נשאלת השאלה גם מדוע נשקלו זו מול זו רק שתי אופציות - נחיתה במילאנו או בישראל. מדוע לא ננקטה אופציה הגיונית שלישית - נחיתת חירום בנמל התעופה הקרוב ביותר האפשרי? חמורה לא פחות בעיניי ההחלטה והסיכון שנלקח בוודאי שלא על ידי הטייס בלבד אלא על ידי חברת אל על עצמה בשלט רחוק.
התשובה של מנהל הטיסה הייתה מאד מוזרה בעיניי וגם לא הרגיעה אותי. במיוחד כשבבן גוריון הכינו את השדה לנחיתת חרום. בשעת הנחיתה הבחנתי בכוחות רבים של כיבוי אש והצלה ובניידות מגן דוד ששעטו לעבר המטוס. אתם וודאי יכולים לתאר לכם שהחסרנו כמה פעימות לב, עד שהמטוס עצר בשלום על המסלול.
לאחר הנחיתה נתנו לנו להתייבש במטוס כשעתיים וחצי ללא מיזוג. בזמן זה חששנו להתקשר למשפחה, כדי שלא ידאגו והחלטנו לא לספר על כך בכלל גם כשנשוב, במיוחד לא לילדים. נשארנו כלואים במטוס עד שהעבירו אותנו למטוס אל על אחר שהטיס אותנו למילאנו. נחתנו שם בערב. אמנם הלך לנו יום אחד מהארבעה במילאנו, אבל נשארנו בחיים.
בפוסט דוקטורט זוגתי ואני תכננו בקפידה טיול שנתי בן שבועיים בחוף המערבי בארה"ב. תכננו לטוס ולנחות בסולט לייק סיטי ושם לשכור רכב להמשך הטיול. היינו אמורים להמריא מוושינגטון הבירה בטיסת פנים בשעה 7:00. אבל בבוקר הטיסה החלטנו לעלות במקום, לטיסה בשעה 7:30, כדי להיות בטוחים שלא ניתקע בפקקים של הבוקר בדרך לשדה התעופה. בעודנו בשדה התעופה, התקבלה הידיעה כי.המטוס שהיינו אמורים לטוס בו במקור - התרסק זמן קצר לאחר ההמראה. בעבודה כבר תכננו את ההלוויה שלנו. ורק כשהגענו לסולט לייק סיטי והתקשרנו להודיע בעבודה ששלום לנו, כולם נשמו לרווחה.
התרסקות המטוס באלפים בשנת 2015, הזכירה לי גם שבשנות התשעים ידידי שהיה דיקן של הפקולטה דאז, השתתף בכנס בחו"ל. מרבית הכנסים המדעיים מסתיימים בימי ראשון, אבל הדיקן המסור החליט לטוס חזרה לישראל עוד בשבת, כדי שיוכל להגיע בזמן להרצות לסטודנטים בקורס שלימד בבוקר יום ראשון. כדי להספיק לחזור, הוא עלה על טיסה במטוס קטן של שישה נוסעים כמדומני, כדי להגיע לטיסת קונקשן לישראל. מזג האוויר אז היה סוער מאוד והמטוס התרסק על הרי האלפים. לא היו ניצולים. להרצאה ביום ראשון הוא לא הגיע.
מחקרים מעידים שאחד מכל ארבעה סובל מחרדת טיסה. חלק מהחרדתיים לא יעלו על מטוס לעולם. חרדת הטיסה הזו מקוננת באמיגדלה שבמוח. שם נאגרים כל הפחדים והרגשות השליליים. נכון, בכבישים נהרגים בכל יום הרבה יותר וגם מקורונה. אך ממתי מחפשים הגיון בפחדים?
אודה ואתוודה שלמרות עשרות רבות של טיסות שעשיתי בחיי, אני עדיין מעט במתח בהמראות ובעיקר בנחיתות. גם אינני מבין את התופעה המוזרה של מחיאות הכפיים בנחיתות המאפיינת ישראלים בלבד ואשר נראית תופעה פרימיטיבית בעיני שאר האדם! הרי במילא הטייס אינו שומע את מחיאות הכפיים. אבל יתכן שזוהי דרך ישראלית לפרוק את מתח חרדת הנחיתה. איני יודע לענות אם ישראלים חרדתיים יותר או פחות בטיסות מעמים אחרים.
נראה שבגלל הקורונה, המוני ישראלים באמוק מרגישים שחייבים לטוס לחופשות, כאילו שהשתחררו מכלוב. נו שיהיה. ובתגובה לפוסט של עדה כתבתי:
"אני חייב להודות שגם לפני הקורונה, היו לי לא מעט טיסות סיוט (אם כי זה לא פלא כשטסים כל כך הרבה, לא רק עם המשפחה, אלא למטרות עבודה). אך מאז שבשמחה רבה אני כבר לא חייב וצריך יותר, אני מעדיף לטייל עם נשיונל ג'אוגרפיק וערוץ הטיולים". גם המלון או הצימר הטובים ביותר הם בבית שלי. וסליחה שאני לא משתתף בחגיגה.
