יום אחד הגעתי לשיעור והמורה לא היה בביתו, בשל איזשהו אירוע לא צפוי. באותם הימים כאשר קווי טלפונים הותקנו על ידי רשות הדואר, אנשים המתינו אפילו עשר שנים לקו הטלפון המיוחל. מכיוון שגם לנו לא היה עדיין טלפון בבית וכך גם לא למורה למוסיקה - לא התאפשר להודיע על ביטול השיעור. לפיכך הבת של המורה (אז כבת 14-15) התבקשה על ידי אביה להעביר את השיעור במקומו. לאחר כעשר דקות, כשראתה שלמדתי כהלכה את היצירה שתכננה ללמד שיעור שלם, היא אחזה בידי והובילה אותי לחדרה. התחילה לגפף ולנשק אותי (אתם יודעים, לא סתם על הלחי). היא הייתה נערה בלונדינית כל כך יפה, הדיפה ריח משגע, ואני בן שבע נמשכתי אליה. אתם בוודאי מזועזעים ממעשיה, אך היא עשתה לי דברים נעימים. ואני שיתפתי פעולה. בגיל הזה הייתי תמים כמו כל הילדים אז, ולא ידעתי מה זה יחסי מין. כמובן לא היו שם יחסי מין מלאים (בכל זאת הייתי רק בן שבע), אך זה היה משהו שהכי קרוב לכך. אני זוכר שהיה לנו מאוד נעים.
***
מהמנחה שלי לדוקטורט למדתי לא רק מדע, אלא גם על עובדות החיים באקדמיה. הוא נהג לבחון סטודנטים בעל פה במועד ב', ולא פעם ביקש ממני להצטרף אליו לבחינה. בפעם הראשונה התנצל והסביר את סיבת הבקשה. זמן מה לפני כן הוא בחן בעל פה סטודנטית במשרדו. הסטודנטית לא התכוננה מספיק לבחינה וכשהיה ברור לה שהיא עומדת להכשל בה, התפשטה במהירות (את זה דווקא ידעה לעשות טוב ומהר) ואיימה על המנחה שלי - אם לא יעביר אותה בציון טוב היא תתפרץ מהמשרד ערום ועריה. וכך אכן עשתה - התפרצה אל חוץ המשרד בזעקות אימים שהפרופסור 'אנס' אותה בשעת המבחן.
אפשר לתאר איזו מהומה נוצרה כשמכל המשרדים במסדרון יצאו קולגות המומים. המנחה שלי היה רחוק מלהיות כזה. כבן חמישים, מסור למשפחה. נשוי באושר לזוגתו וגאה בילדיו. כל מי שהכיר אותו ידע שהאשמת אונס לגביו רחוקה ממנו והלאה, מצוצה מהאצבע. אבל הייתה חקירה, באוניברסיטה ריכלו וריננו, זה הגיע כמובן גם לידיעת המשפחה. מילה שלה מול מילה שלו, נכון? אבל גם לא נמצאו כל עדויות לאונס בתחתוניו ודווקא נמצאו ראיות תומכות לכך שהסטודנטית בדתה אונס מתוך סחיטה ואיומים. בחקירה משטרתית נשברה והודתה.
אמנם כנגד הפרופסור לא ננקטו כמובן אמצעי ענישה, אבל מה לגבי השיימינג והרינונים עליו? איזו התמודדות היה צריך לעבור עם משפחתו והסביבה? כיום בשל כך מרצים מושהים אוטומטית מעבודתם עד לסיום החקירה. מצד שני העונש היחידי לסטודנטית היה ציון נכשל. גם כיום לאחר שנחקק חוק ההטרדה המינית הדרקוני, (שמגן בצדק על מוטרדות מינית) – יש כשל רציני. מתוך החשש שהנפגעות יחששו להתלונן - אין מעלילות השוא מואשמות בדין ומורשעות.
חלפו מספר שנים, סיימתי את עבודת הדוקטורט ואת ארבע שנות התמחותי במכוני הבריאות הלאומיים האמריקאים והנה גם אני בוחן סטודנטים בעל פה. את הלקח של המנחה שלי אני זוכר היטב ולכן לעולם לא בחנתי לבד בעל פה. הקפדתי תמיד לגייס בוחן נוסף שיהיה נוכח בבחינה. ויותר מכך, על פי רוב גייסתי בוחנת (את אחת מהדוקטורנטיות במחלקה שהיו פנויות באותו עת ולא מישהי מהמעבדה שלי) – בשביל ה'למהדרין'.
***
אני מדריך צעיר לביוכימיה – במשרה אוניברסיטאית משתלמת מאוד לדוקטורנט באותם ימים. מדריך תלמידי שנה ב' לתואר ראשון, בשני שיעורי מעבדה לשבוע, שש שעות רשמיות בכל פעם (ובאופן בלתי רשמי 8 שעות, בשל סטודנטים איטיים). בנוסף גם מלמד שעתיים שבועיות סדנא (תרגיל).
יום אחד בדרכי הבייתה אורבת לי אחת הסטודנטיות שלי. במרחק הזמן כבר אינני זוכר את שמה אפילו לא כדי לכנות אותה כאן באות הראשונה של שמה. אבל אני זוכר שהיו לה עיניי 'שקדים' ושיער חלק שחור פזור. השיער הכי ארוך שנתקלתי בחיי. ואותה סטודנטית מספרת שהיא מתקשה מאוד בחומר הלימודים ולכן מבקשת שאלמד אותה בארבע עיניים בביתה. האמת שקל היה להתפתות ובמיוחד שנתנה לי את ההרגשה שלימוד הביוכימיה אינו העיקר. אבל הסברתי לה שאינני יכול ללמד אותה באופן פרטי כל עוד אני המורה שלה בקורס. למרות שבאותם ימים לא היה תקנון רשמי כזה, נקטתי באמצעי זהירות ביחסים עם סטודנטיות. למדתי מהלקח של המנחה שלי.
שנים מספר לאחר מכן כשאני כבר מרצה, ככה מבלי להתבייש, שולחת אלי סטודנטית מייל מכתובת אנונימית - הצעה להעניק לי 'שירותי מין' (כך כתבה לא פחות ולא יותר) - אם בתמורה אעביר לה מראש את שאלון הבחינה. שמעתי סיפורים דומים גם מקולגות שלי.
קולגות שלי העירו לי לא פעם (ספק בקריצת עין, ספק בקינאה) שכל הסטודנטיות שאני מנחה ועובדות אצלי במעבדה הן נשים יפות. האמת שיצא כך ולא בצורה מודעת הן אצלי בשל יופין, אלא בשל חוכמתן וכישוריהן. אבל בניגוד לקולגות שלי, אף פעם לא הסכמתי להנחות סטודנטיות (ולא חסר כאלו) שמגיעות לראיון קבלה כשחבילות שופעות לראווה מחולצתן. או כאלו שמגיעות לעבודה בבגדים חושפניים, כמעט ביקיני. אז מה אם יש להן גוף יפה? בשביל זה צריך להסתובב במעבדה כמו רקדנית בטן? כאלו, גם אם הן חכמות, מצידי שילכו לעבוד במקום אחר. אבל הן כנראה לא מספיק חכמות כדי ללכת לעבוד כך במועדון חשפנות במקום במעבדת מחקר אקדמית.
אני רחוק מלהיות פוריטני, אבל נראה לכם תקין? בישיבת חוג, שבה יצא שהנוכחים רובם ככולם היו גברים, יושבת במרכז שולחן ישיבות פרופסור פ' (אגב ללא קשר, אישה נאה למראה) ובעוד כולם דנים בענייני החוג, יושבת הפרופסור ותופרת לה בנחת כפתור בחולצתה הפרומה מתחת לשדיה... וכי מה צריכים לעשות הנוכחים? להפנות מבטם ולהביט לתקרה? ואם מישהו היה אומר איזו הלצה בעניין, היה חלילה עשוי להסתבך בהטרדה מינית?
ובכלל יש לי להוסיף ולומר דעתי על תופעות החשפנות האלו בפורומים שכאלה, אבל חפץ חיים אני וחושש פן עדת פמיניסטיות קיצוניות תתנפלנה עלי. על הראש הגברי ועוד מנטרות שכאלה.
***
ר' נקלטה באחת מהמחלקות הביולוגיות כמרצה וחוקרת צעירה. כינו אותה 'הנסיכה' וכולם הרימו גבה על כך שהיא נקלטה בתנאים מופלגים. מעל ומעבר למקובל ובהשוואה לשאר אלו שנקלטו יחד איתה. דמי הקליטה השמנים שקיבלה היו פי עשרים לערך ממה שקיבלו האחרים. ובנוסף הובטחו לה מהשלטונות הכנסה קבועה למחקר, בסכום של חמישים אלף דולר לשנה. אף אחד אחר לא קיבל דבר כזה. מה הן הסיבות ואל מי הייתה מקורבת, אינני יודע עד עצם היום הזה. אבל הסיבה שאני כותב עליה היא אחרת. מספר שנים אחר כך, לאחר שמעמדה הפוליטי התחזק, היה לה מאהב – מרצה צעיר שנקלט באחת מהמחלקות לכימיה. ואותו המרצה שהייתה לו אישה וילדים קטנים, החליט לסוף לשוב למוטב, לטובת בני משפחתו.
לאחר שהפסיק את היחסים איתה, פרופסור ר' נטרה ונקמה בו באובססיביות. עשתה ככל יכולתה כדי למנוע ממנו קבלת קביעות, ובשל כך הוא פוטר מהאוניברסיטה. כולם ידעו שמדובר ביחסים מתוך ניצול מרות, אבל למזלו הרע מדובר בגבר, וכידוע שלטונות החוק מתייחסות למין מתוך ניצול מרות באופן חד סיטרי - כאילו תופעת ניצול מיני מתוך מרות היא תופעה גברית בלבד.
***
פרופסור מ' חולשת על ניהול תחום. בן זוגה פסיכיאטר באחד מבתי חולי הנפש. אבל הוא לטענתה היה 'סוציומט עם קבלות'. לכן כנראה הייתה זקוקה להשלים חסכי אהבה במקומות אחרים. ב' שהשתחר מהכלא בשל עבירת צווארון לבן, התקשה למצוא מקום עבודה. כשהציע להתחיל לעבוד בחינם לתקופת ניסיון, מ' קלטה אותו ובמהרה התקדם בתפקידו כמנהל לוגיסטיקה. כולם ידעו שהיא מנהלת איתו יחסים מחוץ לנישואים ויתכן שהדבר היה נמשך עד עצם היום הזה אם היה ממשיך בתפקיד המאהב. אבל לאחר שנים מספר - משהו קרה. וכשסר חינה בעיניו ונדדה למחוזות אחרים – הוא התפוטר ונעלם יום בהיר אחד כלא היה. למעשה מ' המשיכה במעללי ניצול מרות עם אחרים, עד שבן זוגה הפסיכיאטר בעט בה לכל הרוחות והותיר אותה כדבריה 'מסכנה וגלמודה' ללא רחמים.
לא נולדנו היום - הטרדות או יחסי מין מתוך ניצול מרות בהחלט אינה תופעה גברית בלבד. הנשים מהעמותה לנפגעות מין טוענות שניצול מיני על ידי נשים הוא מיעוט שבמיעוט. לטענתן גם מספר המקרים שבהן נשים מעלילות לשוא על גברים הוא רק כשני אחוזים. אני לא בטוח 'באחוז נמוך' זה כלל וכלל. כי תגידו, כיצד יתייחסו במשטרה לגבר שיתלונן על אונס או על יחסי מין מתוך ניצול מרות? הרי המצ'ואיזם הישראלי מעורר גיחוך כלפי גבר שיתלונן כי נאנס או נוצל מינית על ידי אישה. ניצול מיני של אישה אינו נחשב בחברתנו ככזה - לא רק מבחינה תרבותית, אלא גם מבחינה אובייקטיבית. למשל משום שבתחתוני גברים לא ימצא אף פעם 'זרע נשי' מרשיע על ידי המז"פ (מחלקה לזיהוי פלילי), כפי שמפליל זרע גברי בתחתוני נאנסות. ומה לעשות, בגבר גם לא ימצאו אף פעם סימני חדירה פיזיים כל שהם ואם אין חדירה, החברה והחוק שהינו כידוע כפני החברה - מתייחסים לעניין בסלחנות, אם בכלל.
אבל מה לגבי הפגיעה הנפשית? בהטרדה מינית כלפי גבר מתוך יחסי מרות אין פגיעה נפשית? זכור לכולנו כיצד שר מצליח הפסיד את הקריירה הפוליטית שלו בשל נשיקה אחת בפה (לאחת שהמשטרה הפעילה שכנועים רבים כדי שתתלונן. לכאורה, כי היו כאלה שלא רצו שימשיך לכהן בראש משרד המשפטים). אבל ראיתם פעם אישה שהקריירה הפוליטית שלה נפגעה בשל נשיקה ללא הסכמה?או אישה שהגיעה לועדת משמעת בשל משפט בעל קונוטציה מינית אל מועסק שלה?
שלא תבינו אותי לא נכון. לאור ריבוי מקרי הניצול וההטרדה המינית על ידי גברים – אני שמח ששלטונות החוק מחמירים לאחרונה עם העבריינים. ומצר על כך שלמרות החוק, עדיין רבות הנשים הנפגעות שחוששות להתלונן. אבל מצד שני קיימת בעיה גדולה בחד - סיטריות של יד החוק. מדוע לא שמענו חגיגה תקשורתית על נשים בעמדות כוח שמואשמות ומורשעות בניצול או הטרדה מינית? מדוע הפרקליטות גם אינה מעמידה למשפט נשים שמעלילות לשוא על גברים, שעולמם נופל עליהם? שחיי המשפחה והקריירה שלהם נהרסים? מדוע הוצאת דיבה ולשון הרע אינן חלות עליהן כמו בכל תחום אחר בחיים? מדוע יד החוק אינה שווה?
בימים אלה מתקימת חגיגה תקשורתית כנגד השחקן משה איבגי. אינני מכיר את העובדות ואינני שופט. יתכן והתלונות נגדו מוצדקות ויתכן שלא. אבל מאוד מרגיזה אותי הקלות שבה הציבור בניצוחה של התקשורת - כבר מאשים, שופט ומוציא לפועל. לפני שבכלל הוגש כתב אישום ובוודאי לפני שנערך משפט. בלתי נסבלת הקלות בה נדרש אדם לשלם בשמו הטוב ובקריירה שלו כשלא עוול בכפו. הטיעון שהדבר נובע מהסטטיסטיקה הקובעת שרק כשני אחוזים מהמתלוננות משקרות , גם הוא אינו נכון עובדתית. מדובר בהרבה יותר. כי כפי שיש נשים רבות שחוששות להתלונן, יש לא מעט גברים שמתביישים להתלונן שהוטרדו מינית על ידי נשים. או אולי משום שיודעים הם שאצל שלטונות החוק לא קיימת חיה כזו הנקראת הטרדה וניצול מיני מתוך מרות על ידי נשים.
חומר למחשבה
