‏הצגת רשומות עם תוויות מרצים-סטודנטים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מרצים-סטודנטים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 8 ביולי 2016

מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה - סטודנטים שדופקים את עצמם (חלק ה')


עירעורים ומועדי ב'

לעיתים אני חושב עד כמה שונים הסטודנטים מתקופת לימודי מהסטודנטים של היום. אז כמו היום, לאחר שפורסמו הציונים, ניתנה תקופה של ערעורים על הציונים וכמובן האפשרות לגשת למועד ב' (לפחות בלימודי תואר ראשון, כי רבים החוגים שלא מתקיים מועד ב' בכלל בלימודי תואר שני ושלישי).

בתקופת לימודי, הסטודנטים התגודדו מול לוחות המודעות על רשימות ארוכות מודפסות. עמודות של ציונים מול עמודות מספרי תעודות זהות. וכיום התלמיד מקבל מסרון לטלפון שלו המודיע על הציון. באתר אינטרנט מוצגת גם הסטטיסטיקה של הקורס. 


לפני כעשור, היו מרצים שמשכו את מתן הציונים במשך חודש ויותר. כיום, אבוי למרצה שאינו מוסר את ציוני המבחנים עד שבועיים ועבודות עד שלושה שבועות מהמסירה. לתקנה הזו היה חלק נכבד בשיקולים שלי לעבור לשיטת מבחנים אמריקאים, שלכתיבתם אמנם דרוש לא מעט זמן, אך הבדיקה נערכת על ידי מחשב. כלומר ציוני המבחן מתקבלים תוך דקות ספורות. הזנת דפי התשובות למחשב היא באחריות יחידת ההוראה, המרצה מקבל במהרה גם סטטיסטיקה ויכול לתת הוראה על ביטול שאלות בעייתיות מסויימות, פקטור וכיוצא בזה.

לגבי עבודות 'המצאתי' שיטה מתְחכֶּמֶת שתעקוף את התקנה החד-סיטרית הארורה הזו שחלה על המרצים. והרי ההמצאה: קבעתי שני מועדים למסירת העבודות – האחת שלושה שבועות לאחר סיום הקורס והשנייה עד לאחר 80 יום מסיום הקורס. מי שהתחנן, קיבל ההארכה של שבוע נוסף וזהו. מי שלא מסר מעבר לכך נכשל בקורס. במועד הראשון קיים צדק – עד שלושה שבועות בדיקה, תמורת שלושה שבועות של כתיבת העבודה על ידי הסטודנט. בל תשכחו שהסטודנט כבר העביר הרצאה סמינריונית בנושא העבודה, שאליה כבר עמדו לרשותו לפחות 8 שבועות. בכל שנה היה סטודנט חרוץ שמסר את העבודה בכתב עם ההרצאה. אינני חושב שסטודנט כזה הוא חנון. להיפך, זהו סטודנט יעיל שמתפנה לעינוגי חופש במקום לשקוע במלחמה אינסופית לסיים את חובותיו.


לסטודנטים נאמר שמי שחייב קבלת הציון בקורס כדי להכריע קבלה לאוניברסיטה אחרת, קבלה לתואר נוסף, או להעלאת סיכויים בדיוני וועדת המלגות לקבלת מלגה לשנה הבאה - שיגיש את העבודה במועד א'. 
ולמי שאינו זקוק לציון לצרכים כאלה, יש אפשרות למשוך את תאריך הגשת העבודה עד למועד ב'. אלא מאי? עליה וקוץ בה . הבהרתי לסטודנטים שבעצם מסירת העבודה במועד ב', אני מסיר מעצמי חובת בדיקת שלושת השבועות. אני מתחייב רק למסור את הציון לפני תחילת שנת הלימודים הבאה. פייר או לא? מי שבחר באופציית הזהב של דחיית כתיבת העבודה למועד ב' הנדיב, שלא ילין. רוצה, שיואיל הסטודנט להתאמץ כמוני. גם לי לא פחות חובות אחרות, אם לא יותר, מאשר לסטודנטים.

כמו בזמן לימודי, ניתנת האפשרות לסטודנטים לערער על תוצאות המבחן או העבודה עד למועד מסוים. לאחר מכן ניתן להשמיד את מחברות הבחינות או את העבודות. אישית שמרתי את כל העבודות לדורותיהן, שקיבלו ציון גבוה מתשעים – למוזיאון הפרטי שלי. התלמיד המערער מקבל זכות לעיין במחברת הבחינה או בעבודה למשך חצי שעה תחת פיקוח של משגיח, לפני פגישת הערעור עם המרצה. כמובן ששיטת הבחינות האמריקאיות מייתרת את אופציית הערעור,

אז מה השתנה כיום מאז? בתקופת לימודי, הסטודנטים חששו לערער, אלא אם כן היו בטוחים בוודאות בטעותו של המרצה. מדוע? כי על פי התקנון הציון עשוי להשתנות גם לרעה. לעיתים רבות בודק הבחינות מבחין בדברים שלא הבחין בלחץ בדיקה של 200 מחברות אחת אחר השנייה. 'עייפות החומר' של הבודק עשויה לא פעם לפעול דווקא לטובת הסטודנט. לכן, אף פעם לא ערערתי כסטודנט על ציוני המבחנים והעבודות. ידעתי שאני עלול לצאת בשן ועין מהערעור.

כיום, משום מה, יד הסטודנטים קלה על ההדק בהגשת ערעורים. האם זה משום שכיום המרצים רחמנים בני רחמנים הם? ואולי יש כאלה שמוסיפים שתיים שלוש נקודות, רק כדי להיפטר מהטרדה הזו. ברור מדוע סטודנטים מערערים כיום באופן כמעט אוטומטי, כשהם מאמינים (מנסיון קודמיהם) שאין מה להפסיד, מקסימום יישאר הציון כשהיה.

אבל אצלי זה לא עובד ככה. הסטודנט המערער יכול גם להפסיד ולצאת בציון נמוך יותר. אני לא סובל גישה אופורטיוניסטית של ערעורי בחינות. גם הזמן שלי יקר ואינני רוצה לבזבזו על עשרות ערעורי שווא.

זכורים לי זוג סטודנטים לתואר שני, היא והוא שהם גם זוג. הוא הגיש עבודה מצטיינת שעליה קיבל 100. לעומת זאת, העבודה שלה לא הצטיינה בלשון המעטה וקיבלה ברוב רחמיי 84. אז היא פנתה אלי לערער על הציון. כנראה שיגעה אותה ההצלחה של בן זוגה. כנראה היה חשוב לה להראות לו בכל מחיר שגם 'היא שווה משהו'. 


לאחר שערכתי בדיקה חוזרת של העבודה, הסברתי שהעבודה שלה מאוד לא ממוקדת, יש ערבוב בין מבוא, שיטות, תוצאות ודיון.  וחמש נקודות הורדתי רק בשל שאין בגוף הטקסט מראה מקומות לרשימה הביבליוגרפית. זו דרישה שתמיד ציינתי חשיבותה בפני הסטודנטים לפני ההגשה, אבל מסתבר שיש תמיד כאלה שחוסר מראה מקומות היא 'מחלה'. מה הם חושבים? שאוניברסיטה היא בית ספר תיכון? והוספתי לסטודנטית,“הציון שקיבלת נדיב מאוד ואין מקום בכלל לתוספת, אבל בבדיקה הכללית לא חישבתי נכון את החיסורים שלך בקורס ולכן הציון שלך יורד ב-3 נקודות". בקורס הזה הייתה חובת נוכחות, לאחר מספר שנים שבו הסטודנטים נהגו כבמערב פרוע. כשלא נבחנים ויש רק עבודה, לא מעט מרשים לעצמם להיעדר.

בקורסי חובת נוכחות יש תקנות – ללא אישורי מחלה או מילואים, הסטודנטים רשאים להחסיר עד שני מפגשים שבועיים בסמסטר. על החסרה נוספת הורדתי נקודה מהציון, ושתי נקודות על כל החסרה נוספת עד חמש החסרות. ליותר מכך היו תוצאות קטלניות לסטודנט. אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה 'התחרפנה' הסטודנטית שעירערה. היא התחננה ללא הואיל. עבור הימורים מטופשים משלמים. אני דוגל בתפיסה שאיש סגל אקדמי תפקידו אינו רק להסתפק בהרצאות, וגם אם מדובר באנשים בוגרים שכבר נפרדו מבית ספר תיכון - לא יזיק להם גם קצת חינוך. אוניברסיטה זה לא שוק ולא מקום קבלת מתנות חינם.  עם כל הכבוד, אני לא אתן יד לזילות תארים באקדמיה.

כסיפרתי לבן שלי על מקרה הסטודנטית הזו ועל אחרים, הוא הגיב בצחוק שאני 'מרצה מניאק'. עניתי לו בצחוק שלסטודנטים מניאקים מגיע מרצה מניאק. אבל הוא קיבל חינוך טוב, כיום כשגם הוא סטודנט, הוא יודע מה עשויות להיות תוצאות חוסר יושרה ושאר מיני מניפולציות ושטיקים של סטודנטים. עוד תשמעו על כך בפוסט הבא בסדרה.

כשהייתי סטודנט, אף פעם לא ניגשתי למועדי ב', למעט בקורסים שנעדרתי ממועד א' בשל שירות מילואים. הייתה לי מטרה לסיים תואר ראשון בממוצע של 85 לפחות, כדי לחסוך לימודי תואר שני ולגשת למסלול ישיר לדוקטורט. לפיכך, מכל ציון של 85 ומעלה הייתי מרוצה. גם בקורסים שקיבלתי פחות מזה, לא ניגשתי למועד ב', כי קבלת ציון נמוך יותר במועד ב' קובע. מרצים רבים נהגו אז לחבר שאלונים קשים יותר למועדי ב' ולכן לגשת אליהם כשלא ממש נכשלים בקורס הוא הימור. אני זוכר שבקורס מסוים עם מרצה מבולבל (שעשור לאחר מכן קיבל הכרת דימנציה), קורס שדרש שינון של תוצאות עשרות ניסויים לפרטים - קיבלתי במבחן ציון 84. זה הקורס היחיד שבו החלטתי לגשת למועד ב'. למדתי אליו שבוע, אבל כשהגעתי לאולם הבחינות, פרשתי רגע לפני חלוקת דפי הבחינה ורישום מספר תעודת התלמיד שלי. לא היה בי האומץ להמר על ציון 84. כשראיתי את שאלון מועד ב', לא הצטערתי.

בכל לימודי התואר הראשון היה רק קורס אחד שבו הצטערתי שלא ניגשתי למועד ב'. היה זה קורס בכימיה פיזיקלית, שהועבר אז על ידי מרצה גרוע, שהבנתי ממנו את המתמטיקה של החוקים והכללים ופחות את משמעותם. היה זה מרצה שכדי לגוון את חייו המשעממים, הצטרף מספר שנים אחר כך לסיעה שהביאה אותו אל הכנסת. במקום עיסוקיו באוניברסיטה הוא שירת כחבר כנסת עלום ונשכח למשך קדנציה אחת, כי בקדנציה השנייה המפלגה שלו כבר כמעט נעלמה, וזמן קצר לאחר מכן, גם הוא נעלם ממחלת הסרטן שתקפה אותו.

אז בקורס הזה בכימיה פיזיקלית קיבלתי את הציון הנמוך והמביש ביותר בתואר הראשון – 64. הציון הגבוה ביותר בקורס הזה היה 70. רבים שנכשלו נאלצו לגשת למועד ב'. זה הקורס היחיד שהצטערתי על כך לא ניגשתי למועד ב'. כי במועד ב' שאלון המבחן היה זהה לזה שבמועד א'. דבר מאוד לא טיפוסי בכלל ולמרצה זה בפרט. אבל זה היה מבחן אמריקאי זהה בשני המועדים. אם הייתי ניגש למועד ב', הייתי מעלה את הציון ל- 100.

כיום רבים הסטודנטים שאינם מפנימים שלגשת למועד ב' לצורך שיפור ציון שאינו נכשל או נמוך מאוד הוא הימור. כיום בקורסים לתואר ראשון המרצים מעבירים ליחידת ההוראה למשמרת שאלון למועד ב' יחד עם השאלון למועד א'. שאלון זהה איננו מתקבל וליחידת ההוראה גם הזכות להחליף באופן אקראי את השאלונים בין המועדים, כדי למנוע פער מכוון ברמת שני השאלונים. בלימודי תואר שני, רבים הם החוגים שבהם לא מתקיים מועד ב' באף אחד מהקורסים הנלמדים. למרות שזהו הנוהג, במקרים חריגים הסכמתי לבחון במועד ב' מלפנים שורת הדין. אבל את המבחן במועד ב' ערכתי כמבחן בעל פה.


בשנה הראשונה שבה החלפתי הגשת עבודה במבחן, כמחצית הסטודנטים התאכזבו מהציונים ונרשמו למועד ב', אבל מרביתם לא הופיעו לבחינה. הם התחרטו ברגע האחרון. אבל אלה שניגשו - כמחצית העלו את הציון עד 20 נקודות יותר מאשר הציון במועד א', ואילו למחצית האחרת ירד הציון במידה זו או אחרת.

הייתה תלמידה שקבלה במועד א' ציון 64. היא ניגשה למועד ב'. המבחן במועד א' היה  שאלון אמריקאי. כאמור לפי תקנון החוג שלנו, לא מתקיימים מועדי ב' לתארים מתקדמים, כפי שמקובל בלימודי תואר ראשון. ובכל זאת נתתי לה הזדמנות למועד ב' לפנים משורת הדין. קיבלה מועד ב' -אבל מבחן בעל פה בנוכחות בוחנת נוספת.

התלמידה הזו קיבלה שאלון אקראי בן שתי שאלות שלכל אחת תת-סעיפים - מבין שאלונים שונים שהכנתי מראש, כמספר הנרשמים למועד ב'. השאלון הספציפי שלה שהוגרל (שהיא בחרה מערימת שאלונים הפוכים) יצא השאלון הקל ביותר מבין כולם. אבל, התלמידה הזו גמגמה ולא ידעה כמעט שום דבר. ניסיתי לעזור לה, לשאול שאלות מנחות בסיסיות, שכל בוגר תואר ראשון אמור לדעת את התשובות. הסתבר שאינה יודעת גם דברים בסיסיים שיודע תלמיד תיכון בביולוגיה. הייתי בהלם. כיצד סיימה בכלל תואר ראשון? איך התקבלה ללימודי תואר שני, שמחייבים תנאי קבלה של ציון 75 לפחות בתואר הראשון?

משהו כנראה 'דפוק' במערכת מתן הציונים: העתקות? ניחושים בבחינות אמריקאיות? טוב לב, או חוות דעת משוחדת של מרצים? ואולי בשל הקונספציה שאני מתעב קשות ומכונה 'אפליה מתקנת' ? (הבחורה ממוצא אתיופי).  

ממש אינני יודע את התשובה, כיצד הבחורה הזו הגיעה עד הלום. לאפליות מתקנות אקדיש בהזדמנות פוסט נפרד. יש לי הרבה לומר על עידוד בינוניות בשיטה פסולה זו, שאין לה מקום לדעתי באקדמיה. הישגים אקדמאים צריכים להימדד לפי קריטריונים אקדמאים אובייקטיביים ולא לפי מגזר, עֵדה, מין וגזע. בוודאי אין מקום לאפליה מתקנת בשלב לימודים מתקדם כזה. אני בטוח שיש כאלה שיצא קצפם עלי למקרא דברים אלה, ולכן אקדיש בהזדמנות פוסט מיוחד בנושא זה.

אבל מה התלמידה הזו חושבת לעצמה? שהיא יכולה להגיע למבחן במועד ב' מבלי ללמוד את החומר? לגשת סתם בגלל תקווה שהמרצה ירחם עליה, או שבגלל עיניה היפות המרצה יעלה לה את הציון? האם לכך רחמנא לצלן היא הורגלה? 

אז באמת ריחמתי עליה - נתתי ציון 58 שמחק את ציון 64 במועד א'. הבוחנת הנוספת שישבה במבחן חשבה שלא מגיע לה גם ציון 30. אבל ציון 58 הוא ציון נכשל בדיוק כמו 30. לא ראיתי צורך להשפיל את התלמידה.

כאמור תהיתי 
כיצד קיבלה 64 במועד א' עם הידע כמעט אפס שהפגינה במועד ב'? כנראה בעזרת ניחוש בשאלון האמריקאי. אין לי תשובה אחרת. אבל מי שמצליח לנחש נכון תשובות לשאלון אמריקאי כמו בלוטו, אינו יכול לעשות זאת בבחינה בעל פה, שבה הבוחן יכול לחטט בקרביים של התלמיד. לא לחינם רבים מהנרשמים למועד ב' התחרטו לגשת להזדמנות שניתנה להם.

אולי יהיו מכם אחדים ישאמרו שהתלמידה התרגשה. אני לא חושב כך. ראשית במבחנים האלה אני משתדל מאוד לפתוח את המבחן באווירה רגועה - בכיבוד הנבחנים בקפה ובשוקולד, כדי לשבור את הפורמליות.  שנית, גורם ההתרגשות יכול לפעול במידה מסוימת כאשר המבחן תלוי זמן והסטודנט נלחץ ונכנס ל'בלוק'. אבל לא הגבלתי בזמן את המבחן של התלמידה, למרות שרשמית היה צריך להמשך חצי שעה. למעשה, ניסיתי לחלוב ממנה את התשובות במשך שעה ורבע. אבל לצערי לא עזר, כנאמר טבּוּלה ראסה.

לסיכום, מדוע אני מספר כל זאת לסטודנטים בפוסט זה? קודם כל בכדי שיטמיעו כי  ציון ערעור או מועד ב' מוחק את הציון של מועד א'. לכן ציון עשוי אמנם לעלות, אבל גם לרדת!

לכן עצה שלי לסטודנטים - אל תיגשו למועד ב' אם אינכם שולטים היטב היטב בחומר ואם לא נכשלתם ממש. גם אל תערערו על הציון של מבחן מועד א' אם אינכם בטוחים שהמרצה טעה. בערעור, הציון עלול לרדת כי המרצה עשוי להבחין בטעויות שלא הבחין בהן קודם. היו לי תלמידים שערערו והציון ירד אפילו ב- 10 נקודות מהציון הקודם. יש סטודנטים שחושבים שאין להם מה להפסיד אם הם מערערים על הציון - זה אולי נכון כאשר מדובר במרצים 'רחמנים בני רחמנים', אבל אצל אחרים כמוני, כאלה שנלחמים נגד זילות תארים אקדמיים -הציון עשוי לרדת ועוד איך.



ולאחר שסיימתי לבחון בעל פה, תקף אותי רעב. ירדתי לאכול משהו בקפיטריה, אבל לא נשאר מה לאכול. הסטודנטים הרעבים רוקנו את הקפיטריה. היה זה יום החופשה האחרון ובעלי הקפיטריה לא ציפו לכל כך הרבה סטודנטים. נשארתי רעב, אבל ראיתי המוני סטודנטים מתרגשים וקלטתי שמתחילה עוד שנת לימודים חדשה.





יום חמישי, 30 ביוני 2016

מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה (חלק ג')


סיפורי סטודנטים שכאלה

בקורס לתלמידים מתקדמים שלימדתי, הייתה סטודנטית שישבה תמיד בשורה השניה ובאותו כיסא - מאזינה, מסכמת ומשתתפת פעילה בדיונים. אבל ככה פתאום, שלושה שבועות לפני סיום הקורס, הבחנתי שהיא עברה לשבת בשורה אחורית באולם. פניה מופנות לצד קיר האולם ולא למרצה ולמסך המצגות. ובכלל נראתה מנותקת ממה שמתרחש והקלידה בקצב במחשב הנייד שלה. הקלדה מלווה מפעם לפעם בפרצי צחוק. שיערתי שהיא משחקת במשחק כלשהו במחשב, אבל לא הגבתי. וכי אני בגן ילדים? אבל האמת היא שממש לא הבנתי מה קרה לה. והיא הייתה צריכה להעביר את ההרצאה הסמינריונית שלה בעוד שבוע וחצי.

לאחר מספר ימים קיבלתי מייל מיו"ר ועדת הוראה לבקשה חריגה. הוא כתב שהתלמידה הזו סובלת מאפילפסיה (מחלת הנפילה), שהמחלה החמירה לאחרונה, וכי היא צריכה לעבור סדרת בדיקות. בשל כך היו"ר שאל בעדינות האם אני מוכן להחליף את ההרצאה הסמינריונית שלה בעבודה סמינריונית בכתב. כמובן שהסכמתי. אלא מה? אני צריך שהיא תחטוף בהרצאה שלה התקף אפילפסיה?

אבל ביני לביני תהיתי מדוע היא לא פנתה אלי ישירות בענין, אלא דרך היו"ר. ולפני תחילת השיעור הבא היא פנתה אלי - שערה פרוע, גופה רועד מעט, פניה מדוכדכים ומבטה לא מרוכז. כאילו שעברה שינוי אישיות. והיא שאלה אם אוכל לתת לה הנחיות לעבודה הסמינריונית שהיא אמורה לכתוב במקום הרצאה. אמרתי לה שתפנה אלי בסיום ההרצאה, כי אני חייב להתחיל בהרצאה. 


בסיום ההרצאה (זה היה ביום חמישי בחמש אחר הצהרים), בקשתי ממנה שתשלח לי מייל ובמייל חוזר אשלח הוראות כתובות. את המייל הזה היא שלחה ביום חמישי בלילה ומייל נוסף שלחה ביום שישי בצהריים. אבל אני לא נוהג להכנס למייל ההוראה שלי בסופי שבוע. מה אין לי מה לעשות? וביום ראשון בבוקר קיבלתי מייל נוסף מיו"ר ועדת הוראה ובו העתק מהתכתובת שלה אליו, בה היא מתלוננת ששלחה לי שני מיילים ומדוע לא עניתי לה. 

החזרתי מייל ליו"ר עם העתק אליה: שאינני מבין מה הדחיפות להתלונן על מיילים שאני לא קורא בסוף שבוע. ככה לא עושים. מעולם לא נתקלתי בדבר כזה. נראה שהסטודנטית הזו 'ירדה לגמרי מהפסים' . גם הולכים לקראתה וגם מתלוננת בצורה מכוערת. נו טוב, אולי זו האפילפסיה...



ובאותו קורס סטודנטית אחרת הופיעה לשתי ההרצאות הראשונות ונעלמה. היא גם לא יצרה קשר לקבל את נושא ההרצאה הסמינריונית שלה. חברה שלה אמרה לי שבתאריכים של ההרצאות הסמינריוניות היא עומדת ללדת. ביקשתי ממנה למסור לחברתה ההרה שתשלח אלי מייל, כדי שנדון בעניין, ואם בכלל היא מעוניינת להמשיך בקורס. כיוון שלא קיבלתי ממנה שום מייל עד לסיום הקורס, מבחינתי היא נשרה. אך הפלא ופלא. היא הופיעה למבחן וישבה לה באולם הבחינה כאילו לא קרה דבר. הרי משום שלא העבירה הרצאה סמינריונית - הציון המקסימלי שלה בקורס לא יהיה יותר מ- 60. וגם זה בתנאי שתקבל מאה במבחן.

בסוף המבחן, שאלתי אותה אם היא מודעת לכך. והיא פתחה אלי עיניים: "כתבתי לך מייל (שלא קיבלתי) ולא ענית לי. אז המנחה שלי למסטר אמר לי שבמקרה כמו שלי שאני פטורה". 

"יפה מאוד" עניתי לה. "ממתי המנחה שלך יכול לקבוע לי מה לעשות או לפטור אותך? את לא חושבת שהגזמת"? 
"אז מה לעשות עכשיו"? היא שואלת  מביטה בי בעיני עגל. "תכתבי עבודה סמינריונית ותגישי לי אותה", השבתי לה. "אז מה הנושא ומה ההנחיות לעבודה"? היא שואלת. עניתי שתשלח מייל ואני אמסור לה את החומר.

"וחוצמזה" שאלתי, "איך הסתדרת עם החומר לבחינה"? 

"הו, למדתי מהמצגות שהעלת באתר הקורס וחברה שלי ששמעה את הקורס עזרה לי", השיבה. 
"ועכשיו אחרי המבחן, איך את מרגישה שעשית אותו"? שאלתי.
"סביר מאוד" היא ענתה. 

ומה היה הציון שקיבלה בבחינה לאחר שהמחשב בדק אותו?  45! 
ולמרות זאת היא שלחה לי מייל המבקש הוראות לכתיבת העבודה. הפעם המייל שלה הגיע. גם אם תעשה עבודה של 100, הציון המשוקלל שלה בקורס יהיה רק 68. ובמסטר חובה לעבור כל קורס ב-75 לפחות. אין מועד ב' לתלמידי מוסמך בחוג שלנו. ובעבודות אצלי גם לא קל לקבל מאה. אפילו לא קרוב לזה למרבית הסטודנטים.



ובאותו קורס, למבחן הופיעה עוד סטודנטית אחרת, שלא ראיתי את פניה כמעט במשך כל הקורס, מלבד שלוש ההרצאות הראשונות, שגם אליהן הגיעה במחציתן השניה , לאחר ההפסקה. ומכל שאר ההרצאות נעדרה, למעט ההרצאה הסמינריונית שהיא עצמה נתנה. 

בסיום הבחינה שאלתי אותה איך הסתדרה ללמוד בעצמה את כל החומר שהפסידה. והיא ענתה בביטול: "לא הפסדתי הרבה, בסך הכל 3 הרצאות". 
"למען הדיוק, אחד עשרה הרצאות בנות 3 שעות כל אחת, עניתי לה. דפי נוכחות שעברו בין הסטודנטים בכל מפגש אינם משקרים. 
" מה כן"? אמרה "וחוצמזה חומר הלימוד שלך חופף קורס אחר" ציינה. איזה קורס שאלתי? קורס זה וזה, ענתה. ואני יודע שבקורס הזה יש אולי חפיפה מסויימת לשליש מהקורס שלי, אבל ההיבטים בשניהם שונים. 
"אז מה את חושבת על המבחן"? שאלתי? "בסדר גמור וגם יש לי ידע קודם מקורסים שלקחתי בביולוגיה מולקולרית". 
אז איזה ציון קיבלה למעשה במבחן הגברת הזו? 
המחשב שבדק את המבחן האמריקאי שלה קבע ציון 59, לאחר פקטור של 5% שהוספתי לכולם. 






אני יכול לכתוב ספר על סיפורי סטודנטים, אבל אסיים כאן הפעם. הפוסט הבא בסדרה יוקדש לסטודנטים והרצאות סמינריוניות שהם מגישים.  סיפורים על ארגון זמן ופחד קהל.

יום חמישי, 23 ביוני 2016

מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה - עבודה או מבחן? (חלק ב')


בפוסט הקודם בסידרה 'מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה' תיארתי  שינוי פורמט של קורס לתלמידי מוסמך ודוקטור - מעבודה סמינריונית בכתב פלוס הרצאה מסכמת במשך 14 שנים, לפורמט של מבחן והרצאה סמינריונית ללא הגשת עבודה בכתב. 

בהתאם, קורס זה מורכב מהרצאות שאני מעביר וסמינרים שהתלמידים מעבירים, כל אחד בנושא מסויים המהווה השלמה לחומר הנלמד בשיעורים. לסמינרים כל סטודנט קורא מאמרים מדעיים בנושא מסויים ומעביר הרצאה סמינריונית בת 45 דקות, לאחר מכן נערך דיון. לאחר שינוי הפורמט, הציון הסופי של הקורס הוא ציון משוקלל:  60% למבחן ו-40% להרצאה הסמינרית.

למרות שהקורס הזה מיועד לתלמידי מוסמך ודוקטור, אני מקבל לקורס מספר מצומצם של תלמידי בוגר מצטיינים, בסמסטר האחרון לתואר בוגר שלהם. 
כפי שציינתי בפוסט הקודם, הציונים של המבחן לא היו משהו ורק בעקבות השיקלול עם ציוני ההרצאות הסמינריות (שמרביתן היו טובות מאוד) הציונים הסופיים היו טובים יותר. 

סיימתי את הפוסט הקודם בשאלה האם ציוני המבחן ישתפרו בשנה שלאחריה, כאשר הסטודנטים שמעו מהמחזור הקודם למה לצפות, אז האם אכן כך?

אז בשנה השניה לשינוי הפורמט של הקורס ולאחר בדיקת המבחנים האמריקאים על ידי המחשב ביחידת ההוראה, שלחתי לסטודנטים במייל את הדברים הבאים:

" שלום לכולם:
הבחינות נבדקו. הציונים נעים בין 45 -86
מחוץ לשורת הדין ביטלתי לכל אחד 2 שאלות  עם תשובות לא נכונות, כך שכולם קיבלו למעשה פקטור של +5%. לידיעה, לא הייתה אף שאלה שלא נענתה נכונה על ידי כל התלמידים.
זכרו שהציון הסופי יהיה גבוה יותר. (רואים שהסמינר היה כדאי? ואתם התלוננתם מדוע גם סמינריון ולא רק מבחן. רציתם רק מבחן!)


מעניינות ביותר התובנות הבאות:
ממוצע  ציוני המבחן של תלמידי הבוגר:   82
ואילו ממוצע ציוני תלמידי מסטר/דוקטור:  66

המבחן כאמור נבדק על ידי מחשב ולא נלקח בחשבון התואר אליו לומד הסטודנט בקורס. מכאן יוצא, ככל שעולה מיומנותנו כך יורדת חכמתנו...".



למעשה ממוצע ציוני המבחן של הדוקטורנטים היה אחרי הפקטור 62. אוי לבושה! פחות אפילו מהמסטרנטים. והדוקטורנטים צריכים ללמוד סך הכל 12 נקודות זכות, שזה רק 3-4 קורסים, במשך כחמש שנות העבודה על התזה שלהם. אולי משום שמרוב שהם חושבים שהם יודעים, הם מזלזלים בלימוד. ואולי זה משום שהם צריכים רק ציון 75 כדי לעבור? לעומתם, מסטרנטים צריכים לפחות 85 בממוצע ציוני הקורסים, כדי להתקבל לדוקטורט באוניברסיטה העברית.

ושתבינו, ללימוד חומר הקורס לא נדרש כמעט שינון בכלל, מלבד בקיאות במושגים ושיטות. אלא הבנת תהליכים ואינטגרציה של כל החומר הנלמד בקורס. היו במבחן שאלות בדרגות קושי שונות. בשאלות הקשות יותר, היו צריכים ליישם את מה שלמדו - בבעיות שהצגתי מעולם המחקר. קצת הבנת תהליכים וחשיבה. 
תראו, גם אני הייתי פעם סטודנט, ותמיד ברכתי על שאלות הבנה וחשיבה ולא שינון.

תאמרו אולי 'לחץ'. אבל טבעי שדווקא תלמידי הבוגר יהיו יותר לחוצים מהמסטרנטים והדוקטורנטים. ובמבחן הזה היה די זמן והותר, לענות על 42 שאלות אמריקאיות בשעתיים. והאחרון שבסטודנטים סיים עשר דקות לפני תום הזמן. הם דווקא נראו לי יוצאים מהבחינה נינוחים למדי.

ומה שאני לא מבין הם אלה שהצטיינו בשאלות הקשות ונכשלו בשאלות הקלות והפשוטות יותר יחסית. זה מה שקורה כנראה לאוֹבֶר חוּכֶמים.

בתום הבחינה העברתי משוב שהכנתי לנבחנים, כדי להבין את רצונות הסטודנטים וכדי לשפר לקראת השנה הבאה.
אולי יעניין אתכם המשוב האנונימי שמלאו הסטודנטים בתום הבחינה (בצד התשובות מצויין אחוז התלמידים שענו על על תשובה מסך כל התשובות):


1. מה דעתך על המבחן?
א. קל למדי
ב. סביר        43%
ג. קשה         29%
ד. קשה מאוד 28% (נו, כנראה למי שלא הגיעו לשיעורים)

2. האם המבחן משקף את החומר הנלמד?
א. כן             100%
ב. באופן חלקי
ג. לא

3. מה דעתך על מספר השאלות במבחן?

א. מעט מדי
ב. סביר        100%
ג. יותר מדי

4. באיזו מידה חידש לך הקורס?

א. מועטה
ב. בינונית   42%
ג. רבה        58%

5. האם השיעורים הועברו בצורה ברורה?

א. במידה מועטה
ב. במידה סבירה     28%
ג. במידה רבה         43%
ד. במידה רבה מאוד 29%

6. קצב העברת החומר בהרצאות:

א. איטי      14%
ב. סביר      86%
ג. מהיר

7. באיזו מידה תרמו להשכלתך סרטוני הוידאו? (הסרטונים האלה מיועדים לחשוף את הסטודנטים לטכנולוגיות מתקדמות ויקרות שהאוניברסיטה לא יכולה להרשות לעצמה שיקבלו במעבדות - הם לא נבחנו על זה!)
א. מועטה    57%
ב. רבה        43%
ג. מיותרת
(אז אם הם לא נבחנים על חומר שהוא רק להעשרה, הוא כנראה לא תורם להם במיוחד)

8. באיזו מידה חפף קורס זה קורסים קודמים שלקחת או לקחת במקביל?

א. במידה מועטה      65%
ב. במידה רבה         25% (אם אכן כך, מדוע זה לא התבטא בתוצאות המבחן)?
ג. במידה רבה מאוד  10% (כנראה אלה שמסיבה זו לא נכחו בשיעורים, ונכשלו במבחן)

ציין שמות הקורסים 'המקבילים' לדעתך שלקחת: ____________________________________________


9. באיזו מידה תרמו לך הסמינרים?

א. במידה מועטה   40% (נו, ברור שהם לא רוצים סמינרים -שהמרצה יעביר הכל!)
ב. במידה מסוימת  30%
ג. במידה רבה       30%


10. מה היית מעדיף/ה?
א. קורס עם בחינה בלבד                    57%
ב. במתכונת הנוכחית  (מבחן + סמינר)   43%


11. מה לדעתך צריך להיות המשקל היחסי של הבחינה (בחינה + סמינריון = 100%)

א.   50%    -         57%
ב.   60%    -         29% (המתכונת הנוכחית)
ג.    70%       -      14%



12. האם תמליץ/י על הקורס לחבריך?
א. כן     86%
ב. לא     14%

הערות נוספות ___________________________________________


והרי דוגמית ממה שכתבו בהערות:
"יחסית לקורסים אחרים הקורס הוא מאוד עמוס. ברוב הקורסים יש בחינה או סמינר בלבד וזו הסיבה שלא אמליץ על הקורס. אף על פי שהוא היה מאוד מעניין".

וזה הכי ריגש אותי:"היה מעניין מאוד, ומובן מוסבר בצורה טובה. עזר לי להבין גם דברים שלמדתי בקורסים אחרים. תודה רבה"


למי שהתעייף לעיין בתוצאות המשוב, המסקנות שלי הן כדלקמן:


א. יש יחס הפוך בין הרצון שלהם לקיום מבחן בלבד לתוצאות המבחן בפועל.

ב. יש פער בין "החפיפה" לקורסים אחרים, לבין מידת ההצלחה בקורס, שהיא לא גבוהה במיוחד.

ג. 40% טוענים שהקורס חידש להם רק בצורה בינונית ולא רבה. אז מדוע לא       קיבלו ציונים גבוהים יותר?

ד. אם הרוב רוצים רק בחינה, מדוע הם רוצים שמשקלה יהיה רק 50% ולא 70%?

מוזרים הם חלק מהסטודנטים. סותרים את עצמם. וגם לפני שרואים את הציונים הם טוענים שיודעים - ולא יודעים. כפי שאני נוהג לומר לסטודנטים, 
כדברי הפתגם התנ"כי  : " אל יתהלל חוגר כמפתח".



ועוד משהו - כמחצית משאלות הבחינה היו שאלות דומות לאלו שהיו בשנה שעברה. אמנם לא פרסמתי את התשובות הנכונות למבחן בשנה הקודמת, אך הם וודאי קיבלו את השאלות משנה שעברה מחבריהם. זה אומר שמחצית מהבחינה היא מעין 'מבחן בית'. ולמרות זאת, לא מעט נכשלו לענות נכון על כל השאלות האלו.

ועדיין לא סיפרתי על תחמונים של סטודנטים. הם רק שכחו שגם המרצה היה פעם סטודנט, ומכיר את כל הטריקים והשטיקים...


על כך בכתבה הבאה בסדרה.



יום חמישי, 11 בפברואר 2016

ביד החוק - הטרדה מינית חד סיטרית



הורי שקלטו את אהבתי למוסיקה, קנו לי אקורדיון יד שניה. אקורדיון אמיתי לילדים בגוונים ירוקים מבהיקים. בהחלט יוצא דופן מאלו הקלאסיים הצבועים בגווני אדום. לאחר דחייה של מספר שבועות בעקבות פטירתה ללא עת של המורה המיועדת, התחלתי ללמוד לנגן בגיל שש אצל בעלה בביתו, במרחק עשר דקות הליכה מהבית שלנו.

יום אחד הגעתי לשיעור והמורה לא היה בביתו, בשל איזשהו אירוע לא צפוי. באותם הימים כאשר קווי טלפונים הותקנו על ידי רשות הדואר, אנשים המתינו אפילו עשר שנים לקו הטלפון המיוחל. מכיוון שגם לנו לא היה עדיין טלפון בבית וכך גם לא למורה למוסיקה - לא התאפשר להודיע על ביטול השיעור. לפיכך הבת של המורה (אז כבת 14-15) התבקשה על ידי אביה להעביר את השיעור במקומו. לאחר כעשר דקות, כשראתה שלמדתי כהלכה את היצירה שתכננה ללמד שיעור שלם, היא אחזה בידי והובילה אותי לחדרה. התחילה לגפף ולנשק אותי (אתם יודעים, לא סתם על הלחי). היא הייתה נערה בלונדינית כל כך יפה, הדיפה ריח משגע, ואני בן שבע נמשכתי אליה. אתם בוודאי מזועזעים ממעשיה, אך היא עשתה לי דברים נעימים. ואני שיתפתי פעולה. בגיל הזה הייתי תמים כמו כל הילדים אז, ולא ידעתי מה זה יחסי מין. כמובן לא היו שם יחסי מין מלאים (בכל זאת הייתי רק בן שבע), אך זה היה משהו שהכי קרוב לכך. אני זוכר שהיה לנו מאוד נעים.


*** 

מהמנחה שלי לדוקטורט למדתי לא רק מדע, אלא גם על עובדות החיים באקדמיה. הוא נהג לבחון סטודנטים בעל פה במועד ב', ולא פעם ביקש ממני להצטרף אליו לבחינה. בפעם הראשונה התנצל והסביר את סיבת הבקשה. זמן מה לפני כן הוא בחן בעל פה סטודנטית במשרדו. הסטודנטית לא התכוננה מספיק לבחינה וכשהיה ברור לה שהיא עומדת להכשל בה, התפשטה במהירות (את זה דווקא ידעה לעשות טוב ומהר) ואיימה על המנחה שלי - אם לא יעביר אותה בציון טוב היא תתפרץ מהמשרד ערום ועריה. וכך אכן עשתה - התפרצה אל חוץ המשרד בזעקות אימים שהפרופסור 'אנס' אותה בשעת המבחן.

אפשר לתאר איזו מהומה נוצרה כשמכל המשרדים במסדרון יצאו קולגות המומים. המנחה שלי היה רחוק מלהיות כזה. כבן חמישים, מסור למשפחה. נשוי באושר לזוגתו וגאה בילדיו. כל מי שהכיר אותו ידע שהאשמת אונס לגביו רחוקה ממנו והלאה, מצוצה מהאצבע. אבל הייתה חקירה, באוניברסיטה ריכלו וריננו, זה הגיע כמובן גם לידיעת המשפחה. מילה שלה מול מילה שלו, נכון? אבל גם לא נמצאו כל עדויות לאונס בתחתוניו ודווקא נמצאו ראיות תומכות לכך שהסטודנטית בדתה אונס מתוך סחיטה ואיומים. בחקירה משטרתית נשברה והודתה.

אמנם כנגד הפרופסור לא ננקטו כמובן אמצעי ענישה, אבל מה לגבי השיימינג והרינונים עליו? איזו התמודדות היה צריך לעבור עם משפחתו והסביבה? כיום בשל כך מרצים מושהים אוטומטית מעבודתם עד לסיום החקירה. מצד שני העונש היחידי לסטודנטית היה ציון נכשל. גם כיום לאחר שנחקק חוק ההטרדה המינית הדרקוני, (שמגן בצדק על מוטרדות מינית) – יש כשל רציני. מתוך החשש שהנפגעות יחששו להתלונן - אין מעלילות השוא מואשמות בדין ומורשעות.

חלפו מספר שנים, סיימתי את עבודת הדוקטורט ואת ארבע שנות התמחותי במכוני הבריאות הלאומיים האמריקאים והנה גם אני בוחן סטודנטים בעל פה. את הלקח של המנחה שלי אני זוכר היטב ולכן לעולם לא בחנתי לבד בעל פה. הקפדתי תמיד לגייס בוחן נוסף שיהיה נוכח בבחינה. ויותר מכך, על פי רוב גייסתי בוחנת (את אחת מהדוקטורנטיות במחלקה שהיו פנויות באותו עת ולא מישהי מהמעבדה שלי) – בשביל ה'למהדרין'.



*** 

אני מדריך צעיר לביוכימיה – במשרה אוניברסיטאית משתלמת מאוד לדוקטורנט באותם ימים. מדריך תלמידי שנה ב' לתואר ראשון, בשני שיעורי מעבדה לשבוע, שש שעות רשמיות בכל פעם (ובאופן בלתי רשמי 8 שעות, בשל סטודנטים איטיים). בנוסף גם מלמד שעתיים שבועיות סדנא (תרגיל).

יום אחד בדרכי הבייתה אורבת לי אחת הסטודנטיות שלי. במרחק הזמן כבר אינני זוכר את שמה אפילו לא כדי לכנות אותה כאן באות הראשונה של שמה. אבל אני זוכר שהיו לה עיניי 'שקדים' ושיער חלק שחור פזור. השיער הכי ארוך שנתקלתי בחיי. ואותה סטודנטית מספרת שהיא מתקשה מאוד בחומר הלימודים ולכן מבקשת שאלמד אותה בארבע עיניים בביתה. האמת שקל היה להתפתות ובמיוחד שנתנה לי את ההרגשה שלימוד הביוכימיה אינו העיקר. אבל הסברתי לה שאינני יכול ללמד אותה באופן פרטי כל עוד אני המורה שלה בקורס. למרות שבאותם ימים לא היה תקנון רשמי כזה, נקטתי באמצעי זהירות ביחסים עם סטודנטיות. למדתי מהלקח של המנחה שלי.

שנים מספר לאחר מכן כשאני כבר מרצה, ככה מבלי להתבייש, שולחת אלי סטודנטית מייל מכתובת אנונימית - הצעה להעניק לי 'שירותי מין' (כך כתבה לא פחות ולא יותר) - אם בתמורה אעביר לה מראש את שאלון הבחינה. שמעתי סיפורים דומים גם מקולגות שלי.

קולגות שלי העירו לי לא פעם (ספק בקריצת עין, ספק בקינאה) שכל הסטודנטיות שאני מנחה ועובדות אצלי במעבדה הן נשים יפות. האמת שיצא כך ולא בצורה מודעת הן אצלי בשל יופין, אלא בשל חוכמתן וכישוריהן. אבל בניגוד לקולגות שלי, אף פעם לא הסכמתי להנחות סטודנטיות (ולא חסר כאלו) שמגיעות לראיון קבלה כשחבילות שופעות לראווה מחולצתן. או כאלו שמגיעות לעבודה בבגדים חושפניים, כמעט ביקיני. אז מה אם יש להן גוף יפה? בשביל זה צריך להסתובב במעבדה כמו רקדנית בטן? כאלו, גם אם הן חכמות, מצידי שילכו לעבוד במקום אחר. אבל הן כנראה לא מספיק חכמות כדי ללכת לעבוד כך במועדון חשפנות במקום במעבדת מחקר אקדמית.






אני רחוק מלהיות פוריטני, אבל נראה לכם תקין? בישיבת חוג, שבה יצא שהנוכחים רובם ככולם היו גברים, יושבת במרכז שולחן ישיבות פרופסור פ' (אגב ללא קשר, אישה נאה למראה) ובעוד כולם דנים בענייני החוג, יושבת הפרופסור ותופרת לה בנחת כפתור בחולצתה הפרומה מתחת לשדיה... וכי מה צריכים לעשות הנוכחים? להפנות מבטם ולהביט לתקרה? ואם מישהו היה אומר איזו הלצה בעניין, היה חלילה עשוי להסתבך בהטרדה מינית?

ובכלל יש לי להוסיף ולומר דעתי על תופעות החשפנות האלו בפורומים שכאלה, אבל חפץ חיים אני וחושש פן עדת פמיניסטיות קיצוניות תתנפלנה עלי. על הראש הגברי ועוד מנטרות שכאלה.



***

ר' נקלטה באחת מהמחלקות הביולוגיות כמרצה וחוקרת צעירה. כינו אותה 'הנסיכה' וכולם הרימו גבה על כך שהיא נקלטה בתנאים מופלגים. מעל ומעבר למקובל ובהשוואה לשאר אלו שנקלטו יחד איתה. דמי הקליטה השמנים שקיבלה היו פי עשרים לערך ממה שקיבלו האחרים. ובנוסף הובטחו לה מהשלטונות הכנסה קבועה למחקר, בסכום של חמישים אלף דולר לשנה. אף אחד אחר לא קיבל דבר כזה. מה הן הסיבות ואל מי הייתה מקורבת, אינני יודע עד עצם היום הזה. אבל הסיבה שאני כותב עליה היא אחרת. מספר שנים אחר כך, לאחר שמעמדה הפוליטי התחזק, היה לה מאהב – מרצה צעיר שנקלט באחת מהמחלקות לכימיה. ואותו המרצה שהייתה לו אישה וילדים קטנים, החליט לסוף לשוב למוטב, לטובת בני משפחתו.

לאחר שהפסיק את היחסים איתה, פרופסור ר' נטרה ונקמה בו באובססיביות. עשתה ככל יכולתה כדי למנוע ממנו קבלת קביעות, ובשל כך הוא פוטר מהאוניברסיטה. כולם ידעו שמדובר ביחסים מתוך ניצול מרות, אבל למזלו הרע מדובר בגבר, וכידוע שלטונות החוק מתייחסות למין מתוך ניצול מרות באופן חד סיטרי - כאילו תופעת ניצול מיני מתוך מרות היא תופעה גברית בלבד.

***

פרופסור מ' חולשת על ניהול תחום. בן זוגה פסיכיאטר באחד מבתי חולי הנפש. אבל הוא לטענתה היה 'סוציומט עם קבלות'. לכן כנראה הייתה זקוקה להשלים חסכי אהבה במקומות אחרים. ב' שהשתחר מהכלא בשל עבירת צווארון לבן, התקשה למצוא מקום עבודה. כשהציע להתחיל לעבוד בחינם לתקופת ניסיון, מ' קלטה אותו ובמהרה התקדם בתפקידו כמנהל לוגיסטיקה. כולם ידעו שהיא מנהלת איתו יחסים מחוץ לנישואים ויתכן שהדבר היה נמשך עד עצם היום הזה אם היה ממשיך בתפקיד המאהב. אבל לאחר שנים מספר - משהו קרה. וכשסר חינה בעיניו ונדדה למחוזות אחרים – הוא התפוטר ונעלם יום בהיר אחד כלא היה. למעשה מ' המשיכה במעללי ניצול מרות עם אחרים, עד שבן זוגה הפסיכיאטר בעט בה לכל הרוחות והותיר אותה כדבריה 'מסכנה וגלמודה' ללא רחמים.




לא נולדנו היום - הטרדות או יחסי מין מתוך ניצול מרות בהחלט אינה תופעה גברית בלבד. הנשים מהעמותה לנפגעות מין טוענות שניצול מיני על ידי נשים הוא מיעוט שבמיעוט. לטענתן גם מספר המקרים שבהן נשים מעלילות לשוא על גברים הוא רק כשני אחוזים. אני לא בטוח 'באחוז נמוך' זה כלל וכלל. כי תגידו, כיצד יתייחסו במשטרה לגבר שיתלונן על אונס או על יחסי מין מתוך ניצול מרות? הרי המצ'ואיזם הישראלי מעורר גיחוך כלפי גבר שיתלונן כי נאנס או נוצל מינית על ידי אישה. ניצול מיני של אישה אינו נחשב בחברתנו ככזה - לא רק מבחינה תרבותית, אלא גם מבחינה אובייקטיבית. למשל משום שבתחתוני גברים לא ימצא אף פעם 'זרע נשי' מרשיע על ידי המז"פ (מחלקה לזיהוי פלילי), כפי שמפליל זרע גברי בתחתוני נאנסות. ומה לעשות, בגבר גם לא ימצאו אף פעם סימני חדירה פיזיים כל שהם ואם אין חדירה, החברה והחוק שהינו כידוע כפני החברה - מתייחסים לעניין בסלחנות, אם בכלל.

אבל מה לגבי הפגיעה הנפשית? בהטרדה מינית כלפי גבר מתוך יחסי מרות אין פגיעה נפשית? זכור לכולנו כיצד שר מצליח הפסיד את הקריירה הפוליטית שלו בשל נשיקה אחת בפה (לאחת שהמשטרה הפעילה שכנועים רבים כדי שתתלונן. לכאורה, כי היו כאלה שלא רצו שימשיך לכהן בראש משרד המשפטים). אבל ראיתם פעם אישה שהקריירה הפוליטית שלה נפגעה בשל נשיקה ללא הסכמה?או אישה שהגיעה לועדת משמעת בשל משפט בעל קונוטציה מינית אל מועסק שלה?

שלא תבינו אותי לא נכון. לאור ריבוי מקרי הניצול וההטרדה המינית על ידי גברים – אני שמח ששלטונות החוק מחמירים לאחרונה עם העבריינים. ומצר על כך שלמרות החוק, עדיין רבות הנשים הנפגעות שחוששות להתלונן. אבל מצד שני קיימת בעיה גדולה בחד - סיטריות של יד החוק. מדוע לא שמענו חגיגה תקשורתית על נשים בעמדות כוח שמואשמות ומורשעות בניצול או הטרדה מינית? מדוע הפרקליטות גם אינה מעמידה למשפט נשים שמעלילות לשוא על גברים, שעולמם נופל עליהם? שחיי המשפחה והקריירה שלהם נהרסים? מדוע הוצאת דיבה ולשון הרע אינן חלות עליהן כמו בכל תחום אחר בחיים? מדוע יד החוק אינה שווה?

בימים אלה מתקימת חגיגה תקשורתית כנגד השחקן משה איבגי. אינני מכיר את העובדות ואינני שופט. יתכן והתלונות נגדו מוצדקות ויתכן שלא. אבל מאוד מרגיזה אותי הקלות שבה הציבור בניצוחה של התקשורת - כבר מאשים, שופט ומוציא לפועל. לפני שבכלל הוגש כתב אישום ובוודאי לפני שנערך משפט. בלתי נסבלת הקלות בה נדרש אדם לשלם בשמו הטוב ובקריירה שלו כשלא עוול בכפו. הטיעון שהדבר נובע מהסטטיסטיקה הקובעת שרק כשני אחוזים מהמתלוננות משקרות , גם הוא אינו נכון עובדתית. מדובר בהרבה יותר. כי כפי שיש נשים רבות שחוששות להתלונן, יש לא מעט גברים שמתביישים להתלונן שהוטרדו מינית על ידי נשים. או אולי משום שיודעים הם שאצל שלטונות החוק לא קיימת חיה כזו הנקראת הטרדה וניצול מיני מתוך מרות על ידי נשים.

חומר למחשבה