הלכות ופסיקות דפסחא של רבי קנקן

הסכיתו ושמעו גבירותיי ורבותיי, דתיים כחילוניים, והחכימו. גם אם קריאת הפוסט הזה תעלה בכם חיוך או חלילה זעם, פסיקה רצינית מובאת כאן על ידי רבי קנקן לגבי איסור אכילת חרדל בפסח - גם על מיני בשרים כשרים לפסח. וטעה הט"ז שהחרדל הוא קטניות. וכפי שתקראו כאן החרדל הוא בשום פנים ואופן אינו קטניות אלא בכלל מצליבים.

בעדות האשכנזים החרדל דינו כקטניות מחשש חמץ, ולכן אין אוכלין אותו האשכנזים בימי הפסח.

אבל, נראה כי חל בלבול אצל חכמינו האשכנזים דֶימי הביניים כדרך רבניהם כיום. אמנם גדולים הם בתורה, אבל חלשין עד מאוד המה בידיעת הבוטניקֶע ׁ(בוטניקהׂ) והמיקרוביולוגיֶע (מיקרוביולוגיה) ולא ידעו כי חמץ הופך חמץ על ידי המיקרובים. כפי שרבי קנקן הסביר בהלכתו כאן.

התבוננו חכמי התורה בצמח החרדל וראו בו תרמילי פירות כדלקמן:

תרמיל חרדל הבר

תרמיל חרדל תרבותי

התבוננו רבנינו האשכנזים בצמחי הקטניות והרי גם להם תרמילי פירות:

הקישו מכאן חכמינו דֶעדות אשכנז ועדת המרוֹקנישֶען (חלק ניכר מעדות צפון אפריקה) שבתרמילי פירות גרגרים עסקינן ולכן דין החרדל כדין קטניות.

סיכם הרה"ג דב ליאור באתר האינטרנט שלו: "מצד עיקר הדין קטניות מותרות, וכך פוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך, ורק חמץ אסור. יהודי אשכנז, כבר למעלה מ-800 שנה, החמירו לעצמם גם להימנע מאכילת קטניות. אחת מהסיבות, שגם מהם עושים קמח ועלולים לבשל גם קמח מחמשת המינים והוא יחמיץ. כמו כן, מאחר והיו מתבלבלים בגרעינים בינם לבין החיטה".

אולם, הקטניות שייכין למשפחת הפרפרניים מקבעי חנקן, שאין הם יכולין להחמיץ אלא רק להתקלקל ולהסריח, כדברי הרמב"ם. וגם ללא קילקול, גורמות הן לנפיחות ריחניות וצורמות אוזן לאחר אכילתן, אך אין הן מחמיצות כמו הדגנים, השייכים למשפחת צמחים אחרת - משפחת הדגנים. אבל, רבותיינו מעדות אשכנז שראו קלה כחמורה - דנו את הקטניות לחומרא כחמץ לפסח - וגם בשל שמא יתגלגל גרגר חיטה אל שק הקטניות. כי ביום חול היו אורזין ומובילין קטניות בשקים של חיטה. נשאלת לכן השאלה האם כיום יש מקום לדון גם את החרדל כדין קטניות.

למיני צמחי משפחת הקטניות טיפוסיים פרחים כאלה:

פרחי קיטניות

אבל, צמח החרדל שאינו שייך הן לדגנים והן לקטניות - שייך בכלל למשפחת צמחים שלישית - למשפחת המצליבים, שבפרחיהם ארבעה עלי כותרת, אשר זוג עלי כותרת מצטלבים עם הזוג האחר, כמו צלב (טפו! ישמור השם). וכך נראה הפרח:

פרח החרדל

ולמשפחת המצליבים זו שייכין גם הצנון והכרוב:

פרח הצנון

פרח הכרוב

משמע, אין המצליבים קטניות כלל וכלל, ואף על פי כן אסרו חכמינו האשכנזים מימי הביניים ועד היום אכילת החרדל, בשל שפירותיו מזכירין תרמילי הפירות של הקטניות, שיש בהם גרגרים: 

תרמילי פרי הצנון (מימין) והכרוב (משמאל)

אבאאאל..., למשפחת המצליבים שייכין כנאמר הן הצנון והן הכרוב - שגם להם תרמילי פירות עם גרגרים. אמנם בדרך כלל אנו אוכלין בהם את הפקעת, אך יש חשש שיתגלגלו התרמילים יחד עם הפקעות ויש מראית עין שתרמילי הצנון והכרוב מזכירין את החרדל. נשאלת לכן השאלה, אם החרדל אסור - מדוע אכילת צנון וכרוב אינם אסורים בפסח?

ולא משום שהכרוב עשוי לגרום לנפיחות ריחניות בדומה לקטניות וכמוהו הצנון עשוי להעלות שיהוקים ריחניים וחריפים - אלא עשוי להתגלגל חלילה לקופסת השימורים של הכרוב הכבוש תרמיל פרי של הצמח, והרי יהיה זה חמץ? ובארגז הצנון עשויים להתגלגל חלילה וחס תרמילי פרי הצנון, רחמנא לצלן וישתחלו לסלט.

אבאאאאל, רבי קנקן מבני עדות האשכנזים סובר שאכילת חרדל אינו חמץ כדין קטניות, כפי שהכרוב והצנון אינם חמץ קטניות. כיוון שאין אנו חיים בימי הביניים וגדלו חוכמתנו וידיעותינו בבוטניקֶע מאז, מן הראוי והנדרש שנעדכן את ההלכה האשכנזית.

אמנם קנקן  מעדות האשכנזים לא הוסמך לרבנות, אבל תלמיד חכם הוא שהוסמך במדעי הבוטניקֶע (הצמח) והמיקרוביולוגיֶע (מיקרוביולוגיה) בגרויסע אוניברסיטֶע (באוניברסיטה הגדולה) דעיר הקוידש בציון. ולעומת חכמי התורה שידיעתם בלימודי הליבה והמדעים מהם והלאה - קנקן דווקֶע שְטוּדירְט (למד) בנוסף ללימודי הליבה והמדעים גם תושב"ע ודיני חגים ומועדים בבית הספר היסודי חילוני - ממנהל בית הספר שהיה חרדי ליטאי, ואשר סבר כי צריך להרביץ תורה כהלכתה לתלמידי החילונים בני הרשעים. וקנקן למד גם 'תלמוד' בבית הספר התיכון החילוני על ידי מורה חרדי, כאילו היו התלמידים החילוניים תלמידי ישיבֶע (ישיבה). וכי אין מעיד הדבר על גדולתו של קנקן בתורת העולם?

ולקנקן יש גם אגרוייסֶע ייחעֶס (יחוס גדול), שחגג הפסחים בילדותו עם דודו ודודתו מנכבדי העדה החרדית דבני ברק, ואכל בפסח הבשר רק עם בולבוסין (תפוחי אדמה) וצימעס (גזר מטוגן), ונשאר רעב כל החג. וקנקן זה התכבד לעלות לתורה בבית הכנסת הגדול דבני ברק, וכל העדה שיבחה את קולו הזך והנפלא שהגיע עד ליושב במרומים. לכן, יודע קנקן דבר או שניים בהילכות האשכנזים. די דארפסט גיבען הִים אָכּוּבֶעד (תנו לו כבוד).

והרי פיסקא מבבא קמחא דפסחא בנוסח קנקן:

אמר הרמב"ם כי "הקטניות כגון: אורז ודוחן וכיוצא בהן - אין בהם משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה, שאין זה חמוץ אלא סרחון‏‏".

אמרו רבני האשכנזים שיש חשש לאכול קטניות ואורז, משום שהם עשויים להארז באותם בתי אריזה, שאורזין דגנים (חיטה ושעורה ושאר חמשת הדגנים האסורים). חלילה עשויים גרגרי חמץ להתגלגל שם לתוך הקטניות.

רבי אלעזר מוורמס (סוף המאה ה-12) ורבי יצחק מקורביל, בן המאה ה-13 אמרו:

"ועל הקטניות... וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל... ומיהו קשה הדבר מאוד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים... ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח ולא מחמת חימוץ... אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא... אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאחלופי ולהתיר דייסא... וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים, ולכך אתי לאחלופי לאותן שאינם בני תורה".

אם לא הבנתם מדוע ואינכם מבינים ארמית, נישט געפערלעך (לא נורא). קבעו שאסור לאכול קטניות בפסח שלא מטעם חימוץ, אלא מטעם גזירה מחמת מראית עין. כלומר, קטניות הן מעשה קדרה, כלומר נוהגים לבשלם בדרך דומה לזו שמבשלים מיני דגן (דייסות למשל). ויש חשש שאנשים שיראו דייסת קטניות הנאכלת בפסח יטעו חלילה לחשוב שגם דייסת דגן מותרת בפסח.

אמר המר"ן עובדיה יוסף זצ"ל,  שיש לברור את האורז והקטניות בקפידה ואז מותרים הם לאכילה.

וברמ"א תנג, א; מ"ב ח-ט נאמר: אם בישלו מאכל לפסח ונפלו לתוכו מיני קטניות, אם ניתן להוציא את גרגירי הקטניות מהתבשיל – יוציאום, ומה שאי אפשר להוציא בטל ברוב. אבל אם רוב התבשיל מקטניות, הרי הוא נחשב כתבשיל קטניות ואסור לאוכלו. מכאן שאם נפלו מעט קטניות במזונכם - נישט געפיירלֶעך (לא נורא).

היקשה הט"ז: המנהג להימנע מאכילת חרדל בפסח, משום שהוא מופק מגרגרים, דהיינו קטניות.

הרי גרגירי החרדל אינם נאכלים - כמות שהם, ומדוע הם נאסרו? ותשובתו היא שהחרדל גדל בתוך תרמילים, אולם מדברי הרמ"א משמע שגם גרגירים הגדלים בתרמילים, אפילו אם אינם ראויים לאכילה (כמו שהם), מברכים עליהם שהכל ואחר כך אין לגזור עליהם בפסח.

ורבי קנקן פסק: אין דינו של החרדל כדין דגנים ואין דינו כדין קטניות. ראשית אין החרדל ממשפחת הדגנים ובעיקר אין הוא ממשפחת הקטניות (כמאמר הט"ז שלא הבין בבוטניקֶע), אלא ממשפחת המצליבים. וודאי שהמצליבים אינם יכולים להחמיץ לפי תורת המיקרוביולוגיֶע בשפורפרת עליה תווית "כּוּשֶר לפּייסֶעח" בהשגחת רבנות למהדרין.לכן, כשם שהצנון והכרוב מותרין - הרי שאכילתו של החרדל ׁׁ(שגם אין אורזין אותו בבתי אריזה של דגנים וקטניות) מותרת בפסח לכל עדות ישראל.

_______
* יאמרו וודאי המאמינים האשכנזים שקובעת היא המסורת ולא המדע והלכות אריזת הקטניות והחרדל היום. אך מסורת המנהג הזה היא מסורת מאוחרת שלא נקבעה בזמן דוד ושלמה המלך, גם לא בימי האמוראים והתנאים. וכפי שתיקנו רבני האשכנזים את הלכות החמץ בימיי הביניים, אין כל סיבה שלא יתוקנו הלכות אלה בעת החדשה.

ועל קנקן וודאי יאמרו כי רשע גדול הוא, כפי שנכתב על החילוניים בהגדת פסח שחולקה לילדי הגן הצדיקים בבאר שבע:

ומשיב רבי קנקן - 

ואת פתח לו שמי שאומר על רעהו היהודי כי רשע הוא, רשע הוא שבעתיים. השם יקום.

***

ועוד ממשנתו של רבי קנקן: נאמר במקורות ושמחת בחגיך, ולכן רבים המפרשין כי אין לקמץ במאכל מזונות חג עתירי קלוֹרְיֶעס (קלוריות). הרי מצות (שכל מצה שווה לשלוש פרוסות לחם לבן) וקניידלעך (50 קלוריות לכדור קטן במיוחד אחד) אוכלין רק פעם בשנה למשך שבעה ימים ולילות. וכנאמר, מזון דל בשאר ימות השנה.

אבאאאל, סופגניות ולביבות מיט הסאך קלוריעס (עתירי קלוריות) אוכלין בשמונת ימי החנוכה, ורבים אפילו מקדימין באכילתם. ובפורים אוכלין אזני המן הרשע ממולאים בדברי מתיקה, ובכל שאר חגים ומועדים, גם אוכלין כיד המלך קלוריֶעס (קלוריות) כמיטב מאכלי מסורת ישראל. חגים ומועדים רבים בשנה - חגיגה לכרס.

ורבי קנקן אומר: דקה על השפתיים - שנה על הירכיים. שנייה בפה ושנתיים בכרס.

ושמחתם בחגיכם קוראי היקרים, אבל אין הקדוש ברוך אוהב שאתם משמינין. כי מטיל הוא על המגזימין מיני תחלואים ומבישין כרוניים - מהכולסטרול, הסוכרת, יתר לחץ דם, התקפי לב ועד שבץ מוחין. וכדברי הרמב"ם - אין הקדוש ברוך הוא רופא, למי שאינו עוזר לעצמו.

על כן ושמחתם בחגיכם
אבל דאגו שאין אתם מגזימין ומשמינין.

בסיעתא דשמיא

נפסק על ידי רבי קנקן התה, ערב פסח תשע"ג