היום חג שמחת תורה שבו מסיימים את פרשת השבוע האחרונה ומתחילים מחדש את הראשונה. ראוי לציין שמתחילים את קריאת התורה היום ולא בשבועות - חג מתן תורה. וכי לאחר מתן התורה בני ישראל חיכו משבועות עד היום להתחיל לקרוא בתורה? כרגיל, בוודאי קיימת פרשנות לשאלה זו, אבל נניח לכך כרגע. כי כל הפרשנויות כולל התורה עצמה נכתבו על ידי בני אנוש. זה ברור כשמש, אבל זהו כבר יהיה נושא לרשומה נפרדת.
ובענייני פרשנויות מעניינת אותי במיוחד הפרשנות של פרופסור ישעיהו ליבוביץ ז"ל, שהיה מדען, פילוסוף, אך קודם כל יהודי דתי אורתודוקסי. אצל רבים שמו מעורר רגשות דחיה ואפילו שנאה, בתרוץ שהוא כינה חלק מחיילי צה"ל כ"יודו-נאצים" בגלל אופן התנהגותם הלא מוסרי. אבל מה לענייני פוליטיקה לענייני דת? מה לזה ולדעתו של ליבוביץ כאדם דתי על אלוהים והתורה? פרופסור ליבוביץ היה לא רק אדם דתי, אלא גם אדם חכם וחושב.
דעתו לגבי אלוהים, האדם והתורה מאוד מעניינת, כי בניגוד לרבים מהרבנים (שיודעים הכל?) - הוא אינו יודע לענות על הרבה שאלות ולא קשה לו לומר זאת.
לכן אני מביא כאן ראיון קצר ומעניין מאוד של ישעיהו ליבוביץ על פרשת בראשית, שנערך על ידי ירון לונדון בתכניתו שבעים פנים. ראיון מעורר מחשבה זה כמובן מאוד אקטואלי גם כיום:
מעיקרי דבריו:
א. התורה על 24 כרכיה אינה אלא עיסוק במעמדו של האדם בפני אלוהים. אין היא עונה על שאלות יסוד כמו תכונות אלוהים ואינה מספקת חומר אינפורמטיבי על מהות העולם ובריאתו.
ב. עובדה מעניינת, הקשורה בקודמת, היא שהתורה מקדישה לעולם כולו על כל צבאותיו (בריאת העולם) 31 פסוקים בלבד, ואילו למשכן שהיה צריף (עלוב) - התורה מקדישה למעלה מ-300 פסוקים.
ג. אין הוא מבין מה פירוש המילה "בראשית" ו"ברא" כתאור אינפורמטיבי, אלא כראשית של המציאות - מושג שהאדם אינו יכול להבין.
ד. "בריאת האדם כצלמו ודמותו" - אינה מצביעה על התכונות האלוהיות של האדם (זוהי רק פרשנות של האדם). לדעתו לאלוהים אין תכונות. משמעות המושג כצלמו ודמותו משמעה אחת - האדם הוא יצור תבוני! יש לו רצונות! בניגוד לטבע שאין לו רצונות. מכאן הוא מסיק (בניגוד לשפינוזה ואלברט איינשטיין) רק דבר אחד - אלוהים אינו העולם והטבע.
ה. האדם היה יצור תבוני מלא ולאחר פרשת גן עדן הוא הפך ליצור תבוני בלתי מושלם. והוא מסביר מדוע: האדם אינו מזהה מהו טוב ורע באופן אבסלוטי. זהו מושג הנתון לפרשנויות שונות של האדם.
ו. מדוע האדם התחיל להתבייש לאחר אכילת התפוח? על זה עונה ליבוביץ "אינני יודע" והוא מוסיף: "דווקא חוסר הבושה (כולל עירום) היא אחת התכונות האופייניות ביותר של האדם במציאות.
ז. ישעיהו ליבוביץ אינו חושש לענות על שאלות רבות ב"אינני יודע". הוא אומר שאין לו קומוניקציה עם שמים, ומלגלג במרומז על אלה שטוענים שלהם יש קומוניקציה כזו.
ח. הוא טוען שהמדע יכול להביא תשובות לשאלות שתשובה להן אין כרגע, אך תשובות אלו תעוררנה שאלות ובעיות חדשות אחרות, שהאדם לא הבין קודם שהן קיימות.
בפוסט זה יתואר ניסוי בתפיסות התנהגות בקופים, שמעורר שאלות לגבי תפיסות התנהגות של האדם - בעיקר לגבי מנהגים ופולחנים. אני רוצה להזהיר שיהיו שלא ירגישו נוח למקרא דברים אלה, כי הם עשויים לעורר שאלות לגבי השקפת עולם. יהיו אולי קוראים שיבחרו להתעלם או להתייחס בביטול לדברים. אבל כדברי הסלוגן בראש הבלוג - עובדות אינן נעלמות אם מתעלמים מהן.
במטרה לבדוק תפיסות התנהגות בקופים, קבוצת מדענים ערכה ניסוי מיוחד בקופים:
בשלב א: המדענים הכניסו לתוך כלוב גדול סולם והניחו בראשו אשכול בננות. לאחר מכן, הכניסו לתוך הכלוב 5 קופים.
בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, המדענים התיזו על הקופים האחרים סילון מים קרים בעזרת זרנוק.
כתוצאה מכך, בכל פעם שאחד הקופים העז לנסות לעלות על הסולם, הוא קיבל מכות מהקופים האחרים. כי הקופים שלמטה לא רצו לסבול בגלל הקוף שטיפס אל הבננות. למרות הפיתוי הרב של הבננות, לאחר זמן מה הקופים פיתחו דפוס התנהגות חדש, ואף אחד מהם לא העז עוד לעלות על הסולם.
בשלב ב: המדענים המשיכו בניסוי. הם הוציאו את אחד הקופים מהכלוב, ובמקומו הכניסו קוף אחר. כמובן שהוא מיד ניסה לעלות על הסולם על מנת להגיע לבננות. אך באותו רגע, הוא קיבל מכות מהקופים הוותיקים.
לאחר כמה ניסיונות, הקוף החדש החליט שלא לנסות יותר, למרות שלא הבין את הסיבה למכות, ולא הבין מדוע אף אחד מהקופים האחרים אינו נוגע בבננות.
כך המשיכו והחליפו כל פעם את אחד הקופים הותיקים בקוף חדש, והסיפור חזר על עצמו.
בשלב ג: משלא נותר אף קוף וותיק בקבוצת הקופים, המדענים ניסו והחליפו את אחד הקופים החדשים עם קוף אחר. ושוב, הקוף קיבל מכות ברגע שניסה לטפס על הסולם, על מנת להגיע לבננות.
אם היו הקופים מדברים בשפת האדם והיו שואלים אותם מדוע הם עשו זאת, הם היו בוודאי עונים: "אינני יודע, אבל כך נעשים פה הדברים, זו המסורת!"
***
ועתה הבה נתאר לעצמנו אם הניסוי היה נעשה על קבוצת בני אדם, במקום על הקופים.
בסיום שלב א' היה וודאי נכתב בספר החוקים או בספר הקודש האיסור לעלות על הסולם ומי שיפר אותו יחטוף מכות או עונש כבד אחר.
בשלב ב', אדם חדש שהיה מפר את הכתוב בספר החוקים, וודאי היה חוטף מכות. אם היה שואל מדוע, היו מצביעים על הספר. אם לא היה קיים ספר, היו אומרים לו שזו המסורת, או רצון אלוהים. ליתר ביטחון, כשקמים אנשים ומטילים ספק בהגיון של החוק - אנשים שמעוניינים לשמר את הקיים (מסיבותיהם הם), ממציאים וכותבים אגדות 'המסבירות' מדוע אנחנו מקיימים את החוק או המנהג.
בשלב ג' נשאר רק ספר החוקים, או ספר הקודש וספר האגדות, וכולם ממלאים אחר חוק הסולם בקפדנות וללא עוררין.
ועתה, מבלי להיעלב, בכל פעם שמישהו מכם: יורק על חתול שחור, או אומר טפו טפו ומקיש על עץ, או מניח תפילין, או מנשק מזוזה, או מדליק נרות שבת, או אינו אוכל בשר עם חלב (למרות שהבשר מארגנטינה והחלב מישראל - ואין סיכוי שמדובר כאן בגדי בחלב אימו): אולי כדאי לחשוב פעם, מדוע אתם באמת עושים את זאת? (אין אני מתכוון לאמונה, אלא לפולחן. הרי יש הרבה אמונות ופולחנים בעולם).
אני חושב על הסולם עם הבננות...
ובכלל כדאי שננסה יותר לבדוק את נטייתנו לקיבעון ולוודא שאיננו מתחפרים בהנחות היסוד שלנו, בלי לנסות לבדוק את מקורן וסיבתן (מקור מהימן אינו יכול להיות ספר אגדות - גם אם קוראים לו ספר הקודש, כי כתבו אותו בני אדם, כמוך וכמוני).
כבר אמר אלברט איינשטיין: "הרבה יותר קל לפרק אטום, מאשר לפרק דעה קדומה". גם של מדענים דתיים.
*בפוסט גם קישור למתכוני מאפי גבינה לפי שיטת התזונה - THE ZONE
אחד ההקשרים לחג השבועות הוא מתן תורה. לפי המסורת קיבל משה את התורה על הר סיני ומסרה לבני ישראל.
לכאורה, קבלת עול התורה היא הדבר הכי לא הגיוני ובניגוד לטבע האנושי. כי קבלת התורה היא ויתור על חופש – הן חופש הבחירה, חופש העשייה ובעיקר חופש המחשבה. גם דברי חז"ל על הייחוד בקבלת התורה על ידי עם ישראל, בניגוד לשאר הגויים, נראים כניגוד לטבע האנושי.
לטענת חז"ל עם ישראל קיבל את התורה ולא שאר הגויים, כי עם ישראל אמר "נעשה ונשמע" – קבלה ללא עוררין וללא מחשבה, לעומת התפיסה המקובלת – קודם נשמע ואם נשתכנע נעשה. למעט הדת, כך למעשה אנחנו פועלים בכל תחום בחיינו – אנחנו לא קונים מוצר לפני שאנחנו שומעים על תכונותיו ושואלים לפרטים נוספים, המשפיעים על החלטתנו.
אז מדוע קבלת התורה נעשתה ללא עוררין, ללא שאלת שאלות ומחשבה? אינני מדבר על האמונה במושג אלוהים. האמונה היא דווקא כן תכונה וצורך הצרובים באופי האנושי ועל 'המדע' שבצורך באמונה, אכתוב בפעם אחרת. אני מדבר כאן על קבלה של מערכת חוקים וכללים מסוימת ולא אחרת. על שיעבוד אליהם, ללא מחשבה עמוקה מדוע. על קבלה של מכלול כללים וחוקים כעסקת חבילה. בעצם כולנו נולדנו לתוך מציאות של מערכת חוקים ותקנות הקיימים בחברה שאנחנו חיים בה, ולמעשה זה כמעט מחוסר ברירה. אנחנו חייבים לפעול על פי מערכת זאת – אם לא נענש, נוקע, או נוחרם.
לכאורה קיימות שתי אפשרויות בחירה אלטרנטיביות:
אפשרות הבחירה הראשונה היא לנסות לשנות את חוקי החברה במאבק אידיאולוגי או משפטי. אך כל עוד קיימת מערכת החוקים המסוימת, חובה על הפרט לקבלה ולנהוג לפיה. כמובן, אם אין אנחנו מוכנים להיענש. קיום חוקים שקיבלה עליה החברה היא צורך בסיסי, כדי לשמור על החברה מפני אנרכיה. אבל, פעולה של האינדיבידואל (הפרט) בניגוד לרצונו, בשל החובה לקיים את חוקי החברה, נובעת בעיקרה מפחד. הפחד מהתגובה של הסביבה.
אפשרות בחירה שנייה היא לעזוב את החברה ולהצטרף לחברה אחרת, שהיא בעלת מערכת חוקים וכללים משלה. אבל שוב, האדם שעושה זאת יוצא בעצם מעסקת חבילה אחת ומקבל עסקת חבילה אחרת – בשלמותה!
כפי שמתואר בספר שמות, גם קבלת עול התורה במעמד הר סיני, נובעת למעשה מפחד ולא מתוך רצון חופשי! כיצד רואים זאת? ובכן בספר שמות כתוב: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם ונעו ויעמדו מרחוק" (שמות כ', י"ד).
הכיצד רואים קולות? קולות שומעים ולא רואים. למעשה יש כאן תופעה המונית של סינסתזיה- שימוש במונח של חוש אחד לתיאור חוש אחר. הדבר מעיד על בלבול חושים. בלבול חושים אופייני למשל אצל אנשים מסוממים. האם אדם מסומם יכול לקבל החלטה מושכלת? מדוע "וירא העם ונעו ויעמדו מרחוק"? כלומר, תגובתם של ישראל למעמד הייתה בהלה ופחד. הם פחדו פן ימותו למשמע קולו של אלוהים. הדבר מחוזק על ידי חז"ל שמציינים כי קבלת התורה הייתה אירוע מפחיד ומעורר אימה שבעקבותיו ישראל נסוגו לאחור מרחק רב מאוד.
אם כך, נעשה ונשמע לא נבע ממשהו רציונאלי, אלא מפחד גרידא. עובדה (על פי המסופר בספר שמות), כאשר משה מנהיגם של בני ישראל נעלם כדי לקבל את התורה מידיו של אלוהים, בני ישראל חזרו בהם וסגדו לעגל הזהב. בהעדר מנהיגם - פג זמנית הפחד. גם היום המושג 'יהודי חרד(י)' מעיד על קבלת עול תורה – ביצוע מערכת של חוקים וציוויים - מתוך פחד (חרדה) גרידא.
כדי להמתיק את הגלולה, חוברה על ידי אנשי דת (ולא על ידי אלוהים) מערכת של אגדה ודרש, שאין בה כל קדושה. דברי אנשים בשר ודם - אינם יכולים להיות קדושים. גם חז"ל הם אנשים בשר ודם, אך גם חכמים אינם קדושים. מערכת זו של אגדה ודרש - תפקידה לעקוף את הסתירות שבטקסטים 'הקדושים'. סתירות שמטרידות כל אדם בר דעת. אי אפשר להתכחש לכך שמערכת זו חוברה במשך דורות רבים, וברור כשמש ש'ההלכה' בימינו רחוקה מרחק שנות אור מההלכה בימי דוד המלך. האם כיום מקריבים קורבנות למזבח כאז? האם בימי דוד המלך לבשו בני ישראל שטריימל וקפוטה? ברור שלא! אז מה לאופנת הלבוש של הגויים הפולנים במאה ה-16 ולדת היהודית?
***
כבר ציינתי שאחת מדרכי הסביבה כנגד אדם שמורד במוסכמות, מתוך אידיאולוגיה או מחשבה מושכלת, היא חרם. אם תחשבו על זה, גם החרם נובע מפחד. הפחד מפני הפצת דעות אחרות ואימוץ נרחב שלהם על ידי החברה. הפחד מפני הפלורליזם ולכן הידבקות בציפורניים לשמרנות.
מהחרמות הידועים הוא החרם שהטילו היהודים על בשר מבשרם – ברוך שפינוזה. שפינוזה היה פילוסוף יהודי-הולנדי. הוא נחשב להוגה דעות רציונליסטי, ולאבי מדע ביקורת המקרא. משנתו השפיעה רבות על המחשבה הפילוסופית האנושית המודרנית.
שפינוזה עצמו הקדיש את נערותו ללימוד יהדות: תנ"ך, תלמוד ופילוסופיה דתית, ונחשב לעילוי תורני, על ידי רב הקהילה. מאוחר יותר, כאשר פיתח מחשבה ביקורתית וכתב כי "ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו", נפסלה עבודתו על ידי הקתולים והפרוטסטנטים כאחד. ספרו צורף לרשימת הספרות המוחרמת על ידי הקתולים ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי. למעשה, בשל הלחץ שהפעילו אנשי הכנסייה על הקהילה היהודית, הוטל עליו גם חרם וצו כריתות מעדת ישראל. לאחר מותו, ממשלת הולנד החרימה את כל כתביו, ושמו הפך לשם גנאי. כינו אותו בציניות בשם "בנדיקטוס מלדיקטוס" (מלטינית, ברוך הארור).
כתב החרם על שפינוזה
תפיסתו של שפינוזה הייתה שאין אלוהים חיצוני לעולם ושבעצם אלוהים הוא הטבע. לכן שלל למעשה את כל תפיסת האלוהות ההיסטורית של הדתות המונותאיסטיות. הוא סבר שהיקום שנראה כסופי ומוגבל, אינו אלא אשליה, ומה שקיים באמת אינו אלא האינסוף המוחלט. הוא טען שמשום שאין אלוהים חיצוני לעולם, ממילא אין שום משמעות לציווי אלוהי בתחום המוסר. לדעתו העולם הזה שהוא מכלול כל היש הוא המקור היחידי לנורמות ולערכים. המוסר על פי שפינוזה נובע מ'טבע האדם'. לטענתו "אין אנו רוצים את הטוב כי הוא טוב. הוא טוב כי אנו רוצים אותו".
עוד טען שפינוזה כי העיסוק במדע וחקר העולם הוא הרצון האמיתי "לדעת את האלוהים". אלברט איינשטיין כתב במספר מקומות כי הוא נוטה להאמין באלוהים – אבל באלוהים של שפינוזה. על כן, כל האנשים הדתיים שמציינים בחדוות ניצחון שאפילו איינשטיין האמין באלוהים, בעצם מתעלמים מהעובדות. אלברט איינשטיין לא האמין באלוהים המסורתי שלהם!
בניגוד למה שאנשים דתיים חושבים, שפינוזה דווקא לא רצה לבטל את הדת עבור ההמונים. למעשה הוא חשב שעבור ההמון, חיוני להאמין שיש אלוהים משגיח ומצווה, משום שההמון עלול שלא להבין מעצמו את התועלת שבקיום החוקים והדאגה לזולת. לכן שפינוזה חשב שיש מקום לדת עממית אוניברסאלית, שעיקריה יהיו אהבת הזולת ואהבת אלוהים, שתתבסס על התנ"ך לאחר "טיהורו" ממעשי ניסים ומאמונות תפלות.
דרמת בית משפט תיאולוגית-פילוסופית מעולה, שגיבורה שפינוזה, הומחזה למחזה מרשים שראיתי. מחזה שהועלה על ידי תאטרון החאן בירושלים - 'ירושלים החדשה' - מאת דייויד אייבס. במחזה מוצג העימות בין שפינוזה לבין פרנסי הקהילה היהודית באמסטרדם, הנאשם בלחץ הכנסייה בכפירה. במהלך שימוע שנערך בבית הכנסת של הקהילה, מגן הפילוסוף היהודי על תורותיו הרדיקליות, השוללות את מקורם האלוהי של כתבי הקודש ודוגלות בחירות המחשבה והדיבור. לאחר מספר שעות של שימוע הוא מנודה מן הקהילה היהודית ומוטל עליו חרם בלתי הפיך (החרם הגורף ביותר שהטילה הקהילה היהודית אי פעם). רגע לפני הטלת החרם, רב הקהילה מוּרטֶרה, שאהב את שפינוזה אהבת נפש, הודה ששפינוזה צודק באבחנותיו, "אך אין הן (האבחנות) מתאימות לנו". קטע קצר מהמחזה:
גם לדעתי הצורך בדת הוא הכרח פסיכולוגי לרבים המאמינים בה. לא אכנס כאן לכל האספקטים של הצרכים הפסיכולוגיים שבקיום הדת בכלל (על כל סוגיה וזרמיה), אך יש אנשים שנוח להם מאוד להיות מובלים על ידי רב או כומר, בשם ציוויים דתיים, כעדר צאן המובל על ידי רועה. עבורם יש סיבה לכל דבר ולא צריך לדעת אותה. מספיק שאלוהים יודע. צריך לקבל את כל התורה כעסקת חבילה, ללא כל פקפוק – גם כשמציאות ועובדות סותרות חלקים ממנה. עוד הם מוסיפים: "בעוד אלף או אלפיים שנה, תיווכחו שכל הכתוב בקדושים נכון". לאלה אני משיב שאני ממש מתכוון לחיות אלפיים שנה, כדי להיווכח בכך. הם כמובן יווכחו בכך, כי הרי יקומו לתחייה עם בוא המשיח. שיבוסם לכל אלה. אני את זה לא קונה. אגב, קיום הדוק של טקסים דתיים נותן למעשה גם גושפנקא חוקית לאנשים בעלי נטיות לטקסיות אובססיבית. הפרעה המכונה בז'רגון המקצועי obsessive compulsive disorder, או בראשי תיבות (OCD).
אני אינני מתחבר לחג השבועות במשמעות היסטורית-דתית. אני אוהב מאכלי גבינות ומתחבר לפן החקלאי של החג. כדברי שפינוזה: אלוהים הוא הטבע והטבע הוא אלוהים. והאמת - החג הזה בכל זאת בעל אופי חקלאי במקורו. תגידו, באיזה חג יהודי סופרים כך את הימים לקראתו. כל כך הרבה ימים סופרים. ומה סופרים? סופרים את הימים לעומר. ועומר כידוע זו תבואה. ספירת הימים לקראת קציר התבואה. אף חג יהודי אחר לא סופרים כך לקראתו. אם כך, האם יתכן כי האופי החקלאי הוא הוא הסיבה האמיתית והמקורית לחג?
לסיום קינוח: קבלו מתכוני שלושה מאפי גבינות לשבועות, לפי עקרונות שיטת התזונה הבריאה - במדריך ה- ZONE (פרק 15). כי לפי הזון אפשר גם לחגוג לעילא ולעילא מבלי לחטוא ומבלי להשמין.
בין אם אתם חוגגים את חג השבועות או בין אם את חג הביכורים, חג שמח!
מחר מצעד הגאווה בתל אביב. על כן אני רוצה להביע דעה ולהפריך כאן סטיגמות דתיות והומופוביות פרימיטיביות. לכל קבוצה ומגדר יש זכות להפגין ולצעוד ולכן גם למצעד הגאווה יש זכות קיום. הביקורת היחידה שיש לי היא השם 'מצעד הגאווה'. מה יש להתגאות במה שאדם בוחר לעשות בחדר המיטות? ברור שיש כאן הפגנת נוכחות ומחאה על אפלייה, אך מה לכך ולגאווה? גאווה פירושה - אני יותר טוב ממך.
גאווה - ציטוט מהמילון *:
"הרגשה של עליונות והתנשאות, התרברבות, יהירות".
לגבי 'הפגיעה' כביכול ברגשותיהם של האנשים הדתיים - מה זה עניינכם באיזה דרך חיים בחר מישהו אחר? מישהו מתערב בהליכי חדר המיטות שלכם? הם לא בדיוק כשאר בני ישראל הסטרייטים החילוניים. לידיעתכם אחוז ניכר של דתיים (ואפילו חרדים) חיים בארון. יודעים מדוע? כי גם לחרדים אין גנטיקה אחרת. על הגנטיקה נדבר בהמשך.
וכי חרדים שהולכים לזונות 'מחוץ לירושלים' זה יותר טוב? אוי כמה שיש רבים כאלה. ראיתי אותם באוטובוסים כשהייתי סטודנט על הקו ירושלים - תל אביב. ובדרך מנסים לשדל בחורות חילוניות. שכחו מרחק נגיעה.
שנית, גם בתנ"ך הקדוש מסופר על דוד ויהונתן "הנאהבים והנעימים". "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד; ויאהבו יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ" (ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק א').
וכי בתנ"ך הקדוש לא מסתיימת פרשת נח ובה מסופר על בנו של נח שבעל את אביו בטוב ליבו ביין: "וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן" (בראשית, ט', כ"ד). אז בתנ"ך אפשר להציג ובמצעד אסור?
לאלה שטוענים שיחסים חד מיניים הם לא כדרך הטבע, אז לידיעה - מתקיימים יחסים חד מיניים בעופות וביונקים רבים. בפינגווינים, נשרים, דולפינים, ג'ירפות, פילים, אריות ועוד בעשרות מיני חיות. קופי האדם הקרובים ביותר אלינו מבחינה גנטית - הבונובו - מקיימים יחסי מין תכופים: יחסים דו-מיניים וחד-מיניים כאחד. יחסים הומוסקסואלים בטבע בסרטון קצר:
לידיעת לכל החושבים לשוא, שניתן 'לרפא' הומוסקסואליות בשיטות טיפול התנהגותיות - המדע גילה שלהומוסקסואליות יש בסיס גנטי הקשור למקטע גנטי הממוקם באיזור XQ28 שבכרומוזום X, המכונה גם 'גן ההומוסקסואליות'. הסיבה לכך שבאבולוציה לא נכחדו ההומוסקסואלים, שסטטיסטית מביאים ילדים פי- 5 פחות מסטרייטים - מוסברת במודל ההורשה של כרומוזום X מהאם לבנה. אז האם לדתיים יש גנטיקה אחרת? למשפחות הדתיות מרובות הילדים יש סטטיסטיקה שלפחות אחד מילדיהם 'יהיה כזה'. מסתבר כי להומופובים רבים יש בעצם נטיות הומוסקסואליות בסתר ליבם . זוכרים את הפרסום על סנטור אמריקאי, שתקף כל חייו את ההומוסקסואלים והתגלה כי הוא מקיים יחסים כאלה בעצמו? לכן לכל החסודים והחסודות המתנגדים בלהט ליחסים חד-מיניים: האם יתכן שבנטיית לבכם, ואולי גם בסתר, האם יתכן שגם אתם כאלה?
* סוֹנֶטָּה (מאיטלקית: צליל קטן) היא שיר לירי בעל מבנה של 14 שורות מחורזות. מקור הסונטה בחצר המוסלמית בסיציליה והיא הועתקה לאיטליה באמצע המאה ה-13. עברית היא השפה השניה אחרי איטלקית שבה נכתבה הסונטה במאה ה-14 על ידי עמנואל הרומי.
המשוררת, המבקרת וחוקרת הספרות לאה גולדברג העניקה לסונטה הקלאסית את הכינוי שיר זה"ב כביטוי לשלמות הצורנית של שיר כזה (זה"ב בגימטריה הוא 14, כמו מספר השורות בסונטה).
לאה גולדברג כתבה גם "שירי אהב"ה" (אהב"ה בגימטריה - 13). שירים בני שלוש-עשרה שורות, שהם מעין סונטות פגומות ואשר עוסקות באהבה נכזבת.
מי ידע מי יאמר,
מדוע כינה הכותב את השיר 'אנטי-סונטה'? (2 נקודות יתקבלו על כל רעיון)
הסכיתו ושמעו גבירותיי ורבותיי, דתיים כחילוניים, והחכימו. גם אם קריאת הפוסט הזה תעלה בכם חיוך או חלילה זעם, פסיקה רצינית מובאת כאן על ידי רבי קנקן לגבי איסור אכילת חרדל בפסח - גם על מיני בשרים כשרים לפסח. וטעה הט"ז שהחרדל הוא קטניות. וכפי שתקראו כאן החרדל הוא בשום פנים ואופן אינו קטניות אלא בכלל מצליבים.
בעדות האשכנזים החרדל דינו כקטניות מחשש חמץ, ולכן אין אוכלין אותו האשכנזים בימי הפסח.
אבל, נראה כי חל בלבול אצל חכמינו האשכנזים דֶימי הביניים כדרך רבניהם כיום. אמנם גדולים הם בתורה, אבל חלשין עד מאוד המה בידיעת הבוטניקֶע ׁ(בוטניקהׂ) והמיקרוביולוגיֶע (מיקרוביולוגיה) ולא ידעו כי חמץ הופך חמץ על ידי המיקרובים. כפי שרבי קנקן הסביר בהלכתו כאן.
התבוננו חכמי התורה בצמח החרדל וראו בו תרמילי פירות כדלקמן:
תרמיל חרדל הבר
תרמיל חרדל תרבותי
התבוננו רבנינו האשכנזים בצמחי הקטניות והרי גם להם תרמילי פירות:
הקישו מכאן חכמינו דֶעדות אשכנז ועדת המרוֹקנישֶען (חלק ניכר מעדות צפון אפריקה) שבתרמילי פירות גרגרים עסקינן ולכן דין החרדל כדין קטניות.
סיכם הרה"ג דב ליאור באתר האינטרנט שלו: "מצד עיקר הדין קטניות מותרות, וכך פוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך, ורק חמץ אסור. יהודי אשכנז, כבר למעלה מ-800 שנה, החמירו לעצמם גם להימנע מאכילת קטניות. אחת מהסיבות, שגם מהם עושים קמח ועלולים לבשל גם קמח מחמשת המינים והוא יחמיץ. כמו כן, מאחר והיו מתבלבלים בגרעינים בינם לבין החיטה".
אולם, הקטניות שייכין למשפחת הפרפרניים מקבעי חנקן, שאין הם יכולין להחמיץ אלא רק להתקלקל ולהסריח, כדברי הרמב"ם. וגם ללא קילקול, גורמות הן לנפיחות ריחניות וצורמות אוזן לאחר אכילתן, אך אין הן מחמיצות כמו הדגנים, השייכים למשפחת צמחים אחרת - משפחת הדגנים. אבל, רבותיינו מעדות אשכנז שראו קלה כחמורה - דנו את הקטניות לחומרא כחמץ לפסח - וגם בשל שמא יתגלגל גרגר חיטה אל שק הקטניות. כי ביום חול היו אורזין ומובילין קטניות בשקים של חיטה. נשאלת לכן השאלה האם כיום יש מקום לדון גם את החרדל כדין קטניות.
למיני צמחי משפחת הקטניות טיפוסיים פרחים כאלה:
פרחי קיטניות
אבל, צמח החרדל שאינו שייך הן לדגנים והן לקטניות - שייך בכלל למשפחת צמחים שלישית - למשפחת המצליבים, שבפרחיהם ארבעה עלי כותרת, אשר זוג עלי כותרת מצטלבים עם הזוג האחר, כמו צלב (טפו! ישמור השם). וכך נראה הפרח:
פרח החרדל
ולמשפחת המצליבים זו שייכין גם הצנון והכרוב:
פרח הצנון
פרח הכרוב
משמע, אין המצליבים קטניות כלל וכלל, ואף על פי כן אסרו חכמינו האשכנזים מימי הביניים ועד היום אכילת החרדל, בשל שפירותיו מזכירין תרמילי הפירות של הקטניות, שיש בהם גרגרים:
תרמילי פרי הצנון (מימין) והכרוב (משמאל)
אבאאאל..., למשפחת המצליבים שייכין כנאמר הן הצנון והן הכרוב - שגם להם תרמילי פירות עם גרגרים. אמנם בדרך כלל אנו אוכלין בהם את הפקעת, אך יש חשש שיתגלגלו התרמילים יחד עם הפקעות ויש מראית עין שתרמילי הצנון והכרוב מזכירין את החרדל. נשאלת לכן השאלה, אם החרדל אסור - מדוע אכילת צנון וכרוב אינם אסורים בפסח?
ולא משום שהכרוב עשוי לגרום לנפיחות ריחניות בדומה לקטניות וכמוהו הצנון עשוי להעלות שיהוקים ריחניים וחריפים - אלא עשוי להתגלגל חלילה לקופסת השימורים של הכרוב הכבוש תרמיל פרי של הצמח, והרי יהיה זה חמץ? ובארגז הצנון עשויים להתגלגל חלילה וחס תרמילי פרי הצנון, רחמנא לצלן וישתחלו לסלט.
אבאאאאל, רבי קנקן מבני עדות האשכנזים סובר שאכילת חרדל אינו חמץ כדין קטניות, כפי שהכרוב והצנון אינם חמץ קטניות. כיוון שאין אנו חיים בימי הביניים וגדלו חוכמתנו וידיעותינו בבוטניקֶע מאז, מן הראוי והנדרש שנעדכן את ההלכה האשכנזית.
אמנם קנקן מעדות האשכנזים לא הוסמך לרבנות, אבל תלמיד חכם הוא שהוסמך במדעי הבוטניקֶע (הצמח) והמיקרוביולוגיֶע (מיקרוביולוגיה) בגרויסע אוניברסיטֶע (באוניברסיטה הגדולה) דעיר הקוידש בציון. ולעומת חכמי התורה שידיעתם בלימודי הליבה והמדעים מהם והלאה - קנקן דווקֶע שְטוּדירְט (למד) בנוסף ללימודי הליבה והמדעים גם תושב"ע ודיני חגים ומועדים בבית הספר היסודי חילוני - ממנהל בית הספר שהיה חרדי ליטאי, ואשר סבר כי צריך להרביץ תורה כהלכתה לתלמידי החילונים בני הרשעים. וקנקן למד גם 'תלמוד' בבית הספר התיכון החילוני על ידי מורה חרדי, כאילו היו התלמידים החילוניים תלמידי ישיבֶע (ישיבה). וכי אין מעיד הדבר על גדולתו של קנקן בתורת העולם?
ולקנקן יש גם אגרוייסֶע ייחעֶס (יחוס גדול), שחגג הפסחים בילדותו עם דודו ודודתו מנכבדי העדה החרדית דבני ברק, ואכל בפסח הבשר רק עם בולבוסין (תפוחי אדמה) וצימעס (גזר מטוגן), ונשאר רעב כל החג. וקנקן זה התכבד לעלות לתורה בבית הכנסת הגדול דבני ברק, וכל העדה שיבחה את קולו הזך והנפלא שהגיע עד ליושב במרומים. לכן, יודע קנקן דבר או שניים בהילכות האשכנזים. די דארפסט גיבען הִים אָכּוּבֶעד (תנו לו כבוד). והרי פיסקא מבבא קמחא דפסחא בנוסח קנקן:
אמר הרמב"ם כי "הקטניות כגון: אורז ודוחן וכיוצא בהן - אין בהם משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה, שאין זה חמוץ אלא סרחון".
אמרו רבני האשכנזים שיש חשש לאכול קטניות ואורז, משום שהם עשויים להארז באותם בתי אריזה, שאורזין דגנים (חיטה ושעורה ושאר חמשת הדגנים האסורים). חלילה עשויים גרגרי חמץ להתגלגל שם לתוך הקטניות.
רבי אלעזר מוורמס (סוף המאה ה-12) ורבי יצחק מקורביל, בן המאה ה-13 אמרו:
"ועל הקטניות... וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל... ומיהו קשה הדבר מאוד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים... ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח ולא מחמת חימוץ... אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא... אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאחלופי ולהתיר דייסא... וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים, ולכך אתי לאחלופי לאותן שאינם בני תורה".
אם לא הבנתם מדוע ואינכם מבינים ארמית, נישט געפערלעך (לא נורא). קבעו שאסור לאכול קטניות בפסח שלא מטעם חימוץ, אלא מטעם גזירה מחמת מראית עין. כלומר, קטניות הן מעשה קדרה, כלומר נוהגים לבשלם בדרך דומה לזו שמבשלים מיני דגן (דייסות למשל). ויש חשש שאנשים שיראו דייסת קטניות הנאכלת בפסח יטעו חלילה לחשוב שגם דייסת דגן מותרת בפסח.
אמר המר"ן עובדיה יוסף זצ"ל, שיש לברור את האורז והקטניות בקפידה ואז מותרים הם לאכילה.
וברמ"א תנג, א; מ"ב ח-ט נאמר: אם בישלו מאכל לפסח ונפלו לתוכו מיני קטניות, אם ניתן להוציא את גרגירי הקטניות מהתבשיל – יוציאום, ומה שאי אפשר להוציא בטל ברוב. אבל אם רוב התבשיל מקטניות, הרי הוא נחשב כתבשיל קטניות ואסור לאוכלו. מכאן שאם נפלו מעט קטניות במזונכם - נישט געפיירלֶעך (לא נורא).
היקשה הט"ז: המנהג להימנע מאכילת חרדל בפסח, משום שהוא מופק מגרגרים, דהיינו קטניות.
הרי גרגירי החרדל אינם נאכלים - כמות שהם, ומדוע הם נאסרו? ותשובתו היא שהחרדל גדל בתוך תרמילים, אולם מדברי הרמ"א משמע שגם גרגירים הגדלים בתרמילים, אפילו אם אינם ראויים לאכילה (כמו שהם), מברכים עליהם שהכל ואחר כך אין לגזור עליהם בפסח.
ורבי קנקן פסק: אין דינו של החרדל כדין דגנים ואין דינו כדין קטניות. ראשית אין החרדל ממשפחת הדגנים ובעיקר אין הוא ממשפחת הקטניות (כמאמר הט"ז שלא הבין בבוטניקֶע), אלא ממשפחת המצליבים. וודאי שהמצליבים אינם יכולים להחמיץ לפי תורת המיקרוביולוגיֶע בשפורפרת עליה תווית "כּוּשֶר לפּייסֶעח" בהשגחת רבנות למהדרין.לכן, כשם שהצנון והכרוב מותרין - הרי שאכילתו של החרדל ׁׁ(שגם אין אורזין אותו בבתי אריזה של דגנים וקטניות) מותרת בפסח לכל עדות ישראל.
_______ * יאמרו וודאי המאמינים האשכנזים שקובעת היא המסורת ולא המדע והלכות אריזת הקטניות והחרדל היום. אך מסורת המנהג הזה היא מסורת מאוחרת שלא נקבעה בזמן דוד ושלמה המלך, גם לא בימי האמוראים והתנאים. וכפי שתיקנו רבני האשכנזים את הלכות החמץ בימיי הביניים, אין כל סיבה שלא יתוקנו הלכות אלה בעת החדשה.
ועל קנקן וודאי יאמרו כי רשע גדול הוא, כפי שנכתב על החילוניים בהגדת פסח שחולקה לילדי הגן הצדיקים בבאר שבע:
ומשיב רבי קנקן -
ואת פתח לו שמי שאומר על רעהו היהודי כי רשע הוא, רשע הוא שבעתיים. השם יקום.
***
ועוד ממשנתו של רבי קנקן: נאמר במקורות ושמחת בחגיך, ולכן רבים המפרשין כי אין לקמץ במאכל מזונות חג עתירי קלוֹרְיֶעס (קלוריות). הרי מצות (שכל מצה שווה לשלוש פרוסות לחם לבן) וקניידלעך (50 קלוריות לכדור קטן במיוחד אחד) אוכלין רק פעם בשנה למשך שבעה ימים ולילות. וכנאמר, מזון דל בשאר ימות השנה.
אבאאאל, סופגניות ולביבות מיט הסאך קלוריעס (עתירי קלוריות) אוכלין בשמונת ימי החנוכה, ורבים אפילו מקדימין באכילתם. ובפורים אוכלין אזני המן הרשע ממולאים בדברי מתיקה, ובכל שאר חגים ומועדים, גם אוכלין כיד המלך קלוריֶעס (קלוריות) כמיטב מאכלי מסורת ישראל. חגים ומועדים רבים בשנה - חגיגה לכרס.
ורבי קנקן אומר: דקה על השפתיים - שנה על הירכיים. שנייה בפה ושנתיים בכרס.
ושמחתם בחגיכם קוראי היקרים, אבל אין הקדוש ברוך אוהב שאתם משמינין. כי מטיל הוא על המגזימין מיני תחלואים ומבישין כרוניים - מהכולסטרול, הסוכרת, יתר לחץ דם, התקפי לב ועד שבץ מוחין. וכדברי הרמב"ם - אין הקדוש ברוך הוא רופא, למי שאינו עוזר לעצמו.
על כן ושמחתם בחגיכם אבל דאגו שאין אתם מגזימין ומשמינין.
