עירעורים ומועדי ב'
לעיתים אני חושב עד כמה שונים הסטודנטים מתקופת לימודי מהסטודנטים של היום. אז כמו היום, לאחר שפורסמו הציונים, ניתנה תקופה של ערעורים על הציונים וכמובן האפשרות לגשת למועד ב' (לפחות בלימודי תואר ראשון, כי רבים החוגים שלא מתקיים מועד ב' בכלל בלימודי תואר שני ושלישי).
בתקופת לימודי, הסטודנטים התגודדו מול לוחות המודעות על רשימות ארוכות מודפסות. עמודות של ציונים מול עמודות מספרי תעודות זהות. וכיום התלמיד מקבל מסרון לטלפון שלו המודיע על הציון. באתר אינטרנט מוצגת גם הסטטיסטיקה של הקורס.
לפני כעשור, היו מרצים שמשכו את מתן הציונים במשך חודש ויותר. כיום, אבוי למרצה שאינו מוסר את ציוני המבחנים עד שבועיים ועבודות עד שלושה שבועות מהמסירה. לתקנה הזו היה חלק נכבד בשיקולים שלי לעבור לשיטת מבחנים אמריקאים, שלכתיבתם אמנם דרוש לא מעט זמן, אך הבדיקה נערכת על ידי מחשב. כלומר ציוני המבחן מתקבלים תוך דקות ספורות. הזנת דפי התשובות למחשב היא באחריות יחידת ההוראה, המרצה מקבל במהרה גם סטטיסטיקה ויכול לתת הוראה על ביטול שאלות בעייתיות מסויימות, פקטור וכיוצא בזה.
לגבי עבודות 'המצאתי' שיטה מתְחכֶּמֶת שתעקוף את התקנה החד-סיטרית הארורה הזו שחלה על המרצים. והרי ההמצאה: קבעתי שני מועדים למסירת העבודות – האחת שלושה שבועות לאחר סיום הקורס והשנייה עד לאחר 80 יום מסיום הקורס. מי שהתחנן, קיבל ההארכה של שבוע נוסף וזהו. מי שלא מסר מעבר לכך נכשל בקורס. במועד הראשון קיים צדק – עד שלושה שבועות בדיקה, תמורת שלושה שבועות של כתיבת העבודה על ידי הסטודנט. בל תשכחו שהסטודנט כבר העביר הרצאה סמינריונית בנושא העבודה, שאליה כבר עמדו לרשותו לפחות 8 שבועות. בכל שנה היה סטודנט חרוץ שמסר את העבודה בכתב עם ההרצאה. אינני חושב שסטודנט כזה הוא חנון. להיפך, זהו סטודנט יעיל שמתפנה לעינוגי חופש במקום לשקוע במלחמה אינסופית לסיים את חובותיו.
לסטודנטים נאמר שמי שחייב קבלת הציון בקורס כדי להכריע קבלה לאוניברסיטה אחרת, קבלה לתואר נוסף, או להעלאת סיכויים בדיוני וועדת המלגות לקבלת מלגה לשנה הבאה - שיגיש את העבודה במועד א'.
ולמי שאינו זקוק לציון לצרכים כאלה, יש אפשרות למשוך את תאריך הגשת העבודה עד למועד ב'. אלא מאי? עליה וקוץ בה . הבהרתי לסטודנטים שבעצם מסירת העבודה במועד ב', אני מסיר מעצמי חובת בדיקת שלושת השבועות. אני מתחייב רק למסור את הציון לפני תחילת שנת הלימודים הבאה. פייר או לא? מי שבחר באופציית הזהב של דחיית כתיבת העבודה למועד ב' הנדיב, שלא ילין. רוצה, שיואיל הסטודנט להתאמץ כמוני. גם לי לא פחות חובות אחרות, אם לא יותר, מאשר לסטודנטים.
כמו בזמן לימודי, ניתנת האפשרות לסטודנטים לערער על תוצאות המבחן או העבודה עד למועד מסוים. לאחר מכן ניתן להשמיד את מחברות הבחינות או את העבודות. אישית שמרתי את כל העבודות לדורותיהן, שקיבלו ציון גבוה מתשעים – למוזיאון הפרטי שלי. התלמיד המערער מקבל זכות לעיין במחברת הבחינה או בעבודה למשך חצי שעה תחת פיקוח של משגיח, לפני פגישת הערעור עם המרצה. כמובן ששיטת הבחינות האמריקאיות מייתרת את אופציית הערעור,
אז מה השתנה כיום מאז? בתקופת לימודי, הסטודנטים חששו לערער, אלא אם כן היו בטוחים בוודאות בטעותו של המרצה. מדוע? כי על פי התקנון הציון עשוי להשתנות גם לרעה. לעיתים רבות בודק הבחינות מבחין בדברים שלא הבחין בלחץ בדיקה של 200 מחברות אחת אחר השנייה. 'עייפות החומר' של הבודק עשויה לא פעם לפעול דווקא לטובת הסטודנט. לכן, אף פעם לא ערערתי כסטודנט על ציוני המבחנים והעבודות. ידעתי שאני עלול לצאת בשן ועין מהערעור.
כיום, משום מה, יד הסטודנטים קלה על ההדק בהגשת ערעורים. האם זה משום שכיום המרצים רחמנים בני רחמנים הם? ואולי יש כאלה שמוסיפים שתיים שלוש נקודות, רק כדי להיפטר מהטרדה הזו. ברור מדוע סטודנטים מערערים כיום באופן כמעט אוטומטי, כשהם מאמינים (מנסיון קודמיהם) שאין מה להפסיד, מקסימום יישאר הציון כשהיה.
אבל אצלי זה לא עובד ככה. הסטודנט המערער יכול גם להפסיד ולצאת בציון נמוך יותר. אני לא סובל גישה אופורטיוניסטית של ערעורי בחינות. גם הזמן שלי יקר ואינני רוצה לבזבזו על עשרות ערעורי שווא.
זכורים לי זוג סטודנטים לתואר שני, היא והוא שהם גם זוג. הוא הגיש עבודה מצטיינת שעליה קיבל 100. לעומת זאת, העבודה שלה לא הצטיינה בלשון המעטה וקיבלה ברוב רחמיי 84. אז היא פנתה אלי לערער על הציון. כנראה שיגעה אותה ההצלחה של בן זוגה. כנראה היה חשוב לה להראות לו בכל מחיר שגם 'היא שווה משהו'.
לאחר שערכתי בדיקה חוזרת של העבודה, הסברתי שהעבודה שלה מאוד לא ממוקדת, יש ערבוב בין מבוא, שיטות, תוצאות ודיון. וחמש נקודות הורדתי רק בשל שאין בגוף הטקסט מראה מקומות לרשימה הביבליוגרפית. זו דרישה שתמיד ציינתי חשיבותה בפני הסטודנטים לפני ההגשה, אבל מסתבר שיש תמיד כאלה שחוסר מראה מקומות היא 'מחלה'. מה הם חושבים? שאוניברסיטה היא בית ספר תיכון? והוספתי לסטודנטית,“הציון שקיבלת נדיב מאוד ואין מקום בכלל לתוספת, אבל בבדיקה הכללית לא חישבתי נכון את החיסורים שלך בקורס ולכן הציון שלך יורד ב-3 נקודות". בקורס הזה הייתה חובת נוכחות, לאחר מספר שנים שבו הסטודנטים נהגו כבמערב פרוע. כשלא נבחנים ויש רק עבודה, לא מעט מרשים לעצמם להיעדר.
בקורסי חובת נוכחות יש תקנות – ללא אישורי מחלה או מילואים, הסטודנטים רשאים להחסיר עד שני מפגשים שבועיים בסמסטר. על החסרה נוספת הורדתי נקודה מהציון, ושתי נקודות על כל החסרה נוספת עד חמש החסרות. ליותר מכך היו תוצאות קטלניות לסטודנט. אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה 'התחרפנה' הסטודנטית שעירערה. היא התחננה ללא הואיל. עבור הימורים מטופשים משלמים. אני דוגל בתפיסה שאיש סגל אקדמי תפקידו אינו רק להסתפק בהרצאות, וגם אם מדובר באנשים בוגרים שכבר נפרדו מבית ספר תיכון - לא יזיק להם גם קצת חינוך. אוניברסיטה זה לא שוק ולא מקום קבלת מתנות חינם. עם כל הכבוד, אני לא אתן יד לזילות תארים באקדמיה.
כסיפרתי לבן שלי על מקרה הסטודנטית הזו ועל אחרים, הוא הגיב בצחוק שאני 'מרצה מניאק'. עניתי לו בצחוק שלסטודנטים מניאקים מגיע מרצה מניאק. אבל הוא קיבל חינוך טוב, כיום כשגם הוא סטודנט, הוא יודע מה עשויות להיות תוצאות חוסר יושרה ושאר מיני מניפולציות ושטיקים של סטודנטים. עוד תשמעו על כך בפוסט הבא בסדרה.
כשהייתי סטודנט, אף פעם לא ניגשתי למועדי ב', למעט בקורסים שנעדרתי ממועד א' בשל שירות מילואים. הייתה לי מטרה לסיים תואר ראשון בממוצע של 85 לפחות, כדי לחסוך לימודי תואר שני ולגשת למסלול ישיר לדוקטורט. לפיכך, מכל ציון של 85 ומעלה הייתי מרוצה. גם בקורסים שקיבלתי פחות מזה, לא ניגשתי למועד ב', כי קבלת ציון נמוך יותר במועד ב' קובע. מרצים רבים נהגו אז לחבר שאלונים קשים יותר למועדי ב' ולכן לגשת אליהם כשלא ממש נכשלים בקורס הוא הימור. אני זוכר שבקורס מסוים עם מרצה מבולבל (שעשור לאחר מכן קיבל הכרת דימנציה), קורס שדרש שינון של תוצאות עשרות ניסויים לפרטים - קיבלתי במבחן ציון 84. זה הקורס היחיד שבו החלטתי לגשת למועד ב'. למדתי אליו שבוע, אבל כשהגעתי לאולם הבחינות, פרשתי רגע לפני חלוקת דפי הבחינה ורישום מספר תעודת התלמיד שלי. לא היה בי האומץ להמר על ציון 84. כשראיתי את שאלון מועד ב', לא הצטערתי.
בכל לימודי התואר הראשון היה רק קורס אחד שבו הצטערתי שלא ניגשתי למועד ב'. היה זה קורס בכימיה פיזיקלית, שהועבר אז על ידי מרצה גרוע, שהבנתי ממנו את המתמטיקה של החוקים והכללים ופחות את משמעותם. היה זה מרצה שכדי לגוון את חייו המשעממים, הצטרף מספר שנים אחר כך לסיעה שהביאה אותו אל הכנסת. במקום עיסוקיו באוניברסיטה הוא שירת כחבר כנסת עלום ונשכח למשך קדנציה אחת, כי בקדנציה השנייה המפלגה שלו כבר כמעט נעלמה, וזמן קצר לאחר מכן, גם הוא נעלם ממחלת הסרטן שתקפה אותו.
אז בקורס הזה בכימיה פיזיקלית קיבלתי את הציון הנמוך והמביש ביותר בתואר הראשון – 64. הציון הגבוה ביותר בקורס הזה היה 70. רבים שנכשלו נאלצו לגשת למועד ב'. זה הקורס היחיד שהצטערתי על כך לא ניגשתי למועד ב'. כי במועד ב' שאלון המבחן היה זהה לזה שבמועד א'. דבר מאוד לא טיפוסי בכלל ולמרצה זה בפרט. אבל זה היה מבחן אמריקאי זהה בשני המועדים. אם הייתי ניגש למועד ב', הייתי מעלה את הציון ל- 100.
כיום רבים הסטודנטים שאינם מפנימים שלגשת למועד ב' לצורך שיפור ציון שאינו נכשל או נמוך מאוד הוא הימור. כיום בקורסים לתואר ראשון המרצים מעבירים ליחידת ההוראה למשמרת שאלון למועד ב' יחד עם השאלון למועד א'. שאלון זהה איננו מתקבל וליחידת ההוראה גם הזכות להחליף באופן אקראי את השאלונים בין המועדים, כדי למנוע פער מכוון ברמת שני השאלונים. בלימודי תואר שני, רבים הם החוגים שבהם לא מתקיים מועד ב' באף אחד מהקורסים הנלמדים. למרות שזהו הנוהג, במקרים חריגים הסכמתי לבחון במועד ב' מלפנים שורת הדין. אבל את המבחן במועד ב' ערכתי כמבחן בעל פה.
הייתה תלמידה שקבלה במועד א' ציון 64. היא ניגשה למועד ב'. המבחן במועד א' היה שאלון אמריקאי. כאמור לפי תקנון החוג שלנו, לא מתקיימים מועדי ב' לתארים מתקדמים, כפי שמקובל בלימודי תואר ראשון. ובכל זאת נתתי לה הזדמנות למועד ב' לפנים משורת הדין. קיבלה מועד ב' -אבל מבחן בעל פה בנוכחות בוחנת נוספת.
התלמידה הזו קיבלה שאלון אקראי בן שתי שאלות שלכל אחת תת-סעיפים - מבין שאלונים שונים שהכנתי מראש, כמספר הנרשמים למועד ב'. השאלון הספציפי שלה שהוגרל (שהיא בחרה מערימת שאלונים הפוכים) יצא השאלון הקל ביותר מבין כולם. אבל, התלמידה הזו גמגמה ולא ידעה כמעט שום דבר. ניסיתי לעזור לה, לשאול שאלות מנחות בסיסיות, שכל בוגר תואר ראשון אמור לדעת את התשובות. הסתבר שאינה יודעת גם דברים בסיסיים שיודע תלמיד תיכון בביולוגיה. הייתי בהלם. כיצד סיימה בכלל תואר ראשון? איך התקבלה ללימודי תואר שני, שמחייבים תנאי קבלה של ציון 75 לפחות בתואר הראשון?
משהו כנראה 'דפוק' במערכת מתן הציונים: העתקות? ניחושים בבחינות אמריקאיות? טוב לב, או חוות דעת משוחדת של מרצים? ואולי בשל הקונספציה שאני מתעב קשות ומכונה 'אפליה מתקנת' ? (הבחורה ממוצא אתיופי).
ממש אינני יודע את התשובה, כיצד הבחורה הזו הגיעה עד הלום. לאפליות מתקנות אקדיש בהזדמנות פוסט נפרד. יש לי הרבה לומר על עידוד בינוניות בשיטה פסולה זו, שאין לה מקום לדעתי באקדמיה. הישגים אקדמאים צריכים להימדד לפי קריטריונים אקדמאים אובייקטיביים ולא לפי מגזר, עֵדה, מין וגזע. בוודאי אין מקום לאפליה מתקנת בשלב לימודים מתקדם כזה. אני בטוח שיש כאלה שיצא קצפם עלי למקרא דברים אלה, ולכן אקדיש בהזדמנות פוסט מיוחד בנושא זה.
אבל מה התלמידה הזו חושבת לעצמה? שהיא יכולה להגיע למבחן במועד ב' מבלי ללמוד את החומר? לגשת סתם בגלל תקווה שהמרצה ירחם עליה, או שבגלל עיניה היפות המרצה יעלה לה את הציון? האם לכך רחמנא לצלן היא הורגלה?
אז באמת ריחמתי עליה - נתתי ציון 58 שמחק את ציון 64 במועד א'. הבוחנת הנוספת שישבה במבחן חשבה שלא מגיע לה גם ציון 30. אבל ציון 58 הוא ציון נכשל בדיוק כמו 30. לא ראיתי צורך להשפיל את התלמידה.
כאמור תהיתי כיצד קיבלה 64 במועד א' עם הידע כמעט אפס שהפגינה במועד ב'? כנראה בעזרת ניחוש בשאלון האמריקאי. אין לי תשובה אחרת. אבל מי שמצליח לנחש נכון תשובות לשאלון אמריקאי כמו בלוטו, אינו יכול לעשות זאת בבחינה בעל פה, שבה הבוחן יכול לחטט בקרביים של התלמיד. לא לחינם רבים מהנרשמים למועד ב' התחרטו לגשת להזדמנות שניתנה להם.
אולי יהיו מכם אחדים ישאמרו שהתלמידה התרגשה. אני לא חושב כך. ראשית במבחנים האלה אני משתדל מאוד לפתוח את המבחן באווירה רגועה - בכיבוד הנבחנים בקפה ובשוקולד, כדי לשבור את הפורמליות. שנית, גורם ההתרגשות יכול לפעול במידה מסוימת כאשר המבחן תלוי זמן והסטודנט נלחץ ונכנס ל'בלוק'. אבל לא הגבלתי בזמן את המבחן של התלמידה, למרות שרשמית היה צריך להמשך חצי שעה. למעשה, ניסיתי לחלוב ממנה את התשובות במשך שעה ורבע. אבל לצערי לא עזר, כנאמר טבּוּלה ראסה.
לסיכום, מדוע אני מספר כל זאת לסטודנטים בפוסט זה? קודם כל בכדי שיטמיעו כי ציון ערעור או מועד ב' מוחק את הציון של מועד א'. לכן ציון עשוי אמנם לעלות, אבל גם לרדת!
לכן עצה שלי לסטודנטים - אל תיגשו למועד ב' אם אינכם שולטים היטב היטב בחומר ואם לא נכשלתם ממש. גם אל תערערו על הציון של מבחן מועד א' אם אינכם בטוחים שהמרצה טעה. בערעור, הציון עלול לרדת כי המרצה עשוי להבחין בטעויות שלא הבחין בהן קודם. היו לי תלמידים שערערו והציון ירד אפילו ב- 10 נקודות מהציון הקודם. יש סטודנטים שחושבים שאין להם מה להפסיד אם הם מערערים על הציון - זה אולי נכון כאשר מדובר במרצים 'רחמנים בני רחמנים', אבל אצל אחרים כמוני, כאלה שנלחמים נגד זילות תארים אקדמיים -הציון עשוי לרדת ועוד איך.
ולאחר שסיימתי לבחון בעל פה, תקף אותי רעב. ירדתי לאכול משהו בקפיטריה, אבל לא נשאר מה לאכול. הסטודנטים הרעבים רוקנו את הקפיטריה. היה זה יום החופשה האחרון ובעלי הקפיטריה לא ציפו לכל כך הרבה סטודנטים. נשארתי רעב, אבל ראיתי המוני סטודנטים מתרגשים וקלטתי שמתחילה עוד שנת לימודים חדשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן