‏הצגת רשומות עם תוויות מדעי הטבע והרפואה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מדעי הטבע והרפואה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 28 בספטמבר 2023

רפואה מחוייטת (רפואה מותאמת אישית)


לפני 20 שנה נפגשתי עם תורם צרפתי למוסד, שהתלהב מאוד על כך שאני עובד על רפואה מחויטת. "וואו, זאת אומרת שאתה תוכל להגיד לי שתרופה מסוימת תועיל לי ותרופה אחרת לא תועיל לי, אבל כן למישהו אחר"?, הוא שאל. "כן, בדיוק. כמו שחליפה שיתפור לך חייט תתאים לך בדיוק ולא למישהו אחר" עניתי. האמת היא שהתרופות רובן ככולן ניתנות על סמך מיצוע (לפי נגזרת המילה ממוצע) של היעילוּת לכלל האוכלוסייה. ברוב המיקרים אפילו לא מדובר במיצוע לכל האוכלוסיה. אלא רק התאמה ממוצעת לאוכלוסיית הגברים. מדוע? כי אצל הנשים נכנס הפקטור של מחזור הורמונלי משתנה חודשי. אז לחלק מהאוכלוסייה התרופה תועיל מאוד, לחלק תועיל במעט או בכלל לא, וכל השאר באמצע. ומידת היעילות האינדיבידואלית תלויה בעצם בגנטיקה ובביוכימיה של הפרט. כידוע אין הגנטיקה וכל התהליכים הביוכימיים זהים לכל בני האדם. אז התורם הזה תרם למוסד, אם כי אני לא ראיתי פרוטה ממנה.

לשמחתנו התפרסם לפני כעשר שנים מאמר פרי עבודת מחקר במעבדה שלי - מאמר משמעותי בכתב עת מכובד הקשור ברפואה מחויטת. מדובר בטיפול בתרופה חדשה (העובדת במנגנון שונה על מחלות הסרטן מאשר התרופות הקונבנציונליות). התרופה הזו יקרה ועולה עשרות אלפי שקלים לכל טיפול (בסדרת טיפולים) . כיוון שהתרופה הזו לא נמצאת בסל התרופות, רק בעלי אמצעים יכולים להרשות לעצמם לקבל אותה. אלא מה? למחצית מהחולים המקבלים את התרופה היא אינה יעילה מעבר לטווח הקצר.

במחקר שלנו גילינו מדוע מחצית החולים אינם מגיבים לתרופה. הדבר קשור בגנטיקה של החולה. ובעצם, היא קשורה ברמת חלבון מסוים בתאים הסרטניים של החולה. ויותר מכך, הוכחנו שאם מעכבים את החלבון הזה - התאים הסרטניים העמידים חוזרים להיות רגישים לתרופה. עד שיאשרו תרופה (ועובדים על זה) שתעכב את הפעולה של החלבון הבלתי רצוי - ידרשו עוד מספר שנים.

אבל לאור התגלית שלנו, יש כבר השלכה הניתנת ליישום מיידי. כי בבדיקת קטנה שנערכת על תאי הסרטן של החולה במבחנה, ניתן לדעת מראש למי תועיל התרופה הניתנת כיום ולמי לא תועיל (ולכן חבל בכלל לתת אותה למחצית אוכלוסיית החולים שלא יגיבו).

זוהי כבר תועלת מיידית שניתן לקבל כאן ועכשיו. אבל בכלל לא בטוח שכך יהיה. בעצם אני כבר בטוח שכך לא יהיה. מדוע? בשל שמרנות של הרופאים. למרות תוצאת המחקר שחור לבן שלנו, הם מתעקשים שצריך להמשיך ולתת את התרופה לכל מי שכספו בידו (גם למי שלא תועיל) במשך איזה עוד כמה שנים, ולבדוק שאכן כך הדבר. שיש קורלציה של 100% ברמת ביטוי החלבון בחולה לבין עמידות שלו לתרופה. כלומר, הם לא מוכנים להתבסס על כך שאין סיכוי שהתרופה לא תפעל על החולים כאשר ידוע שהתרופה אינה פועלת על התאים הסרטניים של החולים במבחנה.

אלא מה, החולים המסכנים ימשיכו לשלם מכיסם עשרות אלפי שקלים בחודש עד שחלקם ימותו. ובוודאי שלחברות התרופות יש אינטרס שכל החולים ימשיכו לקבל את התרופה הזאת. הן ודאי אינן אוהבות מחקרים כמו אלה שלנו שמפורסמים בכתבי עת רפואיים יוקרתיים. ובהחלט יתכן שהמאמר הזה שלנו נדחה לפני פרסומו על ידי שני כתבי עת רפואיים אחרים, שהעורכים שלהם הם רופאים ולא מדענים. אני אומר יתכן, אבל זה כמעט בטוח. אני יודע את זה מאופי ותוכן תשובות הדחייה שקיבלתי מהעורכים של כתבי העת האלה.

אבל לא סיפרתי לכם את הכל. כפי שכתבתי כבר ברשומה קודמת כאן, גם כל התרופות הכימותראפיות הקונבנציונליות בטיפול נגד הסרטן אינן יעילות לכולם. ולכן נותנים לחולים קוקטייל המשלב כמה תרופות שונות - שלפחות אחת תשפיע. לפעמים אצל חולה אחד תרופה א' וד' לא תהיינה יעילות ואצל חולה שני, תרופה ב' וג' - מיותר לתת אותן. אבל משום שבמתן כל אחת מהן בנפרד יש תופעות לוואי קשות, - מה ההגיון לתת קוקטייל של 4 תרופות כאלה, כאשר רק אחת או שתיים יעשו את העבודה עם פחות תופעות לוואי?

בארה"ב יש חברה פרטית שיש לה בדיקה עבור כל חולה שפונה, כדי שיוכל אחר כך לבוא עם תוצאות הבדיקה לרופא המטפל ולהתנגד לקבל תרופות קשות שלא תשפענה עליו. יותר מכך, למשל לסרטן הרחם יש שני פרוטוקולים אפשריים של תרופות. העלות של הראשון 9,000 דולר לחודש טיפול, לעומת עלות של 24,000 דולר בפרוטוקול השני. בד"כ מתחילים בטיפול אצל נשים עם הפרוטוקול הראשון הזול יותר, ואם הטיפול נכשל, אז ממשיכים עם הפרוטוקול השני (בינתיים תוך כדי הטיפול הראשון עשויות להתפתח עמידויות גם כנגד חלק מהתרופות בטיפול השני). בדיקה של השפעת התרופות השונות על תאי הגידול הסרטני של החולה במבחנה (לפני הטיפול בחולה), עשויה לתת מענה הולם לבעיה הזו ולבחירת הטיפול המועדף, כבר בתחילת הטיפול.

אז עוד בשנת 1999 פיתחנו בדיקה ייחודית למטרה הזו. פנינו אז למשרד הבריאות והוא אישר אותה. הבדיקה קיבלה אפילו קוד בדיקה שמספרה 88334.

חישוב עלות הבדיקה דאז לפני אישורה על ידי משרד הבריאות, הראה שבדיקה אחת לחולה עולה לנו 580 ש"ח. אבל משרד הבריאות אישר לבדיקה רק סכום של 510 ש"ח. ומי אמור לספוג את ההפרש? ומה אם איזושהי ביקורת לא עבדה כראוי וצריך לחזור עליה פעם שניה? ומדוע שאני אקצה עובד מעבדה שאני מעסיק אותו מקרן מחקר פרטית כדי לעשות בדיקות רוטיניות כלל ארציות?

אז בתמיכת מוסד רפואי, פניתי אל האגודה למלחמה בסרטן בבקשה למענק עבור שנתיים מימון של תקן עובד מעבדה - עד שהבדיקה תוכיח את עצמה ויוקצו תקנים קבועים לבדיקות כלל ארציות. אך האגודה דחתה את הבקשה לטובת מה שנראה להם לטובות יותר להשקעה.

אבל מה ששבר את גב הגמל הייתה למעשה ההתייחסות של הרופאים עצמם בשטח לבדיקה. הם אמרו שאם או בלי בדיקה, הם ימשיכו לתת את אותם פרוטוקולים ארציים לטיפול בכל חולה. הם לא יזוזו מפרוטוקולים ארציים, שנקבעו על ידי משרד הבריאות. כששאלתי את הרופאים האלה, אבל תגידו - מה ההיגיון שתגרמו סבל לחולה בתופעות לוואי על תרופות שבדיקה מעבדתית ספציפית אחת מראה שלא תהיינה יעילות? והם ענו, גם עם בדיקת המבחנה שלך תראה שתרופות מסוימות כן מאוד יעילות לחולה - מניין לך שהן תהיינה יעילות גם בגוף? עניתי שזה נכון, אבל תרופות שלא עובדות על תאים סרטניים של חולה במבחנה - בוודאי לא תעבודנה בגוף. וכי הם יודעים כיום שכל התרופות שהם מאביסים את החולים באופן עיוור - יעילים?

ראו, אפילו הנפקנו טפסי בקשה לבדיקה למילוי על ידי הרופאים. כי הנהלת בית החולים בירושלים הייתה דווקא בעד. הרי אחד מהם לדוגמה (עבור לוקמיה חריפה):


ואת הסוף אתם וודאי מנחשים. הבדיקה אושרה על ידי משרד הבריאות ועל ידי הנהלת המוסד הרפואי, אבל הרופאים בשטח לא שיתפו פעולה ביישום תוצאות הבדיקה. כדברי הפתגם "השמרנות הורגת".

רפואה מחויטת היא העתיד. יש מדינות בעולם שמשקיעות על פיתוחה ויישומה הון עתק. רק עדיין לא מדינת ישראל ורופאיה ברפואה הציבורית*.

ללא לחץ ציבורי - שום דבר לא יזוז בעניין. אז מה נותר למעבדה כמו שלנו לעשות? למכור את הטכנולוגיה לגויים?

ולסיום, מעשה שהיה כך היה. במחקר פרה-קליני במעבדה שלנו עבדנו בשיתוף פעולה עם חברה יפנית ומצאנו שאחת מהנוסחאות החומרים שהם פיתחו, יכולה לשמש כתרופה מאוד יעילה לעיכוב התפתחות עמידות רב-תרופתית טיפוסית במהלך הטיפולים הכימותראפיים. עמידות שתארתי ברשומה הקודמת כאן. התרופה הזו שיעילותה הוכחה בטיפול פרה-קליני (כולל בחיות), צריכה לעבור ארבעה שלבים של ניסויים קליניים בחולים (במימון עתק של חברת תרופות, שצריכה להשקיע בפיתוח כזה מאות מיליוני, אם לא למעלה ממיליארד, דולר לביצוע כל השלבים הנדרשים בניסויים קליניים, עד שיאושרו סופית למתן לחולים על ידי רשות התרופות האמריקאית - ה FDA ועל ידי רשויות הבריאות של המדינות).

אז בוקר אחד התייצב במשרדי הדיקן של פקולטה מסויימת באוניברסיטה. הבת שלו חולה קשה, כבר לא מגיבה יותר לתרופות ועומדת למות. הוא שמע על התרופה החדשה שגילינו ושעדיין לא עברה את כל שלבי הניסויים הקליניים והאישור לשימוש קליני, והוא מתחנן שאתן לו את התרופה הזו כדי שהוא עצמו יזריק אותה לבת באופן מחתרתי, מבלי לשתף לכאורה את הרופאים באופן רשמי.

כמובן שסירבתי. זהו מעשה פלילי לכל דבר, שעשוי להביא למאסר רב שנים של שנינו. ומה אומר לי כתגובה האב המיואש? "אז תראה לי איפוא התרופה במקרר, אני אפרוץ למעבדה שלך בלילה ואתן את התרופה לבת שלי ללא ידיעתך". אלוהים ישמור, עד לאן מוכן דיקן פקולטה מכובד להיגרר במחשבה שאולי כך יציל את חייה של הבת שלו. עם כל הצער, אני לא מוכן להיגרר למעשים פליליים שכאלה. וכי מישהו מכם היה מוכן להפר את האתיקה הרפואית ואת החוק, כדי לעשות זאת?

* עידכון: ברפואה הפרטית כיום קיימת מעבדה שמבצעת בדיקת חיזוי יעילות טיפולים כימותראפיים (אם כי בטכניקה אחרת) - כ-20 שנה מאוחר יותר, לאחר שהצעתי אותה כרוטינה ציבורית למשרד הבריאות. אבל בעוד שהבדיקה שהצעתי הייתה אמורה לתת תשובה לגבי חיזוי הפרוטוקול התרופתי היעיל ביותר כנגד תאי הגידול הסרטני הספציפי של החולה - 3 ימים בלבד מלקיחת הביופסיה שאיבחנה את סוג הסרטן. בבדיקה הפרטית כיום מתקבלת תשובה בין 6 ל-8 שבועות, שזהו זמן נצח להשתוללות של גידול סרטני. כי לצורך ביצוע הבדיקה הנוכחית באופן פרטי - צריך להמתין 3-4 שבועות לתור עבור ביופסיה ועוד 3-4 שבועות עד לקבלת התשובה של הבדיקה  עצמה. כמובן שהעלות ברפואה הפרטית גבוהה בשני סדרי גודל מעלות הבדיקה שהצעתי ואושרה על ידי משרד הבריאות ולא יצאה למעשה לפועל ברפואה הציבורית. במקרה האחרון, כל מאובחני סרטן ברפואה הציבורית היו מקבלים תוך 3 ימים חיזוי לטיפול המוצלח ביותר כנגד הסרטן שלהם (יחד עם קבלת תוצאות הביופסיה שאישרו שמדובר בממאירות) - כלומר, גם בעלות נמוכה בהרבה מזו הפרטית ובזמן משמעותי קצר יותר.

ככה זה במדינת ישראל שיש לה העדפות תקציביות שונות (שאין צורך לפרט, כי כולם יודעים מהן). 
.I rest my case

רשומה זו היא מהדורה מעודכנת במסגרת הרשומות האבודות.



יום שישי, 1 בספטמבר 2023

החוכמה של הסרטן והטיפשות שלנו

עוד מסדרת הרשומות האבודות .

רבים הם האנשים שלא מעזים לומר את השם סרטן. הם קוראים לו "המחלה" או "מחלה קשה", ומי שחלילה מבשרים לו על שחלה בסרטן, בדרך כלל כבר רואה חוזה חתום. כמו אסיר המרצה מאסר עולם שקצבו את עונשו, כך החולה מרגיש שקצבו את חייו. החולה כשמבשרים לו, נכנס לשלבים פסיכולוגיים של בכי ודיכאון, לעתים לשלב הכחשה, שלב של ביטחון שינצח את המחלה (שהוא שלב טוב) ולעתים שלב השלמה.


שימו לב. החולים ומשפחותיהם קוראים לסרטן מחלה וכאן יש טעות יסודית. הסרטן אינו מחלה, אלא רשימה ארוכה של מחלות שונות זו מזו. כן, הסרטן אינו מחלה אחת ויחידה חשוכת מרפא. כל סוג של סרטן הוא מחלה ייחודית אחרת. למשל, אפילו לא כל סרטן ריאה הוא אותו סוג סרטן. הדבר תלוי במקור של התאים הסוררים שיצאו משליטה. בסרטן ריאה יש לפחות שני סוגים עיקריים, שמקורם בתאים נורמליים שונים ש'השתגעו'. כל סוג הוא מחלה אחרת, עם דרכי טיפול שונות, עם סיכוי החלמה שונים, עם קצב התקדמות שונה של המחלה.

כך גם סרטן דם כולל בעצם הרבה סוגים של סרטני דם: לוקמיות, לימפומות, מילומות ועוד. כנ"ל יש מספר לא מבוטל של לוקמיות מסוגים שונים. כל אחת מקורה בתא דם מסוג אחר שיצא משליטה ובקרה. יש לוקמיות חריפות ויש לוקמיות כרוניות. כל סרטן כזה הוא מחלה שונה לחלוטין, מהלך מחלה שונה, ממאירות שונה ובהתאם משך חיים ממוצע שונה של החולה, סוג טיפול שונה, וסיכויי החלמה שונים - החלמה שעשויה להיות חלקית ובימינו אפילו מלאה.

למשל, כיום בסרטני דם בילדים - סיכוי ההחלמה המלאה הוא כ-80%. זהו אחוז גבוה בהחלט, שהוא גבוה בהרבה מהסיכוי להרפא לפני כעשרים שנה. זאת כתוצאה מהתקדמות במדע והמחקר, שמובילה לפיתוח טיפולים טובים וממוקדים יותר.

לפי האתר הרשמי של איגוד רופאי הציבור, בישראל שיעור מקרי הסרטן הוא מבין הגבוהים בעולם (מקום 45 מתוך 50). ועם זאת שיעור התמותה הממוצע לפי נתוני ה- OECD הוא מהנמוכים בעולם. הדבר נובע כפי הנראה ממערכת אבחון מוקדם וטיפולים חדשניים מתקדמים בהשוואה לשאר מדינות העולם. 


לפי נתוני האגודה למלחמה בסרטן לשנת 2022, בישראל חיים כ- 200 אלף חולי סרטן, ובכל שנה מאובחנים  כ- 30 אלף חולים חדשים ומתים כ- 11 אלף חולים. 27% ממקרי הסרטן נגרמים כתוצאה מעישון ומשתיית אלכוהול. לפי הערכה כ-50% מהמיקרים ניתנים למניעה על ידי אסטרטגיות מניעה ואבחון מוקדם.
על פי נתוני משרד הבריאות, שיעורי ההישרדות מסרטן כעבור חמש שנים עומדים בארץ על 67% בקרב הנשים ו־63% בקרב הגברים. אחוז התמותה הגבוה ביותר הוא בקרב גברים ערבים.

סרטן הוא סיבת המוות העיקרית בישראל כבר קרוב לעשרים שנה, אך לא בהכרח כתוצאה מהגדלת התמותה מסרטן, אלא כתוצאה מהפחתת התמותה ממחלות לב.

ישנה עליה במספר מקרי סרטן השד (הסרטן הנפוץ ביותר בנשים). לפני כשני עשורים חלתה במחלה אחת מ-11 נשים במהלך חייה. כיום הסיכוי עלה לאחת מכל 8 נשים (לפי הסטטיסטיקה האופטימית) ויש האומרים אחת לכל ארבע נשים תחלה במשך חייה. רוב הנשים חולות במחלה לאחר גיל שישים.

ובכלל במחלות הסרטן על כל סוגיהן יחלו שניים מכל חמישה גברים במשך חייהם, ואחת מכל שלוש נשים (סיכוי גבוה יותר לגברים).

כל אחד מאיתנו צריך להיות ערני ולשים לב לשינויים שיכולים להיות סימן לגידול סרטני. מדובר בסימנים כמו גוש חשוד, שיעול שאינו עובר, ירידה בלתי מוסברת במשקל, טיפת דם בשתן, דם מהאף,פצע שאינו מחלים, זיעה קרה בשינה ועוד סימנים מחשידים נוספים כאן.

***

כל כך הרבה מחקר מושקע בפיתוחים לריפוי הסרטן, אז מדוע בעצם עדיין לא מוגר? הסיבה לכך שוב נובעת מכך שהסרטן הוא בעצם כינוי כוללני לכל כך הרבה מחלות שונות לחלוטין. ומכיוון שמדובר במספר רב של מחלות, לכל אחת עשויה להיות דרך טיפול אחרת. בשיחות פְּנים של אונקולוגים (רופאים המטפלים במחלות הסרטן) בינם לבין עצמם, ניתן לשמוע לא אחת את המשפט: "אם כבר לחלות בסרטן, צריך מזל באיזה סרטן". למשל סרטן הלבלב הוא סרטן קשה שעדיין אין לו מרפא ומשך חיי החולה מוגבל, לעומת זאת לסרטן התירואיד יש מרפא (החלמה מלאה) בכ-95% מהמקרים.

אז מדוע כולם קוראים לכל כך הרבה מחלות שונות במילה הכוללת סרטן? הסיבה לכך היא קיום מכנה משותף אחד - אובדן הבקרה על קצב חלוקת התאים הסרטניים. לפיכך המחלה מתפשטת ללא טיפול. עד כאן המכנה המשותף, ומכאן כל מחלה נוהגת אחרת.

הטיפול הקלאסי שמכוּנֶה כימותרפיה (בשל מתן תרופות כימיות) הוא קוקטייל של מספר חומרים כימיים מקבוצות שונות, שהמשותף להם הוא פגיעה בתאים שמתחלקים. תאים שמתחלקים מהר כמו תאים סרטניים יפגעו לפיכך יותר מאשר תאים נורמליים שמתחלקים בדרך כלל לאט יותר. אבל לא כל התאים הנורמליים מתחלקים לאט. למשל, תאי מח עצם (שמייצרים את תאי הדם האדומים והלבנים השונים) וכן תאי המעי הנורמליים ושורשי השיער מתחלקים גם הם מהר יחסית - לכן כימותרפיה פוגעת גם בהם. ומכאן נובעות תופעות הלוואי של הכימותרפיה: חשיפה מוגברת למחלות זיהומיות, בחילות והקאות, ונשירת שיער. הטיפול הכימותרפי בנוי כך שמינון התרופות יפגע יותר בתאי הסרטן, אך לא ניתן להמנע מתופעות הלוואי.

מדוע מטפלים בקוקטייל של מספר תרופות כימיות שונות ולא בתרופה אחת? הסיבה לכך נובעת מ"החוכמה של הגידולים הסרטניים". החוכמה הזו מתבטאת בכך שחלק מתאי הסרטן מפתחים עמידות לטיפולים. התאים הסרטניים האלה מפתחים מנגנונים מתוחכמים המגֵנים עליהם בפני הטיפולים הכימיים. למעשה חלק מהתאים הנורמליים כבר מצויידים מראש במנגנוני עמידות. לכן, כל סוגי הסרטן המתפתחים מתאים נורמליים עמידים שכאלה, יהיו עמידים מראש לטיפולים כימותרפיים. למעשה כמחצית מסוגי הגידולים הסרטניים עמידים ביותר לטיפולים כימיים ולכן מראש כימותרפיה אינה יעילה עבורם. בסוגי סרטן אלה ניתן לטפל רק על ידי הסרה כירורגית והקרנות.

אבל גם חלק ניכר מ- 50% הגידולים הנותרים, שמגיבים בתחילה מצוין לטיפול הכימי - לצערנו מפתחים עמידות מאוחרת לטיפול הזה. לכן מטפלים בקוקטייל של מספר חומרים כימיים מקבוצות שונות (ומנגנוני פעולה שונים), כדי להקטין את הסיכוי שהגידול ירכוש עמידות לטיפול רב-תרופתי. תא סרטני המטופל בתרופה אחת בלבד עשוי לרכוש במהרה עמידות אליה. רכישת עמידות למספר תרופות שונות במקביל - סיכוייה קטנים יותר, בתקווה למגר את הגידול לפני שתתפתח עמידות כוללת לכלל התרופות.

אבולוציה של עמידות תרופתית בגידולים סרטניים

בגידול הסרטני, התאים (בירוק) רגישים בתחילה לטיפול בכימותרפיה. מעט תאים (באדום) עמידים או מפתחים מנגנוני עמידות לטיפול. לאחר כל מחזור טיפול, מתים התאים הרגישים ושורדים התאים העמידים האדומים. הם ממשיכים להתחלק ולהתרבות, והגידול כולו הופך להיות עמיד לטיפול.

אבל למרות זאת, יש סוגים של תאים סרטניים שמפתחים עמידות לקבוצה גדולה של תרופות במקביל. הם עושים את זה בדרכים מאוד מתוחכמות: למשל, הם מכילים על פניהם חלבונים שפועלים כ"משאבות". משאבות המסלקות מהתאים את התרופות שחדרו אליהם ולכן התרופות אינן יכולות להרוג את התאים הסרטניים האלה. הדבר דומה למים החודרים לספינה דרך חור בדופן, אך המים האלה נשאבים אל מחוץ הספינה על ידי משאבה, כך שקצב הוצאת המים מהספינה גבוה יותר מקצב חדירת המים לספינה - לפיכך הספינה לא טובעת. לצערנו מצויות בתאים סרטניים רבים מספר משאבות שונות, שכל אחת יכולה לסלק קבוצה של מספר תרופות כימיות שונות. בחולים שונים, מספר המשאבות ורמת פעילותן בתאים הסרטניים שונה, בהתאם לגנטיקה שלהם. מספר המשאבות עולה גם עם החשיפה לטיפול הכימותרפי עצמו.

מנגנון עמידות רב תרופתית - חלבון משאבה על פני תאים סרטניים

בתמונה ניתן לראות חלבון המשמש כמשאבה - החיצים מסמנים את כיוון השאיבה של התרופות הכימותרפיות מתוך התא הסרטני אל מחוץ לתא.

ברשומות נוספות נראה האם וכיצד ניתן להתגבר על מנגנוני העמידות של תאי הגידול הסרטני לתרופות. נדון גם באפשרות של רפואה מחוייטת - התאמה של סוג הטיפול באופן הטוב ביותר לכל חולה וחולה באופן אישי. טיפול שיותאם לחולה כמו חליפה על ידי חייט.

בנוסף נראה כיצד המדע מפתח טיפולים תרופתיים מוּנְחים וממוקדים - שיפגעו אך ורק בתא סרטני מסוים ולא באף תא נורמלי כלשהו. תרופות אלו מכונות "תרופות ביולוגיות" או תרופות "אימונו-תרפיות" שמעוררות את מערכת החיסון של החולה לפעול כנגד התאים הסרטניים. ניתנים גם טיפולים משולבים של כימותרפיה (טיפולים כימיים) עם תרופות ביולוגיות ו/או תרופות אימונותרפיות.

הטיפולים הביולוגיים והאינונו-תרפיים בשלבי פיתוח ובשלבים שונים של ניסויים קליניים, אך כבר קיימות פריצות דרך משמעותיות. בסוג סרטן דם המכונה לוקמיה מילואידית כרונית מסוג CML - סרטן שהיה חשוך מרפא והחולים שחיו עם טיפול כימותראפי קונבנציונלי 3 שנים בממוצע - חיים כיום כבר למעלה מ-20 שנה, בעזרת נטילה קבועה בפה של נגזרות תרופה מסויימת (שאינן גורמת כמעט לתופעות לוואי) - בדיוק כמו נטילת תרופות על ידי חולים כרוניים בסוכרת, כולסטרול ויתר לחץ דם.

יום חמישי, 29 ביוני 2017

השומן שלנו שווה כסף !


לא פעם חשבתי מחשבות פילוסופיות עמוקות על דברים שעולים לנו כסף לרכוש אותם, עולים לנו כסף אחר כך להפטר מהם ואז מישהו אחר עושה מהם כסף. נכון שזה נשמע מוזר? נשמע, נשמע אבל קורה גם קורה.

מי לא שילם טבין ותקילין עבור משאת חייו, בין אם זו מערכת הישיבה בסלון, או בין אם זה מקרר, מכונת כביסה, או מדיח כלים.... עד שלבסוף הם מתיישנים ומוחלפים בפריטים חדשים. וכשזה קורה, אנחנו משלמים פעמיים - קודם על הקנייה, ההובלה וההתקנה ואחר כך לסבלים, שמפנים מקום בבית עבור הרכישה החדשה. והם הסבלים, בדרך כלל מרוויחים פעמיים - כי הם מוכרים את הטובין ליד שניה.

לפני שנים מספר כשהייתי בוועד הבית, עמד לו עץ זקן ענק, שנשען על גדר האבן כשהוא חורג אל המדרכה והכביש, מסכן את העוברים ושבים. לא הייתה ברירה, אלא לגדוע אותו. הזמנתי מספר חברות המתמחות בגדיעה או עקירה של עצים, כדי לקבל הצעת מחיר ולגדום את העץ במהרה. להפתעתי גיליתי כי לא ניתן לעקור עצים בארצנו, ללא קבלת רשיון מהעיריה. ראשית היה צורך למלא טופס בקשה רשמי, לשלם אגרה של כמה מאות שקלים ולהמתין לפקח עירייה שיגיע כדי לאשר או שלא לאשר את העקירה. לכשהגיע ההיתר הנכסף, שילמנו עוד מספר מאות שקלים לחברה עבור גידום העץ. החברה שביצעה את העבודה, גדמה את העץ ואחר כך ניסרה אותו לפיסות שנארזו בחבילות. מסתבר שהם מרוויחים פעמיים, ראשית מאיתנו עבור העקירה והסילוק ופעם שנייה עבור מכירת העץ למטרות הסקה או אחרות.



לא הייתי מבלבל את המוח בסיפורים האלה, לולא היה הדבר דומה בעסקי השומן. השומן שאנו צוברים בגופנו בכסף רב - עולה לנו בעגמת נפש. ואז יש כאלה שנשברים ופונים לרופא פלסטיקאי, לשאיבת שומן. כלומר, עולה כסף רב להפטר מהשומן שהוא עצמו עלה לבעל המשמנים כסף רב לצבור אותו. כך היה עד לאחרונה, כשעודפי השומן השאוב היו נזרקים לאשפה ואלה היו משמשים מאכל תאווה לחתולים (הרי הכל וודאי יודעים מה עושים החתולים בפחי זבל).

לא עוד גבירותיי ורבותיי - היום השומן שווה כסף. כן, כן - מישהו עושה ממנו כסף. אני כבר מדמיין את הקורא שמרים גבה ואומר שאין סיכוי כי מישהו בכלל ירצה את הדבר המגעיל והנאלח הזה. אז זהו שכן - השומן שלך שווה כסף, כי הוא מכיל תאי גזע ! - אותם תאים פרימיטיביים שנמצאים ברקמות של גופנו ומחדשים אותן בעת הצורך. 


תאי גזע

תאי הגזע יודעים לחדש את עצמם על ידי חלוקה. אך אלה תאים רבי יכולת, כי הם מסוגלים לשוב ולהתרבות או להתמיין לסוגי תאים שונים. בהתמיינות של תאי הגזע האלה, ניתן לקבל רקמת עצם, סחוס, שריר ,עצב ושומן כמובן. הכול בהתאם להרכבי חומרים שונים שבהם מזינים את תאי הגזע, כאשר מגלים אותם בצלחות מעבדה. כלומר הרכב מסוים של תוספים לנוזל הגידול של תאי גזע, יגרום להם להפוך לתאי עצם והרכב אחר יגרום להם להפוך לתאי עצב. 

התמיינות תאי גזע מרקמת שומן 

מכאן ברור שניתן לעשות שימוש אדיר בתאי גזע שמבודדים מרקמת שומן, כדי לשקם רקמות ואברים פגומים. אלה ישמשו ברפואת העתיד לשיקום איברים לאחר תאונות, פציעות וחבלות, החל מריפוי שברים מורכבים ועד להחזרת תנועה ותחושה של אברים משותקים. הן לשחזור רקמת לבלב יוצרת אינסולין בחולי סוכרת והן לבניית לב ביולוגי חי ופועם אשר יחליף את ליבם הכושל של חולי לב קשים. כל אלה נמצאים כבר היום בשלבי פיתוח ויישום שונים.

שואב שומן

יום שישי, 8 ביולי 2016

מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה - סטודנטים שדופקים את עצמם (חלק ה')


עירעורים ומועדי ב'

לעיתים אני חושב עד כמה שונים הסטודנטים מתקופת לימודי מהסטודנטים של היום. אז כמו היום, לאחר שפורסמו הציונים, ניתנה תקופה של ערעורים על הציונים וכמובן האפשרות לגשת למועד ב' (לפחות בלימודי תואר ראשון, כי רבים החוגים שלא מתקיים מועד ב' בכלל בלימודי תואר שני ושלישי).

בתקופת לימודי, הסטודנטים התגודדו מול לוחות המודעות על רשימות ארוכות מודפסות. עמודות של ציונים מול עמודות מספרי תעודות זהות. וכיום התלמיד מקבל מסרון לטלפון שלו המודיע על הציון. באתר אינטרנט מוצגת גם הסטטיסטיקה של הקורס. 


לפני כעשור, היו מרצים שמשכו את מתן הציונים במשך חודש ויותר. כיום, אבוי למרצה שאינו מוסר את ציוני המבחנים עד שבועיים ועבודות עד שלושה שבועות מהמסירה. לתקנה הזו היה חלק נכבד בשיקולים שלי לעבור לשיטת מבחנים אמריקאים, שלכתיבתם אמנם דרוש לא מעט זמן, אך הבדיקה נערכת על ידי מחשב. כלומר ציוני המבחן מתקבלים תוך דקות ספורות. הזנת דפי התשובות למחשב היא באחריות יחידת ההוראה, המרצה מקבל במהרה גם סטטיסטיקה ויכול לתת הוראה על ביטול שאלות בעייתיות מסויימות, פקטור וכיוצא בזה.

לגבי עבודות 'המצאתי' שיטה מתְחכֶּמֶת שתעקוף את התקנה החד-סיטרית הארורה הזו שחלה על המרצים. והרי ההמצאה: קבעתי שני מועדים למסירת העבודות – האחת שלושה שבועות לאחר סיום הקורס והשנייה עד לאחר 80 יום מסיום הקורס. מי שהתחנן, קיבל ההארכה של שבוע נוסף וזהו. מי שלא מסר מעבר לכך נכשל בקורס. במועד הראשון קיים צדק – עד שלושה שבועות בדיקה, תמורת שלושה שבועות של כתיבת העבודה על ידי הסטודנט. בל תשכחו שהסטודנט כבר העביר הרצאה סמינריונית בנושא העבודה, שאליה כבר עמדו לרשותו לפחות 8 שבועות. בכל שנה היה סטודנט חרוץ שמסר את העבודה בכתב עם ההרצאה. אינני חושב שסטודנט כזה הוא חנון. להיפך, זהו סטודנט יעיל שמתפנה לעינוגי חופש במקום לשקוע במלחמה אינסופית לסיים את חובותיו.


לסטודנטים נאמר שמי שחייב קבלת הציון בקורס כדי להכריע קבלה לאוניברסיטה אחרת, קבלה לתואר נוסף, או להעלאת סיכויים בדיוני וועדת המלגות לקבלת מלגה לשנה הבאה - שיגיש את העבודה במועד א'. 
ולמי שאינו זקוק לציון לצרכים כאלה, יש אפשרות למשוך את תאריך הגשת העבודה עד למועד ב'. אלא מאי? עליה וקוץ בה . הבהרתי לסטודנטים שבעצם מסירת העבודה במועד ב', אני מסיר מעצמי חובת בדיקת שלושת השבועות. אני מתחייב רק למסור את הציון לפני תחילת שנת הלימודים הבאה. פייר או לא? מי שבחר באופציית הזהב של דחיית כתיבת העבודה למועד ב' הנדיב, שלא ילין. רוצה, שיואיל הסטודנט להתאמץ כמוני. גם לי לא פחות חובות אחרות, אם לא יותר, מאשר לסטודנטים.

כמו בזמן לימודי, ניתנת האפשרות לסטודנטים לערער על תוצאות המבחן או העבודה עד למועד מסוים. לאחר מכן ניתן להשמיד את מחברות הבחינות או את העבודות. אישית שמרתי את כל העבודות לדורותיהן, שקיבלו ציון גבוה מתשעים – למוזיאון הפרטי שלי. התלמיד המערער מקבל זכות לעיין במחברת הבחינה או בעבודה למשך חצי שעה תחת פיקוח של משגיח, לפני פגישת הערעור עם המרצה. כמובן ששיטת הבחינות האמריקאיות מייתרת את אופציית הערעור,

אז מה השתנה כיום מאז? בתקופת לימודי, הסטודנטים חששו לערער, אלא אם כן היו בטוחים בוודאות בטעותו של המרצה. מדוע? כי על פי התקנון הציון עשוי להשתנות גם לרעה. לעיתים רבות בודק הבחינות מבחין בדברים שלא הבחין בלחץ בדיקה של 200 מחברות אחת אחר השנייה. 'עייפות החומר' של הבודק עשויה לא פעם לפעול דווקא לטובת הסטודנט. לכן, אף פעם לא ערערתי כסטודנט על ציוני המבחנים והעבודות. ידעתי שאני עלול לצאת בשן ועין מהערעור.

כיום, משום מה, יד הסטודנטים קלה על ההדק בהגשת ערעורים. האם זה משום שכיום המרצים רחמנים בני רחמנים הם? ואולי יש כאלה שמוסיפים שתיים שלוש נקודות, רק כדי להיפטר מהטרדה הזו. ברור מדוע סטודנטים מערערים כיום באופן כמעט אוטומטי, כשהם מאמינים (מנסיון קודמיהם) שאין מה להפסיד, מקסימום יישאר הציון כשהיה.

אבל אצלי זה לא עובד ככה. הסטודנט המערער יכול גם להפסיד ולצאת בציון נמוך יותר. אני לא סובל גישה אופורטיוניסטית של ערעורי בחינות. גם הזמן שלי יקר ואינני רוצה לבזבזו על עשרות ערעורי שווא.

זכורים לי זוג סטודנטים לתואר שני, היא והוא שהם גם זוג. הוא הגיש עבודה מצטיינת שעליה קיבל 100. לעומת זאת, העבודה שלה לא הצטיינה בלשון המעטה וקיבלה ברוב רחמיי 84. אז היא פנתה אלי לערער על הציון. כנראה שיגעה אותה ההצלחה של בן זוגה. כנראה היה חשוב לה להראות לו בכל מחיר שגם 'היא שווה משהו'. 


לאחר שערכתי בדיקה חוזרת של העבודה, הסברתי שהעבודה שלה מאוד לא ממוקדת, יש ערבוב בין מבוא, שיטות, תוצאות ודיון.  וחמש נקודות הורדתי רק בשל שאין בגוף הטקסט מראה מקומות לרשימה הביבליוגרפית. זו דרישה שתמיד ציינתי חשיבותה בפני הסטודנטים לפני ההגשה, אבל מסתבר שיש תמיד כאלה שחוסר מראה מקומות היא 'מחלה'. מה הם חושבים? שאוניברסיטה היא בית ספר תיכון? והוספתי לסטודנטית,“הציון שקיבלת נדיב מאוד ואין מקום בכלל לתוספת, אבל בבדיקה הכללית לא חישבתי נכון את החיסורים שלך בקורס ולכן הציון שלך יורד ב-3 נקודות". בקורס הזה הייתה חובת נוכחות, לאחר מספר שנים שבו הסטודנטים נהגו כבמערב פרוע. כשלא נבחנים ויש רק עבודה, לא מעט מרשים לעצמם להיעדר.

בקורסי חובת נוכחות יש תקנות – ללא אישורי מחלה או מילואים, הסטודנטים רשאים להחסיר עד שני מפגשים שבועיים בסמסטר. על החסרה נוספת הורדתי נקודה מהציון, ושתי נקודות על כל החסרה נוספת עד חמש החסרות. ליותר מכך היו תוצאות קטלניות לסטודנט. אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה 'התחרפנה' הסטודנטית שעירערה. היא התחננה ללא הואיל. עבור הימורים מטופשים משלמים. אני דוגל בתפיסה שאיש סגל אקדמי תפקידו אינו רק להסתפק בהרצאות, וגם אם מדובר באנשים בוגרים שכבר נפרדו מבית ספר תיכון - לא יזיק להם גם קצת חינוך. אוניברסיטה זה לא שוק ולא מקום קבלת מתנות חינם.  עם כל הכבוד, אני לא אתן יד לזילות תארים באקדמיה.

כסיפרתי לבן שלי על מקרה הסטודנטית הזו ועל אחרים, הוא הגיב בצחוק שאני 'מרצה מניאק'. עניתי לו בצחוק שלסטודנטים מניאקים מגיע מרצה מניאק. אבל הוא קיבל חינוך טוב, כיום כשגם הוא סטודנט, הוא יודע מה עשויות להיות תוצאות חוסר יושרה ושאר מיני מניפולציות ושטיקים של סטודנטים. עוד תשמעו על כך בפוסט הבא בסדרה.

כשהייתי סטודנט, אף פעם לא ניגשתי למועדי ב', למעט בקורסים שנעדרתי ממועד א' בשל שירות מילואים. הייתה לי מטרה לסיים תואר ראשון בממוצע של 85 לפחות, כדי לחסוך לימודי תואר שני ולגשת למסלול ישיר לדוקטורט. לפיכך, מכל ציון של 85 ומעלה הייתי מרוצה. גם בקורסים שקיבלתי פחות מזה, לא ניגשתי למועד ב', כי קבלת ציון נמוך יותר במועד ב' קובע. מרצים רבים נהגו אז לחבר שאלונים קשים יותר למועדי ב' ולכן לגשת אליהם כשלא ממש נכשלים בקורס הוא הימור. אני זוכר שבקורס מסוים עם מרצה מבולבל (שעשור לאחר מכן קיבל הכרת דימנציה), קורס שדרש שינון של תוצאות עשרות ניסויים לפרטים - קיבלתי במבחן ציון 84. זה הקורס היחיד שבו החלטתי לגשת למועד ב'. למדתי אליו שבוע, אבל כשהגעתי לאולם הבחינות, פרשתי רגע לפני חלוקת דפי הבחינה ורישום מספר תעודת התלמיד שלי. לא היה בי האומץ להמר על ציון 84. כשראיתי את שאלון מועד ב', לא הצטערתי.

בכל לימודי התואר הראשון היה רק קורס אחד שבו הצטערתי שלא ניגשתי למועד ב'. היה זה קורס בכימיה פיזיקלית, שהועבר אז על ידי מרצה גרוע, שהבנתי ממנו את המתמטיקה של החוקים והכללים ופחות את משמעותם. היה זה מרצה שכדי לגוון את חייו המשעממים, הצטרף מספר שנים אחר כך לסיעה שהביאה אותו אל הכנסת. במקום עיסוקיו באוניברסיטה הוא שירת כחבר כנסת עלום ונשכח למשך קדנציה אחת, כי בקדנציה השנייה המפלגה שלו כבר כמעט נעלמה, וזמן קצר לאחר מכן, גם הוא נעלם ממחלת הסרטן שתקפה אותו.

אז בקורס הזה בכימיה פיזיקלית קיבלתי את הציון הנמוך והמביש ביותר בתואר הראשון – 64. הציון הגבוה ביותר בקורס הזה היה 70. רבים שנכשלו נאלצו לגשת למועד ב'. זה הקורס היחיד שהצטערתי על כך לא ניגשתי למועד ב'. כי במועד ב' שאלון המבחן היה זהה לזה שבמועד א'. דבר מאוד לא טיפוסי בכלל ולמרצה זה בפרט. אבל זה היה מבחן אמריקאי זהה בשני המועדים. אם הייתי ניגש למועד ב', הייתי מעלה את הציון ל- 100.

כיום רבים הסטודנטים שאינם מפנימים שלגשת למועד ב' לצורך שיפור ציון שאינו נכשל או נמוך מאוד הוא הימור. כיום בקורסים לתואר ראשון המרצים מעבירים ליחידת ההוראה למשמרת שאלון למועד ב' יחד עם השאלון למועד א'. שאלון זהה איננו מתקבל וליחידת ההוראה גם הזכות להחליף באופן אקראי את השאלונים בין המועדים, כדי למנוע פער מכוון ברמת שני השאלונים. בלימודי תואר שני, רבים הם החוגים שבהם לא מתקיים מועד ב' באף אחד מהקורסים הנלמדים. למרות שזהו הנוהג, במקרים חריגים הסכמתי לבחון במועד ב' מלפנים שורת הדין. אבל את המבחן במועד ב' ערכתי כמבחן בעל פה.


בשנה הראשונה שבה החלפתי הגשת עבודה במבחן, כמחצית הסטודנטים התאכזבו מהציונים ונרשמו למועד ב', אבל מרביתם לא הופיעו לבחינה. הם התחרטו ברגע האחרון. אבל אלה שניגשו - כמחצית העלו את הציון עד 20 נקודות יותר מאשר הציון במועד א', ואילו למחצית האחרת ירד הציון במידה זו או אחרת.

הייתה תלמידה שקבלה במועד א' ציון 64. היא ניגשה למועד ב'. המבחן במועד א' היה  שאלון אמריקאי. כאמור לפי תקנון החוג שלנו, לא מתקיימים מועדי ב' לתארים מתקדמים, כפי שמקובל בלימודי תואר ראשון. ובכל זאת נתתי לה הזדמנות למועד ב' לפנים משורת הדין. קיבלה מועד ב' -אבל מבחן בעל פה בנוכחות בוחנת נוספת.

התלמידה הזו קיבלה שאלון אקראי בן שתי שאלות שלכל אחת תת-סעיפים - מבין שאלונים שונים שהכנתי מראש, כמספר הנרשמים למועד ב'. השאלון הספציפי שלה שהוגרל (שהיא בחרה מערימת שאלונים הפוכים) יצא השאלון הקל ביותר מבין כולם. אבל, התלמידה הזו גמגמה ולא ידעה כמעט שום דבר. ניסיתי לעזור לה, לשאול שאלות מנחות בסיסיות, שכל בוגר תואר ראשון אמור לדעת את התשובות. הסתבר שאינה יודעת גם דברים בסיסיים שיודע תלמיד תיכון בביולוגיה. הייתי בהלם. כיצד סיימה בכלל תואר ראשון? איך התקבלה ללימודי תואר שני, שמחייבים תנאי קבלה של ציון 75 לפחות בתואר הראשון?

משהו כנראה 'דפוק' במערכת מתן הציונים: העתקות? ניחושים בבחינות אמריקאיות? טוב לב, או חוות דעת משוחדת של מרצים? ואולי בשל הקונספציה שאני מתעב קשות ומכונה 'אפליה מתקנת' ? (הבחורה ממוצא אתיופי).  

ממש אינני יודע את התשובה, כיצד הבחורה הזו הגיעה עד הלום. לאפליות מתקנות אקדיש בהזדמנות פוסט נפרד. יש לי הרבה לומר על עידוד בינוניות בשיטה פסולה זו, שאין לה מקום לדעתי באקדמיה. הישגים אקדמאים צריכים להימדד לפי קריטריונים אקדמאים אובייקטיביים ולא לפי מגזר, עֵדה, מין וגזע. בוודאי אין מקום לאפליה מתקנת בשלב לימודים מתקדם כזה. אני בטוח שיש כאלה שיצא קצפם עלי למקרא דברים אלה, ולכן אקדיש בהזדמנות פוסט מיוחד בנושא זה.

אבל מה התלמידה הזו חושבת לעצמה? שהיא יכולה להגיע למבחן במועד ב' מבלי ללמוד את החומר? לגשת סתם בגלל תקווה שהמרצה ירחם עליה, או שבגלל עיניה היפות המרצה יעלה לה את הציון? האם לכך רחמנא לצלן היא הורגלה? 

אז באמת ריחמתי עליה - נתתי ציון 58 שמחק את ציון 64 במועד א'. הבוחנת הנוספת שישבה במבחן חשבה שלא מגיע לה גם ציון 30. אבל ציון 58 הוא ציון נכשל בדיוק כמו 30. לא ראיתי צורך להשפיל את התלמידה.

כאמור תהיתי 
כיצד קיבלה 64 במועד א' עם הידע כמעט אפס שהפגינה במועד ב'? כנראה בעזרת ניחוש בשאלון האמריקאי. אין לי תשובה אחרת. אבל מי שמצליח לנחש נכון תשובות לשאלון אמריקאי כמו בלוטו, אינו יכול לעשות זאת בבחינה בעל פה, שבה הבוחן יכול לחטט בקרביים של התלמיד. לא לחינם רבים מהנרשמים למועד ב' התחרטו לגשת להזדמנות שניתנה להם.

אולי יהיו מכם אחדים ישאמרו שהתלמידה התרגשה. אני לא חושב כך. ראשית במבחנים האלה אני משתדל מאוד לפתוח את המבחן באווירה רגועה - בכיבוד הנבחנים בקפה ובשוקולד, כדי לשבור את הפורמליות.  שנית, גורם ההתרגשות יכול לפעול במידה מסוימת כאשר המבחן תלוי זמן והסטודנט נלחץ ונכנס ל'בלוק'. אבל לא הגבלתי בזמן את המבחן של התלמידה, למרות שרשמית היה צריך להמשך חצי שעה. למעשה, ניסיתי לחלוב ממנה את התשובות במשך שעה ורבע. אבל לצערי לא עזר, כנאמר טבּוּלה ראסה.

לסיכום, מדוע אני מספר כל זאת לסטודנטים בפוסט זה? קודם כל בכדי שיטמיעו כי  ציון ערעור או מועד ב' מוחק את הציון של מועד א'. לכן ציון עשוי אמנם לעלות, אבל גם לרדת!

לכן עצה שלי לסטודנטים - אל תיגשו למועד ב' אם אינכם שולטים היטב היטב בחומר ואם לא נכשלתם ממש. גם אל תערערו על הציון של מבחן מועד א' אם אינכם בטוחים שהמרצה טעה. בערעור, הציון עלול לרדת כי המרצה עשוי להבחין בטעויות שלא הבחין בהן קודם. היו לי תלמידים שערערו והציון ירד אפילו ב- 10 נקודות מהציון הקודם. יש סטודנטים שחושבים שאין להם מה להפסיד אם הם מערערים על הציון - זה אולי נכון כאשר מדובר במרצים 'רחמנים בני רחמנים', אבל אצל אחרים כמוני, כאלה שנלחמים נגד זילות תארים אקדמיים -הציון עשוי לרדת ועוד איך.



ולאחר שסיימתי לבחון בעל פה, תקף אותי רעב. ירדתי לאכול משהו בקפיטריה, אבל לא נשאר מה לאכול. הסטודנטים הרעבים רוקנו את הקפיטריה. היה זה יום החופשה האחרון ובעלי הקפיטריה לא ציפו לכל כך הרבה סטודנטים. נשארתי רעב, אבל ראיתי המוני סטודנטים מתרגשים וקלטתי שמתחילה עוד שנת לימודים חדשה.





יום רביעי, 6 ביולי 2016

מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה - ניהול זמן ופחד קהל (חלק ד')


ניהול זמן ופחד קהל



בקורס לתלמידי מוסמך שכולל חובת הרצאה סמינריונית, אני נוהג להכין רשימת נושאים משלימים לחומר הנלמד בקורס. מספר הנושאים הייחודיים - כמספר התלמידים המשתתפים. בסיום השיעור הראשון מתבקש כל אחד מהסטודנטים לבחור נושא. ברשימת הנושאים מצוינים גם תאריכי ההרצאות המיועדות. 

כיצד נעשית הבחירה? שמות הנושאים מוקראים לסטודנטים מהרשימה על פי הסדר, ומי שמעונין בנושא מסוים מרים יד. כאשר יותר מאחד רוצה נושא מסויים, בדרך כלל אחד מוותר לשני ואם לא, נערכת הגרלה. לסטודנטים מובהר שכל נושא חייב להינתן במועד מסויים, כך שישתלב בחומר הנלמד. לפיכך בחירת נושא ובהתאם מועד ההגשה מחייב. בהתאם הסטודנטים התבקשו לקחת בחשבון בבחירת הנושא והמועד - שירות מילואים, תאריכי לידה משוערים, או אירוע כלשהו שימנע את ההצגה. לסטודנטים נאמר שבמידה ויווצר מצב שסטודנט לא יוכל להעביר מסיבה כלשהי את הנושא שלו במועד המתאים, עליו נופלת האחריות להחליף נושא עם אחד מהתלמידים האחרים בקורס.

במשך שנים רבות מרבית הסמינרים התנהלו כהלכה ולמעט מיקרים נדירים לא נוצר מצב שסטודנטים הבריזו. גם איכות ההגשה הייתה לרוב טובה מאוד וכולם יצאו נשכרים. על מיקרה הברזה אחד סיפרתי בפוסט הקודם. על סטודנטית שגילתה זמן קצר לפני מועד ההרצאה שלה, שהיא סובלת  'מאפילפסיה'. אני כותב במרכאות, משום שלא הביאה מסמכים המעידים על מצבה הבריאותי ורק ציינה בפני יו"ר ועדת הוראה שמצבה החמיר ולכן היא זקוקה לערוך בדיקות רפואיות (ובפועל לא היו הוכחות). 


סטודנט נוסף שהבריז בשנה אחרת לא הופיע להרצאה שלו בטיעון שבנו הקטן אושפז בבית חולים מספר ימים לפני ההרצאה המיועדת. בינינו, מצב הבן לא היה מאוד אקוטי, ויש גם אימא – יכול היה אותו סטודנט לפנות שעה אחת ולהופיע להרצאה שלו, בהנחה שהמצגת שלו כבר מוכנה והוא אינו מכין אותה בדקה התשעים. וכי הוא לא מש ממיטת בנו לרגע בכל תקופת האישפוז? ושוב אני מדגיש - לא צריכה הייתה להיות שום בעיה להציג אם סיים את ההכנות להרצאה לפני אישפוז הבן (שהיה שלושה ימים לפני מועד ההרצאה). הוא שלח מייל התנצלות בערב לאחר שהבריז ואני ביקשתי שישלח לי במייל חוזר את המצגת. 
וזה מביא לנושא של ניהול זמן על ידי סטודנטים.

בקורס הזה לסטודנטים יש זמן של 8 שבועות לפחות להכין את ההרצאה הסמינריונית שלהם. די והותר זמן לקרוא מספר מאמרים בנושא, ללמוד אותו ולהכין מצגת. אז האם יש סיבה לכך שההרצאה והמצגת אינם מוכנים 3 ימים לפני המועד? כאמור ביקשתי מהסטודנט לראות את המצגת, וגם שבוע לאחר שהבריז לא הייתה מצגת, וזה כבר הקפיץ לי את הפיוזים...

הוא לא הסטודנט היחיד שנתקלתי עם בעיית אירגון זמן. סטודנט אחר שאני זוכר היטב, השתייך לקבוצת סטודנטים מהפקולטה למדעי הטבע בקמפוס גבעת רם, שהשתתפו בקורס שלי הניתן בקמפוס עין כרם בפקולטה לרפואה. הוא בלט בגוף שחום מאוד (ממוצא תימני) עם שיער מוחלק ומחומצן. שיער שחזר לקדמותו לאחר חופשת הפסח, ובתחילה כמעט ולא זיהיתי אותו. הוא דווקא השתתף באופן פעיל בדיונים ומאוד הופתעתי שלא הופיע בתחילת המושב שבו הוא היה צריך להיות הראשון מבין ארבעה מרצים. חבריו אמרו לי שהוא יגיע בהמשך, "כי הוא נתקע בספריה להשלמת המצגת שלו”. תגידו, נראה לכם נורמלי שמישהו מכין כך את ההרצאה שלו בדקה התשעים?

ובכן, המרצה השני במושב סיים, גם השלישי, וכשהרביעי כמעט סיים – נזכר הבחור להופיע להרצאה שלו. היא הייתה פזורה ולא מאורגנת, והוא גם התקשה לעמוד בלוח הזמנים. ובכל זאת הוא לא היה נכשל בשל ההרצאה. הוא נכשל משום שלא מסר את העבודה בכתב עד עצם היום הזה.

והיו פה ושם סטודנטים 'ששכחו' את מועד ההרצאה שלהם ונזכרו שבוע לפני ההרצאה שלהם שעדיין לא עשו דבר ונכנסו ללחץ אטומי. אחד התקשר אלי שבוע לפני ההרצאה שהוא שכח את הדיסק און קי שלו בספריה והוא נגנב יחד עם מצגת ההרצאה. וזה  עוד לאחר שהזהרתי את הסטודנטים כל שנה בתחילת הקורס, שלא לכתוב מצגות ועבודות הישר לדיסק און קי. כי הוא לא מיועד לכתיבה אלא רק לגיבוי. לידיעה, כתיבה ישירה בדיסק און קי מקצרת מאוד את חיי הדיסק. אמרתי? אז אמרתי! נוכחתי שלא מעט סטודנטים,  כותבים משום מה הכל ישירות לדיסק און קי, מבלי שקיים עותק במחשב שלהם. נוהג פסול זה מועד לפורענות ונתקלתי לא פעם בבעיות חמורות עקב כך. דוקטורנטית שכתבה את התזה שלה בדיסק און קי, איבדה את הכל בשל כשל של הדיסק ונאלצה לכתוב את כל התזה מחדש  (במשך כמה חודשים).
הסטודנט שאיבד את הדיסק, כמובן לא ישן יום ולילה ובקושי עמד בהגשה.

כל סטודנט במדעי הטבע והרפואה חייב בהרצאה סמינריונית אחת לפחות, כדי להשלים תואר ראשון. לפיכך הופתעתי מאלו שביקשו פטור מהרצאה סמינריונית בקורס שלי לתלמידים מתקדמים, בשל פחד קהל. התעקשתי שלא יתכן שתלמיד מוסמך לא יהיה מסוגל להעביר הרצאה בפני קהל. מה עוד שכל אחד כבר התנסה בכך כדי לסיים תואר ראשון. בתחילת כל קורס כזה הצהרתי שבקורס שלי קיימת חובת הרצאה סמינריונית ומי שלא נראה לו ירשם לקורסים אחרים (גם ברבים אחרים קיימת חובת הרצאה סמינריונית).

לא אשכח סטודנטית אחת שהחליטה בכל זאת להמשיך בקורס והיא נתקפה בחרדה נוראית לפני ההרצאה שלה (שהייתה אמורה לחתום את הקורס). היא לא הופיעה בשל כך לתחילת מושב ההרצאות האחרון. חבריה סיפרו שהיא בחרדה איומה, שלקחה כדורי הרגעה ומקווה שתוכל להכנס ולהרצות לאחר שישפיעו. ומה קרה? הגברת הופיעה רבע שעה לפני ההרצאה שלה והעבירה הרצאה סמינריונית מעולה. אחת מהטובות ביותר ששמעתי. אז מאיזה מקום החרדות שלה? אני שמח בשבילה שלא ויתרתי לה.




אסיים בסיפור יוצא דופן על סטודנטית שאני רוצה לציין לטובה. היא השתתפה בקורס ובכלל לא הרגשתי שהיא כבדת שמיעה, על סף החרשות. היא קוראת תנועת שפתיים. והנה היא עולה להרצאה הסמינריונית ונותנת הרצאה מעולה. אמנם עם דיקציה קצת משונה, אבל לא משהו ממש חריג. רק בשלב הדיון והשאלות גיליתי - כשביקשה מהקהל להצביע לפני שמתחילים לדבר, כדי שתוכל 'לשמוע' תנועות השפתיים. כל כך הערצתי אותה על כך שהשתתפה בקורס, הגישה הרצאה מעולה ללא מילה מראש על נכותה או בקשה להקלה כלשהי. בפני סטודנטים כאלה אני מוריד את הכובע.


יום חמישי, 30 ביוני 2016

מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה (חלק ג')


סיפורי סטודנטים שכאלה

בקורס לתלמידים מתקדמים שלימדתי, הייתה סטודנטית שישבה תמיד בשורה השניה ובאותו כיסא - מאזינה, מסכמת ומשתתפת פעילה בדיונים. אבל ככה פתאום, שלושה שבועות לפני סיום הקורס, הבחנתי שהיא עברה לשבת בשורה אחורית באולם. פניה מופנות לצד קיר האולם ולא למרצה ולמסך המצגות. ובכלל נראתה מנותקת ממה שמתרחש והקלידה בקצב במחשב הנייד שלה. הקלדה מלווה מפעם לפעם בפרצי צחוק. שיערתי שהיא משחקת במשחק כלשהו במחשב, אבל לא הגבתי. וכי אני בגן ילדים? אבל האמת היא שממש לא הבנתי מה קרה לה. והיא הייתה צריכה להעביר את ההרצאה הסמינריונית שלה בעוד שבוע וחצי.

לאחר מספר ימים קיבלתי מייל מיו"ר ועדת הוראה לבקשה חריגה. הוא כתב שהתלמידה הזו סובלת מאפילפסיה (מחלת הנפילה), שהמחלה החמירה לאחרונה, וכי היא צריכה לעבור סדרת בדיקות. בשל כך היו"ר שאל בעדינות האם אני מוכן להחליף את ההרצאה הסמינריונית שלה בעבודה סמינריונית בכתב. כמובן שהסכמתי. אלא מה? אני צריך שהיא תחטוף בהרצאה שלה התקף אפילפסיה?

אבל ביני לביני תהיתי מדוע היא לא פנתה אלי ישירות בענין, אלא דרך היו"ר. ולפני תחילת השיעור הבא היא פנתה אלי - שערה פרוע, גופה רועד מעט, פניה מדוכדכים ומבטה לא מרוכז. כאילו שעברה שינוי אישיות. והיא שאלה אם אוכל לתת לה הנחיות לעבודה הסמינריונית שהיא אמורה לכתוב במקום הרצאה. אמרתי לה שתפנה אלי בסיום ההרצאה, כי אני חייב להתחיל בהרצאה. 


בסיום ההרצאה (זה היה ביום חמישי בחמש אחר הצהרים), בקשתי ממנה שתשלח לי מייל ובמייל חוזר אשלח הוראות כתובות. את המייל הזה היא שלחה ביום חמישי בלילה ומייל נוסף שלחה ביום שישי בצהריים. אבל אני לא נוהג להכנס למייל ההוראה שלי בסופי שבוע. מה אין לי מה לעשות? וביום ראשון בבוקר קיבלתי מייל נוסף מיו"ר ועדת הוראה ובו העתק מהתכתובת שלה אליו, בה היא מתלוננת ששלחה לי שני מיילים ומדוע לא עניתי לה. 

החזרתי מייל ליו"ר עם העתק אליה: שאינני מבין מה הדחיפות להתלונן על מיילים שאני לא קורא בסוף שבוע. ככה לא עושים. מעולם לא נתקלתי בדבר כזה. נראה שהסטודנטית הזו 'ירדה לגמרי מהפסים' . גם הולכים לקראתה וגם מתלוננת בצורה מכוערת. נו טוב, אולי זו האפילפסיה...



ובאותו קורס סטודנטית אחרת הופיעה לשתי ההרצאות הראשונות ונעלמה. היא גם לא יצרה קשר לקבל את נושא ההרצאה הסמינריונית שלה. חברה שלה אמרה לי שבתאריכים של ההרצאות הסמינריוניות היא עומדת ללדת. ביקשתי ממנה למסור לחברתה ההרה שתשלח אלי מייל, כדי שנדון בעניין, ואם בכלל היא מעוניינת להמשיך בקורס. כיוון שלא קיבלתי ממנה שום מייל עד לסיום הקורס, מבחינתי היא נשרה. אך הפלא ופלא. היא הופיעה למבחן וישבה לה באולם הבחינה כאילו לא קרה דבר. הרי משום שלא העבירה הרצאה סמינריונית - הציון המקסימלי שלה בקורס לא יהיה יותר מ- 60. וגם זה בתנאי שתקבל מאה במבחן.

בסוף המבחן, שאלתי אותה אם היא מודעת לכך. והיא פתחה אלי עיניים: "כתבתי לך מייל (שלא קיבלתי) ולא ענית לי. אז המנחה שלי למסטר אמר לי שבמקרה כמו שלי שאני פטורה". 

"יפה מאוד" עניתי לה. "ממתי המנחה שלך יכול לקבוע לי מה לעשות או לפטור אותך? את לא חושבת שהגזמת"? 
"אז מה לעשות עכשיו"? היא שואלת  מביטה בי בעיני עגל. "תכתבי עבודה סמינריונית ותגישי לי אותה", השבתי לה. "אז מה הנושא ומה ההנחיות לעבודה"? היא שואלת. עניתי שתשלח מייל ואני אמסור לה את החומר.

"וחוצמזה" שאלתי, "איך הסתדרת עם החומר לבחינה"? 

"הו, למדתי מהמצגות שהעלת באתר הקורס וחברה שלי ששמעה את הקורס עזרה לי", השיבה. 
"ועכשיו אחרי המבחן, איך את מרגישה שעשית אותו"? שאלתי.
"סביר מאוד" היא ענתה. 

ומה היה הציון שקיבלה בבחינה לאחר שהמחשב בדק אותו?  45! 
ולמרות זאת היא שלחה לי מייל המבקש הוראות לכתיבת העבודה. הפעם המייל שלה הגיע. גם אם תעשה עבודה של 100, הציון המשוקלל שלה בקורס יהיה רק 68. ובמסטר חובה לעבור כל קורס ב-75 לפחות. אין מועד ב' לתלמידי מוסמך בחוג שלנו. ובעבודות אצלי גם לא קל לקבל מאה. אפילו לא קרוב לזה למרבית הסטודנטים.



ובאותו קורס, למבחן הופיעה עוד סטודנטית אחרת, שלא ראיתי את פניה כמעט במשך כל הקורס, מלבד שלוש ההרצאות הראשונות, שגם אליהן הגיעה במחציתן השניה , לאחר ההפסקה. ומכל שאר ההרצאות נעדרה, למעט ההרצאה הסמינריונית שהיא עצמה נתנה. 

בסיום הבחינה שאלתי אותה איך הסתדרה ללמוד בעצמה את כל החומר שהפסידה. והיא ענתה בביטול: "לא הפסדתי הרבה, בסך הכל 3 הרצאות". 
"למען הדיוק, אחד עשרה הרצאות בנות 3 שעות כל אחת, עניתי לה. דפי נוכחות שעברו בין הסטודנטים בכל מפגש אינם משקרים. 
" מה כן"? אמרה "וחוצמזה חומר הלימוד שלך חופף קורס אחר" ציינה. איזה קורס שאלתי? קורס זה וזה, ענתה. ואני יודע שבקורס הזה יש אולי חפיפה מסויימת לשליש מהקורס שלי, אבל ההיבטים בשניהם שונים. 
"אז מה את חושבת על המבחן"? שאלתי? "בסדר גמור וגם יש לי ידע קודם מקורסים שלקחתי בביולוגיה מולקולרית". 
אז איזה ציון קיבלה למעשה במבחן הגברת הזו? 
המחשב שבדק את המבחן האמריקאי שלה קבע ציון 59, לאחר פקטור של 5% שהוספתי לכולם. 






אני יכול לכתוב ספר על סיפורי סטודנטים, אבל אסיים כאן הפעם. הפוסט הבא בסדרה יוקדש לסטודנטים והרצאות סמינריוניות שהם מגישים.  סיפורים על ארגון זמן ופחד קהל.

יום חמישי, 23 ביוני 2016

מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה - עבודה או מבחן? (חלק ב')


בפוסט הקודם בסידרה 'מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה' תיארתי  שינוי פורמט של קורס לתלמידי מוסמך ודוקטור - מעבודה סמינריונית בכתב פלוס הרצאה מסכמת במשך 14 שנים, לפורמט של מבחן והרצאה סמינריונית ללא הגשת עבודה בכתב. 

בהתאם, קורס זה מורכב מהרצאות שאני מעביר וסמינרים שהתלמידים מעבירים, כל אחד בנושא מסויים המהווה השלמה לחומר הנלמד בשיעורים. לסמינרים כל סטודנט קורא מאמרים מדעיים בנושא מסויים ומעביר הרצאה סמינריונית בת 45 דקות, לאחר מכן נערך דיון. לאחר שינוי הפורמט, הציון הסופי של הקורס הוא ציון משוקלל:  60% למבחן ו-40% להרצאה הסמינרית.

למרות שהקורס הזה מיועד לתלמידי מוסמך ודוקטור, אני מקבל לקורס מספר מצומצם של תלמידי בוגר מצטיינים, בסמסטר האחרון לתואר בוגר שלהם. 
כפי שציינתי בפוסט הקודם, הציונים של המבחן לא היו משהו ורק בעקבות השיקלול עם ציוני ההרצאות הסמינריות (שמרביתן היו טובות מאוד) הציונים הסופיים היו טובים יותר. 

סיימתי את הפוסט הקודם בשאלה האם ציוני המבחן ישתפרו בשנה שלאחריה, כאשר הסטודנטים שמעו מהמחזור הקודם למה לצפות, אז האם אכן כך?

אז בשנה השניה לשינוי הפורמט של הקורס ולאחר בדיקת המבחנים האמריקאים על ידי המחשב ביחידת ההוראה, שלחתי לסטודנטים במייל את הדברים הבאים:

" שלום לכולם:
הבחינות נבדקו. הציונים נעים בין 45 -86
מחוץ לשורת הדין ביטלתי לכל אחד 2 שאלות  עם תשובות לא נכונות, כך שכולם קיבלו למעשה פקטור של +5%. לידיעה, לא הייתה אף שאלה שלא נענתה נכונה על ידי כל התלמידים.
זכרו שהציון הסופי יהיה גבוה יותר. (רואים שהסמינר היה כדאי? ואתם התלוננתם מדוע גם סמינריון ולא רק מבחן. רציתם רק מבחן!)


מעניינות ביותר התובנות הבאות:
ממוצע  ציוני המבחן של תלמידי הבוגר:   82
ואילו ממוצע ציוני תלמידי מסטר/דוקטור:  66

המבחן כאמור נבדק על ידי מחשב ולא נלקח בחשבון התואר אליו לומד הסטודנט בקורס. מכאן יוצא, ככל שעולה מיומנותנו כך יורדת חכמתנו...".



למעשה ממוצע ציוני המבחן של הדוקטורנטים היה אחרי הפקטור 62. אוי לבושה! פחות אפילו מהמסטרנטים. והדוקטורנטים צריכים ללמוד סך הכל 12 נקודות זכות, שזה רק 3-4 קורסים, במשך כחמש שנות העבודה על התזה שלהם. אולי משום שמרוב שהם חושבים שהם יודעים, הם מזלזלים בלימוד. ואולי זה משום שהם צריכים רק ציון 75 כדי לעבור? לעומתם, מסטרנטים צריכים לפחות 85 בממוצע ציוני הקורסים, כדי להתקבל לדוקטורט באוניברסיטה העברית.

ושתבינו, ללימוד חומר הקורס לא נדרש כמעט שינון בכלל, מלבד בקיאות במושגים ושיטות. אלא הבנת תהליכים ואינטגרציה של כל החומר הנלמד בקורס. היו במבחן שאלות בדרגות קושי שונות. בשאלות הקשות יותר, היו צריכים ליישם את מה שלמדו - בבעיות שהצגתי מעולם המחקר. קצת הבנת תהליכים וחשיבה. 
תראו, גם אני הייתי פעם סטודנט, ותמיד ברכתי על שאלות הבנה וחשיבה ולא שינון.

תאמרו אולי 'לחץ'. אבל טבעי שדווקא תלמידי הבוגר יהיו יותר לחוצים מהמסטרנטים והדוקטורנטים. ובמבחן הזה היה די זמן והותר, לענות על 42 שאלות אמריקאיות בשעתיים. והאחרון שבסטודנטים סיים עשר דקות לפני תום הזמן. הם דווקא נראו לי יוצאים מהבחינה נינוחים למדי.

ומה שאני לא מבין הם אלה שהצטיינו בשאלות הקשות ונכשלו בשאלות הקלות והפשוטות יותר יחסית. זה מה שקורה כנראה לאוֹבֶר חוּכֶמים.

בתום הבחינה העברתי משוב שהכנתי לנבחנים, כדי להבין את רצונות הסטודנטים וכדי לשפר לקראת השנה הבאה.
אולי יעניין אתכם המשוב האנונימי שמלאו הסטודנטים בתום הבחינה (בצד התשובות מצויין אחוז התלמידים שענו על על תשובה מסך כל התשובות):


1. מה דעתך על המבחן?
א. קל למדי
ב. סביר        43%
ג. קשה         29%
ד. קשה מאוד 28% (נו, כנראה למי שלא הגיעו לשיעורים)

2. האם המבחן משקף את החומר הנלמד?
א. כן             100%
ב. באופן חלקי
ג. לא

3. מה דעתך על מספר השאלות במבחן?

א. מעט מדי
ב. סביר        100%
ג. יותר מדי

4. באיזו מידה חידש לך הקורס?

א. מועטה
ב. בינונית   42%
ג. רבה        58%

5. האם השיעורים הועברו בצורה ברורה?

א. במידה מועטה
ב. במידה סבירה     28%
ג. במידה רבה         43%
ד. במידה רבה מאוד 29%

6. קצב העברת החומר בהרצאות:

א. איטי      14%
ב. סביר      86%
ג. מהיר

7. באיזו מידה תרמו להשכלתך סרטוני הוידאו? (הסרטונים האלה מיועדים לחשוף את הסטודנטים לטכנולוגיות מתקדמות ויקרות שהאוניברסיטה לא יכולה להרשות לעצמה שיקבלו במעבדות - הם לא נבחנו על זה!)
א. מועטה    57%
ב. רבה        43%
ג. מיותרת
(אז אם הם לא נבחנים על חומר שהוא רק להעשרה, הוא כנראה לא תורם להם במיוחד)

8. באיזו מידה חפף קורס זה קורסים קודמים שלקחת או לקחת במקביל?

א. במידה מועטה      65%
ב. במידה רבה         25% (אם אכן כך, מדוע זה לא התבטא בתוצאות המבחן)?
ג. במידה רבה מאוד  10% (כנראה אלה שמסיבה זו לא נכחו בשיעורים, ונכשלו במבחן)

ציין שמות הקורסים 'המקבילים' לדעתך שלקחת: ____________________________________________


9. באיזו מידה תרמו לך הסמינרים?

א. במידה מועטה   40% (נו, ברור שהם לא רוצים סמינרים -שהמרצה יעביר הכל!)
ב. במידה מסוימת  30%
ג. במידה רבה       30%


10. מה היית מעדיף/ה?
א. קורס עם בחינה בלבד                    57%
ב. במתכונת הנוכחית  (מבחן + סמינר)   43%


11. מה לדעתך צריך להיות המשקל היחסי של הבחינה (בחינה + סמינריון = 100%)

א.   50%    -         57%
ב.   60%    -         29% (המתכונת הנוכחית)
ג.    70%       -      14%



12. האם תמליץ/י על הקורס לחבריך?
א. כן     86%
ב. לא     14%

הערות נוספות ___________________________________________


והרי דוגמית ממה שכתבו בהערות:
"יחסית לקורסים אחרים הקורס הוא מאוד עמוס. ברוב הקורסים יש בחינה או סמינר בלבד וזו הסיבה שלא אמליץ על הקורס. אף על פי שהוא היה מאוד מעניין".

וזה הכי ריגש אותי:"היה מעניין מאוד, ומובן מוסבר בצורה טובה. עזר לי להבין גם דברים שלמדתי בקורסים אחרים. תודה רבה"


למי שהתעייף לעיין בתוצאות המשוב, המסקנות שלי הן כדלקמן:


א. יש יחס הפוך בין הרצון שלהם לקיום מבחן בלבד לתוצאות המבחן בפועל.

ב. יש פער בין "החפיפה" לקורסים אחרים, לבין מידת ההצלחה בקורס, שהיא לא גבוהה במיוחד.

ג. 40% טוענים שהקורס חידש להם רק בצורה בינונית ולא רבה. אז מדוע לא       קיבלו ציונים גבוהים יותר?

ד. אם הרוב רוצים רק בחינה, מדוע הם רוצים שמשקלה יהיה רק 50% ולא 70%?

מוזרים הם חלק מהסטודנטים. סותרים את עצמם. וגם לפני שרואים את הציונים הם טוענים שיודעים - ולא יודעים. כפי שאני נוהג לומר לסטודנטים, 
כדברי הפתגם התנ"כי  : " אל יתהלל חוגר כמפתח".



ועוד משהו - כמחצית משאלות הבחינה היו שאלות דומות לאלו שהיו בשנה שעברה. אמנם לא פרסמתי את התשובות הנכונות למבחן בשנה הקודמת, אך הם וודאי קיבלו את השאלות משנה שעברה מחבריהם. זה אומר שמחצית מהבחינה היא מעין 'מבחן בית'. ולמרות זאת, לא מעט נכשלו לענות נכון על כל השאלות האלו.

ועדיין לא סיפרתי על תחמונים של סטודנטים. הם רק שכחו שגם המרצה היה פעם סטודנט, ומכיר את כל הטריקים והשטיקים...


על כך בכתבה הבאה בסדרה.



יום שישי, 17 ביוני 2016

מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה - עבודה או מבחן? (חלק א')


הפוסט הוא הראשון בסדרת מורה נבוכים לסטודנטים, למרצים ולכל מי שההשכלה הגבוהה יקרה לליבו.

בתואר ראשון במדעים המדוייקים (הטבע והרפואה), במרבית הקורסים מתקיימת בחינה בסיומם. מעטים יחסית הקורסים שבהם ניתן ציון על עבודה במקום מבחן. בעבודה התלמיד מתמקד בחקר נושא ספציפי צר, מתוך עשרות הנושאים המועברים בקורס.

תאורטית במקרה שציון הקורס ניתן על סמך עבודה, הסטודנט יכול לישון בשיעורים ואפילו לא להגיע לשיעורים בכלל - כי הוא לא צריך להבחן על כל חומר הקורס.

ויש סטודנטים שקונים עבודות מוכנות, או ממישהו שכותב להם את העבודה. והם גם לא יודעים שהמרצה מעלה קטעים מהעבודה שלהם במנועי חיפוש טקסטים, וכך מגלה שהעתיקו קטעים נרחבים מעבודות של מישהו אחר. ואחדים מהם גם לא שמים לב שעבודה של זכר כתובה בלשון נקבה ולהיפך. הם גם לא תמיד יודעים שמרצים קשוחים כמוני מעמידים אותם בפני ועדת משמעת, שאליה הם מגיעים עם עורך דין.

במשך 14 שנים לימדתי קורס ייחודי בן 48 שעות לימוד, שמיועד לתלמידי תואר שני ושלישי. ציון הקורס היה ניתן על סמך עבודה סמינריונית בכתב, שבסופה התלמיד היה מרצה שעה אחת - שבה היה מציג את סיכום העבודה בפני שאר התלמידים בכיתה, ובסופה היה נערך דיון.

לאחר השנים הראשונות, כשראיתי שהסטודנטים מחסירים שמיעת חלק נכבד מהרצאות ושהם אפילו אינם מכבדים את חבריהם, ואינם מגיעים לשמוע את ההרצאות הסמינריוניות של חבריהם - הטלתי חובת שמיעה של ההרצאות. אבל הסטודנטים אינם יודעים, או אינם רוצים לדעת, שהמרצה רואה כל תלמיד שישן, או שקורא בעיתון, או שמשחק במחשב או בסמרטפון.

אך מה ששבר אותי אחרי 14 שנים של בדיקת עבודות? זה לא קל לעמוד בלוח זמני בדיקה של 3 שבועות, אחרת על השחיטה! לסטודנטים מותר להגיש עד שלושה חודשים, ולי נותנים רק 3 שבועות לבדוק. זה צודק זה? נמאסו עלי גם שנים של בדיקת עבודות , עם שגיאות כתיב ושפה עילגת של אחדים מהם (מי יכול להאמין - באוניברסיטה העברית יש סטודנטים לתואר שני שעדיין כותבים עם שגיאות כתיב)! הבדיקה הזו גזלה ממני המון זמן. על עברית עילגת בעבודות אקדיש פוסט מיוחד בסידרה.

לאור כל זה, בשנת 2012 החלפתי את הפורמט של הקורס. הסרתי את חובת השמיעה של ההרצאות, אבל קבעתי ש- 60% מהציון ינתן על סמך בחינה בכתב. 40% הנותרים ינתנו כמקודם על סמך עבודה סמינריונית, אך ללא כתיבת עבודה - רק חובת הרצאה בת שעה בליווי מצגת של נושא העבודה, בפני שאר תלמידי הקורס, כולל דיון בסיום ההרצאה.

ומה לדעתכם קרה?

קודם כל מספר התלמידים שנרשמו לקורס ירד למחצית מהממוצע.

שנית, פתאום הייתה נוכחות מלאה בשיעורים. פתאום הסטודנטים הפסיקו לאחר להרצאות. פתאום הסטודנטים הצליחו להגיע לשיעורים משרות מילואים. הפלא ופלא, פתאום אף אחד לא ישן ולא קרא עיתון בהרצאה. התלמידים כבר לא  אמרו שהם מבינים היטב את החומר ולכן אפשר לדלג על חלק ממנו. נהפוך הוא, פתאום הם החלו לשאול בהרצאות הרבה שאלות הבהרה שונות. פתאום כל סטודנט שני הציב לי מכשיר הקלטה מול הפרצוף על הפודיום. פתאום זכיתי למחיאות כפיים בסיום כל הרצאה - כי לשם שינוי הם התחילו להקשיב מההתחלה ועד הסוף.

אבל לחבר בחינה בכתב אינו סיפור פשוט כלל וכלל. לתת לסטודנטים שאלות פתוחות שעליהם הם עונים בכתב החרטומים שלהם - זוהי התאבדות למרצה. בדיקה כזו לוקחת לא פחות זמן מאשר בדיקת עבודות מודפסות בכתב.

לכן במדעים המדוייקים מקובל לחבר בחינה אמריקאית - עם שאלות בעלות תשובות רב ברירתיות. השאלות שאני מחבר דורשות הבנת תהליכים ולא סתם שינון חומר.
מי שחושב שבחינה כזו קלה לסטודנטים, אז הוא טועה בגדול. חיבור בחינה של כ- 40 שאלות לוקח לי בממוצע כ- 15 שעות. בבחינות שאני מחבר אי אפשר לנחש, גם לא בדרך האלמינציה. לכן חיבור הבחינה אורך כל כך הרבה זמן. שאלה יכולה להיות למשל גם תיאור תוצאות ניסוי (בין חצי לעמוד מודפס, כולל תוצאות גרפיות ואחרות), והתשובות בנות שורה/שתיים - 5 תשובות לבחירה.

כשאני מסיים לחבר את הפרוטוטיפ של המבחן, תוכנת מחשב מיוחדת מערבלת את סדר השאלות ואת סדר התשובות - וכל תלמיד מקבל גירסה ממוספרת שונה של המבחן. לכן גם בלתי אפשרי להעתיק אחד מהשני.

על גליון התשובות של כל תלמיד הרשום לקורס מודבקת מדבקת ברקוד שמזוהה על ידי המחשב. כל תלמיד מזדהה עם תעודת זהות/סטודנט מספר פעמים במהלך המבחן.

כך נראה עמוד השער של המבחן:











באולם הבחינה מסתובבים משגיחים בשכר והתלמידים גורמים לי בדרך כלל להתרוצץ ולדלג מאחד לשני. יש להם הרבה מאוד שאלות, שבעיקרון מרביתם נסיון לחלץ ממני את התשובות. אני כמובן מציין שאני עונה רק לשאלות של הבנת הנקרא ולא של הבנת התשובה. זמן הבחינה הרשמי שעתיים ונותן להם הארכה של חצי שעה נוספת. אז אל תגידו שאני רע.

היתרון הגדול הוא שלאחר שהשקעתי זמן רב בחיבור הבחינה, לפחות הבדיקה נעשית תוך דקות על ידי המחשב. המחשב מזהה את גירסת המבחן של כל תלמיד ואת התשובות הנכונות והלא נכונות. המחשב גם נותן לי סטטיסטיקה, כמה תלמידים ענו נכון על כל שאלה ושאלה.

כיצד נראית בחינה שלי? אני מחבר שאלות בדרגות קושי שונות. מי שלמד טוב, אבל ממש טוב יקבל עד 85. אבל בשביל לקבל 100, הסטודנט צריך להבין תהליכים, לדעת לחשוב, לנתח נתונים ולעשות אינטגרציה של כל החומר הנלמד בקורס. תמיד ישנה מה שאני מכנה שאלת ה-100, שמי שעונה עליה הוא גאון. מה יש? עד 97.5 לשאר לא מספיק? טוב, גם 'השאלות הקשות' מדורגות בדרגת קושי עולה. מי שמקבל 90 ומעלה, באמת מבין עניין. חלק השינון ממש משני. כאמור העיקר הוא חשיבה ואינטגרציה של כל הפרקים הנלמדים.

מדוע אני עושה זאת? פשוט כי חשובה לי רמת הלימודים באוניברסיטה העברית. האוניברסיטה העברית מדורגת בשנים האחרונות במקום ה- 60 ברשימת 200 האוניברסיטאות הטובות ביותר בעולם (הרבה לפני שאר האוניברסיטאות בארץ ואפילו לפני מכון ויצמן) ויש לה שאיפה לעלות בדירוג. ציונים קלים אפשר לקבל במכללות. כיום מסיימים המונים תארים במכללות ובאוניברסיטאות, אך אין אחר כך מספיק מקומות עבודה כידוע.

במדעים המדוייקים אין הסטודנט יכול לעשות תזה 10 שנים ותוך כדי כך לעבוד. סטודנט במדעים המדוייקים זקוק למלגת מחיה כדי להתקיים. בגלל קיצוצים מתמשכים בתקציבי מוסדות ההשכלה הגבוהה, מספר המלגות מוגבל מאוד. כתוצאה מכך מספר תלמידי תואר שלישי חדשים שנרשמים בחוג הלימודים שלי ירד מכ-50 לשנה לשבעה בלבד, בחמש השנים האחרונות.

לכן, לתלמיד שמקבל ממוצע ציונים של 85 בתואר ראשון, אין סיכוי לקבל מלגת מחיה. התחרות גדולה. גם תלמיד עם ממוצע של 92 בתואר ראשון יקבל לעיתים רחוקות מילגה לתואר שני (ובוודאי לא מילגה מלאה). תלוי כמה טובים ממנו היו מעליו.
ציוני מרבית המכללות נחשבים לירודים מציוני האוניברסיטאות ולכן לתלמידי תואר ראשון במכללות קשה הרבה יותר לזכות במלגות לתארים שני ושלישי (לידיעה!)

לכן רבים הנושרים ואולי עם כל הצער, טוב שכך. קיימת בארץ אינפלציה של תארים.

עכשיו יכולים אתם להבין מדוע שבקורס שמיועד לתלמידי מוסמך ודוקטור נרשמו לקורס שלי רק מחצית ממספר הסטודנטים הממוצע בשנים עברו, כאשר העבודה הומרה במבחן.

אז מה לדעתכם עדיף - בחינה או עבודה? 
תשפטו מהסטטיסטיקה של תוצאות המבחן כפי שעובד במחשב

הציונים של המבחן הראשון נעו בין 60 ל- 74

כיוון שהציון הסופי משוקלל עם ציון ההרצאה הסמינריונית
הציונים הסופיים נעו בין 72 ל- 87

בשנים קודמות כשהציון היה ניתן על עבודה והרצאה סמינריונית
הציונים הסופיים נעו בין 80 ל-100

אין ספק - בחינה קשה יותר ומשקפת בצורה מדוייקת יותר מאשר עבודה, הן את הידע וההבנה של התלמיד והן את יכולת הניתוח ואינטגרציה של כל הנלמד בקורס.

זו המסקנה מהשנה הראשונה בה הומרה העבודה במבחן. האם בשנה לאחריה (כאשר התלמידים כבר שמעו מהמחזור הקודם למה לצפות), הציונים השתפרו?
ההמשך - בכתבה הבאה בסידרה מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה.