מהו 17 בנובמבר בשבילי?
בחצות בדיוק שבין יום האתמול ליום הבא בתאריך זה - הגחתי לעולם עם הבזק הברק שעמעם את המנורה מעל מיטת היולדת. ויש האומרים שהיה זה אות לבאות. לביתי הראשון הכניסו אותי עטוף בשמיכה, לדירה פרוצת רוחות, בבית שהיה בשלבי בניה אחרונים. אימא הייתה בטוחה שמוחי הרך יפגע מהלמות הפטישים שמסביב. ואולי היה אמת בחששותיה. כי הסתבר שהרומן שלי עם חשמל לא הסתיים עם לידת הברק. כי הילד שקרא שמתחשמלים רק כאשר מחברים פלוס למינוס, היה בטוח שניסוי האימות שלא יקרה דבר, יעבור בהצלחה. וכאשר הילד, כלומר אני, דחף שרוול מגולגל של נייר כסף לאחד החורים של שקע חשמל, הוא נהדף כמו טיל והוטל לקצה השני של החדר, רועד כמו זרם החילופין שחשמל את מוחו.
וכשניכסתי לדירת הלמות הפטישים ופרוצת הרוחות, היה לי מחזור של חמישה חיתולי בד שאימא ואבא קיבלו מתנה מהדודה. והיה צריך לכבס אותם ביד ולדאוג שיהיה אחד נקי ויבש בכל עת.
גיליתי שיש לי אבא בגיל שנתיים וחצי בערך. כן, התברכתי בזיכרונות מדויקים מעוררי התפעלות מתקופה מוקדמת מאוד בחיים. גיליתי את אבא בצהרי יום כשקפץ מהמוסך שעבד בתל אביב כשכיר אגד, לביקור בזק בדירה בהרצליה. הוא עמד בפתח הדלת לבוש בבגדי המוסך הכחולים, נלווה עם חבר לעבודה, בדרכם לאיזושהי גרירה. ואני שאלתי את אימא מי זה. "זה אבא חמודי", השיבה לי. "באמת, זה אבא"? שאלתי נפעם מהתגלית. ילד לא יכול לדעת שיש לו אבא אם הוא חוזר מהעבודה לאחר שהלך לישון ומשכים לעבודה לפני שהוא מתעורר.
בן חמש
אני נזכר ביום הולדתי האחד עשר. מקבל מתנה אלבום דפים ריק עם כריכת קרטון צבעונית של צמחי ארץ ישראל - מיזם שיווקי של חברת בלובנד תלמה. ולאלבום צורפה מעטפה עם תריסר דפי מדבקות של הצמחים הראשונים בסדרה, שעלותן להוריי הייתה תריסר חבילות מרגרינה. אני אומר להורים תודה רבה ושומר מכווץ בתוכי את האכזבה הגדולה. אני יודע שאבא חוסך מפיו כדי שיהיה לנו מה לאכול. לוֹוֶה חמישים לירות בשבוע השלישי של החודש, ומחזיר אותם במשכורת מאה וחמישים הלירות הבאה שלו.
מסוגר בחדרי מדוכדך ממתנת 'המרגרינה' של יום ההולדת, החלו לצוף שלל זיכרונות. זיכרונות של שבתות בבוקר - יושב על חול שפת הים עם כובע ללא שמשיה. צופה בהמוני ילדים 'שעושים גלים' על גבי מזרני ים, ולי אין אפילו גלגל ים או מצופים. צופה במשפחות הפותחות צידניות מכל טוב מתחת לסככות שכבשו, פותחים בקבוקי אורנג'דה קרים תוססים. ואני אוכל כריך גבינה מלחם אחיד עם פרוסות מלפפון. שותה ממימיית פלסטיק מיץ חם מהשמש שהוכן מתרכיז תפוזים עם חומרים משמרים. מתבונן בילדים שאוחזים בעלה ירוק שעוטף קלח תירס חם מהדוכן על החוף, ובילדים שאוכלים בייגלה טרי שקנו להם מהמוכרת הנודדת הזקנה בבגד הים השחור, שמגלגלת במהירות בלשונה "בייגלה, בייגלה, לבומבהלבומבהלבומבה", מבלי להתבלבל. מתבונן בילדים שמלקקים שלגונים וקרטיבים שנשלפו מתוך ארגז העץ התלוי ברצועה של תריס על צווארו של המוכר הנודד, שמפיו מתנגן ללא הרף הסלוגן - "ארטיק, ארטיק, ארטיק. שוקו ווניל. קרטיב, קרטיב, קרטיב. לימון לימונרו" - שנקטע לרגע קט עם שליפת עודף מארנקו.
ולא ידעתי אז שיעברו כמה עשרות שנים עד שאכתוב על זה.
לעתים אני חושב שגידלתי את ילדי בצל חסכי ילדותי. הגשמתי להם כל מה שחסר לי. קראתי איתם את כל ספרי הילדות שהחסרתי. ספרים שקראתי עליהם בשקיקה רבה בפינת המלצותיו של אוריאל אופק בעיתון, ויד הורי לא הייתה משגת לקנות את מה שלא מצאתי בספריה העירונית או ובספרית בית הספר. יחד עם ילדי צפיתי בקלטות ילדים שלא היו לי, משלים את ילדותי החסרה.
ושלחתי אותם לחוגים שרציתי כל כך ושלא יכלו לשלוח אותי.
התקנאתי כל כך בילדים מהרצליה פיתוח, פרחי ג'ודו יוצאים מהאימון עם חלוקי ג'ודו צחורים וחגורה לבנה, ושני עשורים אחר כך מגיע לאסוף את הבן מהחוג רבע שעה לפני הסיום, כדי לצפות בו מבצע סלטות באוויר ומכניע את יריביו בוואזרי או באיפּוֹן. מתמוגג מנחת לראות אותו בסיום תחרויות ארציות, אוחז במדליה או מניף גביע.
מביט בו כשהלב נופל לי למכנסיים, אוחז בחבל ומתעופף בין עצי אקליפטוס, מעץ לעץ כמו טרזן, בחוג הישרדות, או עושה סנפלינג מקומה שלישית.
נרגש יחד עם הילדים לשמוע חוויות סיורים וטיולים בחברה להגנת הטכע או בתנועה.
כל אחר צהריים שני חוזר מוקדם בארבע מהעבודה, מקדיש להם זמן איכות ומאה אחוז סופי שבוע משפחתיים, שלא ירגישו כמוני חסרונו של אבא בחול ובשבתות. אם היה צורך חוזר לעבודה לאחר שהלכו לישון.
ולאחר ארוחת הבוקר אסור היה להפריע לאבא עד שסיים קריאת העיתון ומוסף השבת. ואחר כך שיחק איתנו באותם שניים שלושה משחקי קופסה שהיו לנו, או שלימד אותי קיפולי נייר, או שבנה איתי מחצאי קליפות של בוטנים ספינות מפרשי גפרורים ונייר, ומכוניות עם גלגלים זעירים גזורים מקרטון ומושחלים בציר מתכת של מהדק נייר דרך קליפת הבוטן.
כך הייתה חולפת במהירות שארית הזמן עד לארוחת הצהריים, שהחלה בדרך כלל במנת סלט תפוחי אדמה, אפונה, גזר ומלפפון כבוש במיונז. סלט חגיגי תוצרת בית שאימא הגישה מתוך סט קערה אליפטית וסכו"ם מפלסטיק שחור. וארוחת הצהריים הסתיימה באבטיח או מלון קרים בקיץ. ובחורף אבא נתן לי ללגום מעט יין קידוש מתוק בכוסית קטנה, או כוס בירה שחורה 'אביר' או 'נשר'. ואני זוכר את הצימאון והתחינה לשתות מים, עד שפג תוקף האיסור של שתיית מים שעתיים לאחר אכילת אבטיח. אני זוכר את העצב שנפל עלי כשאבא נאלץ לצאת לעבודה בשבתות לאחר הארוחה בשתיים וחצי בצהריים ולאחר ששטף את הכלים. לעבודה כתורן מוסך או מכונית גרר. לאחר לכתו, אני נותר בתחושת ריקנות עם סלסוליו של ג'ו עמר הבוקעים מרשת ב' ברדיו שמתחלפים בשאגות כתבי הספורט של תכנית הרדיו שירים ושערים, המשלימים את שאגות הצופים ממגרש הכדורגל הסמוך לביתי.
זיכרונותיי גולשים לבקרים שאבא העיר אותי בחמש וחצי, מכין לי תה או קפה ועוגייה בצלחת קטנה, לפני שיצא לעבודה. ואני נשאר בשקט של זריחת בוקר מתכונן לבחינות בבית הספר התיכון עד לשבע בבוקר, כשכולם היו מתעוררים.
וכשיצא לעבודה חשבתי על איזה עולם אכזר יש לאבא, שצריך לצאת לעבודה בכל יום כל כך מוקדם ולחזור מאוחר בערב, ולעבוד בשבתות מהצהריים עד 11 בלילה - כדי לקבל שעות נוספות. ושאין לו כמעט חופשות. ומחופשת הבראה נדירה שקיבל מהעבודה, חזר עם כרס גדולה שלקח לו כמה שנים להיפטר ממנה. ואני התפלאתי איך אפשר לגדל ככה כרס בשבוע. לא הבנתי אז שזה מה שקורה למי שגדל ברעב ובפחד, שמזנק עד היום חצי מטר באוויר מבהלה כשמעירים אותו. אינסטינקט הישרדותי שרכש מאימתם של קלגסי הנאצים. לא הבנתי שזה קורה למי שחוסך מפיו למען ילדיו כדי לגמור את החודש. וכשנותנים לו שבוע הבראה, הוא אוכל ואוכל ואוכל ללא הכרה.
אני זוכר את אימא שרה לי יום הולדת שמח, כשהעירה אותי בבוקר לגן והקדימה לאפות לכבודי עוגת שוקולד מאבקת קקאו. לאימא לא היה הרבה מה להעניק לנו מלבד חיבוקים והרבה אהבה. מתבייש בה כשהגיעה לאסוף אותי בימי סערה מבית הספר, כשהייתי עדיין מסתבך עם המוני הכפתורים והשרוכים של מעיל הגשם, או ששכחתי לקחת בבוקר מטרייה. מתבייש בה בעברית המשובשת שלה, שהייתה מדברת אל כל העולם בלשון נקבה. ובעברית שלה הייתה מעדכנת בבקרים את ילדה הקטן (שזה אני) בחדשות העולם - על מותה של אידית פיאף האגדית וכמה חבל, ועל משפט אייכמן... ואבא היה משלים בשבת ומעדכן אותי בחדשות המלחמה הקרה ורצח קנדי...
ונזכר שביום ההולדת שלי, בני בן השלוש שאל בעברית של בית מרקחת שלמד מהגננת: "אבא, אמור לי בבקשה, הכול הולכים לצבא כשהם גדולים"? וכי מה אומר לו? שלא כולם הולכים לצבא? עניתי בחיוב."ואם חלילה אמות"? הוסיף ושאל...
וחשבתי שהוא ילד שהתמזל מזלו, שיש לו כל מה שילד חולם ויותר מכך, ולמרות זאת שואל שאלות קיומיות שכאלה.
וכשגדל שירת בסיירת שוּשוּ, כסמך קמב"צ. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה 2012, עלה במדים עם סבו (אבא שלי) להדליק משואה.
עריכה
איזו הפתעה מרגשת,
 |
| יום הולדת שמח kankan ! |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן