אח חדש נולד - הכנה לקראת ותוצאות

רשומה זו פורסמה לראשונה בישראבלוג בסדרה חינוך ילדים, בהתבסס על חינוך ילדי בהשוואה לחינוך של החברים שלהם. היא מובאת כאן שנית, ערוכה ומעודכנת במסגרת הכתבות האבודות של ישראבלוג, בסדרת חינוך ילדים. היא מעודכנת באירוע חדש חדש של לידת אח לנכדתי - בת בכורה לבת שלי. 

בגיל שלוש ורבע, כשנולד אחיה של הבת שלי - היא לקחה את זה מאוד קשה. למרות שהכנו אותה לכך. כחצי שנה לפני לידת אחיה, העברנו אותה ממיטת תינוקות למיטת ילדים, שלא תחשוב שלקחנו ממנה את המיטה לטובת אחיה. עד הלידה איחסנו את המיטה ואת הלול  במחסן. כשנולד, התעלמה מקיומו בביקור אצל אימא שלה בבית החולים לאחר הלידה. וכשהגיע אחיה לבית היא החלה פתאום להרטיב במיטה (לאחר שנגמלה בגיל שנה וחצי). כמובן לא עשינו מכך סיפור, ותוך מספר ימים הפסיקה להרטיב. אבל היא גם ביקשה לעצמה מוצץ כמו לאחיה. אז נקטתי בשיטה מספר חינוך רוסי של אבא שלי. לקחתי מוצץ שמרחתי אותו קודם בשום (לאחר שטיפת שאריות השום כמובן) ונתתי לה. היא כמובן הוציאה אותו מיד מפיה. "מה יש, לא רצית מוצץ"? שאלתי אותה. "לא אני לא רוצה עכשיו, בפעם אחרת". יותר לא רצתה מוצץ כמובן. זמן מה לאחר כן - כשנתנו לה לאכול משהו שהיה מתובל בשום, היא ציינה שלאוכל יש טעם של מוצץ. זה לא הפריע לה לאכול יותר מאוחר מאכלים מתובלים בשום כאשר שכחה מהעניין.

לאחר כשלושה שבועות שהתעלמה מאחיה, החלה להתעניין ולדאוג לו ובכל ילדותם היו ממש חברים.

גם את הנכדה "קטינא" הכינו לפני הלידה. לאחר שבישרו לה בגיל ארבע על לידתו הצפויה של אחיה, אני זוכר שכשהגיעו לבקר אותנו, קטינא היתה מאוד נרגשת ובישרה לנו "לאימא יש תינוק בבטן". אנחנו שכבר ידענו, רכשנו עבורה והענקנו לה את הספר:

 זה היה כל כך משעשע, היא עברה אחד אחד מזוגתי (הסבתא), לאימא שלה, לאבא שלה, אלי ואל הבן (הדוד שלה שהיא מאוד אוהבת) וביקשה מכל אחד לקרוא לה את הסיפור ולאחר הקריאה חזרה וסיפרה לכל אחד בסגנון חופשי כשהיא מדפדפת בין דפי הספר. הספר מתאר מה לצפות עד ללידה וכשהתינוק יהיה מוכן להיוולד, סבתא תבוא לשמור עליה. לאחר מכן מה לצפות כשהאח הקטן יחזור הביתה עם ההורים. שבהתחלה הוא יבכה הרבה, כי הוא עוד לא יודע לדבר ולהסביר מה הוא צריך או רוצה. ושהוא יינק מאימא, כי החלב של אימא זה האוכל היחיד שהוא אוכל בהתחלה. וכדומה.

וכחודשייפ לפני תאריך הלידה הצפוי, ההורים של קטינא הפיקו לה ספר אישי:

ספר אישי מותאם לקטינא שהופק באמצעות AI בדמותה ובהתאם לאופייה. ספר שמתאר בפרוטרוט את ההכנה ללידה והשינויים אצל אימא כולל עייפות, שבבוא היום או הלילה יקחו אותה לבית של סבתא וסבא שישמרו עליה וידאגו לכל מחסורה. מה יקרה עם אימא ואבא שיתלווה אליה לבית החולים. שלאחר הלידה יקחו אותה לבקר את אימא והאח החדש. על החזרה הביתה למציאות חדשה. למה לצפות בימים הראשונים ובהמשך אבני דרך בהתפתחותו של התינוק. במה היא תוכל לעזור? איך תוכל לשחק וללמד אותו בכל שלב בהמשך, וכדומה ... (ספר הכנה מצויין שבו היא קטינא מככבת כגיבורה הראשית). אגב, קטינא אמרה "הלוואי שזה יקרה בלילה, כי אז תבוא לישון אצלנו וביום זה לא שווה, כי היא תהייה בגן. אגב, עד לפני הלידה, קטינא אף פעם לא הסכימה לישון מחוץ לבית שלה.

בלילה שבין חמישי לשישי בשבוע שעבר, העיר אותנו צלצול טלפון בשעה 4 לפנות בוקר: " הגיע הזמן, בדרך אליכם עם קטינא". ב-4:20 אבא שלה העלה אותה אלינו עם תיק שהוכן מראש לכל מה שהיא צריכה והמשיכו בדרך לבית החולים. סבתא לקחה את קטינא למיטתנו כדי להתכרבל ליד סבתא ולהמשיך לישון. אך קטינא מאוד התרגשה ולא הצליחה להרדם. סבתא חזרה והקריאה לה מהספר "נולד לי אח", לפי בקשתה. בסביבות 6 בבוקר אמרה שהיא רעבה וביקשה לאכול את ארוחת הבוקר בנטו שאימא הספיקה להכין (כמדי בוקר לגן). 

אחרי שאכלה לא רצתה לישון וביקשה דפי ציור וצבעים

 

 

לאחרונה קטינא בת הארבע וחצי מלווה את ציוריה בכתיבת אותיות ומילים. כמו שאופייני אצל ילדים בראשית כתיבה, כיוון הכתיבה שלה משמאל לימין ואותיות בתמונת ראי.

בינתיים בחדר הלידה, במצב הצירים המתקדם היה מאוחר מדי כדי לקבל אפידורל לטשטוש הכאבים. בבוקר יום שישי בשעה 7:50 נולד הנסיך הקטן.

כשבישרנו על כך לקטינא החלה לצייר את הציור הזה

והשלימה אותו עם תינוק שיצא מהבטן של אימא ועומד בפני עצמו (בתחתית הציור במרכז, מתחת לכתר).

 
ולזה הוסיפה והכינה "כרטיס ברכת מזל טוב" לאימא בכתב הראי שלה

הזמן התקדם. כדי שתנוח, סבתא הציעה לצפות איתה במיטה בתוכנית ילדים בטלוויה. בשעה 11 בבוקר בערך, נרדמה סופסוף. כעבור שעתיים וחצי התעוררה, אכלה בתיאבון רב ארוחת צהריים.  שאלנו אותה אם היא רוצה לבקר את אימא ותינוקי בבית החולים. היא התעלמה מהשאלה והמשיכה בעיסוקיה. הו, הו חשבנו, הנה זה הגיע - החששות שלה מהעתיד החדש... הבנו והנחנו לה. אחר הצהריים הגיע אלינו לביקור גם הבן מרחובות. קטינא מאוד אוהבת את נוכחותו. הוא ואנחנו שיחקנו איתה במשחקים שונים עד לארוחת ערב יום שישי. אבא שלה התקשר להודיע שיבוא מאוחר יותר לאסוף אותה כדי שתישן בבית. כי כאשר הגיע קודם באותו יום כדי להוציא את פוג'י הכלב לטיול צרכים, הכלב היה מאוד חסר שקט מהעלמותם הפתאומית של קטינא ואימא שלה. הוא לא ידע את נפשו אם הלילה גם קטינא תעלם לו.

אבא של קטינא הגיע לאסוף אותה. זה היה כבר אחרי 9 בערב. קטינא כבר הייתה "שיכורה" מעייפות - במצב של פצצת אנרגיה מצחקקת.

בבוקר יום שבת, אבא של קטינא הכין ארוחת בוקר חגיגית של שבת כשקטינא עוזרת לו. אבא של קטינא אחראי להכנת ארוחת הבוקר בכל שבת. הזדמנות לאימא של קטינא לקום יום אחד בשבוע קצת יותר מאוחר. הוא הביא אותה אלינו בסביבות 10 בבוקר בדרכו לבית החולים. העברנו בנעימים עם קטינא בפעילויות שונות עד לארוחת צהריים. אחרי הארוחה קטינא הראתה סימני עייפות וסבתא הציעה לה לנוח. אבל כמובן לא הצליחה להירדם. אז סבתא הקריאה לה מספר חדש שקניתי לה (ביום המשפחה בגן סיפרה שסבתא קונה לה בגדים וסבא קונה לה ספרים). מהספר "לא מושלם - מושלם".

מה זה לא מושלם מושלם?

זה פרח שצומח מתוך סדק במדרכה,

זה זכרון מתוק שחרוט בקמט של חיוך.

זה לקחת משהו שבור, לתקן אותו באהבה וליצר משהו חדש.

משהו מיוחד. משהו יפהפה. מושלם לא מושלם.

אחרי שסבתא סיימה לקרוא לקטינא, היה להן דיון עמוק על הסיפור. ואז קטינא הגיעה אלי ושאלה : "סבא, אני מושלמת"? כדי לוודא אמיתות דברים, קטינא נוהגת לשאול באופן נפרד שני מבוגרים, כדי לאמת אם היא מקבלת אותה תשובה משניהם.

אמרתי לה שהיא מאוד מוכשרת, אבל אין אף אחד שהוא מושלם בכל דבר. וכי יש גם יופי בדברים לא מושלמים. ואם חשוב לה לעשות משהו שהיא מאוד רוצה לעשות ולא כל כך מצליח לה בהתחלה, לא צריך להתרגז ולהתייאש ושווה לנסות עוד עד שמצליח. לקטינא יש נטייה לפרפקציוניזם. כדי למנן את זה או תכונות אחרות בזמן, לפני שהן מתקבעות ואז כבר עלולים להדרש טיפולים קוגנטיביים - אני מוצא סיפור מתאים. כדרכה קטינא מבקשת לקרוא לה אותו מספר פעמים ובכל פעם מדפדפת בדפי הספר וחוזרת ומספרת את הסיפור למקריא בסגנון חופשי. בדיוק כמו שקרה עם הספר שהכין אותה ללידת אח חדש.

קטינא עדיין התעלמה מהשאלה אם היא רוצה לבקר ולראות את האח חדש, אבל נתרצתה כשנשאלה אם היא רוצה לבקר את אימא. בסביבות ארבע אחה"צ, אבא של קטינא הגיע כדי לקחת אותה לביקור אצל אימא ואצל תינוקי. הבת בחרה במסלול שהייה של התינוק 24 שעות בחדרה של האם בצמוד למיטתה. בהמשך שוגרה אלינו התמונה הבאה:

ביום ראשון השבוע, הבת חזרה לביתה עם התינוק בצהריים. אבא של קטינא הביא אותה בבוקר לגן, אבל החזיר אותה באופן חד פעמי עם סיום הגן ולפני תחילת הצהרון.

 

וכך כותבת הבת: "קטינא ממש כזו מותק. רוצה לקחת אותו אליה, מנשקת ומלטפת אותו. שרה לו ומראה לו צעצועים. אחות גדולה מושלמת"!

והבוקר כך נפרדה קטינא מאחיה לפני שיצאה לגן:

משמח שנוצרה ביניהם כימיה מההתחלה. אימא של קטינא התעלמה לגמרי מאחיה הקטן בשלושת השבועות הראשונים. אחיה הגדול של זוגתי, בגיל 5 כשהיא בת כשנה, הוציא אותה בחשאי ממיטתה, השכיבה על הרצפה והצמיד כסת על גופה. מזל שהאימא הרגישה בשקט חשוד והשיבה אותה למיטה לפני שנחנקה. בילדותה הוא המשיך להציק לה לא מעט.

מאז שתינוקי הגיע לבית, פוג'י המתוק לא מש ממנו ושומר עליו, כמו שומר ראשו. למרות שמימדיו כמו דוב קטן, הוא בעצמו גור בגיל 9 חודשים. אז גור הכלבים מוצא לנכון לדאוג לשלומו של גור האדם החדש.

וחוצמזה תינוקי מתפתח יפה, אתמול היה בטיפת חלב הראשונה ומשקלו של הבריון הקטו עלה בשבוע הראשון ב- 270 גרם. הוא מאוד מתעניין בציורים שבדפי ספר הבד הראשון שלו. הוא מפעיל בהתרגשות את המובייל מעל ראשו ועוקב אחר יצורי הפלא. הוא שונא שמפשיטים אותו אבל מתענג באמבטיה החמימה.

והיום הקטנצ'יק יעבור מילה ויבכה נורא. וקטינא מסבירה "שלבנים עושים ברית ולבנות עושים מסיבה".

אז כמו היום:

והיום בתוספת...

 

אגב, צירוף מקרים?

הדודל של גוגל - יום המשפחה

הדודל של גוגל - 50 שנה לנחיתה על הירח (במבט אישי)

הדודל של גוגל מציין 50 שנה לנחיתה על הירח. הדודל מקושר הפעם לסרטון מושקע:

זכור לי הערב בו נחתה הגשושית על אדמת הירח. הייתי ילד וצפיתי בהתרגשות במהלך הנחיתה בטלוויזיה כמו כל עם ישראל (כלומר, אלה שהייתה להם טלוויזיה) . הטלוויזיה שהייתה עדיין 'ניסיונית' בחיתוליה, שידרה בשחור לבן. כמדומני עדיין לא שידרה בכל יום אלא משהו כמו יום כן יום לא, ובשישי-שבת - לאחר מאבק קצר שלא עזר לדתיים, כי בית המשפט העליון דחה את התנגדותם לשידורים בשבת. וכי מדוע לא? רדיו מותר וטלוויזיה אסור? דא עקא שניסיונות כפייה דתית היו קיימים כבר אז.

בכל אופן, בערב הנחיתה על הירח, הטלוויזיה שידרה משדר חגיגי שהוקדש כולו לקראת ולנחיתה עצמה על אדמת הירח. השידורים החלו במהדורת החדשות עם חיים יבין בשעה 9 בערב. לאחריה ועד קרוב לנחיתה עצמה, הטלוויזיה הפיקה תכנית בידור שהוקדשה לאירוע המרגש העתיד לבוא. מהתכנית אני זוכר כיום את השיר 'בלדה בין כוכבים' בביצוע שלישית התאומים - שכללה את פופיק ארנון, אושיק לוי, וחנן גולדבלט. ביוטיוב מצאתי רק את הביצוע של השיר על ידי פופיק ארנון, שנעלם קצת אחר כך אל ברכי החזרה בתשובה.

ואז ב- 10:30 בערך העבירו את הנחיתה בשידור כמעט חי (כי יש השהייה בקליטה ממרחק הירח), וכולם נשמו לרווחה כאשר הועבר השדר מהגשושית :
Houston, Tranquility Base here. The Eagle has landed" ". שדר שחתך את השקט המתוח בחדר הבקרה בליווי תשואות וחיבוקים של עשרות אנשי צוות הבקרה שהיו צמודים למסכים. ואז ניל ארמסטרונג שהיה הראשון שירד מהסולם ועשה את הצעד הראשון על הירח הכריז את המשפט שריגש את כל העולם: 
"That's one small step for a man, one giant leap for mankind". ואליו הצטרף האסטרונאוט אדווין (באז) אולדרין והם תקעו באדמת הירח את דגל ארה"ב.

בחללית האם שהקיפה את הירח חיכה לשובם מהמשימות בירח האסטרונאוט השלישי מייקל קולינס - זה שהתבאס מכך שהגיע לשם רק כמעט והוא זה שמדבר בסרטון של הדודל.

שמרתי את הדף הראשון של העיתון 'דבר' שפורסם למחרת בבוקר, שבאחד ממעברי הדירות הוא נעלם. אבל מצאתי באינטרנט תיעוד של הכתבה ההיא:

  
מעניין שבסרטון של הדודל מדבר דווקא האסטרונאוט השלישי. זה שנשאר בחללית ולא נחת בעצמו על אדמת הירח. ובכלל לכל התהילה זכה ניל ארמסטרונג, שהוא הכי פחות בעל אגו לעמת חבריו. לאחר שהחללית חזרה לכדור הארץ, ניל ארמסטרונג מונה לסגן ראש הפרויקטים של נאס"א - אבל ברוב צניעותו התפטר מהתפקיד לאחר שהבין שהוא הסתכם בעצם בראיונות לאמצעי התקשורת ולחלוקת חתימות לציבור. כשהוצע לו על ידי גורם פרטי לחתום על מאה אוטוגרפים תמורת 25,000 דולר דאז - הוא סרב וויתר על הכסף. כזה הוא האיש.

ובראיון בטלוויזיה שנערך לאחרונה, הוא נשאל אם התפעל והתרגש למראה כדור הארץ כשהרים ראשו והביט עליו מהירח. ותשובתו הייתה שהמשימות שקיבל לבצע על הירח היו כל כך צפופות, עד שלא היה לו זמן להביט לשמים, לחלום ולהתפעל.
ועוד אמר, שלמרות שעברו 50 שנה מאז, לא נעשתה מאז שום התקדמות משמעותית בחקר הירח. 

נשיונל גאוגרפיק ובדיסקברי מפוצצים אותנו בתשדירי תחזיות אפוקליפטיות לעתיד כדור הארץ ושהאנושות תנצל רק אם נשכיל להקים מושבות על הירח ועל מאדים. מסתבר שבירח ישנה כמות עצומה של מים קפואים, שבהפרדה של מולקולות המים לחמצן ומימן - החמצן ישמש לנשימה והמימן ישמש כדלק שיספיק לשיגור של עשרות אלפי חלליות בקו ירח - כדור הארץ.

לאחר הנחיתה הראשונה על הירח של אפולו 11, היו עוד 5 נחיתות על הירח שהאחרונה בוצעה על ידי אפולו 17 בשנת 1972. אבל הנחיתות האלו כבר התרחשו הרחק מאור הזרקורים. כי לאחר הנחיתה הראשונה על הירח, הציבור כבר איבד את מידת העניין. כידוע הטיסה של אפולו 13 הסתיימה באסון. גם הטיסה ה-113 של מעבורת החלל קולומביה שבה השתתף האסטרונאוט הישראלי אילן רמון - הסתיימה באסון. ואולי יש משהו במזל הרע של המספר 13.

וברצוני לסיים בצילומי הירח המדהימים שצילם ידידי הבלוגר שדות (ד"ר אריה קניג) ז"ל. הירח הרומנטי עבר כחוט השני בזיכרונותיו שהעלה על הכתב. למרות שישראבלוג חזר לכאורה, לצורך גיבויים, רבות מהתמונות תמונות שצילם ופרסם בבלוג 'יומני אלפוחרה' שלו  נעלמו משרתי התמונות של ישראבלוג. והלכו לאבדון גם מגוגל תמונות. אבל יגעתי ומצאתי שתי תמונות שהוא צילם ושרדו, וכך גם כתב:

"סופר-ירח 
שלשום הוא הגיע, לאחר 33 שנים. אני חיכיתי, ערגתי.
בערוב היום, הלכתי לצפות בשקיעת השמש ובזריחת הירח הגדול.
רוח מזרחית חזקה היכתה בי עם טיפות מים שדקרו את פניי. הירח לא הקל עלי לצפות בזריחתו, כמו רצה המלך לוודא שרק אוהביו יצפו בו.
ואני המכור לו, עמדתי שם צופה ומצלם וליבי מלא על גדותיו. ערב סוכות והירח הענק הזה זורח במלוא תפארתו, בינות לטיפות הגשם המצליפות בי ברוח החזקה". 

זריחת הירח הגדול, ערב סוכות תשע"ו - אריה קניג (שדות)

הירח מתחיל להתגלות

ליקוי הירח הגדול, ערב סוכות תשע"ו - אריה קניג (שדות)

"ואז נמסו קרני השמש האדומות, והירח הלבן הציץ לעולם. לאיטו הוא הפשיל את השמיכה האדומה והתחיל להראות שוב את גאיותיו וקרניו הצהובות זוהרות כיהלומים". כך תיאר בבלוגו אריה קניג (שדות).
יהי זכרו ברוך.

כמה סמלי ליקוי הירח החלקי אתמול, במלאת 50 שנה לנחיתה על הירח.

הדודל של גוגל - חגיגות הפלאפל

כשאני רואה דודל של גוגל, הסקרנות מובילה אותי לחקור את הסיבה. האמת שהפעם הופתעתי. גוגל הקדיש דודל ל- "חגיגות הפלאפל". והדודל הוביל לכתבה שכותרתה לא פחות ולא יותר מאשר "פלאפל אטומי: האוכל הישראלי כובש את ארה"ב".

כשהיינו בפוסט דוקטורט בוושינגטון בירת ארה"ב והתגעגענו לפלאפל, היינו נוסעים לפלאפליה של הלבנוני. היה לו מקום זעיר, בערך של שני מטר על מטר, והפלאפל אוי הפלאפל שלו היה משהו משהו. זה היה במחצית השניה של שנות השמונים במאה הקודמת. אויש, כשאני אומר במאה הקודמת אני כבר מרגיש ממש בא בימים. והנה עכשיו את שוק הפלאפל בארה"ב כבשו ישראלים. כאילו זהו מאכל אותו המציאו הישראלים.

בילדותי בעיר הצעירה הרצליה, אני זוכר את דוכן הפלאפל היחידי במרכז העיר. דוכן מוגבה כזה על גלגלים, כמו של 'גזלנים' כיום, ושהיה ממוקם במדרכה כמעט מול בית הכנסת הגדול. ובכל מוצאי שבת לאחר גמר הפעולה בתנועת הנוער העובד, בדרך הביתה הייתי עובר דרך דוכן הפלאפל ומפשפש בכיסי. מחפש את המעות שהכינותי מראש. חצי לירה עבור מנה - שמונה כדורי פלאפל בדיוק בפיתה. 25 אגורות עבור חצי מנה - ארבעה כדורים בחצי פיתה. "עם סלט(?) עם מלפפון חמוץ, עם טחינה"? כן, הכול - השבתי, אבל לא עם הרבה טחינה, שלא ייזל. "עם חריף"? כן כן, אבל רק קצת, זהו די, מספיק - אומר האשכנזי הקטן. "הנה" והפיתה העטופה בשקית ניר חומה הייתה מוגשת.

בזיכרוני זה היה פלאפל ממש טעים והתורים הארוכים העידו שהוא כנראה היה באמת טעים. בדוכן עבדו בצפיפות אך בתאום כל בני המשפחה ממוצא תימני. הם עבדו בקצב מטורף שהאכיל מאות פיות בשעה.

כן, אפשר לומר שאני מדור הפלאפל. אבא אמר שאסור לאכול שווארמה, שאותה מכרו בחנות כמה מאות מטרים משם. והיא תמיד הייתה כמעט ריקה מקונים. "בשווארמה אתה לא יכול לדעת איזה בשר פיגולים מחברים לך בשיפוד המסתובב" אמר אבא. גם כיום אני לא מתלהב משווארמה. כנראה דברים כאלה של אבא, נכנסים לראש ולא יוצאים ממנו כל החיים. "בשר אמיתי טוב מגיע בנתח אחד שלם..." מתנגנים בי דבריו של אבא.

ותמיד אני פליאה על המנגנון שהמוח זוכר דברים כאלה. זוכר שבמוצאי שבת אחת כשעצרתי בדוכן לאחר הפעולה בתנועה - השתלט עלי אלטרואיזם לטובת אחותי הקטנה. ויתרתי על חצי מנה, ועם המעות שנותרו , נכנסתי לחנות הספרים שהייתה כבר פתוחה, ובחרתי חוברת ציורים לצביעה וחבילת צבעי פסטל בשישה צבעים. וכשהענקתי את זה כמתנה לאחותי, הרגשתי בפעם הראשונה את האושר שבהענקת מתנה. האושר הראשון הזה בלתת חרוט בי עד עצם היום הזה.

והיום, את הפלאפל כבר מוכרים בכל מיני טעמים וצבעים וגם אם הוא כבר לא כל כך טעים, מסווים את טעמו בתוספות כיד הדמיון. ופעם אחת זרקתי את כל המנה לפח משום שלא אמרו לי שסלט הירקות מכיל כוסברה. אם יש משהו שממש דוחה זה כוסברה שיש לה מראה תמים של פטרוזיליה, או שהמוכר מוסיף לי כאוטומט עמבה במקום טחינה. אוי כמה שאלה דוחים. עם אלה לא צריך להתאמץ לעשות דיאטה.

וממתי התחילו לשים בפיתה צ'יפס על חשבון הפלאפל? וחריף ירוק, וחריף אדום, וטורקי, וצנון, ועוד שיפקה כבונוס - שיהיה.

ג'ון קורנפורת' – הדודל של גוגל, כולסטרול וסטטינים – אמת או אגדה?

הדודל היומי של גוגל הוא לרגל יום הולדתו המאה של סֶר ג'ון וורקפ קורנפורת'

(Sir John Warcup Cornforth)

ג'ון קורנפורת' היה כימאי אורגני שעסק בתחילה בכימיה של סטרואידים ולאחר מכן התמקד בכימיה של הכולסטרול. למעשה הוא פענח את המבנה הכימי המרחבי של הכולסטרול ועל כך זכה בשנת 1975 לפרס נובל.

כולסטרול

ג'ון קורנפורת' שנולד באוסטרליה איבד את שמיעתו בילדותו ולמעשה הצליח להשלים את השכלתו התיכונית והאוניברסיטאית בעצמו כשהוא חירש לחלוטין. את לימודיו האקדמאים ופעילותו המדעית מחקרית עשה בבריטניה. הוא האריך חיים ונפטר לפני ארבע שנים בגיל 96. בתו נפטרה כשנה לפניו.

בעבודתו שעליה זכה בפרס נובל לכימיה הוא זיהה את הסדר והמבנה המרחבי של האטומים במולקולת הכולסטרול. בעזרת שימוש באיזוטופים רדיואקטיביים, הוא מיפה את מקומם של האטומים של הכולסטרול במרחב. העבודה בעזרת שיטה זו ארכה זמן לא מועט. המבנה הסטריוכימי של מולקולות מזוהה כיום בשיטות ובמיכשור מודרני שלא היה זמין אז.

הכולסטרול משמש כידוע אבן בנין חשובה לקרומי התאים וכן להורמונים וסטרואידים חיוניים לפעולת הגוף. ומצד שני, עודפי כולסטרול ושומני דם אחרים כמו טריגליצרידים המיוצרים על ידי הכבד נקשרים לחלבונים בדם המכונים ליפופרוטאינים ואשר לפי הרפואה גורמים להסתיידות כלי דם וסתימתם, ובעקבות עשויים להביא לשבץ לב ומוח.

סתימה בצנרת וחסימה בזרימת הדם

* בקרוב תתפרסם בבלוג זה רשומה מיוחדת על כולסטרול וסטטינים - אמת או קונספירציה?
לא, לא - אם יש לכם עודף כולסטרול בדם, אנא 'בחייאת חייכם', בשום פנים ואופן אל תפסיקו לקחת סטטינים, אם חפצים הינכם בחיים בריאים וארוכים,
אבל... וכאן שימו לב, לא בגלל מה שאתם חושבים וספרו ומספרים לכם הרופאים.

זוהי תהייה רשומת חובה, שתעשה אחת ולתמיד סוף לויכוחים האינרנטיים האינסופיים - סטטינים ושאר תרופות להורדת הכולסטרול - כן או לא? היא עשויה להיות מצילת חיים עבורך! תרתי משמע.

אם ברצונך שלא לפספס כתבות כאלה, הצטרפ/י כמנוי לבלוג במסגרת המיועדת לכך בשולי הבלוג. כדי שהמנוי יכנס לתוקף, יש לאשר בקישור שישלח במייל חוזר.

שיר במבצע קיץ 6 והדודל של גוגל (אדוארד חיל)

עוד שיר במבצע סוף קיץ (השבוע יסתיים המבצע) למדור השירים שלי.
ודודל של גוגל בסופו - נכנס למדור חריגים במדור השירים. 


קמילה / קנקן

הַהַרְגָּשָׁה הַזֹּאת
שֶׁאֵין יוֹתֵר מָה לַעֲשׂוֹת
שֶׁהַכֹּל נִמְתַּח עַד קָצֶה
תַּמּוּ כֹּל הַדְּחִיּוֹת
הִגִּיעַ הַזְּמַן

נָבְלוּ הַפְּרָחִים בַּגַּן

***

ובהיפוך רוחות - הדודל היומי של גוגל מוקדש ליום הולדתו ה- 83 של אדוארד חיל (EDUARD KHIL) 

https://www.youtube.com/watch?v=DaCz_SFrTaU

והמקור:

יום העצמאות ה-69 שלי: הסטייק היה טעים מאוד

מספר מאוד מעניין 69. סיפרה והיפוכה, סובב הגלגל. וגם מאוד סקסי.

אינני יכול לסבול את מה שמשדרים בטלוויזיה כבידור יום העצמאות לעם ישראל. רק השידור של שני הטקסים מעניין אותי. הטקס בהר הרצל וטקס הענקת פרס ישראל. את חידון התנ"ך אני משאיר להנאת ראש ממשלתנו שחיבה רבה יש לו ולמשפחתו לחידון זה.

טקס ערב יום העצמאות בהר הרצל תמיד ריגש אותי. מעט מהסמליות הנותרת במדינתי, ארץ מולדתי. אפילו הייתי פעם שם בקהל המכורבל במעילי חורף מפאת הצינה הירושלמית. מתבונן בחיילים המסכנים מופשלי השרוולים והרועדים מקור. ועתה הם כבר בשרוולים ארוכים. מבעד לרישול החולצה הלא מכופתרת, מבצבצת חולצת גוף לבנה. הנגדים והקצונה, מכנסיהם כבר אינם זית. ומה רואות עיניי - קצינים צברים בז'קט ועניבה?

מישהו יורד לסוף דעתי על הקשר בין צברים לעניבות?

אז אתמול כהרגלי מדי שנה בשנה מאז פרוץ הטלוויזיה בארצנו, התיישבתי בהתרגשות לצפות בטקס בהר הרצל. אך אוי לי - השנה זה היה לי כל כך מאכזב עד לדכדוך.

אינני יודע האם לזה יש קשר בהחלפת מנהל הטקס המיתולוגי שפרש. החלפה ברס"ר מזדקן חדש שקיבל דרגת סגן אלוף עם ברזלים מבריקים. אבל הטקס היה כל כך אנמי השנה בעיניי. למרות הגימיקים של נשים מסתרקות מול מראות אוֹב. של המקלידות על אוסף פסנתרים קטנים לבנים. וקולה של זמרת מיתולוגית הסדוק מזוקן וכבר מזייף הוא בדציבלים הגבוהים - ניצבת היא בתוך טבעת אש. וזמרת אחרת מרטיטה בקולה "אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים"  - ניצבת בגימיק של שמלה בלתי נגמרת במרכז במה. זמרת שהמארגנים רצו שהיא תשיר עם המקור האגדי ושמו שולי נתן. אבל המקור הציבה אולטימטום - אני או היא. ומארגני הטקס העדיפו את ההיא.

ותרגילי הסדר ויצירת הצורות הגיאומטריות האנושיות היו כבר כל כך חיוורים השנה בעיניי, על רקע המשטח המשובץ כדף מחברת חשבון. לא יודע מדוע, אבל הכל נראה לי השנה כל כך זול ופתטי. ואם לא היה מספיק בכל זה כדי לדכדך לי את אווירת החג, נאלצתי לצפות במשך כל הטקס בעשרות קלוזאפים על הגברת נתניהו והגברת רגב. הראשונה בחיוך של עונג משתפך והשניה קפואה ועיניה רושפות שְחוֹר, כמעט יוצאות מחוריהן.

ובמדינה שבשנת עצמאותה ה-69, הימניים מכנים את השמאלנים בולשביקים ובוגדים, והשמאלניים מכנים אותם פאשיסטים ימניים - הנשיא ויושב ראש הכנסת כבר לא יכלו להתעלם מהשסעת. והם נאמו ברגש. כמעט בתחינה, לפחות הנשיא. על הצורך להתאחד - לקבל את דעותיו של האחר ולא לשנוא אותו. הרי כולנו אחים אנו.

חבל רק שזה שמתגאה במחלפים, בגשרים ובמגדלים, דווקא חוגג את השסע. הוא לא רואה ממטר שמאחורי המחלפים כל ילד שלישי רעב במדינה החוגגת 69 שנות עצמאות. והבוגדים שלו עולים לקלפי בהמוניהם באוטובוסים, ואלה שמשמאל לו הם שמאלנים קיצוניים. והעדר שלו כולל את נאמני המדינה - הימין השורשי, נאמני הר הבית ונוער הגבעות מלח הארץ. וכל השאר (ששירתו בצבא ביחידות קרביות ולא כג'ובניקים כמו בניו) הם בולשביקים בוגדים במדינה. 

אז הוא דחף השנה לטקס מצגת שלו שהוקלטה מראש והוקרנה על המסך מול קולזאפים של המצלמה בפניה הקורנות של זוגתו. כי הוא חייב לדבר מחוץ ובניגוד לפרוטוקול הרשמי של הטקס לדורותיו. ואולי הסתפק רק בקליפ מוקלט ולא בנאום ברכה, רק כי היה עייף משני טקסים מהבוקר. בטקסים שבהם חלק את השכול הפרטי שלו עם השכול של המשפחות השכולות. וודאי עייף הוא משני טקסים - טקס אחד למשפחות הנופלים חללי צה"ל, וטקס נפרד אחר לזכר נפגעי פעולות האיבה. כי במדינה שלנו - המשפחות השכולות של הראשונים לא רוצות טקס משותף עם המשפחות השכולות של האחרונים. כי במדינת השסע - יש גם הבדלי מעמדות של משפחות השכול.

אז השנה בטקס המצויין בחמישים שנה לאיחוד ירושלים, ניסו המארגנים לייצג את כולם. זמר עם ציציות בולטות מתחת לחולצתו והרכב נגנים מנגן אנדלוסית. ובפעם הראשונה מאז קום המדינה מדליקים משואה צמד מהגולה דוברי אנגלית, שמה להם ולאשכח ירושלים תשכח ימינם? והזמר הלאומי הנרגש אומר ולתפארת מדינת ישראל, ונרדם. כמעט שוכח להדליק את המשואה, אם לא היה חוטף דחיפת מרפק. והביאו למשואות ניגודים - ההייטקיסט של מוביליי שהכניס לקופת המדינה מיליארדים, מול סוחר בשוק מחְנֶה יהודה. ולמדתי שבעל דוכן בשוק הוא סוחר. מעתה אקרא לכל בעלי הבסטות סוחרים.

ונראה שבין הפתיח המשפחתי לבין ולתפארת מדינת ישראל -  היה קשר מקרי בלבד, בין דבריהם של מדליקי המשואות לבין הכיתוביות על המסך. כנאמר, 69 שנה לברדק. ולתפארת מדינת ישראל.

אז במקום לצפות לאחר הטקס בזבל הטלוויזיוני המיועד למכנה המשותף הנמוך ביותר, פנינו לארוחת חג משפחתית צנועה.

זוגתי הכינה סטייקים. לא על האש. על מחבת גריל בכיריים.
מי אמר שמנגל הוא מלאכה לגברים?

ואני בכלל לא מתלהב מסטייקים. אז למה אני אוכל אותם ביום העצמאות כדרך המסורת הישראלית יחד עם הפטישים והקצף?

כי כפי שאומרת זוגתי - אם כבר לאכול סטייק, אז לאכול סטייק מבשר סינטה איכותי שעולה 150 שקל לקילו. ולא סטייק סיבי שמסריח משומן צלוי. סטייק שכדי ללעסו לפני בליעה, זקוקים למלתעות כריש.
ובשר באיכות כזו (אם כי רק במחיר כזה) אפשר להשיג בסופרמרקט השכונתי שלנו רק יום אחד בשנה - לפני יום העצמאות. כל שאר בשרי הסטייקים שתרחק נפשי מהם - במבצעים. זה למה אכלנו אתמול סטייקים. לא במבצע.

אז אני שבכלל אינני אוהב סטייקים, ליקקתי אמש את אצבעותיי לאחר שני נתחים נפלאים של בשר סטייק לעיס ומחליק להפליא בגרון. ואף חלקתי בבשר כזית עם לולה וחמודי. הכלבים שמבינים עניין. היא ישובה בחגיגיות בפינת השולחן, בין זוגתי לביני. והוא מתחת לשולחן מחכך פניו הצמריריים בברכיי "אנא, אל תשכח אותי". ובכלל הוא תפס מקום מצוין, כדי לארוב וללקט כל פירור הצונח בשעת הסעודה. והיא צמודה אלי, כל שרירי גופה בכוננות. אני המאכיל. 

אבל בל נגזים. לא נאכיל את בני המשפחה הכלביים האהובים שלנו בבשר במאה וחמישים שקל לקילו. אבל זה חג. קיבלו כל אחד נתח נקניק כתף בסוף הארוחה.

וארוחת הסטייקים של החג כללה תוספת צנועה. תפוחוני אדמה אפויים בשמן זית ועשבי תיבול, גרגרי אפונים בוהקים בירוק רענן, וסלט כרוב וגזר. ארוחה נפלאה והסטייקים היו כאמור מעולים.

בבוקר השכמתי קום ואמרתי די לבשר. הכנתי מאפה בריאות מקמח שיפון וחיטה מלאה, עם גבינות ויוגורט עיזים.  יצא טעים לעילא ולעילא, לדעת כל האוכלים שחיסלו הכל עד לפירור האחרון.

מאפה גבינות ויוגורט עיזים

ובזמן האפייה, התיישבתי לכתוב פוסט זה - על חוויותי האישיות ביום העצמאות ה-69 של המדינה שלי. שאון המטס חולף כעת ממעל בחוץ. ואם ברצונכם לקבל את המתכון של המאפה שהמצאתי. תאלצו לבקר בבלוג בחג השבועות.

הדודל של גוגל ליום העצמאות תשע"ז

חג שמח לגוגל ולקוראים !

17 לנובמבר שלי

מהו 17 בנובמבר בשבילי?

בחצות בדיוק שבין יום האתמול ליום הבא בתאריך זה - הגחתי לעולם עם הבזק הברק שעמעם את המנורה מעל מיטת היולדת. ויש האומרים שהיה זה אות לבאות. לביתי הראשון הכניסו אותי עטוף בשמיכה, לדירה פרוצת רוחות, בבית שהיה בשלבי בניה אחרונים. אימא הייתה בטוחה שמוחי הרך יפגע מהלמות הפטישים שמסביב. ואולי היה אמת בחששותיה. כי הסתבר שהרומן שלי עם חשמל לא הסתיים עם לידת הברק. כי הילד שקרא שמתחשמלים רק כאשר מחברים פלוס למינוס, היה בטוח שניסוי האימות שלא יקרה דבר, יעבור בהצלחה. וכאשר הילד, כלומר אני, דחף שרוול מגולגל של נייר כסף לאחד החורים של שקע חשמל, הוא נהדף כמו טיל והוטל לקצה השני של החדר, רועד כמו זרם החילופין שחשמל את מוחו.

וכשניכסתי לדירת הלמות הפטישים ופרוצת הרוחות, היה לי מחזור של חמישה חיתולי בד שאימא ואבא קיבלו מתנה מהדודה. והיה צריך לכבס אותם ביד ולדאוג שיהיה אחד נקי ויבש בכל עת. 
גיליתי שיש לי אבא בגיל שנתיים וחצי בערך. כן, התברכתי בזיכרונות מדויקים מעוררי התפעלות מתקופה מוקדמת מאוד בחיים.  גיליתי את אבא בצהרי יום כשקפץ מהמוסך שעבד בתל אביב כשכיר אגד, לביקור בזק בדירה בהרצליה. הוא עמד בפתח הדלת לבוש בבגדי המוסך הכחולים, נלווה עם חבר לעבודה, בדרכם לאיזושהי גרירה. ואני שאלתי את אימא מי זה. "זה אבא חמודי", השיבה לי. "באמת, זה אבא"? שאלתי נפעם מהתגלית. ילד לא יכול לדעת שיש לו אבא אם הוא חוזר מהעבודה לאחר שהלך לישון ומשכים לעבודה לפני שהוא מתעורר.

בן חמש

אני נזכר ביום הולדתי האחד עשר. מקבל מתנה אלבום דפים ריק עם כריכת קרטון צבעונית של צמחי ארץ ישראל - מיזם שיווקי של חברת בלובנד תלמה. ולאלבום צורפה מעטפה עם תריסר דפי מדבקות של הצמחים הראשונים בסדרה, שעלותן להוריי הייתה תריסר חבילות מרגרינה. אני אומר להורים תודה רבה ושומר מכווץ בתוכי את האכזבה הגדולה. אני יודע שאבא חוסך מפיו כדי שיהיה לנו מה לאכול. לוֹוֶה חמישים לירות בשבוע השלישי של החודש, ומחזיר אותם במשכורת מאה וחמישים הלירות הבאה שלו.

מסוגר בחדרי מדוכדך ממתנת 'המרגרינה' של יום ההולדת, החלו לצוף שלל זיכרונות. זיכרונות  של שבתות בבוקר - יושב על חול שפת הים עם כובע ללא שמשיה. צופה בהמוני ילדים 'שעושים גלים' על גבי מזרני ים, ולי אין אפילו גלגל ים או מצופים. צופה במשפחות הפותחות צידניות מכל טוב מתחת לסככות שכבשו, פותחים בקבוקי אורנג'דה קרים תוססים. ואני אוכל כריך גבינה מלחם אחיד עם פרוסות מלפפון. שותה ממימיית פלסטיק מיץ חם מהשמש שהוכן מתרכיז תפוזים עם חומרים משמרים. מתבונן בילדים שאוחזים בעלה ירוק שעוטף קלח תירס חם מהדוכן על החוף, ובילדים שאוכלים בייגלה טרי שקנו להם מהמוכרת הנודדת הזקנה בבגד הים השחור, שמגלגלת במהירות בלשונה "בייגלה, בייגלה, לבומבהלבומבהלבומבה", מבלי להתבלבל. מתבונן בילדים שמלקקים שלגונים וקרטיבים שנשלפו מתוך ארגז העץ התלוי ברצועה של תריס על צווארו של המוכר הנודד, שמפיו מתנגן ללא הרף הסלוגן - "ארטיק, ארטיק, ארטיק. שוקו ווניל. קרטיב, קרטיב, קרטיב. לימון לימונרו"  - שנקטע לרגע קט עם שליפת עודף מארנקו. 
ולא ידעתי אז שיעברו כמה עשרות שנים עד שאכתוב על זה.

לעתים אני חושב שגידלתי את ילדי בצל חסכי ילדותי. הגשמתי להם כל מה שחסר לי. קראתי איתם את כל ספרי הילדות שהחסרתי. ספרים שקראתי עליהם בשקיקה רבה בפינת המלצותיו של אוריאל אופק בעיתון, ויד הורי לא הייתה משגת לקנות את מה שלא מצאתי בספריה העירונית או ובספרית בית הספר. יחד עם ילדי צפיתי בקלטות ילדים שלא היו לי, משלים את ילדותי החסרה. 

ושלחתי אותם לחוגים שרציתי כל כך ושלא יכלו לשלוח אותי. 
התקנאתי כל כך בילדים מהרצליה פיתוח, פרחי ג'ודו יוצאים מהאימון עם חלוקי ג'ודו צחורים וחגורה לבנה, ושני עשורים אחר כך מגיע לאסוף את הבן מהחוג רבע שעה לפני הסיום, כדי לצפות בו מבצע סלטות באוויר ומכניע את יריביו בוואזרי או באיפּוֹן.  מתמוגג מנחת לראות אותו בסיום תחרויות ארציות, אוחז במדליה או מניף גביע.  
מביט בו כשהלב נופל לי למכנסיים, אוחז בחבל ומתעופף בין עצי אקליפטוס, מעץ לעץ  כמו טרזן, בחוג הישרדות, או עושה סנפלינג מקומה שלישית. 
נרגש יחד עם הילדים לשמוע חוויות סיורים וטיולים בחברה להגנת הטכע או בתנועה. 
כל אחר צהריים שני חוזר מוקדם בארבע מהעבודה, מקדיש להם זמן איכות ומאה אחוז סופי שבוע משפחתיים, שלא ירגישו כמוני חסרונו של אבא בחול ובשבתות. אם היה צורך חוזר לעבודה לאחר שהלכו לישון.

ובשבתות אני זוכר את אבא קם השכם בבוקר. מכין לארוחת בוקר סלט ביצים עם טבעות בצל ירוק, סלט ירקות קצוץ דק, או סלט צנון מרוסק בפומפייה ופטרוזיליה קצוצה - סלטים בזוקים במעט שמן סויה של יצהר. 
ולאחר ארוחת הבוקר אסור היה להפריע לאבא עד שסיים קריאת העיתון ומוסף השבת. ואחר כך שיחק איתנו באותם שניים שלושה משחקי קופסה שהיו לנו, או שלימד אותי קיפולי נייר, או שבנה איתי מחצאי קליפות של בוטנים ספינות מפרשי גפרורים ונייר, ומכוניות עם גלגלים זעירים גזורים מקרטון ומושחלים בציר מתכת של מהדק נייר דרך קליפת הבוטן. 
כך הייתה חולפת במהירות שארית הזמן עד לארוחת הצהריים, שהחלה בדרך כלל במנת סלט תפוחי אדמה, אפונה, גזר ומלפפון כבוש במיונז. סלט חגיגי תוצרת בית שאימא הגישה מתוך סט קערה אליפטית וסכו"ם מפלסטיק שחור. וארוחת הצהריים הסתיימה באבטיח או מלון קרים בקיץ. ובחורף אבא נתן לי ללגום מעט יין קידוש מתוק בכוסית קטנה, או כוס בירה שחורה 'אביר' או 'נשר'. ואני זוכר את הצימאון והתחינה לשתות מים, עד שפג תוקף האיסור של שתיית מים שעתיים לאחר אכילת אבטיח. אני זוכר את העצב שנפל עלי כשאבא נאלץ לצאת לעבודה בשבתות לאחר הארוחה בשתיים וחצי בצהריים ולאחר ששטף את הכלים. לעבודה כתורן מוסך או מכונית גרר. לאחר לכתו, אני נותר בתחושת ריקנות עם סלסוליו של ג'ו עמר הבוקעים מרשת ב' ברדיו שמתחלפים בשאגות כתבי הספורט של תכנית הרדיו שירים ושערים, המשלימים את שאגות הצופים ממגרש הכדורגל הסמוך לביתי. 

זיכרונותיי גולשים לבקרים שאבא העיר אותי בחמש וחצי, מכין לי תה או קפה ועוגייה בצלחת קטנה, לפני שיצא לעבודה. ואני נשאר בשקט של זריחת בוקר מתכונן לבחינות בבית הספר התיכון עד לשבע בבוקר, כשכולם היו מתעוררים.
וכשיצא לעבודה חשבתי על איזה עולם אכזר יש לאבא, שצריך לצאת לעבודה בכל יום כל כך מוקדם ולחזור מאוחר בערב, ולעבוד בשבתות מהצהריים עד 11 בלילה - כדי לקבל שעות נוספות. ושאין לו כמעט חופשות. ומחופשת הבראה נדירה שקיבל מהעבודה, חזר עם כרס גדולה שלקח לו כמה שנים להיפטר ממנה. ואני התפלאתי איך אפשר לגדל ככה כרס בשבוע. לא הבנתי אז שזה מה שקורה למי שגדל ברעב ובפחד, שמזנק עד היום חצי מטר באוויר מבהלה כשמעירים אותו. אינסטינקט הישרדותי שרכש מאימתם של קלגסי הנאצים. לא הבנתי שזה קורה למי שחוסך מפיו למען ילדיו כדי לגמור את החודש. וכשנותנים לו שבוע הבראה, הוא אוכל ואוכל ואוכל ללא הכרה.

אני זוכר את אימא  שרה לי יום הולדת שמח, כשהעירה אותי בבוקר לגן והקדימה לאפות לכבודי עוגת שוקולד מאבקת קקאו. לאימא לא היה הרבה מה להעניק לנו מלבד חיבוקים והרבה אהבה. מתבייש בה כשהגיעה לאסוף אותי בימי סערה מבית הספר, כשהייתי עדיין מסתבך עם המוני הכפתורים והשרוכים של מעיל הגשם, או ששכחתי לקחת בבוקר מטרייה. מתבייש בה בעברית המשובשת שלה, שהייתה מדברת אל כל העולם בלשון נקבה. ובעברית שלה הייתה מעדכנת בבקרים את ילדה הקטן (שזה אני) בחדשות העולם - על מותה של אידית פיאף האגדית וכמה חבל, ועל משפט אייכמן... ואבא היה משלים בשבת ומעדכן אותי בחדשות המלחמה הקרה ורצח קנדי...

ונזכר שביום ההולדת שלי, בני בן השלוש שאל בעברית של בית מרקחת שלמד מהגננת: "אבא, אמור לי בבקשה, הכול הולכים לצבא כשהם גדולים"? וכי מה אומר לו? שלא כולם הולכים לצבא? עניתי בחיוב."ואם חלילה אמות"? הוסיף ושאל...
וחשבתי שהוא ילד שהתמזל מזלו, שיש לו כל מה שילד חולם ויותר מכך, ולמרות זאת שואל שאלות קיומיות שכאלה.
וכשגדל שירת בסיירת שוּשוּ, כסמך קמב"צ. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה 2012, עלה במדים עם סבו (אבא שלי) להדליק משואה. 




עריכה

איזו הפתעה מרגשת,

יום הולדת שמח kankan !

האם החורף גשום יהיה - שאלו את החצב

היום יום ראשון של סתיו אותו מציין גם הדודל של גוגל. היום שבו אורך היום והלילה שווים. ובשלהי הקיץ - תחילת הסתיו, כשכל שדות הבר יבשים, בצידי הדרכים כבר פורחים החצבים. על בשורת החצבים כחזאי הגשמים של עונת החורף הקרובה וגם סיבה לטיול סתיו של שבת בפוסט זה. 

פריחת החצבים / מיכאל דשא

מִחֵיק שַׁדְמוֹת אֱלוּל הָעֲצוּבוֹת

מִבֵּין שִׁלְדֵי קוֹצִים שׂרוּפֵי שָרָב –

עָלוּ חוֹצֵץ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת

חִצֵּי הַחֲצָבִים הָעֲרוּכִים לַקְּרָב.

דְּרוּכִים, רַעֲנַנִים, רֹאשָׁם אֶל עָל,

יוֹנְקִים לְשַׁד טָמִיר מִמַּעֲמַקִים,

צִיֵצי כּוֹכָב צְחוֹרִים רְחוּצֵי-טַל

עוֹטְרִים לְצַוָּארָם כַּעֲנָקִים.

אֶל מוּל חַמָּה יָנַיפוּ נֵס רָטֹב,

לִצְחוֹק לָהֶם צְחִיחָה שֶׁמִסָּבִיב,

לִבָּם מֵרִיחַ לֵחַ גֶּשֶׁם טוֹב,

שְׁמָמָה בַּכֹּל וְרַק בָּהֶם אָבִיב.

עִם עֶרֶב לַגְּבָעוֹת אֵצֵא דּוּמָם,

עָצוּב, יָגֵעַ כְּמוֹ אַדְמַת אֱלוּל,

פִּתאֹם הַחֲצָבִים זוֹרְחִים תֻּמָּם,

בַּלֵּב צִלְצֵל צְחוֹק יֶלֶד זַךְ, צָלוּל.

מספרים שכבר לפני יותר ממאה שנים ידעו האיכרים בעמק החולה מה תהיה תחזית הגשמים לעונה הקרובה על פי פריחת החצב. אם היה החצב מיתמר לגובה של מעל מטר ושבעים, ציפו לשנה גשומה. אם לא, אז היו פונים לחסדי שמיים.

למעשה השימוש בתצפית על פריחת פרחים לחיזוי גשמים הוא עתיק יומין בתרבויות שונות בעולם. שבטי אינדיאנים צפו בפריחת פרחי צמח האמריליס. אם הפריחה הייתה לבנה - הדבר בישר שנה גשומה. אם פרחי האמריליס היו כתומים - הדבר בישר על שנה שחונה בגשמים.

גם ערביי ארץ ישראל מסתייעים בחצב לחיזוי גשם מזה שנים רבות:
פריחה מוקדמת, בראשית חודש אוגוסט, או שפע של פריחה מסמן שנה גשומה. פריחה מאוחרת, או מעטה מעידה שתהיה זו שנת בצורת.

אז יש לי רעיון לטיול שבת בשבילכם. צאו אל הטבע, צאו אל השדות וצפו בפריחת החצב. תיהנו מיופיו העדין, מדדו את גובה עמודי הפריחה, התרשמו מכמות הפריחה.

רשמו את תצפיותיכם על פתק ושימרו. בסיום עונת הגשמים פיתחו את הפתק ובדקו - האם לדעתכם החצב אכן חזה את מזג האוויר?

היזהרו לא לקטוף. הצמח רעיל ומיצי גבעולו צורבים את העור. הוא גם צמח מוגן.

מידע נוסף ומעניין על הצמח תוכלו לקרוא כאן.

כמו חצב - שירה של נעמי שמר בביצוע יהורם גאון:

https://www.youtube.com/watch?v=_03w2ARCgps

לנדשטיינר דודל של גוגל - עבודת חיים מצילת חיים וגם שאלת אבהות

זהו הדודל של גוגל היום - 148 שנה להולדתו של קרל לנדשטיינר.

1868-1943

רופא וביוכימאי אוסטרי שנולד כיהודי שהמיר דתו לנצרות. ב-1930 זכה בפרס נובל לרפואה על תרומתו בפיתוח השיטה המודרנית לסיווג סוגי הדם A, B,O ו- AB. כל מי שמקבל כיום תרומת דם צריך להודות לו. לפני כן, אי- התאמה בסוג הדם גרמה למוות. 

שבע שנים מאוחר יותר גילה את גורם ה- Rh. לפני כן אי התאמה בגורם ה-Rh בין העובר לאם הסתיימה במות האם. בעקבות תגלית גורם ה-Rh, במקרה של חוסר התאמה האם מקבלת כיום טיפול מתאים לפני הלידה.

רבים אינם יודעים שחוסר התאמה בגורם ה-Rh הוא גם אחת מסיבות לאי השלמת הריונות והפלות מוקדמות. 

כדי למנוע הפלה בנשים הסובלות מהפלות חוזרות, יש לזהות חוסר התאמה בשלב עוברי מוקדם, כדי למנוע קליטת עוברים לא מתאימים ברחם. לשם כך, נוקטים בשיטת ה- IVF  (ההפריה המלאכותית) שעוברות גם נשים עם בעיות הפריה. בנשים בעלות Rh שלילי ושלאב  Rh חיובי, יתקבל הריון תקין רק אם העובר ירש מהאב את עותק הגן ל- Rh שלילי ולא את העותק הגן הדומיננטי שקובע Rh חיובי באב ובעובר. 

לשם כך מבצעים הפרית מבחנה  של זרע האב למספר ביציות שמוצאות מהאם.  לאחר ההפריה מגדלים את העוברים המופרים באינקובטור עד לשלב של עוברים בני 8 תאים. בשיטת מיקרו ניתן להפריד תחת המיקרוסקופ תא אחד מכל עובר כזה ולערוך בו אנליזה גנטית בשיטות מתקדמות הקיימות כיום. רק  2-3 עוברים שנושאים שני עותקי Rh שלילי יוחזרו לרחם האם, כדי שלפחות אחד יקלט ויתפתח הריון תקין.

אבל לפעמים לידע יש גם חסרונות. אי התאמת סוגי הדם בין ילד/ילדה להורים, מסגירה אבהות. כלומר שהאב איננו האב הביולוגי.

למעשה, רק בורות של מרבית הציבור בביולוגיה מונעת גילוי האמת. אך, היום בעידן האינטרנט ניתן לגלות הרבה 'סודות' על ידי כל אחד.

אביא למשל דוגמה פשוטה לגבי סוג הדם, שהוא מידע הידוע או קל לקבל מידע עליו. כידוע, קיימים ארבעה סוגי דם נפוצים: סוג A, סוג B, סוג O וסוג AB. כל אחד יורש גן אחד לסוג דם מכל אחד משני הוריו. הגן לסוג דם A או B דומיננטים על סוג דם O.

לא אלאה אתכם בגנטיקה של סוגי הדם, ולמעשה כל מי שמתעניין יכול ללמוד על כך מויקיפדיה. אבל לעניינינו - מי שיש לו סוג דם AB חייב שלאחד מהוריו הביולוגים יהיה סוג דם A ולשני סוג דם B. לכן, מי שיש לו סוג דם AB ולאמא סוג דם A, האב הביולוגי חייב להיות בעל סוג דם B, או להיפך.

אבל, מי שיש לו סוג דם AB ולאמא יש סוג דם A או B ולאבא סוג דם O (שהוא מאוד נפוץ) - סימן שאביו אינו אביו הביולוגי. גם אם ההורים שניהם בעלי אותו סוג דם (A או B), הבן או הבת שלהם לא יכולים להיות בעלי סוג דם AB. אני מקווה שגילוי העובדה הזו, שכל אחד יכול בעצם לדעת או לגלות - לא יפרק כאן משפחות של קוראים בבלוג. אבל הרי בבלוג הזה אנחנו לא מתעלמים מהאמת.

וודאי תשאלו כיצד הורה ממוצע יכול לדעת את סוג הדם של ילדיו? ובכן, כל ילוד דמו נבדק ובין השאר גם לסוג דם. כל הבדיקות והתיקים הרפואיים נמצאים במאגרים דיגיטלים. ההורים המנויים על שירות כניסה למאגרים האלה דרך קופות החולים, יכולים לקבל את כל הנתונים הרפואיים של ילדיהם עד גיל 16, בתור אפוטרופוסים שלהם מבחינה חוקית.

ועכשיו רק נותר לחבר אחד ועוד אחד ...

ומי שלא עושה את זה, עשוי לגלות חוסר אבהות בהפתעה ובדרך הקשה, כאשר למשל יועץ גנטי שולח מכתב לרופא המשפחה  עם הקוד NP. ומהו הקוד הזה? אני לא סובל שמסתירים אמת בקודים ולכן אגלה לכם:

NP = NON PATERNITY

כלומר, האבא איננו האב הביולוגי.

שרלוטה דודל

הדודלים של גוגל הם מהפרוייקטים הנפלאים של גוגל. דודלים שמציינים אירוע מסוים, או ימולדת לאנשים שתרמו תרומה משמעותית לחברה ולתרבות האנושית. ציון שנעשה בחן רב ומקושר לכתבה/ות המלמדות פרטים מעניינים אודות מקור ההשראה של הדודל היומי.

היום לא יכולתי להתעלם מהדודל הזה:

הדודלים של גוגל לא פעם אינם תמונה סטטית, אלא מובנה בתוכם אנימציה קצרה ומשובבת נפש. והפעם לדודל הנ"ל אנימציה מרשימה במיוחד ביופיה ומשך האנימציה ארוך יותר מאשר בדרך כלל:

לא מן הסתם מלווה אנימציה נפלאה לדודל הזה, כי הוא לזכר יום ההולדת ה-117 של (שר)לוטה רייניגר - במאית סרטי אנימצית צלליות גרמנית. אמנות אנימציה שכמעט נעלמה מהעולם. הרי כמה אנימציות מוקדמות, מקסימות ביופין, בבימויה, להנאתכם:

Däumelinchen (אצבעונית)

סינדרלה (1922)

אנימציה לצלילי פפגינו של מוצרט (1935)

סוס הקסם 1953

הנזל וגרטל (עמי ותמי) - 1955

תגידו, איך אפשר שלא להנות מאמנות נפלאה כזו. עולם הולך ונעלם. היסטוריה של הקולנוע.

***

מחר הפוסט המובטח במסורת חדשה - סיפור קצר לשבת הראשונה של החודש.
והפעם עוד סיפור בסידרת המדע הבדיוני - 'So Will Help Us God'