הבן התקשר: “יצאתי מהעבודה ואני כבר בנסיעה בדרך לבית. תגיד אבא, זה נורא אם השארתי בעבודה דף עובד פתוח"? לא הבנתי בדיוק על איזה דף הוא מדבר. חשבתי דף עובד במחשב שהשאיר פתוח וישאר כנראה פתוח עד ליום ראשון. שאלתי, “יש משהו בדף הזה שהשארת פתוח"?
"לא, הוא ריק" ענה.
"אם כך לא יקרה שום דבר אם ישאר פתוח עד ליום ראשון, ואולי מישהו מהמעבדה יבחין ויכבה אותו לפני כן" השבתי.
"אבל, אבא - זה יקח הרבה חשמל". לא הבנתי, כמה כבר חשמל יצרוך מחשב פתוח עד ליום ראשון. לשם כך הוא חושב לחזור לעבודה?
ואז בהמשך השיחה נפל לשנינו האסימון. הוא בכלל דיבר על מנדף (כימי) פתוח, כלומר מנדף עובד, ואני שמעתי דף פתוח/עובד. אני התייחסתי לדף הפתוח (במחשב) והוא שמע מנדף עובד פתוח.
לא נורא אמרתי לו. מנדפים כימיים נשארים עובדים במקומות רבים כי שוכחים לכבות אותם. הרי גם כשהוא התחיל לעבוד בו, למעשה הוא מצא אותו כבר עובד. כי מי שעבד בו לפניו לא כיבה אותו.
“ומה עם צריכת החשמל"? הוא שאל. השבתי לו שהאוניברסיטה תוכל לספוג את זה, עם מאות אלפי דולרים תקורות שהאוניברסיטה מנקה לנו ראשי המעבדות, ממענקי מחקר שאנחנו מקבלים ממקורות חיצוניים (25%) ומפטנטים שאנחנו רושמים על המצאות (60%). בשביל זה אין סיבה לחזור - הרגעתי אותו.
אבל היה חשוב לי להמשיך בסיפורי מנדפים - כאשר משאירים אותם פתוחים עם כימיקלים בפנים. סיפרתי על המנדף הכימי במעבדה שעבדתי בה בפוסט דוקטורט - בהשתלמות במכוני הבריאות הלאומיים האמריקאים. המנדף הזה היה אמור להגן עלינו משאיפת חומרים כימיים מסוכנים בשעת העבודה. אבל ריח הדשא הגרוס מלמטה שעלה וחדר דרך המנדף והגיע לאפנו עד למעבדה בקומה הרביעית - למעשה בישר לנו שהמנדף לא עושה עבודתו כראוי. אם ריח הדשא מגיע, אז מה עם הכימיקלים הנשאפים שבמשטח העבודה במנדף?
ועוד סיפרתי שכדוקטורנט הייתה לי עוזרת מחקר - סטודנטית נחמדה לתואר שני, שהיום היא במקרה רופאת השיניים שלי. והיא עזרה לי אז בהפרדה כימית שקרויה בשפה מקצועית - כרומטוגרפיה. ובהפרדה הזו משתמשים בתערובת של מספר תמיסות כימיות. אחת מהן הייתה חומצה בוטירית. האמת היא שלחומצה בוטירית יש ריח איום ונורא, כמו ריח של קיא.
יום אחד כשהיא הייתה ממונה על הכרומטוגרפיות, המנדף הכימי כנראה לא עבד כראוי ולמחרת היא סיפרה שכשסיימה אמש את העבודה המפרכת, היא נסעה לביתה באוטובוס. ואז היא לא הבינה איך כל הנוסעים במחצית הראשונה של האוטובוס תפסו ממנה מרחק ועברו במהירות למחצית האחורית. כשהגיעה לביתה ואימא שלה כמעט התעלפה, הבינה פשר ריח הקיא שדבק בבגדיה, למרות חלוק המעבדה שכיסה עליהם.
"אז מכיוון שאתה אומר שהמנדף ריק, באמת אין לך סיבה לדאוג שהשארת אותו פתוח. כלומר עובד וללא סגירת החלון האוטם" אמרתי לבן שהצחקתי אותו עם סיפור עוזרת המחקר והחומצה הבוטירית.
אבל הוספתי ואמרתי, “כדאי שתאמץ במהלך העבודה נוהל רישום של כל הפעולות שצריך לעשות בסיום העבודה, לפני שאתה נועל את המעבדה”. וכמו שהסברתי לו כילד קטן מדוע מסוכן לקפוץ או ליפול מחלון מקומה שניה (אז גרנו בבית דירות), כך הסברתי איזה דברים נוראים כן יכולים לקרות כתוצאה משיכחה במעבדה.
לשני ילדי הפעוטים ערכתי הדגמה מה קורה למי שנופל מחלון בקומה שניה. היו סורגים, אבל ליתר ביטחון בבתים של חברים. ולצורך הדגמה מלאתי שקית ניילון במים וציירתי עליה בטוש עיניים אף ופה לאחר שקשרתי את פתחה. לאחר שהטלתי את השקית מהחלון, כל מה שנותר היה לרדת עם הילד/ילדה ולצפות בזעזוע מה היה גורל השקית. הם לא שכחו זאת לעולם.
ועוד הוספתי וסיפרתי לבן על מעבדה בת ארבעה חדרים של פרופסור במחלקה שבה עשיתי דוקטורט - שעלתה בלילה אחד באש על כל ציודה במיליונים, ללא שריד. והכל משום שמישהו שכח אמבט חימום פתוח ללילה. בלילה התאדו כל המים באמבט וגוף החימום הצית דלקה. אמנם באמבט יש ווסת שאמור לנתק זרם החשמל אם פני המים באמבט יורדים מתחת לגובה מסויים, אבל טיבם של מכשירים חשמליים להתקלקל לפעמים.
"אבל, אבא - זה יקח הרבה חשמל". לא הבנתי, כמה כבר חשמל יצרוך מחשב פתוח עד ליום ראשון. לשם כך הוא חושב לחזור לעבודה?
ואז בהמשך השיחה נפל לשנינו האסימון. הוא בכלל דיבר על מנדף (כימי) פתוח, כלומר מנדף עובד, ואני שמעתי דף פתוח/עובד. אני התייחסתי לדף הפתוח (במחשב) והוא שמע מנדף עובד פתוח.
לא נורא אמרתי לו. מנדפים כימיים נשארים עובדים במקומות רבים כי שוכחים לכבות אותם. הרי גם כשהוא התחיל לעבוד בו, למעשה הוא מצא אותו כבר עובד. כי מי שעבד בו לפניו לא כיבה אותו.
“ומה עם צריכת החשמל"? הוא שאל. השבתי לו שהאוניברסיטה תוכל לספוג את זה, עם מאות אלפי דולרים תקורות שהאוניברסיטה מנקה לנו ראשי המעבדות, ממענקי מחקר שאנחנו מקבלים ממקורות חיצוניים (25%) ומפטנטים שאנחנו רושמים על המצאות (60%). בשביל זה אין סיבה לחזור - הרגעתי אותו.
אבל היה חשוב לי להמשיך בסיפורי מנדפים - כאשר משאירים אותם פתוחים עם כימיקלים בפנים. סיפרתי על המנדף הכימי במעבדה שעבדתי בה בפוסט דוקטורט - בהשתלמות במכוני הבריאות הלאומיים האמריקאים. המנדף הזה היה אמור להגן עלינו משאיפת חומרים כימיים מסוכנים בשעת העבודה. אבל ריח הדשא הגרוס מלמטה שעלה וחדר דרך המנדף והגיע לאפנו עד למעבדה בקומה הרביעית - למעשה בישר לנו שהמנדף לא עושה עבודתו כראוי. אם ריח הדשא מגיע, אז מה עם הכימיקלים הנשאפים שבמשטח העבודה במנדף?
ועוד סיפרתי שכדוקטורנט הייתה לי עוזרת מחקר - סטודנטית נחמדה לתואר שני, שהיום היא במקרה רופאת השיניים שלי. והיא עזרה לי אז בהפרדה כימית שקרויה בשפה מקצועית - כרומטוגרפיה. ובהפרדה הזו משתמשים בתערובת של מספר תמיסות כימיות. אחת מהן הייתה חומצה בוטירית. האמת היא שלחומצה בוטירית יש ריח איום ונורא, כמו ריח של קיא.
יום אחד כשהיא הייתה ממונה על הכרומטוגרפיות, המנדף הכימי כנראה לא עבד כראוי ולמחרת היא סיפרה שכשסיימה אמש את העבודה המפרכת, היא נסעה לביתה באוטובוס. ואז היא לא הבינה איך כל הנוסעים במחצית הראשונה של האוטובוס תפסו ממנה מרחק ועברו במהירות למחצית האחורית. כשהגיעה לביתה ואימא שלה כמעט התעלפה, הבינה פשר ריח הקיא שדבק בבגדיה, למרות חלוק המעבדה שכיסה עליהם.
"אז מכיוון שאתה אומר שהמנדף ריק, באמת אין לך סיבה לדאוג שהשארת אותו פתוח. כלומר עובד וללא סגירת החלון האוטם" אמרתי לבן שהצחקתי אותו עם סיפור עוזרת המחקר והחומצה הבוטירית.
אבל הוספתי ואמרתי, “כדאי שתאמץ במהלך העבודה נוהל רישום של כל הפעולות שצריך לעשות בסיום העבודה, לפני שאתה נועל את המעבדה”. וכמו שהסברתי לו כילד קטן מדוע מסוכן לקפוץ או ליפול מחלון מקומה שניה (אז גרנו בבית דירות), כך הסברתי איזה דברים נוראים כן יכולים לקרות כתוצאה משיכחה במעבדה.
לשני ילדי הפעוטים ערכתי הדגמה מה קורה למי שנופל מחלון בקומה שניה. היו סורגים, אבל ליתר ביטחון בבתים של חברים. ולצורך הדגמה מלאתי שקית ניילון במים וציירתי עליה בטוש עיניים אף ופה לאחר שקשרתי את פתחה. לאחר שהטלתי את השקית מהחלון, כל מה שנותר היה לרדת עם הילד/ילדה ולצפות בזעזוע מה היה גורל השקית. הם לא שכחו זאת לעולם.
ועוד הוספתי וסיפרתי לבן על מעבדה בת ארבעה חדרים של פרופסור במחלקה שבה עשיתי דוקטורט - שעלתה בלילה אחד באש על כל ציודה במיליונים, ללא שריד. והכל משום שמישהו שכח אמבט חימום פתוח ללילה. בלילה התאדו כל המים באמבט וגוף החימום הצית דלקה. אמנם באמבט יש ווסת שאמור לנתק זרם החשמל אם פני המים באמבט יורדים מתחת לגובה מסויים, אבל טיבם של מכשירים חשמליים להתקלקל לפעמים.
שלא לדבר על הנזק הרב למבנה ולציוד, המעבדה הייתה מנוטרלת לכמה שבועות טובים לצורך שיפוץ והשלמת ציוד. מזל שלראש המעבדה הזו היה תקציב מחקר אישי מעל לממוצע, ושהוא היה גם ראש המכון.
והוספתי וסיפרתי לו על סטודנט מחקר במחלקה שלנו, שהתעצל לאזן מבחנות על ידי שקילה ועשה זאת לפי טביעת עין. וכשהכניס את המבחנות לתוך צנטריפוגה המסתובבת במהירות של מטוס סילון - ראש הצנטריפוגה העשוי ממתכת טיטניום כבדה פרץ בכוח דרך דלת הפלדה שנועלת את הצנטריפוגה, הגיע עד לתקרת החדר ופער בה חור. מזל שלא היה אף אחד נוכח בחדר. ואת הנזק = גם כל הכנסותיו ממלגות מחיה של תלמיד המחקר במשך כל חמש שנות המחקר שלו לא היו יכולות לכסות. אבל עונש משמעתי הוא קיבל ואזהרה לשאר תלמידי המחקר.
והמשכתי בשיחה עם הבן בסיפור אמיתי שקרה לי כפוסט דוקטורנט במעבדה במכוני הבריאות האמריקאים:
באותם הימים היינו מבודדים חומצות גרעין (DNA ו-RNA) בתהליך המכונה מיצוי פנולי. ואת הפנול המסחרי שהגיע בבקבוק זכוכית אטומה - היה צריך ולהקדים בניקויו על ידי מספר שטיפות בתמיסה מימית, כשהבקבוק נמצא באמבט מים ב- 70 מעלות למשך חצי שעה בכל פעולת שטיפה.
המשכתי בסיפור כיצד לילה אחד התעוררתי משנתי בקפיצת בהלה בשתיים בלילה. נזכרתי שהשארתי בקבוק פנול סגור באמבט 70 מעלות. נזכרתי באמבט במעבדה של הפרופסור שעלתה באש. ונחרדתי גם מהאפשרות שהבקבוק עם הכימיקל הרעיל והנדיף יתפוצץ מלחץ החימום הממושך. זינקתי כנשוך נחש, התלבשתי במהירות וטסתי בחיל ורעדה במכונית כ- 9 קילומטרים מהבית לעבודה. למזלי שום דבר מהדברים הנוראים שיכלו להתרחש לא קרה.
“מדברים כאלה אתה באמת צריך לדאוג ולחזור לעבודה אפילו מהונולולו" סיימתי את השיחה.
והוספתי וסיפרתי לו על סטודנט מחקר במחלקה שלנו, שהתעצל לאזן מבחנות על ידי שקילה ועשה זאת לפי טביעת עין. וכשהכניס את המבחנות לתוך צנטריפוגה המסתובבת במהירות של מטוס סילון - ראש הצנטריפוגה העשוי ממתכת טיטניום כבדה פרץ בכוח דרך דלת הפלדה שנועלת את הצנטריפוגה, הגיע עד לתקרת החדר ופער בה חור. מזל שלא היה אף אחד נוכח בחדר. ואת הנזק = גם כל הכנסותיו ממלגות מחיה של תלמיד המחקר במשך כל חמש שנות המחקר שלו לא היו יכולות לכסות. אבל עונש משמעתי הוא קיבל ואזהרה לשאר תלמידי המחקר.
והמשכתי בשיחה עם הבן בסיפור אמיתי שקרה לי כפוסט דוקטורנט במעבדה במכוני הבריאות האמריקאים:
באותם הימים היינו מבודדים חומצות גרעין (DNA ו-RNA) בתהליך המכונה מיצוי פנולי. ואת הפנול המסחרי שהגיע בבקבוק זכוכית אטומה - היה צריך ולהקדים בניקויו על ידי מספר שטיפות בתמיסה מימית, כשהבקבוק נמצא באמבט מים ב- 70 מעלות למשך חצי שעה בכל פעולת שטיפה.
המשכתי בסיפור כיצד לילה אחד התעוררתי משנתי בקפיצת בהלה בשתיים בלילה. נזכרתי שהשארתי בקבוק פנול סגור באמבט 70 מעלות. נזכרתי באמבט במעבדה של הפרופסור שעלתה באש. ונחרדתי גם מהאפשרות שהבקבוק עם הכימיקל הרעיל והנדיף יתפוצץ מלחץ החימום הממושך. זינקתי כנשוך נחש, התלבשתי במהירות וטסתי בחיל ורעדה במכונית כ- 9 קילומטרים מהבית לעבודה. למזלי שום דבר מהדברים הנוראים שיכלו להתרחש לא קרה.
“מדברים כאלה אתה באמת צריך לדאוג ולחזור לעבודה אפילו מהונולולו" סיימתי את השיחה.
מנדף כימי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן