הסתדרות הסטודנטים פרסמה מודעה שהיא מודיעה בצער רב על מותה טרם עת של... הבן הכיר אותה בקורס אבני פינה, שבו השתתפו שניהם בשנה שעברה. והיא תלמידת רוקחות שנה שלישית. בחורה נמרצת ושמחה למראה. היא התאבדה - ללא כל סימנים מוקדמים.
לא מעטים הם המתאבדים מהעוסקים במדעי הרפואה. כשהייתי בתקופת הפוסט דוקטורט במכוני הבריאות הלאומיים האמריקאים - עבדתי בקומה רביעית, שהיא מוקפת כולה בשורות חלונות גדולים וארוכים. מהם נשקף נוף דשאים ועצים, וסנאים עליזים מקפצים במשובה. שאלתי מדוע אי אפשר לפתוח את החלונות כדי לנשום אוויר צח. התשובה הייתה - "בגלל המתאבדים".
טֶרי היה פוסט דוקטורנט עמית מצרפת. הוא וזוגתו הנאהבים היו ידידים טובים שלנו. יום אחד לא הופיע כהרגלו לעבודה בשעה הקבועה ומבלי להודיע על העדרות. משחלף עוד מעט זמן, חשדתי שאולי משהו אינו תקין. התקשרתי אליו לביתו. לאחר זמן צלצולים ארוך, הוא ענה בקול רפה: "לקחתי משהו מהמעבדה, אני מרגיש רע ואני הולך למות".
מיד הזעקנו עזרה, שפרצו לביתו. ובעודו חי וחסר הכרה פינוהו לבית החולים הקרוב. הוא לא השאיר מכתב. בדקתי את בקבוקי הכימיקלים על המדפים מעל שולחן העבודה שלו. בקבוק הארסן היה ריק. האינפורמציה הזו עזרה להציל אותו. לא היו שום סימנים מוקדמים שהצביעו על התכנון שלו להתאבד.
לאחר שבועיים חזר לעבודה, כאילו כלום לא קרה. קשרי הידידות נמשכו. זמן קצר לאחר מכן הוא הגיע לדירתנו עם בקבוק יין צרפתי משובח ותקליט של להקת heavy metal, ובישל לנו ארוחת גורמה לתפארת.
צ' היה דוקטורנט במחלקה שלנו. בחור חביב, יסודי ופדנט בעבודתו. מספרים שהגיע לעבודה בחטף, נושא בידיו ערמת דוחות מעבדה בדוקים של תלמידיו והתנצל שהוא חייב לעזוב. למחרת, לאחר שלא הצליחה ליצור איתו קשר, פנתה אישתו למשטרה. לאחר חיפושים מצאו את מכוניתו בהרים, בצד אחת הדרכים הצדדיות. המכונית הייתה נעולה והוא ירוי בראשו. אקדחו נמצא לידו. לא השאיר מכתב. אומרים שמתאבדים אינטליגנטים אינם משאירים מכתבי פרידה והסבר.
אישתו ההמומה לא יכלה להאמין. הם היו נשואים באושר. השאיר בן חמוד כבן שלוש. ארבעה חודשים קודם חגגנו אצלו בבריתה של הבת. הוא השאיר אישה ושני ילדים קטנים. ההורים אמרו לכולם שהוא התאבד כי גילה שיש לו מחלה קשה. ככה מכנים זאת אנשים שמפחדים לומר את המילה סרטן. אבל איך אומרים? צדיקים באמונתם יחיו. הבחור היה בריא לחלוטין. מלבד הבהלה לבדוק ולהחזיר למזכירות את דוחות המעבדה, לא היו שום סימנים מקדימים שהעידו על מצוקה. לא בבית ולא בעבודה. אבל הנסיבות מעידות שהוא תכנן את מותו לפרטים.
הוא היה ראש משאבי אנוש של הפקולטה. לאחר שנים רבות של פעלים וסיפוק, הוא פרש לגימלאות. הוא המשיך בהתנדבות לנהל ניחומי אבלים בפקולטה וארגן חגיגות קידומים והעלאה בדרגות של אנשי הסגל האקדמי. יום אחד ידיעה נוראה נפוצה: הוא הבעיר את עצמו לפני שקפץ מראש הר גבוה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן