לקראת כל יום הזיכרון לחללי ישראל, אני נזכר בנסיעות אל אחותו של אבא בשבתות. לאחר מנוחת אחר הצהריים ועם חידוש הפעלת האוטובוסים של אגד (שאז זה היה די מוקדם יחסית, בין 4:30 ל- 5:00 אחה"צ בהרצליה) - היינו נוסעים אבא ואני לרמת גן. יורדים ליד מפעל השוקולד הישן של עלית, ומשם הולכים ברגל. כשאחותי הקטנה גדלה, הצטרפו גם הבנות לנסיעה. בדרך כלל היו אלה אנחנו שנסענו לביקורים אצל אחותו של אבא, משום שאבא שהיה אז שכיר באגד היה פטור מתשלום כרטיס אוטובוס. וכשנהיה חבר אגד, כבר זכינו בנסיעות חופשיות גם שאר המשפחה.
לאחר ההשמדה של משפחות הורי בשואה, אחותו של אבא הייתה שארת המשפחה הקרובה היחידה ששרדה. כשעלתה לארץ בסיום המלחמה - נישאה לדוד יצחק. ושני בניהם שהיו בערך בגילאים שלי ושל אחותי, היו בעצם בני הדודים היחידים שהיו לנו.
בניגוד לאחותי ולי, לבני הדודים שלנו היו סבתא וסבא מצד יצחק, בעלה של הדודה. ובעצם הם שכלו במלחמת העצמאות את בנם הבכור. יצחק בנם הצעיר, נותר בנם היחיד. הוריו של יצחק התפרנסו מחנות מכולת קטנה שהייתה בבעלותם, בנוסף לקצבת הורים שכולים שקיבלו ממשרד הביטחון. מבחינה כלכלית הם היו מסודרים לעת ההיא במדינה.
זכור לי שהוריו של יצחק הגיעו לעתים גם הם לביקור, בשעה ששיחקנו עם בני הדודים ברמת גן. אבל לא אשכח להם את חוסר רגישותם - כיצד לא התייחסו אל אחותי ואלי בכלל. כאילו שהיינו שקופים. היו ניגשים לנכדים שלהם בנוכחותנו, חבקו ונשקו את בני דודי והעניקו לכל אחד מהם שוקולד פרה. שוקולד פרה ממש לא היה חסר לנו, אבל היו חסרים לנו סבתא וסבא. אני זוכר את העלבון יותר מאשר הקנאה, מעצם ההתעלמות המוחלטת מאחותי וממני. אבל המשכנו לשחק עם בני הדודים כאילו כלום לא קרה. היו בינינו יחסים מצוינים, וכי מה הם אשמים שיש להם סבתא וסבא כאלה מגעילים, וללא שום רגישות לאחרים. ככה הרגשתי כלפיהם.
יצחק שעבד כמנהל חשבונות בחברת בניה גדולה, זכור לי כאדם ציני כלפי אנשים וכדי לא להשמיץ ולכנות אותו על גבול הקמצן, אומר שהוא היה מהחסכנים בהתנהלות חייו ובני משפחתו. אבל מילא החסכנות שהייתה מוגזמת בעיניי, ממש לא הבנתי כיצד הוא יורד לא אחת על ילדיו בפנינו, מלגלג ולועג להם. ההורים שלנו בחיים לא היו עושים לנו את זה. אבל כזה היה יצחק.
באחד הביקורים שמעתי את הוריו של יצחק אומרים לו "מדוע מבין שניכם נפל חלל דווקא אחיך"? הייתי ממש בשוק לשמוע כיצד הורים שכולים אומרים דבר כזה לבנם היחיד שנותר להם. כששאלתי את אבא על כך, הוא ציין שהם מטיחים את זה בפני יצחק כל הזמן. לא יכולתי שלא לחוש את עלבונו של יצחק וסלחתי לו על כל השאר. בכל זאת הוא היה הדוד היחיד שלי מנישואים לדודה היחידה שלי. ואלי הוא היה בסדר.
וכל זה במבטו של ילד להורים שורדי השואה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן