יום רביעי, 1 במאי 2019

בעיניים של דור שני





מילים אלה כתבתי באישון לילה, בכאב שהוא לא פחות מהכאב המשפחתי 24/7 שמתנקז ומתעצם מדי שנה - בכל יום השואה והגבורה.

נולדתי לתוך הכאב הזה לשני הורים שורדי השואה, שהתייתמו והתבגרו ללא ילדוּת עם הזוועה. רק דור שני יכול להבין את זה ומהי בכלל המשמעות של להיות דור שני, ללא סבים וסבתות, ושארת משפחה  - דודה אחת של אימא,
 ששרדה אך בעלה ובנה בן השלוש נרצחו. שנישאה בארץ לשורד שואה אשר אשתו ושבעת ילדיו נרצחו בדם קר במעשנות. בסיבוב השני - ילדים כבר לא היו להם. 

רק דור שני יכול להבין שההורים המציאו לנו "דודים" שהם קרובי משפחה (אם בכלל) שהם כל כך רחוקים ובליווי הסברי שושלת מפותלת ובלתי מובנת.   

רק דור שני יכול להבין כשכל ההוויה בבית סובבת את השואה. למרות שכביכול ההורים משתדלים לגדל ילדים נורמליים. פלשבקים של ההורים על רקע של שתיקה מעיקה. התנהגויות מוזרות של הורים ששונים כל כך מהורים של חברים שלך. כל כך שונים, עד שאתה כילד מתבייש בהם לעתים. הורים שמגוננים עליך כאילו עשויים לאבד אותך בכל רגע. אבא שתמיד קופץ מבהלה לגובה מטר במיטה, כשמעירים אותו. סיוטים, בכי וצעקות של אימא בלילות. אוכל - "חייבים לגמור הכל מהצלחת". 

לא צפירות, ולא תכניות טלוויזיה, ולא כתבות בעיתונים, ואפילו לא ביקור ביד ושם יכולים להמחיש מה הזוועות המתוארות עושות יום יום לשורדי השואה עצמם ולדור השני, ואפילו מהן השלכות שנגררות אפילו לדור השלישי. אני שלא עברתי את השואה ושנולדתי בארץ, חולם על נאצים שרודפים אחריי ועל ניסיונות בריחה. מתעורר עם זיעה קרה ורוצה לחזור לחלום, כדי לדעת אם הצלחתי לשרוד.

כבכל יום זיכרון לשואה, פותחים בחדשות אמצעי התקשורת במשפטים כמו " כל עם ישראל אבֵל...". האם זהו מס שפתיים של אמצעי התקשורת והפוליטיקאים? ויש כל כך הרבה ישראלים (ושאחדים מהם גם הגיבו כאן בבלוג בעבר או בבלוגים של אחרים) 
האומרים : "שכבר נמאס להם מהטקסים והצפירות". דברים שאומרים אלה שלא גדלו בצל השואה. של אלה שמשפחתם לא חיה שם בימים ההם ואת אבל השואה אף פעם לא ידעו ומקווה שגם לא ידעו. וכי מישהו מכריח אותם להאזין לסיפורים שקצה נפשם מהם, או "שאינם יכולים להכיל"? 

אומרים שיש מכחישי שואה בקרב אנטישמים באומות עולם. כדור שני, אלה בקרבנו שאינם "מתחברים" או שכבר נורא קשה להם להכיל אבל וסיפורים של הנותרים ביום זיכרון ממלכתי אחד בשנה ואבוי שואלים הם, "מדוע כבר מתחילים לדבר על זה לאחר צאת הפסח וחגיגות המימונה" - בעיניי אלה אינם שונים הרבה ממכחישי שואה. ומכחיש שואה איננו רק מי שטוען שלא היו דברים מעולם. מכחיש שואה הוא גם מי שלא רוצה לדעת, או רוצה לשכוח, או שאף פעם השואה לא עניינה אותו (כי לא הוא ולא משפחתו הקרובה חוו בעצמם את רצח שישה המיליונים).

ולכן נשאלת השאלה (עם ובלי שהשואה תלמֵד מהגן) - מה ייזכר במודעות העם לאחר שדור השואה עצמו עוד מעט יכחד מהעולם, ולאחר שהדור השני גם הוא יסתלק ממנו? האם במועדי העם שלנו יזכרו רק מעשי אנטיוכוס, אחשווראש והמן הרשע ואֶבֶל על מקדש שחרב לפני כאלפיים שנה? זוהי לא שאלה היפותטית בכלל, כאשר כיום חושבים שאפשר להנחיל לדור הצעיר משהו בעזרת יומן של נערה שנרצחה בשואה כסטורי באינסטגרם. אבוי, איזו זילות. 

האמריקאים מציינים שני מועדי זיכרון נפרדים כימי שבתון: memorial day  ו- veterans day. ולמרות זאת גם בימי הזיכרון האלה, מרכזי הקניות ומקומות הבילוי עמוסים לעייפה. ימי הזיכרון הפכו פשוט לימי חג. זה מה שקורה כשאומה אינה יכולה לשמר ימי זיכרון שאינם ימי זיכרון דתיים. רק האחרונים נזכרים לעד, גם אם אירעו לפני שלושת אלפי שנים.

ואיזו צביעות יש בנאומי נשיאי המדינה וראשי ממשלות לדורותיהם בטקסי יום הזיכרון הרשמי ליום השואה והגבורה. ובנאומיהם הם מציינים בהתחסדות עד כמה הנספים והניצולים בליבנו. והצביעות זועקת מעל פני האדמה. כי לא נפשות הניצולים בלבם, אלא כספי השילומים מגרמניה שנגזלו על ידם ועל ידי המדינה החל משנות החמישים במאה הקודמת. כספים שהעבירה כפיצויים ממשלת גרמניה ברוחב לב ושנגזלו על ידי מדינת ישראל מניצולים כאובים, סובלים וחולים - עבור סדרי עדיפויות אחרים ומביישים. עושים כיום ביקורת על ממשלת פולין, וכי מעשי ממשלות ישראל לא גרועות שבעתיים?
ובמשך שנים, ההורים שלי שהם ניצולי שואה שעלו לארץ לפני 1953 - כל אחד מהם קיבל מהמדינה (על חשבון כספי השילומים שהמדינה קיבלה ומקבלת מגרמניה) סכום חד פעמי שהוא שווה ערך למשהו כמו 5,000 שקל היום. ואתם יודעים על מה?

לא על בעיות גדילה של ילדים שחיו ברעב. ולא על בעיות רפואיות קשות אחרות. ולא על אבדן הוריהם ובני משפחתם (אחיהם ואחיותיהם) שנרצחו בדם קר. ולא על השלכות נפשיות כתוצאה מכך, ולא על כל הסבל לא יתואר שעברו והזוועות שראו. אלא חמשת אלפים שקל עלובים בלבד - על כך שלא סיימו בית ספר יסודי ותיכון בעקבות המלחמה. חמשת אלפים שקל פיצויים - זה כל מה שזה שווה כפיצוי בעיני המדינה . כן, לא בעיני הגרמנים. אלא בעיניי המדינה שקיבלה כספי שילומים ברוחב לב מגרמניה כדי לפצות במעט את הניצולים, ועשתה בהן כאוות נפשה.

ובכל יום זיכרון פותחים ואומרים בכל אמצעי המדיה עד כמה כולם אבלים. כולל אותה התובעת ממשרד המשפטים שזרקה את אימא שלי מהמדרגות, כשבאה לתבוע בדחילו ורחימו מעט פיצויים על שאיבדה בטרם עת את כל השיניים שלה בשואה כילדה.
וכמה צבועים הפוליטיקאים שנותנים למעט שנותרו למות עם מחסור באוכל ותרופות. וכמה צבועות ההכרזות שלהם כל שנה, על תקציב מיוחד שהנה כבר מועבר אליהם - תמיד ערב יום השואה. וכמה מצטערת על השואה כל הביורוקרטיה שעושה הכל כדי לעכב כל העברה כזו של תקציבים לניצולי שואה חולים ונזקקים. וכמה מצטערת הביורוקרטיה שמשפילה אותם ופוטרת אותם בלך והבא מסמכים שהביורוקרטיה יכולה לשלוף בקלות בעצמה - במיוחד היום בעידן המחשב.
ועוד תעודת עניות למדינה - דבר כספי השילומים שהיא סירבה לשלם להורי ולאחרים כל חייהם לא נסתר מממשלת גרמניה, שהחלה לשלם ישירות בעצמה לפני שנים אחדות - פיצוי חודשי ישיר שממנו חיים הורי בערוב ימיהם. פיצויים על עקמת עצמות, ראומטיזם ושאר מחלות שסחבו כל חייהם כתוצאה ממעשי הנאצים אליהם כילדים. ופיצויים לאימא שלא יכלה לישון בלי כדורי שינה וכדורי הרגעה במשך היום. וכמה ביורוקרטיה והשפלה היו צריכים לעבור על ידי עובדי ביטוח לאומי שביקרו בביתם כל כמה חודשים - כדי לנסות ולגרוע מהם את מעט התמיכה שהם מקבלים מהמדינה.

וכמה צבוע פלח גדול בעם הזה ששכח מה עשו לו, ובשם הלאומיות ידו קלה על ההדק לעשות מעשי נבלה פשיסטיים וגזעניים לאחרים כאן אצלנו. ואיך "יהודי מסריח" התחלף אצלנו ב"אשכנזי מסריח" או ב"ערבי מסריח". ויש יהודים ששואלים יהודים: "מדוע בכלל הייתם צריכים להישאר בחיים? חבל שלא מתתם". יתכן שיהיו כאן כאלה שיחשבו שאני מגזים. אבל יודעים אתם כמה פעמים הטיחו באבא שלי את השאלה הזו, יהודים? ובמה יהודים כאלה שונים מיתר אומות העולם שאנחנו מזדרזים להאשימן באנטישמיות והכחשת שואה? ושלא תטעו, אנטישמיות עולמית עדיין חיה נושמת ובועטת. אבל כשזה שם כולם מזדעקים. ואילו כאן - זה לא מעניין.

אז עד כמה באמת "כל עם ישראל מתייחד עם הנספים וכולו חמלה והבנה לשורדים ומשפחותיהם"? כמה אמתיים הנאומים של המנהיגים והפוליטיקאים? מדוע זה נשמע כל כך כמס שפתיים עטוף בעטיפה שחורה? כמה באמת למדנו מהשואה - אל תעשה מה שעשו לך?

ומעבר לצקצוקי לשון, עד כמה נוגעת השואה באמת לכל אחד ואחת מעמנו?

ועוד גם כאן



***

מסיפורי ארוחות שבת בצהריים של אבא


זְעָקָה אִלֶּמֶת / קנקן

יֵשׁ לִי זְעָקָה עַל חֹק פּוֹלָנִי
וּכְאוּבָה מִמֶּנָּה עַל חֹק
חֹק בִּלְתִּי כָּתוּב
תִּפְאֶרֶת פַּרְנָסֵי יִשְׂרָאֵל,
שֶׁמָּנְעוּ מִשְׁפָּט עִבְרִי לְקָפּוֹ יְהוּדִי
תַּלְיָן בֶּן-עַוְלָה, מְרַצֵּחַ יְהוּדִי
שֶׁפָּדָה נַפְשׁוֹ בִּדְמֵי חַיִּים שֶׁל סַבָּא
וְהוּא צוֹעֵד בָּרְחוֹב זָחוּחַ מוּל אַבָּא
אֶחָד מִמִּינֵי רְשָׁעִים וְטוֹב לָהֶם
אֱלֹהֵי צַדִּיקִים אַיִן.

יֵשׁ לִי צְעָקָה
צַעֲקַת דּוֹר שֵׁנִי
וְהִיא שׁוֹתֶקֶת
לְבַד


*

בני יהוה / קנקן

גְּזוּז פֵּאוֹת וְזָקָן
תַּחְתּוֹנִים לְבָנִים כְּסוּתוֹ
בִּרְכָּיו שְׁקוּעוֹת
הַשֶּׁלֶג צַמְרִירִי לָבָן
רַב הָעֲיָרָה בּוֹכֶה
זוֹעֵק 'שְׁמַע' לִיהֹוָה
וְהוּא לֹא שׁוֹמֵעַ
וּבַיַּעַר בְּצַמָּרוֹת עֵצִים
כְּמוֹ קוֹפִים
בְּנֵי יְהֹוָה מְקַפְּצִים עֵירֻמִּים,
פְּרִימָטִים* יְהוּדִים מְשֻׁגָּעִים
וְהַקַּלְגַּסִּים צוֹחֲקִים.

* פרימטים - בזואולוגיה, סדרה של יונקים הכוללת את הקיפופים, הקופים והאדם.



*
וּמִתַּחַת / קנקן

וּמִתַּחַת לִנְקֻדַּת הַקִּפָּאוֹן
בְּעַרְבוֹת אוּקְרָאִינָה
אֶל מַצָּע צַמְרִירִי עָמֹק
הֻשְׁלְכָה גּוּפַת סַבָּא מִקָּרוֹן
מַאֲכָל לַכְּלָבִים
בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.

1945 - טרף לכלבים ולציפורים מושלך מקרון רכבת 

*
הַסַּמָּל / קנקן

במסע המוות
כבר לא נותרו הרבה
רב סרן פוקד - העבר אותם בגשר!
מתחת, מי נהר סוערים
בגדה מעבר, הַטֶּבַח ממתין.

סַמָּל מסרב פקודה
מבקש אותה בכתב
הַמָּיוֹר מסנן בזעם -
"בגלל חיילים כמוך מפסידים מלחמות".

בגלל חייל כמוהו,
אבא שרד לספר.




*

שיני זהב / קנקן

סבתא עקרה שיני הזהב
בשביל נסיעה של שני ילדים
אל קייטנת ההצלה
בארץ המובטחת.

בתחנת הרכבת המולה
הורים דוחפים, נלחמים
להציל הילדים מתופת
בארץ המובטחת.

ברכבת לארץ המובטחת
זו ארץ השחיטה
לא נותר מקום לשני ילדים
מאוכזבת, בוכה סבתא בלי שיניים.

סבתא ללא שיניים, לא ידעה
אבא ואחותו נִצּוֹלִים
שנותרו לְסַפֵּר
יחידים.


  

*

סיפור שהצלתי מפיה של אימא, ושרבים אחרים נטלה לפני חודשיים לקבר 

   
פארקלעייבט (צמודות) / קנקן


אִמָּא
אֲנִי שׁוֹכֶבֶת לְצִדֵּךְ אִמָּא
נִצְמֶדֶת
מְחַמֶּמֶת גּוּפֵךְ הַקָּפוּא
אַבָּא יָצָא לְהָבִיא לָנוּ
אֹכֶל
מֵהַשֶּׁלֶג לֹא חָזַר
בַּת מִצְוָה כְּבָר
לֹא תַּחְגְּגוּ לִי
אֶל מִי אֶצָּמֵד מָחָר?



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אפשר להשאיר תגובה כאן