על עקרונות הניסוי המדעי שלמדתי מהמורה עובדיה

ישראבלוג חזר. לפי השמועות לחודש ימים, כדי לאפשר לאלו שלא הספיקו לגבות, לפני שישתתק סופית. האמת שלא כל השרתים חזרו. לכן לא חזרו חלק מהתמונות והסרטונים בבלוגים. אתמול דפדפתי בנוסטלגיה בבלוג הישן חשיבה חופשית, ומצאתי את הרשומה שאת חלקה ערכתי מחדש ומביא אותה כאן.

כל ניסוי מדעי מתחיל בהנחה (היפותזה) שצריך להוכיח אותה בניסוי. בחיי יומיום ההנחה מקבילה למה שמכונה בלשון רחובית 'רעיון'. פעמים רבות הרעיון או ההנחה מבוססים על מסקנות מתצפית או אירוע ראשוני.

את עקרונות המחקר המדעי רכשתי עוד בנערותי ממרכז המגמה הביולוגית בבית הספר התיכון שלי - המורה המיתולוגי לוי עובדיה. המורה הזה היה חדור אהבה למקצוע ואני יכול לומר היום שבאוניברסיטה בשנה א' וב' - השתעממתי מכמה קורסים טובים, כי למדתי אותם אצלו בתיכון ברמה גבוהה יותר. באוניברסיטה גם סיימתי תואר מבלי ללמוד להגדיר צמחים. את זה למדתי מעובדיה בתיכון. הילדים שלי היו צריכים לסבול אותי כששלפתי מזיכרוני שמות הצמחים בטיולים שערכנו בטבע. זוכרים את הפוסט כאן על צמח בשם אהרונסוניית פקטורובסקי?

ובחופש הגדול שבין י"א ל- י"ב, המורה עובדיה הטיל עבודת מחקר ניסויית על תלמידי המגמה. הייתה זו הזדמנות לשכנע את ההורים שלי שאני צריך אקווריום לגידול דגים לצורך עבודת המחקר. לשם כך נסעתי עם אבי לקרוב משפחה שהיה מגדל דגי נוי ידוע, שלקח אותנו לחנות דגי נוי משובחת בתל אביב לקניית ציוד ודגים. בעזרת ספר 'האקווריום' של חנוך ברטוב (ראו אני אפילו זוכר את שם המחבר), התקנתי בעצמי את האקווריום על אביזריו ושיכנתי בו כמה זוגות של דגי גופי. מדוע גופי? ראשית כי הם חסונים יחסית ורגישים פחות ממינים אחרים לשינויי טמפרטורה. ושנית בניגוד לרוב הדגים שמטילים ביצים - דגי הגופי משריצים דגיגים. 

מראה מרהיב הוא לצפות בדגיגים נורים מפתח הילודה של האם כמו צרור טילים. בטן האם הולכת ותופחת בעת ההיריון. למדתי לצפות את יום הלידה לפי גודל הבטן. הדגיגים כמו אימותיהם בעלי גוון כסוף חד-גוני, לעומת הזכרים המרהיבים בצבעי סנפיריהם וזנבם. צבעים בשלל גווני הקשת. אף זכר אינו דומה למשנהו בדפוסי הצבעים.

דגי גופי ממין זכר 

מדוע היה צורך להשגיח בלידת הדגיגים? זאת משום שאם משאירים אותם באקווריום לאחר ההשרצה - הם משמשים מאכל להוריהם ולדגים הבוגרים האחרים. מעט מאוד שורדים ימים אחדים במסתור, בין סבך עלעלי הצמחים באקווריום. שק החלמון שעדיין צמוד לגופם, מזין אותם בימיהם הראשונים. אבל משום שנושא העבודה המדעית שלי נערך בדגיגים, העברתי אותם מיד לאחר לידתם למיכל נפרד, באמצעות חכת רשת עדינה.

אז מה היה נושא העבודה שבחרתי? ראשיתו היה כמובן ברעיון. דגי הגופי הם דגי מים מתוקים. הרעיון שעלה במוחו הקודח של הנער היה לבדוק האם דגים אלו יכולים להסתגל לחיים במליחות של מי ים. מקריאה למדתי שיש הבדלים פיזיולוגיים משמעותיים בין דגי מים מתוקים לבין דגי מים מלוחים. השאלה שהבאתי לבחינה ניסויית הייתה - האם ניתן לסגל את הדגיגים למים מלוחים, על ידי העלאה הדרגתית של ריכוז המלח במים. בכל יום יומיים הגדלתי את ריכוז המלח ב-0.1 אחוז. ושאלת החקר הייתה האם הדגיגים ישרדו ויתפתחו במים מלוחים - דהיינו, האם הם יסתגלו? לאחוז הדגיגים השורדים הייתה בעיניי משמעות אבולוציונית. אם וכאשר תשתנה סביבת החיים של הדגים.

ואכן חלק מהדגיגים שרדו. מדדתי, ניתחתי מתחת למיקרוסקופ קטן שכבר היה לי בבית, רשמתי תוצאות, והסקתי מסקנות 'גאוניות' אשר אותן ניסחתי בעבודת חקר בהיקף של מחברת 40 דף - עם חישובים ושרטוטים לתפארת. הייתי בטוח שזו עבודה מעולה שתזכה לשבחים של המורה עובדיה.

לקח לו לבדוק את העבודות שלושה חודשים בערך. ומתוכן בחר בכעשרה תלמידים שיציגו וירצו בפני כל הכיתה על העבודה שלהם. זכורה לי עבודה אחת על יחסי כנימות ונמלים בטבע ואחרת של תלמיד שחקר יכולת רגנרציה של תולעת שטוחה בשם פלנאריה. הוא חצה אותה בחתכי אורך ורוחב ובדק את כושרן של כל פיסה להצמיח תולעת שלמה.

ניסוי רגנרציה בפלנריה - הלוואי עלינו יכולת כזו 

שתי העבודות האלו לא היו בכלל מקוריות ובעצם היו חזרה על ניסויים שפורסמו בספרי לימוד. למרות זאת זכו לשבחים של המורה עובדיה. גם האחרים שהציגו בפני הכיתה את עבודותיהם זכו להערכה, לאחר שעובדיה חקר אותם שתי וערב בהרצאה שלהם, כפי שהיטיב לעשות - הוא היה אחד מהמורים היותר ביקורתיים שידעתי.

בתחילה נעלבתי שלא בחר בי להרצות על העבודה שלי, שלעומת האחרות הייתה מקורית. אבל לאחר שהחזיר לי את מחברת העבודה הבנתי - היא הייתה מלאה בהערותיו, כתובות באדום. הוא ירד עלי כפי שאף אחד לא עשה לי מעולם. אבל הוא כנראה לא רצה להשפיל אותי בפני כל הכיתה, למרות שבאופיו נהג לרדת על תלמידים בציניות עם החיוך האופייני שלו.

זה היה בבית ספר שהאידאולוגיה שלו הייתה בסקלה של עשר - 8 לתלמיד הטוב, 9 למורה ו- 10 לאלוהים. הציונים שלי בבחינות שלו נעו בדרך כלל בין 8 פלוס לתשע מינוס. והיה אצלו הבדל בין 8+ לבין 8(+). ו- 9(-) אומר שזה כמעט כמעט תשעים. ממוצע הציונים שלי היה מהגבוהים בכיתה, ולכן לדעתי לא רצה לבייש אותי בפרהסיה על העבודה. במאמר מוסגר, בבחינת הבגרות עצמה - קיבלתי ציון עשר בביולוגיה כמו במתמטיקה. כלומר על לפי הפילוסופיה של בית הספר שלי, סיימתי אלוהים

אבל מההערות שרשם לי עובדיה בעבודה, אני זוכר עד היום את השתיים העיקריות:

הראשונה: "בתזה שלך יש טעות יסודית - בדקת 'הישרדות' ולא 'הסתגלות' . הסתגלות פירושה יכולת להעמיד צאצאים ודור המשך במים מלוחים, וזאת לא הוכחת!

והשניה: "העבודה שלך לוקה בחוסר יסודי. לא השוות במקביל את הדגיגים בניסוי לדגיגים שהתפתחו בסביבתם הטבעית - במים מתוקים. כלומר, חסרה ביקורת לניסוי. ובמדע כידוע, הביקורת חשובה אפילו יותר מהניסוי".

והוא צדק. נעלבתי, אבל ממנו למדתי מחקר מדעי ראוי מהו.