המקום הראשון שבו התחלתי לפרסם (בערך לפני 7 שנים), שירים בעיקר ומעט פרוזה קצרה - היה באתר "בלה בלה" בו מתנהל הפורום הספרותי "זה מה ש". לא קלה (בלשון המעטה) הייתה קבלת הפנים שם על ידי קהילה "מגובשת" של כותבים. אבל היו שם גם כותבים ממש טובים, שנתנו גם ביקורות בונות וביקורות בונות פחות, שהריחו אנטי-פֶּרסוֹנה יותר מאשר אובג'קטיבה תֹכנית. ועד שהבנתי שם מי נגד מי ומי נגד מה, חרקתי שיניים. לא ברור מדוע התעקשתי בטבילת האש שהעבירו אותי. והמשכתי להשתרך עד שהרגיש לי כי לפחות חלקם קיבלו את הנטע מעולם זר כאחד משלהם.
והיו שם גם "מחנכים", מתחשבני "אי-תגובות", אגו וגם פָּרָנוֹיוֹת, אל תשאלו. אם לכך התכוונו במושג "קנאת סופרים", אינני יודע. אך אט אט הפורום הלך והצטמצם. עייפות החומר או נדידה לעולמות הצוקרברג?
יא פייסבוק, יא פייסבוק, מה עשית? בלבלת בת ובן. יא פייסבוק, הן נשארת כשהיית, שדכן אשמאי זקן (בהשראת שיר הירח של יחיאל מוהר).
ובשבילי זה אינו מקום לשירה. חולפת לה היא עם הרוח רגע לאחר פרסומה ומתפוגגת לה בבית מגדלי הקבורה האינסופיים של צוקרברג. ומה לעשות, הזרקת לייקים לווריד אינה עושה לי את זה.
וכשהתחלתי להרגיש בשממה, באחד אולי שניים שקוראים את מה שאני כותב במה שנותר מהפורום הפעיל, זרח ירח של "במה חדשה". כתבו שם פעם כל שמנה וסלתה מעולם הספרות העברי. ויש שם עורכים מצוינים, שבאופן שאינו מובן מאליו קיבלו אותי בזרועות מחבקות. ולרגע הרגשתי שיש לי מה להציע, ויש מי שמעריכים. ויש שם הרבה הרבה יותר קוראים בממוצע לכל אחת מהכתיבה היוצרת שלי כאן (אבל זה גם לא ממש תפוצה פנטסטית, אם אתם חושבים). הסטטיסטיקה אמנם מדווחת על כ-22K קוראים ולמעלה מ- 3.2K אנונימיים שהתעניינו וקראו בדף ("ספר") שישים היצירות שלי. אך התגובות הנדירות משמימות ברובן ואין בהן יותר מאשר לומר "תודה רבה", "יפה" ושכזה. ובצד קבוצה של יוצרים טובים (שאיני מכליל את עצמי ביניהם ומרביתם כנראה גם הם לא אותי), כנראה אמשיך להרגיש ביניהם נטע זר.
ויש שם איזה נרקיסיסט שממלא כמעט את כל הפינה המתעדכנת של היצירות החדשות. ומה יש לצפות? מאיכות כתיבה של מי שכנראה אין לו מה לעשות בחיים, מלבד כתיבה בקצב של שיר לשעה או פחות ושיורק אותם לבמה בשני כינויים (אחד סולרי והשני כשמו של מותחן פשע). ביאליק הוא לא. ולא אוסיף.
ובכן, אם באין מקום שמרגיש לי בית. וגם אם את הכתיבה היוצרת שלי קוראים ומגיבים לה כמספר אצבעות כף היד, היכן אנצור אותה אם לא כאן?
כאן אמשיך לכתוב את ספר שירי, גם סיפורי, עד כי אחדל.
ובנושאים קרובים, גם כאן:
הזדמנות שניה
מבצע סוף שנה
ניקוד או לא ניקוד זו השאלה
ובכן, אם באין מקום שמרגיש לי בית. וגם אם את הכתיבה היוצרת שלי קוראים ומגיבים לה כמספר אצבעות כף היד, היכן אנצור אותה אם לא כאן?
כאן אמשיך לכתוב את ספר שירי, גם סיפורי, עד כי אחדל.
ובנושאים קרובים, גם כאן:
הזדמנות שניה
מבצע סוף שנה
ניקוד או לא ניקוד זו השאלה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן