אול-סטאר של ט"ו בשבט

 עם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד, אני לא הולך לכתוב כאן על דני אבדיה, הישראלי  הראשון שנכנס לרשימת האול-סטארים של ליגת ה- NBA, שזה קרה במקרה בערב ט"ו בשבט.

דני אבדיה

להבדיל אלפי הבדלות וצניעות, עם בוקר ט"ו בשבט התעוררתי למעמד אול-סטאר פייסבוקי

 

הלכתי לישון עם הפרסום של השיר הבא כ"תורם תוכן מוביל" ובבוקר התעוררתי "אול-סטאר" 😀:

למי שמעונינים להעמיק בהקשר של השיר המוקדש לט"ו בשבט הנ"ל, ראו ברשומה "ממנהגי ט"ו בשבט לענייני בריאות". 

אבל עכשיו לדיון המעניין באמת: כל מי שמכיר אותי, נעדרתי לגמרי מרשתות חברתיות ומפייסבוק בפרט במשך שנים רבות. בשנת 2019 פתחתי חשבון פייסבוק מחדש לצורך יצירת דף לקהילת פרפרים - הבלוגוספרה שלנו ודף קבוצה פרטית לבלוגרים המאוגדים בפרפרים,  אבל האצלתי סמכויות ניהול למודולטור. כדי לרענן את הפעילות, חידשתי שם את המעורבות לפני כארבעה חודשים ובהזדמנות זו החלטתי לנסות לפרסם שירה גם בדף הפייסבוק הזנוח שלי ובנוסף לעשות ניסיון ולבחון את מידת ההתאמה של קבוצות משוררים/סופרים/קוראים שונות בפייסבוק למה שאני כותב במילא. 

נשאלת השאלה, כיצד אני יכול לקבוע את ההתאמה. אז ככה: בפייסבוק יש שלושה קריטריונים עיקריים לכך: הראשון - קבלה לקבוצה עצמה (חלקן ציבוריות וחלקן פרטיות). השני - גודל קבוצת הכותבים והקוראים, כלומר מידת החשיפה. והשלישי- שלדעתי גם החשוב ביותר - מידת ההידהוד שנמדד במספר התגובות והלייקים.

בתחילה נרשמתי לכ-15 קבוצות. משתיים מהן, לאחר שלא קיבלתי שום התייחסות לפנייתי, ביטלתי את הפנייה והסרתי את כמה השירים שהעלתי שם לאישור המנהל/ת. כנאמר, שלום שלום ולא להתראות. (אגב, במשך הזמן קיבלתי בנוסף הזמנה להצטרף לכמה קבוצות פרטיות קטנות משתתפים אחרות) 

בתחילה פרסמתי שיר אחד ליום, אותו השיר,  בכל אחת מהקבוצות. זמן הפרסום בהן נע בין יחסית מיידית או בטווח של כשעה, לבין שבהן זמן הפרסום נע בין 2-7 ימים מהמשלוח הדיגיטלי.

לאחר שבתחילה  שלחתי לכל הקבוצות אותם השירים (50 במספר), הסתבר שברובן השירים התקבלו כמעט או ללא תגובות, בחלקן ממוצע של חצי לייק או פחות לפוסט, 4 לייקים זה כבר הישג כביר 🤣, בקבוצה שמספר הרשומים בה כ- 75,000 קוראים. 

וגם אם מפרסמים את הפוסט שלך במקום 30 בקובץ שירים אחד, ולאחר שמפרסמים קובץ נוסף  - הפוסט שלך נמצא כבר במקום 100 וכאשר מקפיצים שוב ושוב לראש הדף מתוך הרשימה המצומצמת של "החברים המועדפים"  - מה יש לצפות בכלל לתגובה או ללייק?  לאלה שאינם בקיאים בהלכות חישובי הערכה בפייסבוק - כל לייק מעניק נקודה אחת ותגובה מילולית  קצת יותר. אז בחלק מהקבוצות לאחר 50 שירים הצטברו בין 1-28 נקודות קרדיט ובחלק אפס מאופס 🤣. 

אז בעוד באחת הקבוצות תרומת התוכן שלי היא "אול-סטאר", רק בקבוצה אחת נוספת תרומת התוכן הגיעה לרמה הבסיסית של "תורם תוכן בעליה" ולאחריה הלכה וזחלה עד שנתקעה לפני שהגיעה ל- "רמת תורם מוביל", ובקבוצות האחרות -  רחוקות מאוד מרמת התרומה הראשונה המינימלית.

והמסקנה - קבוצת ה- שירה פוגשת מקרא ברשותה של המשוררת ליאה מורן היא הקבוצה המועדפת שלי. והמסקנה הבלתי נמנעת לגבי מרבית האחרות  היא: "חבל על הזמן" , וכפי שכבר כתבתי:

קצוות - קדיש לַהוֹרָה

אָזְנַי מְלֵאוֹת קַבָּלָה וְהִתְחַסְּדוּת
אֲנִי נוֹשֵׁם בְּעוֹלָם שִׂנְאַת הַמְּבַקֵּר
קָצָה נַפְשִׁי לִשְׁמֹעַ אַחְדוּת מְזֻיֶּפֶת
בְּטַלִּית שָׁחֹר וְלָבָן, קְצָווֹת מִתְרַחֲקִים
תַּחַת תַּכְרִיכִים לַחְלוּחִיִּים מִדְּמָעוֹת,
עֲטוּפוֹת שְׁתִיקוֹת הַמֵּתִים שֶׁקָּבַרְנוּ.

נִצָּב בְּדַקּוֹת דּוּמִיָּה, עֵינַי רוֹאוֹת מְאוּם
בְּרֹאשִׁי מַחְשְׁבוֹתַי רוֹחֲצוֹת בְּדָם קְדוֹשִׁים
בַּמִּרְפָּסוֹת הֲמוֹנֵי דִּגְלֵי הַכָּחֹל לָבָן
אֵינָם מִתְנוֹסְסִים כְּבָר כְּפַעַם
קַדִּישׁ, סִלְסוּלִים וּמֵאֲוואלִים

חֶדְוַת הוֹרָה יִשְׂרָאֵל מַחֲלִיפִים.

פָּשְׁטָה קִינָתִי אֶת הָרֶגֶל.

"סיפור הוא הליכה לאורך דרך, שסופה רחוק מנקודת ההתחלה"

הכותרת היא ציטוט של ס. יזהר. הוסיף ואמר עמוס עוז, "מי שמנסה להגשים את חלומותיו, כדאי שידע שמחיר ההגשמה הוא פשרה". ברירת המחדל שלי היא השירה, שבה אני מקלף את התמצית מקליפותיה. אבל כתיבת שירה, טובה ככל שתהייה, אינה הופכת את כותבה למשורר.

אף פעם

אף פעם לא קראו לו משורר
כי אולי מן הסתם
שרבט רק מדע של מילים מנוקדות
כמו שירת חיים שנוצרה על ידי קוד גנטי
לא פרוזה, גם לא ציור
רק קווי מתאר, כמו במפה.

ואולי פשוט
עוד לא הִפְנִים מן הסתם
שמדענים היו משוררים ופילוסופים
ביוון העתיקה
והמשוררים הם משוררים
בעת החדשה.

זהו שיר שפורסם כאן בבלוג והיה גם הראשון שפורסם בכתב העט האינטרנטי "במה חדשה". שם הוא זכה להמלצת העורכים ולאחד משיאי ההתעניינות שהתבטא במספר הקוראים (כשלושה אלפים במספר). אבל הכותב לא זכה על שיריו בהכרה כמשורר. כי אף לא אחד משיריו פורסם אי פעם על נייר - לא בכתב עט גם לא בספר. וכידוע אין משורר זוכה להערכה כמשורר, אם לא השקיע בפרסום ספר שירה מודפס ואם אין לו חברים מבין חבורת המשוררים מובילי הדעה .

אז הוא לא השקיע בהפקת ספר שירה וגם לא בהפקת חברים. גם לא זכה באף לא אחת ממעט תחרויות השירה שניגש ושאותן ניתן למנות באצבעות יד אחת. 

גם במעט הפרוזה שהוא כתב, לא זכה לפרסום בנייר. אמנם שני סיפורים זכו בתחרויות כתיבה אינטרנטיות, ושניים זכו להימנות בין אלפיון (או משהו כזה) של המלצות עורכי "במה חדשה", מבין יצירות המלל הנבחרות לפרסום. היו אלה בז'אנר מדע בדיוני ופנטזיה. אך גם בתחום הפרוזה, להכרה כ"סופר" נדרש לפחות פרסום ספר נייר וכמובן לא יזיק גם להשתכשך "מעט" במימי הברנז'ה. 

אז הוא כתב והגיש פרוזה - סיפור קצר בעילום שם, לתחרות שערכה הוצאת ספרים. לא היו הרבה יומרות או תקוות לזכייה, אבל קסם לו שהשיפוט יהיה שם בעילום שם, לאור טראומת חיים שעבר בנעוריו. 

ואז,

 

כנאמר בכותרת, "סיפור הוא הליכה לאורך דרך, שסופה רחוק מנקודת ההתחלה".

 

 

היכן אם לא כאן?

המקום הראשון שבו התחלתי לפרסם (בערך לפני 7 שנים), שירים בעיקר ומעט פרוזה קצרה - היה באתר "בלה בלה" בו מתנהל הפורום הספרותי "זה מה ש". לא קלה (בלשון המעטה) הייתה קבלת הפנים שם על ידי קהילה "מגובשת" של כותבים. אבל היו שם גם כותבים ממש טובים, שנתנו גם ביקורות בונות וביקורות בונות פחות, שהריחו אנטי-פֶּרסוֹנה יותר מאשר אובג'קטיבה תֹכנית. ועד שהבנתי שם מי נגד מי ומי נגד מה, חרקתי שיניים. לא ברור מדוע התעקשתי בטבילת האש שהעבירו אותי. והמשכתי להשתרך עד שהרגיש לי כי לפחות חלקם קיבלו את הנטע מעולם זר כאחד משלהם. 
והיו שם גם "מחנכים", מתחשבני "אי-תגובות", אגו וגם פָּרָנוֹיוֹת, אל תשאלו. אם לכך התכוונו במושג "קנאת סופרים", אינני יודע. אך אט אט הפורום הלך והצטמצם. עייפות החומר או נדידה לעולמות הצוקרברג? 
יא פייסבוק, יא פייסבוק, מה עשית? בלבלת בת ובן. יא פייסבוק, הן נשארת כשהיית, שדכן אשמאי זקן (בהשראת שיר הירח של יחיאל מוהר).
ובשבילי זה אינו מקום לשירה. חולפת לה היא עם הרוח רגע לאחר פרסומה ומתפוגגת לה בבית מגדלי הקבורה האינסופיים של צוקרברג. ומה לעשות, הזרקת לייקים לווריד אינה עושה לי את זה.

וכשהתחלתי להרגיש בשממה, באחד אולי שניים שקוראים את מה שאני כותב במה שנותר מהפורום הפעיל, זרח ירח של "במה חדשה". כתבו שם פעם כל שמנה וסלתה מעולם הספרות העברי. ויש שם עורכים מצוינים, שבאופן שאינו מובן מאליו קיבלו אותי בזרועות מחבקות. ולרגע הרגשתי שיש לי מה להציע, ויש מי שמעריכים. ויש שם הרבה הרבה יותר קוראים בממוצע לכל אחת מהכתיבה היוצרת שלי כאן (אבל זה גם לא ממש תפוצה פנטסטית, אם אתם חושבים). הסטטיסטיקה אמנם מדווחת על  כ-22K קוראים  ולמעלה מ- 3.2K אנונימיים שהתעניינו וקראו בדף ("ספר") שישים היצירות שלי. אך התגובות הנדירות משמימות ברובן ואין בהן יותר מאשר לומר "תודה רבה", "יפה" ושכזה. ובצד קבוצה של יוצרים טובים (שאיני מכליל את עצמי ביניהם ומרביתם כנראה גם הם לא אותי), כנראה אמשיך להרגיש ביניהם נטע זר.

ויש שם איזה נרקיסיסט שממלא כמעט את כל הפינה המתעדכנת של היצירות החדשות. ומה יש לצפות? מאיכות כתיבה של מי שכנראה אין לו מה לעשות בחיים, מלבד כתיבה בקצב של שיר לשעה או פחות ושיורק אותם לבמה בשני כינויים (אחד סולרי והשני כשמו של מותחן פשע).  ביאליק הוא לא. ולא אוסיף.

ובכן, אם באין מקום שמרגיש לי בית. וגם אם את הכתיבה היוצרת שלי קוראים ומגיבים לה כמספר אצבעות כף היד, היכן אנצור אותה אם לא כאן?
כאן אמשיך לכתוב את ספר שירי, גם סיפורי, עד כי אחדל.

ובנושאים קרובים, גם כאן:

הזדמנות שניה

מבצע סוף שנה

ניקוד או לא ניקוד זו השאלה

יצא לאור

הכרה

זו הפעם השנייה מזה ארבע שנים שקיבלתי הודעה במייל, "מצטערים להודיע כי קובץ שיריך ששלחת לתחרות לא נבחר בין מקבלי הפרסים". קובץ השירים ששלחתי גם לא קיבל ציון לשבח, מבין אלה שלא יקבלו פרס.

בסיום ההודעה צורפה הזמנה לטקס חלוקת הפרסים. זו אולי הזדמנות לפיזור הערפל, להבין את שיקולי הבחירה של השופטים. אבל לא אהיה שם, באווירה כה רחוקה וזרה לי. כמו שבכלל זרים לי אקטים של יחסי ציבור והתחככות עם כוכבים.
היצירות הכתובות שלי נטו - זה כל מה שיש.

וכשהתקבלה ההודעה הזו, הרהרתי ביני לביני בשתי שאלות:

הראשונה - האם התאכזבתי? האם אין אני למעשה מעריך יותר מדי את כתיבתי ומפנטז לחינם שהיא בכלל עומדת באיזה קריטריונים נעלים?
כן, הייתה תקווה מסוימת, אחרת לא הייתי טורח לעמֵד, למלא טפסים מעצבנים ולשלוח. אבל האם בעצם אני צריך כעת להכיר שהכתיבה בינונית ומטה ולא ייחודית? לעולם לא אדע - שיקולי בחירת השופטים אינם שקופים.

הגבירה / קנקן

בֵּין כֶּסֶה לעָשׂור
בְּשָׁעוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל לַיִל
יוֹשְׁבָה גְּבִירָה רָמָה מֻכְסֶפֶת
שֵׂעָר רֹאשָׁהּ לוֹטֶפֶת
עַל הַשֻּׁלְחָן, מְנוֹרָה מַבְהֶקֶת
פְּרוּסָה שִׁירָה, כְּמוֹ מְנִיפָה
בּוֹרֶרֶת הַגְּבִירָה
מָה לַשֵּׁבֶט, מִי לַחֶסֶד
יַעֲבֹר בַּשַּׁעַר, יִכָּנֵס לָאֶגֶד
הָאַנְתּוֹלוֹגְיָה שֶׁל הַפּוֹסֶקֶת.


ולגבי האכזבה, כבר בגיל חמש עשרה המורה לאמנות, בוגרת בצלאל, עשתה לי בית ספר של החיים. כאשר הצהירה קבל עם וכיתה שאין לי כישרון. בעוד שאותו תיק עבודות בדיוק, שהציגה אחותי בשמה ובדמותה ארבע שנים מאוחר יותר, זכה לתהילת עולם. ואותו תיק עבודות הכניסה לפנתאון גאוני בית הספר לדורותיו. 

ידעתי תמיד שאותה יצירה הנערצת על ידי האחד, בעיני האחר עשויה להיחשב זבל. אבל הייתי המום שאותה יצירה נשפטת על ידי אותו אדם בצורה כל כך שונה, בהתאם למי שמגיש אותה. הבנתי אז שבניגוד לפתגם, התוכן כן נשפט על פי הקנקן ושהנחתום כן מעיד על עיסתו.

היה זה אירוע מכונן בחיי ובעל השפעה על בחירותיי - המדעים המדויקים כעיסוק. האמנות וכתיבה יוצרת - כתחביב. תחביב מוצנע במגירה למשך שנים רבות, עד שאזרתי אומץ להתחיל לשחרר.

השאלה השנייה שעוררה בי הדחייה - מדוע בכלל שלחתי קובץ שירים לתחרות?
ראשית כי מעט הן התחרויות שבהן אין התניה לשירים שכבר פורסמו בספרים מודפסים על ידי הוצאות לאור. אין לי כאלה. כנראה גם לא יהיו - דרוש תקציב מכובד עבור הוצאה לאור של ספרים שיעלו אבק על המדפים. אבל זה עדיין לא עונה על השאלה הבסיסית, מדוע?

התשובה מבחינתי פשוטה. לא בשל הפרס הכספי (אינני משורר קשה יום ובמילא אי אפשר להתפרנס מכתיבת שירים וסיפורים), אלא אולי בשל צורך בהכרה. ההכרה בערך השירה האישית.

בחודשיים האחרונים פרסמתי בכתב העת במה חדשה 4 סיפורים קצרים ו- 30 שירים. חלק מהן, לא קטן יחסית, זכה בהמלצות המערכת. בעת כתיבת שורות אלה, שלוש יצירות מופיעות בטבלת היצירות הפופולריות. וודאי ישאל הקורא מה זאת פופולריות במספרים. אז אומר מה גילתה לי הסטטיסטיקה: נכון לרגע זה - 3,183 קריאות לכל היצירות ומספר כניסות לדף היוצר שלי בכתב העת - 750. ומנויים, אבוי איזו בושה - שניים בלבד. 

אז אולי יש שיאמרו כי שלושת אלפים קריאות בכתב עת ספרותי במשך שני חודשים זה לא מעט, אבל למעשה על פי חישוב פשוט - ממוצע הקוראים ליצירה עומד על כמאה קוראים בלבד. וזה די מבאס, כי כאן בבלוג היו למשל שתי יצירות שזכו כל אחת בכמעט 10,000 כניסות. כניסות עם זמן קריאה ממוצע של כ-4 דקות על פי גוגל אנליטיקס. אבל אינני יודע.  אולי זו הייתה רק הכותרת שמשכה לכאן קוראים מגוגל לקריאת היצירות האלו. 

אמנם כמאה קוראים היו בממוצע ליצירות שפרסמתי בכתב העת במה חדשה. אך היות ומדובר בכתב עת דיגיטלי, אני מקבל פירוט. היצירה שקיבלה הכי הרבה קריאות הוא הסיפור 'בחירה קשה' -  312 קריאות. והשיר 'חי עם זאבים' זכה עד כה ל- 176 קריאות. האמת היא שלא תמיד אני מבין מדוע יצירה אחת פופולרית הרבה יותר מאחרת. לעיתים אני דווקא חושב שאם השניה אינה עולה על הראשונה, אז לפחות אינה נופלת ממנה. אך יודע אני היטב שהקובעים הם תמיד הקהל. אם הקהל קובע שדווקא יצירה מסוימת טובה בעיניו יותר מאחרת - מי אני שאטיל ספק בשיפוטו?

בכתב העת במה חדשה הקוראים גם מדרגים את היצירות. 13 מהיצירות שפרסמתי דורגו בציון המקסימלי 5. אך האם יש קשר ישיר בין ציון יצירות אלו לשבח בדרוג הקוראים לבין המלצות המערכת? לדעתי בשיפוט היצירות שפרסמתי יש קשר מסוים, אבל בחלק מהמקרים - שיפוט העורכים אינו עומד בקנה אחד עם דרוג  הקוראים עצמם. ושיפוט שניהם אינו תמיד עומד בקנה אחד עם טעמי האישי. כבר כתבתי על כך:

בְּדֶרֶךְ כְּלָל
אֲנִי אוֹהֵב
אֶת מָה שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב
מֵעֶלְיוֹנִים
וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב
אוֹ
מֵהַבֶּטֶן.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל
אֲנִי פְּלִיאָה
מֵהַכְּתוּבִים
שֶׁהֲכִי מֻוצְלָחִים
הֵם
אֵלּוּ שֶׁיָּצְאוּ מֵהַתַּחַת.


אני לא מקל ראש בכתב העת במה חדשה, יש לו עורכים מצוינים ופרסמו בו מכובדים כמו יורם קניוק (שהיה גם עורך שם בעבר) ואתגר קרת. וכן עוד סופרים ומשוררים המוכרים יותר לציבור. אבל במרשתת ופייסבוק בראשה - יש אינפלציה עצומה בשירה בגרוש. אינני רואה עצמי שופט מקצועי, אך בעיניי יש בפרסומים האלה כל כך הרבה זבל. ואני מתפלץ על  מספר הלייקים ותגובות הנלהבות והריקות מתוכן שמקבלת השירה הזו. 
האם אין זה מהווה אחד מהתסמינים לזילות השירה העברית בעת החדשה? 

ובאווירה זו נראה לי מתאים לסיים בשירי זה:

שיר בעיתון

מדור ספרות בעיתון הארץ -
גזיר שיר באלבום מצהיב
וערמות ערמות נייר שימושי -
בעל באסטה עוטף קרפיון
עקרת בית ממרקת חלון
פה ילדי גן יוצרים מעיסת עיתון
שם קקי של כלב נעטף בעיתון
ואישה צועקת,
זה ממש לא בסדר
נייר עיתון, רק לפח הַמִּחְזוּר!
והקקי,
מה עם קקי של הכלב?
אוי הקקי מת מזמן
פה קבור השיר
וזהו עצם העניין.

ניקוד או לא ניקוד זו השאלה

נדמה כי בעידן האינטרנטי הבלתי נידלה - כל אחד כמעט חושב שהוא פילוסוף, סופר או משורר מדופלם. ואם לא זה, אז עיתונאי צמרת לפחות. הפעם לא אתייחס לכך ברשומה זו. נראה שדעתי מובנת מאליה מהנימה המשתמעת ממשפט אחד זה. ובכדי להמנע מהפרעות קשב, אסתפק בזה.

הפעם אני רוצה להתייחס למשוררים המדופלמים ויודעי הדבר מהאינטרנט, שטוענים שניקוד שירים - לא רק שאין בו צורך, הוא פלצני! ויש מהם שאפילו מעלים את הטענה "שהניקוד סוגר להם את ההסתכלות על הכתוב המפורש". ביקורת זו מעלה בי גיחוך רחב. כן, אותם אלה שבמקרים רבים לא רק שאינם יודעים לקרוא בתוך ובין השורות  כשהן מנוקדות - דווקא הם המבקרים: "זו לא שירה, זו אניגמה". ולהם אני אומר: אין שום יופי בלהסתיר ולהסתתר מאחרי הבנת הנקרא. אין שום יופי בשיממון אותיות בלתי מנוקדות היכולות להקרא לעיתים בעשר צורות שונות.

אל דאגה, אני לא הולך לעשות כאן עכשיו שיעור מייגע בלשון עברית. אבל יועיל הקורא להמשיך עוד קצת בקריאה כדי להבין את הפואנטה. הנה למשל במשפט הלא מנוקד המצוטט מהמבקרים, "הניקוד סוגר את ההסתכלות על הכתוב המפורש" - המילה מפורש כפי שהיא נכתבת בכתיב מלא היא חד משמעית. אבל נניח שבשיר לא מנוקד מופיע בשורה צמד המילים: 

הוא פרש 

כיצד ידע הקורא אם הכוונה ל:
פָּרָשׁ, כלומר רוכב מיומן ברכיבה,
או
פָּרַשׁ, כלומר עזב,
או
פֶּרֶשׁ, כלומר הפרשה (צואה ושתן),
או
פֵּרֵשׁ, כלומר הסביר או ביאר
או
פֹּרַשׁ, כלומר פירשו אותו?

רגע , רגע אולי הכוונה בכלל

פָּרַשׂ, כלומר פתח דבר מה ומתח אותו. למשל פרש את כנפיו.

וזה עוד לא הכל - אולי זה בכלל בסלנג - פַרְשׁ - הלך פַרְשׁ רחמנא לצלן?

אז יאמר הקורא האינטליגנטי שאפשר לנחש על פי ההקשר. כלומר, אפשר להסיק על פי הנכתב לפני ואחרי. ומה אם מדובר בשורה בודדת כבית בשיר. יש גם דבר כזה!

יש הרבה דוגמאות שיכולתי להביא מציטוט שירים של אחרים. אך מכיוון שלא קיבלתי הסכמתם, אביא דוגמא משלי.
ללא ניקוד זה היה כך:

"אין לי עין בכוס (בְּכוֹס, בַּכּוֹס, או אולי בַּכּוּס?)
גם לא ש(י)ניים
אבל יש לי....

ועם ניקוד, אין כל ספק.  
פשוט וברור כשמש עם ניקוד:

אֵין לִי עַיִן בַּכּוֹס
גַּם לֹא שִׁנַּיִם
אֲבָל יֵשׁ לִי ... 

דוגמה נוספת למשל בשיר (פרולוג וטרילוגיה) שפורסם בתחילה ללא ניקוד:

"בחורף הגעתי לאואזיס
ואראה בין הגמלים הלבנים, המוכרים
גמלים שחורים
וגמלים ששינו צבע ושם
ואברח למערת נזיר בישימון
להסתתר מהצינה.

ובשלהי הקיץ השחון ארד מהצוק
ואשוב להרוות צימאוני".

עכשיו, כך ללא ניקוד. למה התכוון המשורר בשורה הראשונה ב"הגעתי לאואזיס"? האם הגיע אל אואזיס או אל ה-אואזיס?

ובשורה השניה במילה "המוכרים", האם מוֹכרים או מוּכּרים?

התשובה ברורה כשמש בגירסת הניקוד:

"בַּחֹרֶף הִגַּעְתִּי לָאוֹאָזִיס
וְאֶרְאֶה בֵּין הַגְּמַלִּים הַלְּבָנִים, הַמֻּכָּרִים"

ולמשל בשיר הבא שכותרתו 'מירשם':

לַיְלָה רַד מוּל יָרֵחַ עֲנָק
יִלְלַת צָבוֹעַ מִתְרַחֶקֶת
עִם בֹּקֶר הוּא שָׁב וְאוֹמֵר
לֹא, אֲנִי כָּאן.
צְבוֹעִים מְשַׁקְּרִים בַּלֵּילוֹת
הַיָּמִים צוֹחֲקִים
ואני מדבר.

וּכְשֶׁטָּעַם מַר נוֹתָר
אֲנִי נוֹדֵד לַמִּדְבָּר
בִּמְעָרַת הַצְּלָלִים
שֶׁקֶט עוֹטֵף מְטַהֵר
הַפַּשְׁטוּת מְשַׁכֶּכֶת
שְׁתִיקָתִי הַמְּיֻבֶּשֶׁת
עֵש-ֶב מַרְפֵּא
ואני מדבר. 

במילה האחרונה בשני הבתים למה הכוונה:

אני מְדַבֵּר או אני מִדְבָּר?

ואולי בכלל מַדְבֵּר 

שהוא התקן במערכות אלקטרוניות המשמש לביטול תופעות לוואי בלתי רצויות המפריעות לתפעולן התקין של מערכות אלה? ויכול לשמש כאן כאלגוריה?

ובכן כשגם השורה האחרונה מנוקדת, שוב התשובה ברורה כשמש. אין צורך לנחש אניגמה. זה פשוט כך:

וַאֲנִי מִדְבָּר.

אז למבקרי הניקוד יש לי לומר ארבעה דברים:

ראשית, שהניקוד אינו פלצני כלל וכלל ובוודאי כאשר לעברית אין הפריווילגיה/פריבילגיה של מכלול התנועות באותיות - כפי שיש בכל שפה נורמלית אחרת, מלבד השפות השמיות. ואולי לא רק השמיות, כי כפי שלמדתי בהפתעה מהבלוג של עדה - קרואטית נכתבת בעיצורים ללא תנועות.

שנית, יש בניקוד חן המקשט את יבשושיותן של האותיות העבריות בעלות החיתוך הגס והחד. יאמר הקורא מה חינני יותר לקריאה? 

זה:

לפעמים אני חולם על
בית עם ארובה
באלסקה
במרחק שני מיילים (מַיְלִים, או מֵיְלִים)?
משכניי הקרובים
וזאב או קויוט
מסמן בשתן גבולות
נחלתי.

או זה:

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹלֵם עַל
בַּיִת עִם אֲרֻבָּה
בְּאָלַסְקָה
בְּמֶרְחָק שְׁנֵי מַיְלִים
מִשְּׁכֵנַי הַקְּרוֹבִים
וּזְאֵב אוֹ קוֹיוֹט
מְסַמֵּן בַּשֶּׁתֶן גְּבוּלוֹת
נַחֲלָתִי.

שלישית, אני מנקד גם משום שכך, בפעולת הניקוד עצמה - אני נותן מחשבה לכל אות ומילה. האם ראויה היא, אולי מיותרת?

רביעית, אני חושב שמרבית המשוררים המדופלמים אשר מבקרים את המנקדים כפלצנים - פשוט אינם יודעים לנקד ובמקרה הטוב מתקשים. לוקח להם לנקד שיר שנים.
אז שימותו הקנאים.

ולבסוף מבלי הצורך לנקד, אני מבין כיצד מצליחים משוררים אינטרנטיים מדופלמים להעלות מספר פעמים בכל יום טקסטים חדשים (לא מנוקדים כמובן, כבר אמרנו). שירים שהם מחשיבים אותם כשירה עילית. אבל נראה לכם שביאליק, רחל או טשרניחובסקי פרסמו בקצב כזה כל כך הרבה זבל שכזה? 

אולי המשוררים המדופלמים האלה חושבים שפרסום של עשרה שירים ליום (ולעתים אפילו יותר בכינויים שונים), זה מה שיעשה אותם למפורסמים?

מי שעושה הרבה רעש הופך להיות לעילוי מפורסם?

אומר לכם, לאחר קריאה של שניים או שלושה טקסטים כאלה אני מבין את הפרנציפ. אני מבין שחבל על הזמן להמשיך בכלל לקרוא אותם. למי יש כוח לקרוא גודש כזה מלבד לכותבים  עצמם?

עריכה

פשוט עוד לא הייתה סטטיסטיקה שכזו בבלוג הזה לרשומה בודדת אחת - רשומה זו!

עליית מדרגה ?!

בדורי לימודי התיכון היו ארבע שנתיים. בחינת בגרות אחת או בחינת בגרות פנימית אחת בכל מקצוע בסיום התיכון. לא שאלון 02 03 05 לשיעורין. מבחן אחד ללימודי כל ארבעת שנות הלימוד בתיכון. ולפי ספר פגישת מחזורים, שנערך לאחר איזה שני עשורים מאוחר יותר, מוצגת ההיסטוריה של בית ספר ראשונים הרצליה - בה מצוין שבאותם ימים שיעור הזכאים לבגרות היה כ-30 אחוז בלבד. ואלה שלא עברו בכיתה ח' את מבחן הסקר או את המבחן הפסיכוטכני - בכלל לא היה להם עתיד בתיכון עיוני. הם נאלצו ללמוד במגמת פקידות, חשמל או מסגרות, בבית הספר המקצועי עמל.

ובית ספר התיכון העיוני 'הראשונים', שבזמנו עוד לא היה לו שם אלא הכינוי תיכון עירוני הרצליה - היה התיכון העיוני האחד ויחיד לעיר בת כחמישים אלפים תושבים. ובתיכון הזה היה שגור בפי המורים הפתגם: "שמונה לתלמיד הטוב, תשע למורה ועשר לאלוהים”. כן, הציונים בתעודות השליש ובתעודת הבגרות ניתנו אז במספרים שלמים, חד סיפרתיים, מלבד מספר דו סיפרתי - "לאלוהים” כמובן. אז כפי שאפשר להבין, תלמיד עם ממוצע ציונים 8 בבגרות היה נחשב לתלמיד טוב, וזה גם הספיק ברוב המקצועות להתקבל לאוניברסיטה, בלי פסיכומטרי.

האם השיטה הזו של הקימוץ בציונים בבית הספר שלי נבעה מהרצון לדרבן למצויינות? אולי, אינני בטוח. כי כשקיבלתי בארבעה מבחנים רצופים במתמטיקה ציונים בין 95 ל-100 וכן 100 בעוד ארבעה בחנים - קיבלתי בתעודת השליש רק את הציון 8. ורק לאחר שאזרתי עוז לגשת למורה, רעיה גלוברמן, עם קובץ הבחינות ולשאול מדוע - היא חטפה את התעודה והעלתה אותי למחרת לדרגת 'מורה'. כלומר , שינתה את הציון בתעודה ל-9. נו, בכל זאת הייתי אז קצת מורה - כשהיא נהגה להזמין אותי ללוח לפתור בעיות מתמטיות בפני הכיתה. בדרך כלל כשלא היה מישהו אחר שידע לעשות זאת.

כך היה גם בביולוגיה. אני חושב שהייתי מהתלמידים היותר טובים בכיתה במקצוע. והמורה לוי עובדיה העניק לי בבחינות ציונים שנעו ברובם משמונה פלוס לתשע מינוס. ובתעודה - רק 8 כמובן. אבל כציון המגן העניק לי בסתר את הציון תשע (כך גיליתי בדיעבד). ובבחינות הבגרות עצמן במתמטיקה ובביולוגיה (שהיו שווי ערך ויותר ברמתם לחמש יחידות כיום) - קיבלתי את הציון הסופי 10 בקלי קלות. איזה שאלונים קלים היו השאלונים של משרד החינוך לעומת אלה שבלימודי התיכון עצמם. אפילו בחלק מהקורסי המבוא שלמדתי אחר כך באוניברסיטה, למשל בבוטניקה, זואולוגיה וכימיה כללית (כל הכבוד והערכה למורה לכימיה טובה פרנקל על לימודי הכימיה) - רמתם לא עלתה על רמת הלימודים בבית ספר התיכון שלי. זו אמת לאמיתה. יכולתי לישון או להעדר מההרצאות. המחברות שלי מהתיכון הספיקו להצלחה בבחינות הקורסים האלה באוניברסיטה.

ומאז אני עדיין מפנטז להפגש עם מספר מורים שלי מהתיכון. מורים שאני מאוד מעריך. למשל עם לוי עובדיה, שכאמור בסיום התיכון רשם לי במגן בביולוגיה תשע - שלפי נרטיב בית הספר - זהו ציון המשתווה לרמת מורה. ובפנטזיה שלי  היה לנפנף לנגד עיניו את תעודת הבגרות שלי, שנראתה בזמנו כמו תלוש (קראו לזה לוֹקש -איטריה ביידיש). לנפנף לו בניצחון, שבציון הסופי בבגרות בביולוגיה הגעתי לדרגת "אלוהים". והאם הוא בכלל יודע שסיימתי דוקטורט בגנטיקה וביוכימיה? שהתמחתי במשך ארבע שנים במכוני הבריאות הלאומיים האמריקאים? שפרסמתי עשרות מאמרים וספרים מדעיים, ושהוענקו לי פרסים מכובדים ויוקרתיים, כמו למשל פרס בתר דוקטורים למדעים מקרן וולף? שאני איש סגל אקדמי בפקולטה לרפואה ובמדעי התרופה? שהדרכתי מאות סטודנטים לתואר ראשון ולתואר שני? שהעמדתי דור המשך של דוקטורים ואנשי סגל? שרשמתי פטנטים בתחומים ריפוי הסרטן, הנדסה גנטית, תאי גזע ורפואה שיקומית של רקמות ואיברים?

והמאמרים והספרים שכתבתי בשפה האנגלית נכתבו על ידי וללא צורך לשלם אלפי דולרים בכל פעם לעורך לשוני - כפי שזקוקים רבים מהקולגות, כדי שעבודות שלהם תתקבלנה לפרסום. ובמסגרת הפנטזיות, הייתי רוצה להיפגש גם עם המורה שלי לאנגלית, אסתר לוקאס. זו שיש לה תואר שני בספרות אנגלית וכתבה סוללה של ספרי לימוד ארציים באנגלית לתיכון. ואני זוכר שלאחר מספר מבחנים שהיו מלאים בתיקונים באדום, היא מסרה לי מבחן ואמרה:
Now that your writing has improved - you can afford longer answers than few lines”.

היא התכוונה שלשקספיר מגיע יותר ממספר משפטים לניתוח דמות מיצירתו. הייתי רוצה מאוד להפגש איתה ולשמוע ממנה איך האנגלית שלי בכתיבה היום. ואיך האנגלית שלי בדיבור בהרצאות בכנסים, בפני קהל של מאות עד אלפי מדענים ברחבי העולם. ואיך האנגלית שלי בפני סטודנטים לרפואה אמריקאיים, כפרופסור לווין של אוניברסיטת בוסטון.

והמורה המוערצת הנוספת שהייתי שמח מאוד להיפגש איתה היום היא המורה לספרות שרה זיו. לא שהייתי משהו בספרות, הציונים שלי בבחינות נעו סביב ה- 8. ובעברית בבגרות רק הציון 10 בחיבור (הבעה בכתב) העלה לי את הממוצע. אבל הרגשתי אז שהייתה בינה לביני כימיה. איזושהי כימיה הדדית, וכל כך אהבתי ללמוד ממנה ביאליק, טשרניחובסקי ורחל... והיום אני מפנטז מה היא הייתה אומרת לו נפגשנו והייתי שואל לדעתה על השירים והסיפורים שלי. האם היא בכלל קוראת ומזהה אותי בכינויים? אולי אולי קוראת, אבל סביר שלא מזהה.

את שמם של בית ספר התיכון ושמם של ארבעת המורים שהזכרתי כאן - ציינתי ברשימת התוויות. אולי בעקבות כך הם יגלו את שמם בגוגל. ויצרו קשר איתי (דרך תיבת המסרים בשוליים הימניים בבלוג). כמה אשמח. כי אינני יודע מה עלה בגורלם.

***

ביום רביעי האחרון, אזרתי עוז והגשתי שלושה שירים שלי לשיפוט פרסום בכתב העת הספרותי האינטרנטי - במה חדשה. כמדען יש לי הערכה עצמית לעבודתי המדעית, אבל הערכה עצמית על הרצפה ליצירות הספרותיות שלי. על הרקע לכך כבר כתבתי ברשומה הטראומטית איך זה התחיל. אז לאחר שכתבתי כאן את הרשומה הזו לרגל שנתיים לאתר בלוג זה, ועל השאיפה שלי לפרסם ספר דיגיטלי משיריי, אמרתי - ננסה ונראה. מקסימום ידחו.

אז לאחר שנרשמתי והעלתי את שלושת השירים, התקבלה לאחר יום הודעה במייל, שחברותי כיוצר אושרה ובהתאם נפתח לי דף יוצר. וכי כרגע ממתינות 85 יצירות לשיפוט במערכת. ומתוכן אלו שתהיינה ראויות - זמן הפרסום נע בין שבוע לחודשיים.

אבל,מספר שעות לאחר מכן קיבלתי מייל מהעורך דן ספרי (שהוא גם העורך הראשי של כתב העת הספרותי 'נתיבים'), שהיצירה 'אף פעם' פורסמה בבמה חדשה. 

כיוון שבהרשמה כינוי המשתמש הרגיל שלי כבר היה תפוס, אז אמרתי - יהי כינויי בבמה דור ירושלמי. כי ירושלמי אני כבר למעלה מארבעים שנה.

ולמחרת התקבל מייל שני מהעורך, שגם היצירה 'מטמורפוזה' פורסמה:

וחוות הדעת של העורכים לשיר הינה:

ולקורא כאן אין מושג כמה התרגשתי לראות את יצירותיי מתנוססות בעמוד הראשי של במה חדשה, ומדורגות בראש רשימת היצירות האהודות. 

ומרגש לדעת שבכתב העת הזה מפרסמים ענקים כמו אתגר קרת ויורם קניוק ז"ל, שהיה גם עורך של במה חדשה בעבר.

אז גם אם לא מעמד 'משורר', לפחות עליית מדרגה - 'יוצר'. וגם אם חטפתי במקומות שונים לא פעם קיטונות ביקורת (בהחלט מוצדקות לעיתים), לרגע הברווז מרגיש קצת ברבור. 

טבלת הצבעת הקוראים:

עריכה

התפרסם בבמה גם השיר השלישי 'מעבר':

בדף היוצר שלי ניתן למצוא לקט נבחר של שירים  וסיפורים. חלקם נבחרו כמומלצי המערכת וציבור הקוראים. שני סיפורים זכו גם בפרס ראשון בתחרויות שיפוט על ידי הסופר גל אמיר - בז'אנר סיפורי מתח, ועל ידי עורכי הוצאת אופוס - בז'אנר פנטזיה ומדע בדיוני. מרבית השירים והסיפורים מתפרסמים גם באתר חשיבה חופשית פלוס במדור שירים שלי ובמדור סיפורים שלי. וכן בפורומים לכתיבה יוצרת, שבה משתתפים משוררים, סופרים ואנשי ספרות.

מלאכה מוצלחת אני זוקף לזכותה של המורה היקרה שרה זיו, על שחינכה אותי.

שיר ליום ראשון - זומבי

זומבי / קנקן


אָדָם מוֹדֶרְנִי

זוֹמְבִּי

חַי-מֵת בֵּין אֵיבָרָיו

הַמּוֹחַ חַי בָּרֶשֶׁת

וְהַגּוּף נִשְׁאַר לְבַד.

ציור Laura Barbosa

שיר ליום ראשון - שנה אזרחית חדשה

שנה אזרחית חדשה / קנקן


מִתְקַנֵּא בַּשָּׁעוֹן

שֶׁמַּרְגִּישׁ שָׁנָה חֲדָשָׁה

וַאֲנִי מִמְּרוֹם שְׁנוֹתַי

מַעֲבִיר דַּף לָבָן בְּיוֹמָן

בְּצֶבַע כְּרִיכָה

אָפֹר.

וגם כאן על התגובות שם למטה

Halil Ozkaya

שתהיה שנה אזרחית חדשה טובה לכולנו

שד יהודי - אנטי סונטה*

"לאור הביקוש הרב בעולם הקתולי, הוותיקן הכריז על פתיחת קורס מיוחד להכשרת כמרים במסלול לגירוש שדים".
מעריב, 8.1.2014 לספירה הנוצרית.

אנטי סונטה לשֵד יהודי* / קנקן

וּבַלַּיְלָה הִתְעוֹרַרְתִּי לְאוֹר יָרֵחַ
וְתַן מְיַלֵּל אַ-הוווּ
מַבִּיט בַּמַּרְאָה בְּלִי נְשָׁמָה
לֹא רוֹאֶה פָּנִים.

מְלַטֵּף הַגָּבִיעַ הַקָּדוֹשׁ
חָשׁ בִּזְרִימָה חֲדָשָׁה -
הָיִיתִי צְמֵא דָּם
הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ
יְמִינִי בַּחֶרֶב אָחֲזָה, מְשַׁסֶּפֶת 

קוֹלָר לָבָן מַאֲדִים
צְלָב הוּטַח לִצְלִיל זְהָבוֹ הַמֻּתָּךְ.

מָחָר, מָחָר עִם שַׁחַר אֵלֵךְ
בַּיּוֹם שִׁשִּׁי הַשְּׁלוֹשָׁה עָשָׂר
אֶשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרֵי צַדִּיקִים, בִּצְפַת.

*  סוֹנֶטָּה (מאיטלקית: צליל קטן) היא שיר לירי בעל מבנה של 14 שורות מחורזות. מקור הסונטה בחצר המוסלמית בסיציליה והיא הועתקה לאיטליה באמצע המאה ה-13. עברית היא השפה השניה אחרי איטלקית שבה נכתבה הסונטה במאה ה-14 על ידי עמנואל הרומי.

המשוררת, המבקרת וחוקרת הספרות לאה גולדברג העניקה לסונטה הקלאסית את הכינוי שיר זה"ב כביטוי לשלמות הצורנית של שיר כזה (זה"ב בגימטריה הוא 14, כמו מספר השורות בסונטה).

לאה גולדברג כתבה גם "שירי אהב"ה" (אהב"ה בגימטריה - 13). שירים בני שלוש-עשרה שורות, שהם מעין סונטות פגומות ואשר עוסקות באהבה נכזבת.

מי ידע מי יאמר, 

מדוע כינה הכותב את השיר 'אנטי-סונטה'?

(2 נקודות יתקבלו על כל רעיון)

השתקפויות חיי

ציור

צייר George Hodan

מוֹשֵׁךְ בַּמִּכְחוֹל
צֶבַע נִמְרַח
תַּעְתּוּעֵי אוֹרוֹת
רָזֵי צְלָלִים
רֶגַע פֹּה, רֶגַע שָׁם
נִגְלִים
נֶחְבָּאִים
הִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת חַיַּי.

***

ציירה Pamela Alderman

דמיון מפותח

הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּצִלּוּמֵי שָׁמַיִם מַרְהִיבִים

הִזְכִּירוּ לִי שֶׁיֵּשׁ לְמַעְלָה

קָלֵידוֹסְקוֹפּ שֶׁל עֲנָנִים

פַּעַם מַרְגִּיעַ, פַּעַם מְאַיֵּם

כְּמוֹ שִׁבְרֵי זִכְרוֹנוֹת

שֶׁלִּי.

***

קוּרים

בַּיָּמִים
חוֹלֵף יוֹם אַחַר יוֹם וְעוֹד יוֹם
זִכְרוֹנוֹתַי נִשְׁאָבִים,
מִתְפָּרְקִים, נִבְנִים, וְשׁוּב מִתְפָּרְקִים
לֹא, אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִזְכֹּר
פַּסֵּי קוֹל אֲרוּגִים מַעֲשֵׂי עַכְּבִישִׁים
נִצּוֹלֵי מַגְנֵט רְשַׁמְקוֹל הַזְּמַן הַגָּדוֹל
אוֹרְבִים לַטֶּרֶף בְּרֶשֶׁת עַל הַקִּיר
רֶשֶׁת אַל-טִבְעִית, מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת

ציירה Rita Krikman

כְּפִי שֶׁטּוֹוִים עַכְּבִישִׁים מְסֻמָּמִים.

וּבַלֵּילוֹת
שׁוֹכְבִים כַּפִּיּוֹת, אֲנִי נוֹשֵׁם
מוֹלֶקוּלוֹת זִכָּרוֹן מְיֻזָּעוֹת
וְיָדִי חוֹבֶקֶת אֶת הָאֵין.

***

השתקפויות חיי

אֲנִי מִתְמַכֵּר לְשִׁיר
רֶגַע חוֹזֵר לִמְחוֹזוֹת יַלְדוּתִי
רֶגַע מִתְבַּגֵּר
סוֹבֵב הַתַּקְלִיט
הַשִּׁירִים הַיָּפִים
הֲכִי עֲצוּבִים
נוֹסְטַלְגְּיָה בְּעוֹלָם אַכְזָר
בַּמַּרְאָה מִשְׁתַּקְּפוֹת
דִּמְעוֹת עֵינַי.

***

וכבונוס לשורדים - השיר העצוב, היפה הזה של להקת מרמלדה:

מדוע שירה, זו השאלה - ארס פואטיקה* חלק א'

לא, הבלוג אינו בלוג כתיבה יוצרת. אבל בבלוג כל מה שהוא חלק ממני.
מדוע שירה? בשישה קצרים:


כמו תינוק

רָצִיתִי לוֹמַר אֶת מַה שֶׁבַּלֵּב
וְלֹא יָדַעְתִּי לְסַפֵּר גַּם בְּאֶלֶף מִלָּה וְעַמּוּד
אָז אָמַרְתִּי שִׁיר
קָטָן, קָטָן
             הֲבָרוֹת

כְּמוֹ תִּינוֹק 
בּוֹכֶה, צוֹחֵק
וְאוֹמֵר הַכֹּל.

***

געש

יֵשׁ בִּי מַשֶּׁהוּ מִתְפָּרֵץ
לָבָה רוֹתַחַת בַּמַּעֲמַקִּים

מַרְעִידָה וְשׁוֹתֶקֶת
בְּתַחְתֵּי מַכְתֵּשׁ
נִּפְעַר לֹעַ -
אֵשׁ וְאֶבֶן
תִּימְרוֹת עָשָׁן - 
מִתְרַסֵּק וְצֹרֵף

שִׁ י ר

***

בלה בלה...

כֹּל יוֹם שׁוֹמֵעַ בְּלָה בְּלָה
קוֹרֵא בְּלָה בְּלָה בְּלָה
הָרֹאשׁ דּוֹאֵב
רְטִיָּה מִתְאַדָּה
מַעֲלָה קִיטוֹר
אֲנִי מְשַׁחְרֵר
מִתְעַבֶּה שִׁיר.

***

רק על עצמי לספר ידעתי*

שִׁירָה הִיא כְּמוֹ
קַנְקַן תֵּה
הַקַּנְקַן רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹת
וְהַתֵּה יָכֹל לִהְיוֹת
מַר, חָמוּץ אוֹ מָתוֹק.
יֵשׁ שֶׁאוֹהֲבִים אֶת
הַתֵּה בְּקַנְקַנֵּי
וּמִי שֶׁלֹּא, שֶׁיִּשְׁתֶּה תֵּה מִשַּׂקִּית
ויסוצקי.

* כל הזכויות על הכותרת שמורות לרחל.

***

דילמה


וְיֵשׁ בִּי דִּילֶמָה
הַאִם כְּתִיבָה נְכוֹנָה הִיא תְּרוּפָה
בַּמִּנּוּן שֶׁמַּתְאִים לְ כֻ... לָּ ... ם ?!

וְלֹא מָצָאתִי אֶת הַמַּנְגִּינָה.

© קנקן

ציור מאת DEREK RUSSEL

* ארס פואטיקה (מלטינית ars poetica - 'אמנות השירה') . שירה ארס פואטית היא שירה העוסקת בעצמה ומכונה גם 'שירה בראי עצמה'.


הפוסט מוקדש למורה לספרות ולמחנכת היקרה בתיכון, שרה זיו, שנטעה בי אהבה לספרות ולשפה העברית.