סיפור קצר לשבת הראשונה של החודש:
מראית עין - המבדיל בין קודש לחול
אני ילד קטן, יושב לצידו של אברוּם בספסל שבקידמת העגלה, אוחז במושכות הסוס הדוהר במעלה הרחוב הראשי של השכונה הכפרית. אברום 'בּלֶגוּלֶה' - בעל עגלה בסלנג של אותם הימים, ובספריו של הסופר היהודי 'שלום עליכם. העגלה עמוסה לעייפה בארגזי סיפולוקסים חד פעמיים של סודה. בקבוקים שקופים החתומים במכסה אדום עם ידית שבלחיצתה היה מותז משקה הסודה דרך פיית משפך. בעגלה ארגזים של בקבוקים מלאים מול ארגזים של בקבוקים ריקים שנאספו מהלקוחות.
בעגלה של אברום ראיתי לראשונה בחיי בקבוקי סיפולוקס חד פעמיים שכאלה - בקבוקי סיפולוקס 'לעשירים'. בבית אבא היה מכין סודה בסיפון סיפולוקס רב פעמי שקיבל כמתנת חתונה. ממלא מים במיכל, מבריג המכסה וסוחט בסיבוב אחד אחר השני, שני בלוני גז קטנים שהושחלו בבית הבליעה של המתקן - עד שנשמעו צלילי הפּוּפים של שחרור עודף הגז. אבא אהב לשתות סודה קרה בימי הקיץ החמים וכפינוק אמא היתה מוסיפה לו לעיתים מעט ריבת תות אל תוך כוס המים התוססים.
אברום הפקיד בידיי את המושכות לאחר שיעור קצר בעגלונות בסיסית. "אחוז ככה במושכות, חזק ובטוח - שהסוס ירגיש מיהו הבוס. משוך קצת ימינה, או שמאלה לפי הצורך. מהמשיכות שלך הסוס ירגיש כמה צריך לפנות. יש לו שכל. תאמר 'דיוֹ'ֹ - והסוס יתחיל לדהור. 'הויסה' - הסוס יעצור. 'אוררר' - הסוס יצעד לאחור" כך אברום המשיך ללמדני שפת עגלונים, כזו שסוסים מבינים. "הנה אחוז בשוט ביד השניה. כשצריך מצליפים בו קלות, כדי שיזדרז...". שאלתי מוטרד אם זה לא מכאיב לו. לאחר שאברום הרגיע אותי, אמרתי "לא נורא, תצליף אתה בשוט אם צריך".
אברום סימן לי לעצור. הוא נטל מהעגלה ארגז מלא ונשא אותו לבית הלקוח. "שמור על הסוס והעגלה" אמר לי". הרגשתי גאה וחשוב מאוד. הנה אני עגלון 'מקצועי'. לא כל ילד נוהג בסוס ועגלה. אברום חזר עם ארגז בקבוקים ריקים, ו'דיו' ממשיכים.
"זה הנכד שלך"? שאלו את אברום עוברי אורח. " זה האחיין של אשתי", השיב. לאברום לא היו ילדים. בעצם פעם היו לו, לפני שאשתו הראשונה ושבעת ילדיו נספו בשואה. אֶנה אשתו השניה, הדודה של אימא. הדודה שתפקדה בתקן 'הסבתא' שלא הייתה לי. גם בעלה הראשון של אנה ובנה היחיד בן השלוש - נרצחו על ידי הנאצים.
בסיום יום העבודה, שהיה עמוס ביותר בתקופת חגים זו, אברום שחרר את הרתמה והוביל את הסוס לאורווה שבחצר, משמאל לשביל המרוצף. מימין לשביל פרחו שלל גלדיולות וכלות בגינה קטנה ומטופחת. היו אלה פרחי אגרטל פופולריים מאוד בימים ההם. אהבתי מאוד להיכנס לאורווה. ללטף לסוס החום והיפה הזה בצווארו, שהיה גוחן מדי פעם לעבר ערימת החציר או לעבר שוקת המים. הסוס נראה נינוח בקרבת הילד הקטן שזכר אוחז במושכותיו ונוהג בו.
הרבה למדתי על סוסים מאבא שלי, הלוחש לסוסים. את אומנותו זו רכש אצל האיכר הגוי האוקראיני שאימץ אותו רגע לפני פלישת הנאצים תמורת תשלום הגון שקיבל עליו מסבי, שהיה מנהל קולחוז על אדמותיו שנשללו ממנו שנים אחדות קודם לכן - עם עליית הקומוניסטים לשלטון. האיכר הזה הסתיר את זהותו היהודית של אבא בתחילת המלחמה, עד שהמשך מעשה זה כבר היווה סכנה רצינית לחייו. כשאבא הצטרף אלינו באורווה של אברום, נוכחתי כיצד הסוס והוא מדברים בתנועות ומחוות כמעט נסתרות של שפת גוף. ניטעה בי אז אהבה לסוסים עד עצם היום הזה. לסוסים יש אינטליגנציה רגשית מדהימה.
מהאורווה הייתי יוצא לשביל, חולף בשביל הקצר לצד הגלדיולות והכלות ונכנס לבית הקטן, שבזיכרון שלי כיום נשאר צרוב המטבח הריחני הקטן של אנה. מהמטבח יצא מסדרון ארוך שבו ניצבה בצמוד לקיר מיטתו של גרשון מאיר . גרשון מאיר היה בן דוד של אברום, שמצא קורת גג בביתם של אנה ואברום.
שנים מספר אחר כך, אנה ואברום עברו לגור בבני ברק, בשכונה חרדית. בפעם הראשונה בדרכנו לביקור בביתם החדש, עצרנו ברחוב הראשי ונכנסנו לחנות הירקות החדשה של אברום. אברום כיבד אותי ואת אחותי הקטנה בשני תמרים. לאחר שיחה קצרה ביידיש עסיסית קולחת, בטרם המשכנו לביתו אברום נטל מאבי מספר מטבעות עבור התמרים. למדתי אז לראשונה על תופעת הקמצנות שאברום היה נגוע בה קשות. מוזר מאוד היה בעיניי שבביתם היינו אוכלים כאורחים, ואילו בחנות היינו צריכים לשלם עבור ארבעה תמרים. בעצם אף פעם לא שאלתי את אבא אם שילם לאברום גם בעד האירוחים בביתם. בפסח אבא הנחה אותי שלא לבקש מאברום יותר מעשרים לירות אפיקומן. ביקשתי רק מחצית מזה. הרי כשאומרים 'עד' זה לא אומר שאי אפשר לבקש פחות, נכון? הרגשתי ממש לא נוח לבקש מקמצן. עשיתי את זה רק בשביל אבא ובשביל קיום המצווה.
לביתנו אברום אף פעם לא הגיע להתארח בשבתות ובחגים. ביקר רק בימות חול, מגיש לי בלון מתנה. הבית שלנו לא היה מספיק כשר בשבילו. אבל אנה אשתו דווקא נהגה להתנחל בביתנו לימים אחדים, בכל פעם שרבה עם אברום. והיא נשארה בביתנו עד שאימא כבר לא יכלה לשאת ולסבול יותר את הביקורות וההתערבויות שלה בעניינים לא לה. לפחות ידעה מתי ללכת.
גרשון מאיר נעלם מביתם החדש כמו הסוס. בדירת שני החדרים בבני ברק כבר לא היה מקום, לא לבן דוד ולא לסוס. לאן נעלם גרשון מאיר אינני יודע. בחגים ארחו אותנו אנה ואברום בסלון הקטן שבמרכזו ניצב שולחן אוכל ארוך ושהיה מיועד לארוחות חג חגיגיות. ארוחות חול היו אוכלים בשולחן מרובע קטן שניצב במטבח. ביום כיפור אנה הגישה לאחותי ולי חרישית ארוחות בשולחן הקטן הזה. לא לפני שהזהירה שלא נרעיש עם הכלים. שלא ישמעו השכנים. מאוד אהבתי את האוכל שבישלה וביום כיפור הוא היה טעים שבעתיים.
לאחר ארוחת הערב נפרסה הספה בירכתי הסלון למיטה רחבה - ללינה של ארבע נפשות. ההורים, אחותי הקטנה ואנוכי. בשש וחצי בערב שעון שבת החשיך את הבית וכולם הלכו לישון.
נורא היה משעמם בבית בבני ברק. בבית שבעיני ילד נראה שנראה שאין בו כלום מלבד כמה תשמישי קדושה, ספרי קודש אחדים וספרון 'חילוני' קטן אחד שמצאתי. ספרון עם כריכה קשה לבנה מבהיקה ובו שירים קצרים ובלתי מובנים שהתחילו כולם במשפט "כה אמר זרטוסטרא". את ספר הקריאה שהבאתי מהבית, סיימתי לקרוא עוד בדרך לשם, בשני אוטובוסים עמוסים לעייפה, כשהורי מצטופפים בסמוך לי בעמידה ואחותי הקטנה 'הפיצפונת' ישובה על ברכיי. כי נכמר לבי על אבא, שאחרת היה צריך לשאת אותה בידיו בעמידה.
בשעמומי כי רב, יצאתי להתאוורר. לבוש חולצה לבנה מכנסיים שחורים מחויטים, כיפה שחורה לראשי - לשם 'מראית העין'. מושג חדש שלמדתי במחוז החרדים. לא חלף זמן רב עד שחזרתי לבית. כל ניסיונותיי לשחק עם השכנים בני גילי עלו בתוהו. לא הבנתי כיצד אינם מכירים משחקי ילדים בסיסיים כמו 'מחבואים' ו'תופסת'. עומדים סתם בחוץ ללא מעש, בוהים כמו זומבים. ובבית משעמם. לא רדיו ולא טלוויזיה. עד כמה כבר אפשר לשמוע את הסיפורים של אברום? כיצד הוא מטפל בלחץ הדם בשתיית כוסית וודקה אחת בכל בוקר. וכיצד מצא בתחתית מגבעתו מחצית משיער ראשו, שנשר כשהסיר אותה. וכל כך התגעגעתי לימים שהייתי פוסע יחף בינות הגלדיולות בשביל שבין המטבח לאורווה, יוצא כאוות נפשי לרחוב היחיד של השכונה הכפרית. נושם אוויר צח, אף על פי שהיה לעתים טבול בריחות שהובילו הרוחות ממזבלת חירייה הסמוכה. אך מה לעשות? אברום רצה להתקדם בחיים, מ'בלגולה' לירקן.
את גרשון מאיר פגשנו שנים אחדות לאחר מכן באוטובוס, כשנסעתי עם אבא לביקור אצל אחותו. בעצם לא באמת פגשנו אותו, אלא רק ראיתי אותו באוטובוס - נוסע לבוש בגדי חרדים באור יום, בטרם יצאה השבת. אבא ואני חלפנו על פני מקום מושבו ביעף מבלי להחליף מבט וגם לא שלום. כשהתיישבנו בירכתי האוטובוס, אבא לחש באזני שהתעלם כביכול מנוכחותו של גרשון מאיר. כדי שלא לבייש אותו בחטאו. אבא לא סיפר על כך לאברום. כמו שלא סיפר לו שאנה אשתו שומרת בשר חזיר במקפיא המקרר בביתו. שאשתו החסודה ופאה לראשה, מכינה להנאתו כי רבה תבשילים טרפים. היכן קנתה בשר חזיר בקרבת ביתה - אינני יודע. זה לא הטריד אותי באותם ימים.
לא אחת אני שואל ביני לביני, הידע או לא ידע? אברום לא היה מחכמי התורה. איש כפיים היה, שעמל לפרנסתו ולפרנסת אשתו - למרות ששניהם קיבלו רנטות חודשיות לא מבוטלות, פיצויים מגרמניה. הוא התפלל בבית הכנסת, ערך הבדלה בשבת, אך בשום פנים ואופן לא היה מהחרדים שחיים על חשבון המדינה. איש שאיבד אישה ושבעה ילדים תמימים, שהיה מסוגל להמשיך להאמין שיש אלוהים. ואולי לא? ואולי הייתה זו רק 'מראית עין'?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן