גם בשיר יש סיפור - חלק שני: שיר בהמשכים

פוסט זה הוא המשך למבוא ולחלק הראשון - למי שפספסו אותם.

יש שירים שנכתבים כרגע אחד מרוכז, ויש שירים שמבקשים לספר סיפור.

השיר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" נכתב לפני כמה שנים כיצירה אחת ארוכה. כשחזרתי אליו לאחרונה, עלתה בי המחשבה שאולי נכון יותר לא לפרסם אותו שוב בבת אחת, אלא לתת לסיפור שבתוכו להיפתח לאט - פרק אחר פרק, יום אחר יום.
כמו בסיפור בהמשכים.

הרעיון מצא חן בעיניי מפני שכאשר שיר בנוי כמהלך סיפורי, החלוקה לפרקים אינה בהכרח פוגעת בו. לפעמים היא אפילו מאפשרת לכל רגע לקבל יותר מקום. הקוראים אינם עוברים מיד מן השלווה אל המהומה, וממנה אל ההשחתה ואל השאלה המוסרית שבסוף. הם נשארים יום אחד עם כל שלב, ורק למחרת (או לאחר שבוע) מקבלים את ההמשך.

יש בכך גם משהו מסקרן מבחינה פואטית. שורה החוזרת מפרק לפרק אינה נשמעת בכל פעם אותו הדבר. המילים נשארות, אבל מה שכבר עוד קרה - משנה את האופן שבו קוראים אותן. כך גם התמונה החזותית משתנה מפרק לפרק, בעוד הסגנון נשמר, כדי שכל תמונה תהיה חלק מאותה סדרה.

בסופו של דבר חולק השיר הנוכחי לחמישה פרקים, ולכל אחד מהם נוצרה תמונת רקע משלו. הפרקים מתוזמנים לפרסום בקבוצת המקרא ובקבוצת שירה כללית בפייסבוק יום אחר יום - החל מערב מועד פרסום פוסט זה - שבו מתחיל שבוע הסליחות האשכנזי, לקראת ראש השנה. 

העיתוי הזה נראה לי גם מתאים לימים אלה שבהם ממילא עולות שאלות של חשבון נפש, אחריות, מוסר, דין וחמלה.

ולאחר חמשת הפרקים נועד לבוא אפילוג קטן, במסגרת סדרת "פניני לשון” שאני מפרסם מעת לעת:

מְחַנֵּךְ:
לִפְנֵי הַסֵּפֶר
יֵשׁ דֶּרֶךְ אֶרֶץ.

כאן בבלוג אני מביא כעת בפניכם את חמשת הפרקים ברצף, יחד עם האפילוג. בפייסבוק הם נועדו להיקרא יום אחר יום בשבוע זה, ואילו כאן אני מקבץ את כל הפרקים ומאפשר לראות בקריאה אחת גם את התמונה השלמה, שהיא הדרך שעובר סיפור השיר מתחילתו ועד סופו.

 

סיפור זה אינו מדומיין. זהו עוד סיפור חיים והסב שרדף אחרי הנער עם המקל להניסו מהמשך חבלה בבעלי החיים הוא אבא שלי. מקום האירוע הפארק העירוני ברעננה.

והרי לפניכם  עוד דוגמא לשיר שהוא בעצם סיפור אישי, ושיכול כמו בפרוזה להתפרסם גם בהמשכים. וכשסיפור מזוקק לשיר - הרי הוא כקיצור תולדות הזמן לקורא - בתמונה ושיר. ובזמן מוגבל עבורי - קריאת שירים - יותר סיפורי חיים.

ועל "קיצור תולדות הזמן" זה, כתבתי בשני שירים ארספואטים:

* ואסיים בשאלה מעניינת לקוראים: מה לדעתכם מהיר יותר לכתיבה - לכתוב פוסט סיפור חיים או לזקק אותו לשיר סיפור חיים?

(רמז: כתבתם פוסט סיפור חיים של נניח 1,800 מילים , אבל פלטפורמה הכתיבה מגבילה אתכם לספר את הסיפור הזה לקוראים עד 150 מילים).  

אשמח לשמוע דעתכם בתגובות.

היד השחורה

סיפור שבת הראשונה של החודש

היד השחורה / קנקן


בשעה היעודה, אני מטפס במעלה המדרגות של בית מגורים ברחביה, סופר את מספר הדלתות בדרך ועוצר בדירה השמינית. מצלצל בפעמון, מקיש בדלת פעמיים, מצלצל שוב פעמיים וממתין. הדלת נפתחת מעט. יד נשלחת מבעד למרווח הצר שנפער, אוחזת במֵכל פלסטיק לבן קטן. ללא אומר, אני ממהר להכניס את המֵכל לשקית אטומה, ואותה לתיק שנשאתי. חוזר כלעומת שבאתי, אל המעבדה.

במעבדה אני מרוקן את תוכן המֵכל לקערת זכוכית קטנה המכילה תמיסה פיזיולוגית. גוש לבנבן, מעט אדמדם, מבצבץ מתוך הנוזל. בעזרת ידיי המכופפות, אני אוחז בגוש ובעדינות גוזר את המעטפת הקרומית במספרים כירורגיות. רקמה ספוגית מתגלה, אותה אני מעביר למבחנת זכוכית עבת דופן. למבחנה אני מכניס מוט עם להבים המחובר למנוע כמו בבלנדר, ומפעיל למספר שניות. את הרסק הנוזלי אני מעביר לשתי מבחנות המכילות תמיסה מיוחדת ואותן לתוך צנטריפוגה. אני מוציא את המבחנות מהצנטריפוגה ומעביר את הנוזל העליון לתוך מבחנות אחרות המכילות נוזל צמיגי שקוף. את אלה אני מעביר לאולטרה צנטריפוגה, הפועלת במהירות של מנוע מטוס סילון.

למחרת, אני מוציא את המבחנות בחרדת קודש מהאולטרה-צנטריפוגה ובוחן את שלושת שכבות הנוזל הצבעוניות שהתקבלו. שואב בזהירות את השכבה האמצעית הצהבהבה והעכורה עם פיפטה מסוג פסטר, בעלת קצה דק ומאורך מזכוכית, ומעביר הנוזל לתוך מבחנה אחרת. את תוכנה מחלק למנות קטנות, אל תוך מבחנות פלסטיק זעירות שאני מעביר לקופסת אחסון בעלת תאים מסומנים, עשויה מפלסטיק מיוחד.
חבוש כפפות אסבסט ומרכיב משקפי מגן, משחיל את קופסת האחסון למתקן הקפאה עמוקה ענק המכיל חנקן נוזלי בטמפרטורה של מינוס 196 מעלות. ענן לבנבן של גז מקפיא מתפזר מפתח המתקן, שננעל במכסה הכתום. במבחנות המוקפאות האלה מצוי חומר הגלם לעבודת המחקר שלי לשבוע הקרוב.

לביצוע המחקר אני זקוק לשליות אישה משלבים שונים של ההיריון. שליות מהשליש הראשון של ההיריון (מהפסקת הריון) קשות יותר להשגה, בשל 'חוק ההפלות' החשוך בארצנו, כמו במדינות הקתוליות. וכשאני עולה במדרגות בדרכי אל היד השחורה, אני חושב שגם אני עובר באופן עקיף על החוק. חושב על ליאונרדו דה  וינצ'י שניתח גופות עריריות שהוצאו בסתר באישון לילה מקברן. חושב שללא הגופות האלה, לא היו מתפרסמות המפות האנטומיות המפורטות של גוף האדם - ידע שמשמש היום כל רופא לטיפול בחולים. חושב שעדיף להפיל מאשר להביא ילד לא רצוי לעולם. חושב על נשים שבשל חוק חשוך נאלצות לעבור הפסקות היריון לא חוקיות בסתר, אצל ידיים שחורות, בבתי דירות ובתנאים שעלולים לסכן את בריאותן. 

*

אני נוסע באוטובוס מירושלים לקריה בתל אביב. נכנס לבית החולים, מתלבש במדי חדר ניתוח, חובש כפפות, כיסויי נעליים ומסכה ונכנס לחדר הניתוח. מצטרף לצוות הגינקולוגים המבצע ניתוחי גרידה להפסקות הריון שאושרו על ידי וועדת הפסקות הריון. 

לעתים נדירות אני מקבל שליות מהשליש הראשון של ההיריון, מהפסקות היריון חוקיות בבתי חולים בירושלים. כל שליה כזו היא בשבילי אוצר. הסידור של הבוס לקבל שליות 'מידיים שחורות' לא מוצא חן בעיניי. אני כבר מעדיף לטרוח ולנסוע באוטובוסים מירושלים לבית חולים הקריה בתל אביב - בית חולים שבו נערכות הפלות בסיטונאות פעמיים בשבוע. 

לחדר הניתוח  מוכנסת אישה צעירה מכוסה בסדין ירוק. אני מתבונן באישה היפיפייה. צעירה שחומה עם תווי פנים מקסימים שכאלה לא רואים בכל יום. מהרהר כמה חבל שלא פגשתי בה בנסיבות אחרות.
המרדים מזריק לווריד הצעירה חומר הרדמה. תרדמה עמוקה נופלת עליה כהרף. מגרדת מתכת בעלת זרוע ארוכה מוכנסת לתוכה. מגרדת מרחמה את העובר. חלקי עובר מוּצאים ומונחים על הסדין שעוטף את בית החזה הרדום. המנתח מסדר את החלקי העובר המוצאים, כמו בפזל - בוחן בקפדנות שלא נשארה שארית ברחם.

אני אוסף את השליה לתוך מיכל פלסטיק לבן אטום, המכיל תמיסה פיזיולוגית ומכניס אותו לתיקי. המרדים מזריק לאישה סם מעורר. היא מתעוררת ברעד גוף אופייני, כמו בריקוד בטן בקור. לאחר התאוששות קצרה של כרבע שעה לכל היותר, היא מתלבשת, אוספת חפציה ויוצאת לדרכה. מוכנסת האישה הבאה בתור למפעל הפסקות ההיריון.

אני חוזר עם השלל למעבדה בירושלים, עם אוסף של שש - שבע שליות מהפסקות הריון כאלה, בירושלים מתחיל רק יום העבודה באמת.

*

בשש בערב מתקשרים מחדר לידה של אחד מבתי החולים - "יש לנו יולדת. יש לה פתיחה של חמש אצבעות, תגיע לחדר לידה".

אני יוצא מיד לדרכי, נוסע כחצי שעה באוטובוס, נכנס למבוא חדר הלידה וממתין. המיילדת יוצאת עם קערת נירוסטה המכילה שלייה גדולה המחוברת לחבל הטבור. היא מעבירה את השליה בידיה המכופפות, לתוך מיכל פלסטיק גדול בנפח של שני ליטר שהבאתי, בתחתיתו מעט תמיסה פיזיולוגית. אני מבריג את המכסה ונפרד לשלום.

השעה כבר אחרי שבע בערב. לאחר יום עבודה מפרך. אין בי הכוחות לחזור למעבדה ולהתחיל בפרוצדורה שתימשך לאורך השעות הקטנות של הלילה. בעמל כה רב הגענו לסידור אספקת שליות עם כמה בתי חולים. לומר למיילדת "הפעם אני לא צריך את השלייה", היה מחסל את המשך אספקת השליות.
בחשאי אני מעביר את השליה לשקית ניילון אטומה של אשפה וזורק אותה לתוך צפרדע האשפה, במעונות הסטודנטים הסמוכים. בדמיוני אני רואה כיצד השליה משמשת סעודה משובחת לחתולי האשפה. נשמע מזעזע, אך אחרת מה עושים עם השליות בבתי החולים? אינני בטוח שבכולם קוברים אותן, מאכל לרמשים. בחלק מבתי החולים נפטרים מהחומר הביולוגי במשרפות. וזה  כבר מזכיר לי אז סרט אחר. והמשרפות מזהמות את הסביבה. עד כמה שנשמע מזעזע, החתולים הרעבים נראים לי פתרון ירוק, ידידותי לסביבה.

*

בבוקר אחד אני מקבל טלפון המודיע לבוא לאסוף שליה מבית חולים מסוים. כהרגלי אני ממהר לנסוע לשם. מחכה במבוא חדר הלידה למיילדת שתצא עם השלייה. מיד לאחר שקבלתי את השליה, יוצא לתדהמתי בעלה של עלמה (שם בדוי) מחדר הלידה. כמוני, עלמה עובדת באותה מעבדה. משתמשת בשליות למחקר תזה שלה לתואר שני. זו היא שילדה. ובעלה סמוק פנים אומר לי בכעס שהוא אינו מסכים שהשליה שלה תשמש למחקר. למזלי, מספר יולדות היו בתהליכי לידה במספר חדרי לידה במקביל, בדרגות התקדמות שונות. את השליות אני מקבל באופן אנונימי, ללא פרטי היולדת. ואני חושב לעצמי כמה פרימיטיבי מצד עלמה לעבוד על שליות של אחרות, אבל לא מתירה לעבוד על שלייה של עצמה, שיכולה לתרום למדע. אני מהרהר כמה פעמים תרמתי דם של עצמי למחקר, כדי שלא לבקש מאחרים. ואז אני מתחלחל כי עשיתי את כל הנסיעות האלה כדי שאחזור למעבדה בידיים ריקות? מרגיזה אותי ההתנגדות הרגשית של עלמה ובעלה.  ראשית, בכל פנים חומר הגלם מהשליות מעובד ומאוחסן במעבדה בצורה אנונימית. אין רישום של שמות היולדות. וגם בשליה שהביאה לי המיילדת, אין רישום של שם היולדת. אז אני אומר לבעלה של עלמה שהיא אינה היולדת היחידה כאן, וחוזר עם השליה 'האנונימית' למעבדה, ללא ייסורי מצפון כל שהם. מתבסס על חמת הספק של זהות היולדת.

* 

אני יושב כבר חודשיים על כתיבת התזה לדוקטורט. אני חייב להגיש מחר את העבודה. כבר קיבלתי ויזת עבודה לארה"ב ומחכים לבואי במכוני הבריאות הלאומיים. הטיסה ביום חמישי הקרוב והדירה כבר מושכרת החל מיום ראשון בשבוע הבא. בלילה האחרון אני גוחן מעל ערמת עשרים וחמישה עותקים כרוכים שיצאו מבית דפוס, עושה הגהות אחרונות בעותקים מודפסים בני מאה וחמישים עמודים. את ההגהות האחרונות אני עושה בטיפקס ובאותיות דפוס ידניות. במהלך התיקונים הסיזיפיים שלאחר לילות לבנים, אני חושב על עשרות רבות של שליות משלבים שונים בהריון. השליות המרכיבות את האותיות, הגרפים והתמונות. האותיות שמתארות מחקר של חמש שנים מפרכות. מחקר שעסק בשני חלבונים מאותה משפחה, המתבטאים בצורה שונה במהלך ההיריון. מחקר תגלית שזיהה מהו תפקידם, ומדוע הייצור של אחד מהם מתגבר בשליש האחרון של ההיריון. במהלך העבודה על השליות התברר הקשר בין ייצור יתר של החלבונים האלה לרעלת הריון ולהפלות טבעיות. האיסוף הסיזיפי והעיבוד של השליות הביא לתגלית שאחד מהחלבונים האלה שמתבטאים באופן נורמלי בהריון בשליית אישה, מתבטא גם בגידולים סרטניים שונים בנשים כמו בגברים כאחד. בשניות טיפקס מתייבש מהרהר בהשלכות התגלית. מעתה גילוי רמה של חלבון זה מעל לנורמה בבדיקת דם - יעלה חשד מיידי למציאות גידול סרטני בנבדק. המחקר בשליות הביא לתוצרת של אחד עשר פרסומים בכתבי עת מכובדים, והנה אני גוחן מעל ההגהות האחרונות באישון לילה, מנקר, מתעורר ונרדם, כלי הכתיבה נשמטים. לפנות בוקר מתעורר בבהלה. מגלה שלמזלי זוגתי הנפלאה השלימה את ההגהות.  

שליה לאחר לידה

סיפור החודש - ציור בחמישה דולר

בהתאם למסורת, אמור להתפרסם בשבת הראשונה של החודש, אבל הפעם הקדמתי מעט.


שבת ראשונה בניכר. אנחנו בהלם תרבותי. בדירה מושכרת ריקה, ישנים בחודש מאי שעדיין קריר בלילות על רצפת פרקט. עדיין לא הבנו שיש לנו מיזוג מרכזי בדירה ולא שמנו לב למנגנון בקרת ההפעלה.

שבת ראשונה, זוגתי בהריון ראשון יצאה השכם לחפש ולקנות ריהוט יד שניה במה שמכונה 'מובינג סייל' או 'גארז' סייל'. מכונית עדיין לא הייתה לנו והתניידנו במטרו ובמרחקי הליכה ארוכים אל ובין התחנות.

הבת זוג חזרה ללא כלום ורק ציור ממוסגר בחמישה דולר בידה. הזכיר לי השיר של להקת התרנגולים. "אין לנו אפילו מיטה לישון בה, לא כיסא ולא שולחן ואת חוזרת עם תמונה"? שאלתי בתמיהה.

בשבת הבאה כבר החלו הכאבים. באותו שבוע בקושי נרשמנו לרופא משפחה ולרופא נשים. ואז החלו ההתעלפויות. הבנתי שמשהו אינו תקין, אבל הבת זוג חיוורת כסיד התכחשה. היא סירבה שאזמין אמבולנס ואני לא שמעתי לה. הפראמדיקים שהגיעו הטיסו אותנו עם האמבולנס לבית החולים במרחק כחצי שעה. בשל הדחיפות, האמבולנס חצה מספר פעמים את הכביש למסלול בכיוון הנגדי, כדי לעקוף את הפקקים.

בבית החולים הובהלה מיידית לחדר הניתוח. המנתח אומר בחטף שכפסע בינה לבין המוות, ומזל שהספיקה להגיע בדקה התשעים. והיא רצתה להחזיק בכוח את ההריון הזה. המנתח מפטיר שיעשה כמיטב יכולתו ונכנס לחדר הניתוח. אני ממתין בחרדה, בודד עם עצמי בחדר ההמתנה. כארבע שעות חלפו כמעט עד שהמנתח יוצא ואומר: "הצלנו אותה. סידרתי את אצבעות הידיים והרגלים והשלמתי אחד אחד את כל החלקים כפאזל. היה בן תינוק כל כך מושלם. רק בעיה אחת - הוא החליט לגדול מחוץ לרחם. היינו חייבים לכרות את אחת משתי החצוצרות, ובהזדמנות כבר הוצאנו גם ציסטה מאחת השחלות. אני חייב לומר לך שהסיכון להריון שני מחוץ לרחם עולה על  ארבעים אחוז, וסיכוי חמישה עשר לאחד שלא יהיו לכם ילדים". נותרתי המום, אבל שמח שנותרה בחיים. לו הייתי שומע לה והיינו מאחרים להגיע ולו ברבע שעה, היא כבר לא הייתה בין החיים עם הדימום הפנימי הרב. 

חלפה שנה וחצי והבת זוג בהריון. האמריקאים החלו להביא לעבודה או לבית מתנות בחודש השביעי. הבוס הוציא צ'ק אישי בסכום של אלף דולר, "שיהיה לכם לקנות לה בגדים". הבת נולדה בשלג כבד לאחר הכריסמס. האמריקאים בעבודה אמרו שהיא לא תסלח לנו כל חיינו על כך שנולדה בין הכריסמס לשנה החדשה. אמרו שאנחנו צריכים לקרוא לה כריסטינה. שנה לאחר מכן ישבה לברכיו של סנטה קלאוס לצילום מזכרת, והיא בוכיה וכל כך מבוהלת מהאיש האדום הזה עם הזקן. היה זה ימים ספורים לפני חזרה לארץ. סיימנו תקופת השתלמות במכוני הבריאות הלאומיים האמריקאיים.

עשר שנים לאחר מכן, עברנו עם הבת והבן מדירה צפופה בת שלושה חדרים לבית רחב ידיים. אומרים לנו שהוא נראה כמו בתי אומנים בצפת. הבן בכיתה ב' רץ לראשונה בבית הריק, מבוהל מהמרחבים והריקנות. המום כמו הבן הקטן היה גם ידיד שכן מבית הדירות הקודם שהיה שם שותף שלי בוועד הבית, שאמר: "נו, לתחזק בית כזה בטח עולה הרבה כסף, אבל אם אתם יכולים להרשות לעצמכם...".

לקח זמן לא מועט לפרק החבילות ולהציב כל דבר במקומו. אבל הציור ההוא בחמישה דולר נתלה ראשון על הקיר במקום של כבוד.
שמאי אמנות מבקר בביתנו להערכה לצרכי ביטוח. כל התמונות התלויות אצלנו במרחבי בית הן מקוריות של ציירים. שתיים מהן הן של צייר דלפון עולה חדש מרוסיה ששמח כל כך שקנינו ממנו שתי תמונות בחמישים שקל כל אחת, לאחר שכיתת רגליו מבית לבית ובקושי הצליח למכור. 

והשמאי אומר: "רק השניים של הצייר הרוסי מוערכים בסכום נכבד מאוד" ונקב בסכום בשני סדרי גודל מהמחיר ששילמנו עבורן. והוא מוסיף: "והציור של האישה היושבת ופורטת בכלי נגינה שוויו מוערך" ונקב בסכום בן חמש ספרות. וזוגתי קנתה אותו בחמישה דולרים כשבבית אין כזית. 
:

אוי לי ילד שלי מוצלח:

מראית עין - המבדיל בין קודש וחול (סיפור)

סיפור קצר לשבת הראשונה של החודש:



מראית עין - המבדיל בין קודש לחול

אני ילד קטן, יושב לצידו של אברוּם בספסל שבקידמת העגלה, אוחז במושכות הסוס הדוהר במעלה הרחוב הראשי של השכונה הכפרית. אברום  'בּלֶגוּלֶה' - בעל עגלה בסלנג של אותם הימים, ובספריו של הסופר היהודי 'שלום עליכם. העגלה עמוסה לעייפה בארגזי סיפולוקסים חד פעמיים של סודה. בקבוקים שקופים החתומים במכסה אדום עם ידית שבלחיצתה היה מותז משקה הסודה דרך פיית משפך. בעגלה ארגזים של בקבוקים מלאים מול ארגזים של בקבוקים ריקים שנאספו מהלקוחות. 

בעגלה של אברום ראיתי לראשונה בחיי בקבוקי סיפולוקס חד פעמיים שכאלה - בקבוקי סיפולוקס 'לעשירים'. בבית אבא היה מכין סודה בסיפון סיפולוקס רב פעמי שקיבל כמתנת חתונה. ממלא מים במיכל, מבריג המכסה וסוחט בסיבוב אחד אחר השני, שני בלוני גז קטנים שהושחלו בבית הבליעה של המתקן - עד שנשמעו צלילי הפּוּפים של שחרור עודף הגז. אבא אהב לשתות סודה קרה בימי הקיץ החמים וכפינוק אמא היתה מוסיפה לו לעיתים מעט ריבת תות אל תוך כוס המים התוססים.

אברום הפקיד בידיי את המושכות לאחר שיעור קצר בעגלונות בסיסית. "אחוז ככה במושכות, חזק ובטוח - שהסוס ירגיש מיהו הבוס. משוך קצת ימינה, או שמאלה לפי הצורך. מהמשיכות שלך הסוס ירגיש כמה צריך לפנות. יש לו שכל. תאמר 'דיוֹ'ֹ - והסוס יתחיל לדהור. 'הויסה' - הסוס יעצור. 'אוררר' - הסוס יצעד לאחור" כך אברום המשיך ללמדני שפת עגלונים, כזו שסוסים מבינים. "הנה אחוז בשוט ביד השניה. כשצריך מצליפים בו קלות,  כדי שיזדרז...". שאלתי מוטרד אם זה לא מכאיב לו. לאחר שאברום הרגיע אותי, אמרתי "לא נורא, תצליף אתה בשוט אם צריך".

אברום סימן לי לעצור. הוא נטל מהעגלה ארגז מלא ונשא אותו לבית הלקוח. "שמור על הסוס והעגלה" אמר לי". הרגשתי גאה וחשוב מאוד. הנה אני עגלון 'מקצועי'. לא כל ילד נוהג בסוס ועגלה. אברום חזר עם ארגז בקבוקים ריקים, ו'דיו' ממשיכים.

"זה הנכד שלך"? שאלו את אברום עוברי אורח. " זה האחיין של אשתי", השיב. לאברום לא היו ילדים. בעצם פעם היו לו, לפני שאשתו הראשונה ושבעת ילדיו נספו בשואה. אֶנה אשתו השניה, הדודה של אימא. הדודה שתפקדה בתקן 'הסבתא' שלא הייתה לי. גם בעלה הראשון של אנה ובנה היחיד בן השלוש - נרצחו על ידי הנאצים.

בסיום יום העבודה, שהיה עמוס ביותר בתקופת חגים זו, אברום שחרר את הרתמה והוביל את הסוס לאורווה שבחצר, משמאל לשביל המרוצף. מימין לשביל פרחו שלל גלדיולות וכלות בגינה קטנה ומטופחת. היו אלה פרחי אגרטל פופולריים מאוד בימים ההם. אהבתי מאוד להיכנס לאורווה. ללטף לסוס החום והיפה הזה בצווארו, שהיה גוחן מדי פעם לעבר ערימת החציר או לעבר שוקת המים. הסוס נראה נינוח בקרבת הילד הקטן שזכר אוחז במושכותיו ונוהג בו.

הרבה למדתי על סוסים מאבא שלי, הלוחש לסוסים. את אומנותו זו רכש אצל האיכר הגוי האוקראיני שאימץ אותו רגע לפני פלישת הנאצים תמורת תשלום הגון שקיבל עליו מסבי, שהיה מנהל קולחוז על אדמותיו שנשללו ממנו שנים אחדות קודם לכן - עם עליית הקומוניסטים לשלטון. האיכר הזה הסתיר את זהותו היהודית של אבא בתחילת המלחמה, עד שהמשך מעשה זה כבר היווה סכנה רצינית לחייו. כשאבא הצטרף אלינו באורווה של אברום, נוכחתי כיצד הסוס והוא מדברים בתנועות ומחוות כמעט נסתרות של שפת גוף. ניטעה בי אז אהבה לסוסים עד עצם היום הזה. לסוסים יש אינטליגנציה רגשית מדהימה.

מהאורווה הייתי יוצא לשביל, חולף בשביל הקצר לצד הגלדיולות והכלות ונכנס לבית הקטן, שבזיכרון שלי כיום נשאר צרוב המטבח הריחני הקטן של אנה. מהמטבח יצא מסדרון ארוך שבו ניצבה בצמוד לקיר מיטתו של גרשון מאיר . גרשון מאיר היה בן דוד של אברום, שמצא קורת גג בביתם של אנה ואברום. 

שנים מספר אחר כך, אנה ואברום עברו לגור בבני ברק, בשכונה חרדית. בפעם הראשונה בדרכנו לביקור בביתם החדש, עצרנו ברחוב הראשי ונכנסנו לחנות הירקות החדשה של אברום. אברום כיבד אותי ואת אחותי הקטנה בשני תמרים. לאחר שיחה קצרה ביידיש עסיסית קולחת, בטרם המשכנו לביתו אברום נטל מאבי מספר מטבעות עבור התמרים. למדתי אז לראשונה על תופעת הקמצנות שאברום היה נגוע בה קשות. מוזר מאוד היה בעיניי שבביתם היינו אוכלים כאורחים, ואילו בחנות היינו צריכים לשלם עבור ארבעה תמרים. בעצם אף פעם לא שאלתי את אבא אם שילם לאברום גם בעד האירוחים בביתם. בפסח אבא  הנחה אותי שלא לבקש מאברום יותר מעשרים לירות אפיקומן. ביקשתי רק מחצית מזה. הרי כשאומרים 'עד' זה לא אומר שאי אפשר לבקש פחות, נכון? הרגשתי ממש לא נוח לבקש מקמצן. עשיתי את זה רק בשביל אבא ובשביל קיום המצווה.

לביתנו אברום אף פעם לא הגיע להתארח בשבתות ובחגים. ביקר רק בימות חול, מגיש לי בלון מתנה. הבית שלנו לא היה מספיק כשר בשבילו. אבל אנה אשתו דווקא נהגה להתנחל בביתנו לימים אחדים, בכל פעם שרבה עם אברום. והיא נשארה בביתנו עד שאימא כבר לא יכלה לשאת ולסבול יותר את הביקורות וההתערבויות שלה בעניינים לא לה. לפחות ידעה מתי ללכת.

גרשון מאיר נעלם מביתם החדש כמו הסוס. בדירת שני החדרים בבני ברק כבר לא היה מקום, לא לבן דוד ולא לסוס. לאן נעלם גרשון מאיר אינני יודע. בחגים ארחו אותנו אנה ואברום בסלון הקטן שבמרכזו ניצב שולחן אוכל ארוך ושהיה מיועד לארוחות חג חגיגיות. ארוחות חול היו אוכלים בשולחן מרובע קטן שניצב במטבח. ביום כיפור אנה הגישה לאחותי ולי חרישית ארוחות בשולחן הקטן הזה. לא לפני שהזהירה שלא נרעיש עם הכלים. שלא ישמעו השכנים. מאוד אהבתי את האוכל שבישלה וביום כיפור הוא היה טעים שבעתיים.

לאחר ארוחת הערב נפרסה הספה בירכתי הסלון למיטה רחבה - ללינה של ארבע נפשות. ההורים, אחותי הקטנה ואנוכי. בשש וחצי בערב שעון שבת החשיך את הבית וכולם הלכו לישון. 

נורא היה משעמם בבית בבני ברק. בבית שבעיני ילד נראה שנראה שאין בו כלום מלבד כמה תשמישי קדושה, ספרי קודש אחדים וספרון 'חילוני' קטן אחד שמצאתי. ספרון עם כריכה קשה לבנה מבהיקה ובו שירים קצרים ובלתי מובנים שהתחילו כולם במשפט  "כה אמר זרטוסטרא". את ספר הקריאה שהבאתי מהבית, סיימתי לקרוא עוד בדרך לשם, בשני אוטובוסים עמוסים לעייפה, כשהורי מצטופפים בסמוך לי בעמידה ואחותי הקטנה 'הפיצפונת' ישובה על ברכיי. כי נכמר לבי על אבא, שאחרת היה צריך לשאת אותה בידיו בעמידה.

בשעמומי כי רב, יצאתי להתאוורר. לבוש חולצה לבנה מכנסיים שחורים מחויטים, כיפה שחורה לראשי - לשם 'מראית העין'. מושג חדש שלמדתי במחוז החרדים. לא חלף זמן רב עד שחזרתי לבית. כל ניסיונותיי לשחק עם השכנים בני גילי עלו בתוהו. לא הבנתי כיצד אינם מכירים משחקי ילדים בסיסיים כמו 'מחבואים' ו'תופסת'. עומדים סתם בחוץ ללא מעש, בוהים כמו זומבים. ובבית משעמם. לא רדיו ולא טלוויזיה. עד כמה כבר אפשר לשמוע את הסיפורים של אברום?  כיצד הוא מטפל בלחץ הדם בשתיית כוסית וודקה אחת בכל בוקר. וכיצד מצא בתחתית מגבעתו מחצית משיער ראשו, שנשר כשהסיר אותה. וכל כך התגעגעתי לימים שהייתי פוסע יחף בינות הגלדיולות בשביל שבין המטבח לאורווה, יוצא כאוות נפשי לרחוב היחיד של השכונה הכפרית. נושם אוויר צח, אף על פי שהיה לעתים טבול בריחות שהובילו הרוחות ממזבלת חירייה הסמוכה. אך מה לעשות? אברום רצה להתקדם בחיים, מ'בלגולה' לירקן.

את גרשון מאיר פגשנו שנים אחדות לאחר מכן באוטובוס, כשנסעתי עם אבא לביקור אצל אחותו. בעצם לא באמת פגשנו אותו, אלא רק ראיתי אותו באוטובוס - נוסע לבוש בגדי חרדים באור יום, בטרם יצאה השבת. אבא ואני חלפנו על פני מקום מושבו ביעף מבלי להחליף מבט וגם לא שלום. כשהתיישבנו בירכתי האוטובוס, אבא לחש באזני שהתעלם כביכול מנוכחותו של גרשון מאיר. כדי שלא לבייש אותו בחטאו. אבא לא סיפר על כך לאברום. כמו שלא סיפר לו שאנה אשתו שומרת בשר חזיר במקפיא המקרר בביתו. שאשתו החסודה ופאה לראשה, מכינה להנאתו כי רבה תבשילים טרפים. היכן קנתה בשר חזיר בקרבת ביתה - אינני יודע. זה לא הטריד אותי באותם ימים.

לא אחת אני שואל ביני לביני, הידע או לא ידע? אברום לא היה מחכמי התורה. איש כפיים היה, שעמל לפרנסתו ולפרנסת אשתו - למרות ששניהם קיבלו רנטות חודשיות לא מבוטלות, פיצויים מגרמניה. הוא התפלל בבית הכנסת, ערך הבדלה בשבת, אך בשום פנים ואופן לא היה מהחרדים שחיים על חשבון המדינה. איש שאיבד אישה ושבעה ילדים תמימים, שהיה מסוגל להמשיך להאמין שיש אלוהים. ואולי לא? ואולי הייתה זו רק 'מראית עין'?

מכתב על קרטון ושעון תלוי

פוסט שנכתב ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 2012 ונערך כאן:

אני דור שני להורים שורדי השואה. שניהם היו ילדים כבני עשר, כשפרצה מלחמת העולם השנייה. שניהם התייתמו בשואה מהוריהם (סביי וסבותיי). אמא שלי התייתמה גם משני אחיה התאומים.

יש כל כך הרבה לכתוב ולספר, עד שכמעט וויתרתי על כתיבת פוסט זה. לא רק מפני שיש כל כך הרבה לספר, אלא גם בגלל הכאב. כאב של דור שני לשואה. כאב של דור שגדל בצל השואה.

כשהיינו ילדים, אבא שלי סיפר את שעבר עליו לפני ובזמן השואה. הוא סיפר לנו את זה בהמשכים, בסדרה ארוכה של ארוחות שבת בצהריים, לפני הקינוח המנחם.
.

מסיפורים אלה אני זוכר הכול. אך במיוחד כמה דברים שאני רוצה לשתף כאן. אני זוכר כיצד אבא בכה, כשסיפר על הקאפו היהודי שהסגיר את אביו (סבא שלי) לידי הנאצים. אני זוכר אותו בוכה, כשתיאר את עשרות היהודים שנטרפה עליהם דעתם והם ערומים כביום היוולדם, מדלגים כמו קופים בצמרות העצים ביער, בסיום המלחמה. על רב העיירה מתפלל 'שמע' על ברכיו בשלג, לבוש בלבניו, לאחר שהנאצים הפשיטו אותו מבגדיו והם נהנים מההצגה הכי טובה בעיר. אני זוכר אותו מספר לנו על חלומו כילד בתקופת השואה – החלום שיזכה להגיע לגיל 15.

אני מאד שמח שאבא שלי אזר כוחות-על והסכים שצוות ההפקה של יד ושם יגיעו אליו לביתו, כדי לצלם ימים של ראיונות על סיפור חייו לפני השואה ובשואה. התוצאה - חמישה תקליטורי DVD וחוברת עבה של תקציר הראיון ביד ושם. ולי עותקים מהם.

אימא שלי לא הייתה מסוגלת לכך. בכלל עדיין קשה לה לספר בצורה מסודרת את מה שעברה. היא סיפרה לנו רק מעט. פלֶשבֶּקים. היא נותרה ילדה בת 11 – ללא הורים, ללא אחים, הצליחה לשרוד – כנראה יש לה שבע נשמות. אני חייב להעלות את מה שהצליחה לספר בכתב. זה מזעזע, קשה לי ואני דוחה את הכתיבה בינתיים. איך אפשר לכתוב על ילדה בת 11 ששוכבת בחיק גופה המתה של אימא שלה בלילה האחרון לחייה, כשהן המתינו לאבא שיצא להשיג מזון ולא שב?

***

קשה לי שיש כל כך הרבה מכחישי השואה. אני אף פעם לא הכרתי את הסבים והסבתות שלי. אף תמונה שלהם לא שרדה במלחמה. אני לא יודע כיצד נראו. אך נשארו לנו רק שתי מזכרות בודדות מהם ועל זה אני עומד לספר.

המזכרת היחידה שנשארה לאבא שלי מאביו (סבא שלי) היא מכתב של כמה שורות על פיסת נייר קרטון. המכתב הגיע בדרך לא דרך ממחנה העבודה שאליו הוא נלקח. במכתב הוא כותב למשפחתו שלא ידאגו לו. הוא אוהב, מתגעגע מאד ומצפה בקוצר רוח להיפגש עימם כשתסתיים המלחמה.

זהו. זה כל מה שנשאר ממנו. הוא הצליח לשרוד את מחנה ההשמדה עד לסיום המלחמה. אבל, הוא לא החזיק מעמד ברכבת שהסיעה אותו חזרה לביתו. הוא נפח את נשמתו מקור ומרעב. גופתו הושלכה מקרון הרכבת על ידי הנוסעים. לא ברור אם בכלל נקבר. האם גופתו הייתה מאכל לכלבים ולציפורים.

והמכתב החרוט בעיפרון עופרת על פיסת קרטון חום שרד. לפני שנים אחדות אבא שלי מסר אותו למומחה לשימור שגם מסגר אותו. מיד ושם ביקשו להעניק להם את המכתב, אך אבא לא יכול להיפרד ממנו בחייו.

לאימא שלי גם נשארה מזכרת אחת מאימא שלה (סבתא שלי). זהו שעון זהב תלוי על שרשרת. את השעון הזה הכניסו הוריה של אימא שלי לסוליית נעליה, למקרה שתזדקק. אימא שלי שמרה על השעון הזה כל תקופת השואה. בסבל וברעב, במחלת הטיפוס, שרועה מעולפת בדיר חזירים, סורגת כובעי צמר וגרביים לגויים תמורת פת לחם – על השעון לא ויתרה.

השעון הזה נקנה לסבתי כמתנת אירוסין על ידי סבא שלי. זהו שעון-תליון צרפתי, הדומה לאחד השעונים העתיקים המצויים במוזיאון האסלאם בירושלים. בשעון הזה, שהוא כיום כבן 100 שנה, אבד אחד משלושת המחוגים, אך הוא עדיין עובד! אימא שלי החליטה שהשעון הזה יעבור בירושה מאם לבת, מדור לדור, עד אחרית הימים. לפני כארבע שנים אימא שלי החליטה שהעברת השעון לא תחכה למותה ומפני שלאחותי רק בנים, אימא שלי העבירה את השעון לידי נכדתה (הבת שלי). זהו. זה כל מה שנשאר מסבתא שלי. *** בגרמניה ואוסטריה, ברחוב כמו בכנסים מדעיים, אני פוגש אנשים ואני משער מגילם, שחלק ניכר שרתו באס אס, או הצדיעו הייל היטלר בתנועות הנוער. בגלל חזותי, הם פונים אלי בגרמנית. אני מישיר מבטי אליהם וכשאני מציין בשפתם שאני מישראל, אני רואה עננה חולפת על פניהם, כאשר הם משערים שנולדתי למי ששרד את מעשיהם המפלצתיים. כאשר אני מסיים הרצאה בכנס בפני אלפי מדענים, שגודשים את האודיטוריום הגדול ואת מסכי הטלוויזיה מסביב - לאלה שלא מצאו מקום, אני שומע ורואה את התשואות. לא אכפת לי כלל שזה בגלל הערכה לעבודתי המדעית. כל שאכפת לי הוא שאני תקומתם של הוריי ונקמתם של הסבים והסבתות שלי. *** יותר ממכחישי השואה, קשה לי דווקא עם ישראלים מסוימים. לפני מספר שנים, אבא שלי רואה לפתע את הקאפו היהודי שהסגיר את סבי לנאצים, צועד מולו ברחוב בקורת רוח. אבא שלי עצר בכל כוחותיו את הרצון לרצוח אותו וחצה את הרחוב למדרכה ממול. במהלך השנים, כאן בארץ, אבא שלי מספר על ישראלים אחדים, שבעת ויכוח עמו אמרו: "למה נשארת בחיים"? " מדוע היטלר לא רצח אותך"? ואני לא יכול לסלוח להם על עלבונו של אבי. את זה אומרים אנשים שמרחק חודשים ספורים בלבד היה המרחק להשמדה כזו של משפחותיהם הם. צבא רומל כבר היה בפתח... *** עוד מעט כבר לא יוותרו בחיים שורדי השואה. ואני, דור שני, יושב וכותב דברים אלה כשדמעה נוחתת על המקלדת.