פרק 12 בסדרה מיסטיקה, על טבעי, מטפיזיקה ומדע
חוויה מיסטית ביום כיפור - חוויה מחוץ לזמן ולמקום
יש לי זיכרונות מדויקים ומאומתים על ידי המבוגרים מגיל ילדות ממש מוקדם. כך זכורה לי חווית ילדות יוצאת דופן. אני זוכר אותה כאילו היה זה רק אתמול. זה היה בגיל כמעט שש. אבא שלי לקח אותי ביום כיפור, לבית הכנסת הגדול בעיר (שהייתה אז עיר צעירה וקטנה יחסית). אבא שלי שהוא אדם חילוני בהכרה מלאה, נהג לקחת אותי בחגי תשרי לבית הכנסת. לא יודע מה הסיבה, הוא עצמו אף פעם לא התפלל. ואף פעם לא הלך לשם לבדו.
בערב יום כיפור, בית הכנסת המרכזי בעיר היה הומה אדם. לא היו מקומות ישיבה ואני לא יכולתי לראות דבר, מלבד טליתות ותקרת ההיכל. רגלי כאבו מעמידה ולא הייתה לי סבלנות להישאר. עד מהרה יצאנו משם לסבב בתי כנסת בעיר. כדי למצוא אחד צפוף פחות, עם מקום ישיבה.
אבל גם בתי הכנסת האחרים היו צפופים מאד. עד שלבסוף אבא שלי הוליך אותי לעבר אחד נוסף, שבו הבטיח שיהיה מקום ישיבה.
צעדנו ברחוב הראשי של העיר, בקטע רצוף חנויות. ואז, בין חנות הדגים של פוּקְס לבין חנות הנעליים של שימֶל, אנו רואים פתח קטן בקיר ללא דלת. אבי אמר שזו הכניסה לבית הכנסת. עברנו דרך הפתח הנמוך. אבי היה צריך להתכופף, כדי לעבור בו.
ירדנו שלוש מדרגות והנה אנו עומדים בקצה מרכזו של אולם מלבני (בצלע הארוכה שלו). אני מימין לפתח, אוחז בידו של אבי שעומד לשמאלי. קירות האולם לבנים בוהקים, מוארים באור חזק. אין בו חלונות ולא מקור תאורה נראה לעין. לא מנורות ונברשות המאפיינים בתי כנסת, גם לא ארון קודש. משמאלנו, במרכז האולם לרוחבו, שלוש שורות כיסאות לבנים. אך אף לא אחד ישב עליהם.
משמאלנו ומימיננו היו פזורים באולם עשרה 'אנשים' עם גלימות לבנות ארוכות הדוקות לגופם. שיער ראשם הארוך לבן. כל אחד מהם ניצב במיקום אחר באולם. גופם מופנה בזוויות שונות זה מזה, לעבר כיוונים שונים.
ובמקום שאמור להיות ארון הקודש, עמד מעין פודיום לבן. עליו ניצבה דמות חייכנית שיערה הקצר לבן וגלימתה הלבנה שונה מהשאר. פניה כשל אדם בשנות השישים לחייו. גופו ופניו הקורנים פנו לסירוגין - רגע לעבר הקיר שבו ניצבנו אנחנו ורגע לעבר קצה האולם שממולנו. שלוש דמויות עם גלימות לבנות עמדו בקרבתו, מפנות גופן במרחב בסינכרוניזציה עם הדמות על הפודיום.
צעדנו ברחוב הראשי של העיר, בקטע רצוף חנויות. ואז, בין חנות הדגים של פוּקְס לבין חנות הנעליים של שימֶל, אנו רואים פתח קטן בקיר ללא דלת. אבי אמר שזו הכניסה לבית הכנסת. עברנו דרך הפתח הנמוך. אבי היה צריך להתכופף, כדי לעבור בו.
ירדנו שלוש מדרגות והנה אנו עומדים בקצה מרכזו של אולם מלבני (בצלע הארוכה שלו). אני מימין לפתח, אוחז בידו של אבי שעומד לשמאלי. קירות האולם לבנים בוהקים, מוארים באור חזק. אין בו חלונות ולא מקור תאורה נראה לעין. לא מנורות ונברשות המאפיינים בתי כנסת, גם לא ארון קודש. משמאלנו, במרכז האולם לרוחבו, שלוש שורות כיסאות לבנים. אך אף לא אחד ישב עליהם.
משמאלנו ומימיננו היו פזורים באולם עשרה 'אנשים' עם גלימות לבנות ארוכות הדוקות לגופם. שיער ראשם הארוך לבן. כל אחד מהם ניצב במיקום אחר באולם. גופם מופנה בזוויות שונות זה מזה, לעבר כיוונים שונים.
ובמקום שאמור להיות ארון הקודש, עמד מעין פודיום לבן. עליו ניצבה דמות חייכנית שיערה הקצר לבן וגלימתה הלבנה שונה מהשאר. פניה כשל אדם בשנות השישים לחייו. גופו ופניו הקורנים פנו לסירוגין - רגע לעבר הקיר שבו ניצבנו אנחנו ורגע לעבר קצה האולם שממולנו. שלוש דמויות עם גלימות לבנות עמדו בקרבתו, מפנות גופן במרחב בסינכרוניזציה עם הדמות על הפודיום.
ממול, במרכז הקצה הנגדי של האולם, מימין לנו, ניצב פודיום נוסף בצבע שחור. עליו עמדה דמות בגלימה שחורה, שיער ראשה הארוך שחור - מזכירה במקצת דמות של כומר יווני אורתודוכסי (במבטי היום). מעט מאחוריו ולצידיו, ניצבו שתי דמויות נוספות. גם הן עם גלימות ושיער שחורים.
מימיננו, מעט לפנינו, ניצבה דמות אדם נוספת. גופו ומבטו פנו לעבר הפודיום השחור. שערו השחור קצר. בעל זקן צרפתי. נראה בשנות החמישים לחייו. מלבדנו, הוא היה היחיד בלבוש 'ארצי'. נשא שק יוטה מלא על גבו. רכן מעט כמשתחווה, פיו חייך במבוכה.
אוחז בידו של אבי, עמדנו כל העת כשני צעדים ממדרגות פתח הכניסה. אף לא אחת מהדמויות באולם הסתכלו לעברנו, כאילו היינו אוויר. רואים היינו ואינם נראים. למעט הדמות על הפודיום הלבן, שמבטה הצטלב עם עיניי לשבריר השנייה, במבט של הכרה.
הדמות על הפודיום הלבן נראתה כמנהלת טקס, בשפה לא מובנת ובנעימה זרה לי. דבריה נקטעו מעת לעת על ידי דברי אחת משאר הדמויות הלבנות, כל אחת בתורה, או בזמירתן של כל הדמויות הלבנות גם יחד.
ואז לפתע, החלה לדבר הדמות הניצבת על הפודיום השחור. שתי הדמויות השחורות הניצבות לצידיה ומעט מאחוריה, חזרו על דבריו בזמירה. האיש בלבוש הארצי עם השק על הגב, האזין לדבריהם ומילמל.
ואז לפתע, החלה לדבר הדמות הניצבת על הפודיום השחור. שתי הדמויות השחורות הניצבות לצידיה ומעט מאחוריה, חזרו על דבריו בזמירה. האיש בלבוש הארצי עם השק על הגב, האזין לדבריהם ומילמל.
שאלתי את אבי בלחישה באיזה שפה הם דוברים. הוא השיב לי שהוא חושב שהם מדברים לטינית. במרחק הזמן, אני יודע שכשאבי ענה לי שהוא "חושב", הוא לא ממש ידע את התשובה. למעשה הוא בעצם ניחש משהו, כדי לספק לי הילד איזו שהיא תשובה שתניח את דעתי.
למרות שרגלי כאבו מעמידה, אבי לא רצה שנשב על הכיסאות הפנויים בשפע. הוא פטר בכך שאנחנו כבר עומדים ללכת. דקות אחדות לאחר מכן, משכתי את ידו, מאותת שברצוני לצאת מהמקום.
עלינו חזרה בגרם המדרגות. יצאנו מפתח האולם לרחוב והמשכנו לטייל מעט. אך בדרכנו חזרה לעבר ביתנו, כשעברנו שוב באותו קטע רחוב - הפתח של אולם 'בית הכנסת' נגוז ונעלם. ייחסתי זאת לעייפותי.
מספר ימים אחר כך, כשעברנו אבי ואני בקטע הרחוב הזה -חיפשתי שוב את פתח הכניסה ההיא ולא מציאתיה. ראיתי רק רצף חנויות. שאלתי את אבי אם הוא זוכר כיצד עשינו סבב בתי כנסת ביום כיפור. הוא ענה בחיוב. כששאלתי לאן נעלם בית הכנסת האחרון שהיה כאן בסבב - הוא הסתכל עלי בתמיהה ושאל "איזה בית כנסת"? חזרתי על מה שראינו בו לפני מספר ימים. הוא הביט בי במבט כזה - כאילו ירדתי מדעתי. אמר שבוודאי חלמתי. ואני כל כך כעסתי עליו. כי אני בטוח עד עצם היום הזה שזה היה. לא הבנתי כיצד הוא שכח את זה.
כשגדלתי, במשך שנים, בכל פעם שעברתי בקטע הרחוב הזה, המשכתי לחפש את פתח 'בית הכנסת' הנעלם...
אם הקורא היקר חושב כמו אבי - שהיה זה חלום. אני אומר בנחישות שזה היה גם היה ולא בחלום. כפי שציינתי ברשומה הקודמת על מאפייני החלום - בניגוד לחלום רגיל, היה לאירוע הזה התחלה וסוף מוגדרים, שהם בפני עצמם זכורים היטב לאבא שלי. הכל מלבד קטע הביקור 'בבית הכנסת' המסתורי ההוא.
הסופרת והפסיכולוגית האמריקאית מרילין פרגוסון, מתארת בספרה 'קנוניית עידן הדלי' את היווצרותה של תודעה אלטרנטיבית.
אם הקורא היקר חושב כמו אבי - שהיה זה חלום. אני אומר בנחישות שזה היה גם היה ולא בחלום. כפי שציינתי ברשומה הקודמת על מאפייני החלום - בניגוד לחלום רגיל, היה לאירוע הזה התחלה וסוף מוגדרים, שהם בפני עצמם זכורים היטב לאבא שלי. הכל מלבד קטע הביקור 'בבית הכנסת' המסתורי ההוא.
הסופרת והפסיכולוגית האמריקאית מרילין פרגוסון, מתארת בספרה 'קנוניית עידן הדלי' את היווצרותה של תודעה אלטרנטיבית.
המושג 'תודעה אלטרנטיבית' הוא מצב בו אדם מוצא את עצמו לפתע במקום או בעולם אחר מאשר עולם המציאות הפיזית. וחווה חוויות שנראות בעיניו כממשות, אפילו שגופו הפיזי אינו זז ממקומו. זה בהחלט מתאים למצב שאותו חוויתי.
יתכן שיש כאלה שיאמרו כי מדובר כאן בשטף של מולקולות שליח עצביות (נוירוטרנסמיטורים) בין תאים עצביים במוח הוזה - שגורמים לדמיון של ילד להיראות כמציאות. אבל אני יכול לערוב להם שבגיל שש לא השתמשתי בסמים פסיכודלים.
אינני יכול להסביר מה משמעות החזיון שראיתי בהקיץ, אך הוא חרוט חזק במוחי, שנים רבות לאחר מכן.
בשיחה שהייתה לי בנושא בעבר, כבר היה מישהו שהעלה את האפשרות שבנוסף לעולם בו אנחנו מתקיימים, קיימים גם עולמות מקבילים. בעולמות המקבילים האלה יכולות הסיטואציות להיות זהות לאלה שבעולם שלנו, או להתרחש בשינויים קלים, לפעמים בשינויים משמעותיים יותר, עד לסיטואציות שונות בתכלית השינוי.
בכל מקרה יתכן שיש קשר תת-מודע הדוק, בינינו לבין המקבילים שלנו בעולמות המקבילים. לעיתים נוצרת אפשרות שדבר מסוים יגע במודעות שלנו באמצעות הבזקים של ידע פתאומי, שלאחרים מצטיירים כחלום, או כתמונה המצטיירת בדמיון.
בהחלט נשמע כמדע בדיוני, אבל כאמור בפרקי הסדרה הקודמים - פיזיקאים מודרניים מכובדים מקבלים זאת כאפשרות יותר מסבירה - אפשרות שהיא מקובלת על מדעני הפיזיקה מודרנית ועל 'מכשפות'.
למעשה קיימות עדויות מדעיות של ממש - אמפיריות וחישוביות - התומכות בקיום יקומים מקבילים ואלטרנטיביים. עדויות הנתמכות גם על ידי מכאניקת הקוונטים. שהיא אחת התורות המרכזיות בפיזיקה המודרנית.
מצרף גם סרטון מרתק שנושאו עשר הוכחות לקיום עולמות מקבילים.
https://www.youtube.com/watch?v=GcO84aL2k2M
ומה תאמרו על כך?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן