הכרה

זו הפעם השנייה מזה ארבע שנים שקיבלתי הודעה במייל, "מצטערים להודיע כי קובץ שיריך ששלחת לתחרות לא נבחר בין מקבלי הפרסים". קובץ השירים ששלחתי גם לא קיבל ציון לשבח, מבין אלה שלא יקבלו פרס.

בסיום ההודעה צורפה הזמנה לטקס חלוקת הפרסים. זו אולי הזדמנות לפיזור הערפל, להבין את שיקולי הבחירה של השופטים. אבל לא אהיה שם, באווירה כה רחוקה וזרה לי. כמו שבכלל זרים לי אקטים של יחסי ציבור והתחככות עם כוכבים.
היצירות הכתובות שלי נטו - זה כל מה שיש.

וכשהתקבלה ההודעה הזו, הרהרתי ביני לביני בשתי שאלות:

הראשונה - האם התאכזבתי? האם אין אני למעשה מעריך יותר מדי את כתיבתי ומפנטז לחינם שהיא בכלל עומדת באיזה קריטריונים נעלים?
כן, הייתה תקווה מסוימת, אחרת לא הייתי טורח לעמֵד, למלא טפסים מעצבנים ולשלוח. אבל האם בעצם אני צריך כעת להכיר שהכתיבה בינונית ומטה ולא ייחודית? לעולם לא אדע - שיקולי בחירת השופטים אינם שקופים.

הגבירה / קנקן

בֵּין כֶּסֶה לעָשׂור
בְּשָׁעוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל לַיִל
יוֹשְׁבָה גְּבִירָה רָמָה מֻכְסֶפֶת
שֵׂעָר רֹאשָׁהּ לוֹטֶפֶת
עַל הַשֻּׁלְחָן, מְנוֹרָה מַבְהֶקֶת
פְּרוּסָה שִׁירָה, כְּמוֹ מְנִיפָה
בּוֹרֶרֶת הַגְּבִירָה
מָה לַשֵּׁבֶט, מִי לַחֶסֶד
יַעֲבֹר בַּשַּׁעַר, יִכָּנֵס לָאֶגֶד
הָאַנְתּוֹלוֹגְיָה שֶׁל הַפּוֹסֶקֶת.


ולגבי האכזבה, כבר בגיל חמש עשרה המורה לאמנות, בוגרת בצלאל, עשתה לי בית ספר של החיים. כאשר הצהירה קבל עם וכיתה שאין לי כישרון. בעוד שאותו תיק עבודות בדיוק, שהציגה אחותי בשמה ובדמותה ארבע שנים מאוחר יותר, זכה לתהילת עולם. ואותו תיק עבודות הכניסה לפנתאון גאוני בית הספר לדורותיו. 

ידעתי תמיד שאותה יצירה הנערצת על ידי האחד, בעיני האחר עשויה להיחשב זבל. אבל הייתי המום שאותה יצירה נשפטת על ידי אותו אדם בצורה כל כך שונה, בהתאם למי שמגיש אותה. הבנתי אז שבניגוד לפתגם, התוכן כן נשפט על פי הקנקן ושהנחתום כן מעיד על עיסתו.

היה זה אירוע מכונן בחיי ובעל השפעה על בחירותיי - המדעים המדויקים כעיסוק. האמנות וכתיבה יוצרת - כתחביב. תחביב מוצנע במגירה למשך שנים רבות, עד שאזרתי אומץ להתחיל לשחרר.

השאלה השנייה שעוררה בי הדחייה - מדוע בכלל שלחתי קובץ שירים לתחרות?
ראשית כי מעט הן התחרויות שבהן אין התניה לשירים שכבר פורסמו בספרים מודפסים על ידי הוצאות לאור. אין לי כאלה. כנראה גם לא יהיו - דרוש תקציב מכובד עבור הוצאה לאור של ספרים שיעלו אבק על המדפים. אבל זה עדיין לא עונה על השאלה הבסיסית, מדוע?

התשובה מבחינתי פשוטה. לא בשל הפרס הכספי (אינני משורר קשה יום ובמילא אי אפשר להתפרנס מכתיבת שירים וסיפורים), אלא אולי בשל צורך בהכרה. ההכרה בערך השירה האישית.

בחודשיים האחרונים פרסמתי בכתב העת במה חדשה 4 סיפורים קצרים ו- 30 שירים. חלק מהן, לא קטן יחסית, זכה בהמלצות המערכת. בעת כתיבת שורות אלה, שלוש יצירות מופיעות בטבלת היצירות הפופולריות. וודאי ישאל הקורא מה זאת פופולריות במספרים. אז אומר מה גילתה לי הסטטיסטיקה: נכון לרגע זה - 3,183 קריאות לכל היצירות ומספר כניסות לדף היוצר שלי בכתב העת - 750. ומנויים, אבוי איזו בושה - שניים בלבד. 

אז אולי יש שיאמרו כי שלושת אלפים קריאות בכתב עת ספרותי במשך שני חודשים זה לא מעט, אבל למעשה על פי חישוב פשוט - ממוצע הקוראים ליצירה עומד על כמאה קוראים בלבד. וזה די מבאס, כי כאן בבלוג היו למשל שתי יצירות שזכו כל אחת בכמעט 10,000 כניסות. כניסות עם זמן קריאה ממוצע של כ-4 דקות על פי גוגל אנליטיקס. אבל אינני יודע.  אולי זו הייתה רק הכותרת שמשכה לכאן קוראים מגוגל לקריאת היצירות האלו. 

אמנם כמאה קוראים היו בממוצע ליצירות שפרסמתי בכתב העת במה חדשה. אך היות ומדובר בכתב עת דיגיטלי, אני מקבל פירוט. היצירה שקיבלה הכי הרבה קריאות הוא הסיפור 'בחירה קשה' -  312 קריאות. והשיר 'חי עם זאבים' זכה עד כה ל- 176 קריאות. האמת היא שלא תמיד אני מבין מדוע יצירה אחת פופולרית הרבה יותר מאחרת. לעיתים אני דווקא חושב שאם השניה אינה עולה על הראשונה, אז לפחות אינה נופלת ממנה. אך יודע אני היטב שהקובעים הם תמיד הקהל. אם הקהל קובע שדווקא יצירה מסוימת טובה בעיניו יותר מאחרת - מי אני שאטיל ספק בשיפוטו?

בכתב העת במה חדשה הקוראים גם מדרגים את היצירות. 13 מהיצירות שפרסמתי דורגו בציון המקסימלי 5. אך האם יש קשר ישיר בין ציון יצירות אלו לשבח בדרוג הקוראים לבין המלצות המערכת? לדעתי בשיפוט היצירות שפרסמתי יש קשר מסוים, אבל בחלק מהמקרים - שיפוט העורכים אינו עומד בקנה אחד עם דרוג  הקוראים עצמם. ושיפוט שניהם אינו תמיד עומד בקנה אחד עם טעמי האישי. כבר כתבתי על כך:

בְּדֶרֶךְ כְּלָל
אֲנִי אוֹהֵב
אֶת מָה שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב
מֵעֶלְיוֹנִים
וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב
אוֹ
מֵהַבֶּטֶן.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל
אֲנִי פְּלִיאָה
מֵהַכְּתוּבִים
שֶׁהֲכִי מֻוצְלָחִים
הֵם
אֵלּוּ שֶׁיָּצְאוּ מֵהַתַּחַת.


אני לא מקל ראש בכתב העת במה חדשה, יש לו עורכים מצוינים ופרסמו בו מכובדים כמו יורם קניוק (שהיה גם עורך שם בעבר) ואתגר קרת. וכן עוד סופרים ומשוררים המוכרים יותר לציבור. אבל במרשתת ופייסבוק בראשה - יש אינפלציה עצומה בשירה בגרוש. אינני רואה עצמי שופט מקצועי, אך בעיניי יש בפרסומים האלה כל כך הרבה זבל. ואני מתפלץ על  מספר הלייקים ותגובות הנלהבות והריקות מתוכן שמקבלת השירה הזו. 
האם אין זה מהווה אחד מהתסמינים לזילות השירה העברית בעת החדשה? 

ובאווירה זו נראה לי מתאים לסיים בשירי זה:

שיר בעיתון

מדור ספרות בעיתון הארץ -
גזיר שיר באלבום מצהיב
וערמות ערמות נייר שימושי -
בעל באסטה עוטף קרפיון
עקרת בית ממרקת חלון
פה ילדי גן יוצרים מעיסת עיתון
שם קקי של כלב נעטף בעיתון
ואישה צועקת,
זה ממש לא בסדר
נייר עיתון, רק לפח הַמִּחְזוּר!
והקקי,
מה עם קקי של הכלב?
אוי הקקי מת מזמן
פה קבור השיר
וזהו עצם העניין.