מקפיא החגבים הקטן

בשיטוט הנוסטלגי בבלוג הישן בישראבלוג, מצאתי עוד רשומה שמתכתבת עם הרשומה הקודמת ואביא אותה כאן לפני שתיעלם מהמרשתת. לאחריה אשתף אתכם במחשבות הקשורות לקהילת פרפרים. 

הילד לא היה צריך מעבדה לערוך ניסויים. בכיתה ח' הוא קנה מדמי הכיס וממתנות הבר מצווה שקיבל, ציוד דל לביצוע רעיונות מוחו הקודח. במתנות הכוונה לכסף שקיבל, כי הרוב הביאו לו אלבומים - אלבומי מסעות, אלבומי אמנות, אלבומי מלחמות ...אלבומים, אלבומים, אלבומים, חלקם בדופליקטים וטריפליקטים. 

מזה כמה שנים קודם לכן, הילד היה חולף ומתבונן בערגה בחלון הראווה של חנות 'הפטנטים' ברחוב הראשי של עירו (כך קראו לחנויות כאלו אז). שני פריטים במיוחד משכו את לבו - מנוע חשמלי זעיר, 50 לירות מחירו, ומיקרוסקופ קטן ואביזרים נלווים ארוזים בארגז פלסטיק אפור - ב- 150 לירות. המשכורת של אבא שלו, בתקופת מועמדות א' לחבר באגד (כי הייתה לאחריה גם מועמדות ב') הייתה בערך כמחיר המיקרוסקופ. ושלא תחשבו שמדובר במיקרוסקופ משוכלל במיוחד, כי הוא הגדיל בקושי פי מאתיים בלבד והאופטיקה לא משהו.

הדודה נתנה לו מתנת בר מצווה 200 לירות, קרוב משפחה עשיר אחר - 50 לירות ושאר 'הקמצנים' נתנו משהו בין ח"י לעשרים וחמש לירות. והשאר כאמור - אלבומים. אלבומים הרי הרבה יותר זולים - עשר, חמש עשרה לירות מקסימום. האבא פתח לו חשבון בדן חסכן ועשה מֶצ'ינג - כלומר, הפקיד לירה משלו על כל לירה שהופקדה על ידי הילד בחשבון מהמתנות שקיבל. אבל הילד ויתר על הפקדת 200 לירות מהמתנות ובהתאם הפסיד עוד מאתיים שקל מהמצ'ינג, וזאת כדי לקנות את המיקרוסקופ והמנוע החשמלי המיוחלים מחלון הראווה. ובעשרים וחמש לירות נוספות שחסך מדמי הכיס, הוא רכש גם ערכת כימיה עם אבקות צבעוניות, ספטיולות (כפיות קטנות ממתכת) ואת כמות מבחנות הזכוכית הדלה השלים בקניה בבית מרקחת במחיר עשר אגורות למבחנה, יחד עם אבקת גבישי קליום במשקל, ששימשה כקטליזטור (זרז) של ראקציות כימיות

כאשר החֶברֶה ישבו ועישנו על הברזלים (הגרסה ההיסטורית הדלה של הפאבים והנרגילות), הילד הפיק חשמל מאנרגיית הרוח שהפעילה שבשבות ובממסרים את המנוע החשמלי, שהפעיל מנופים ומכונות שהמציא מוחו הקודח. המיקרוסקופ היה הפריט הראשי במעבדה הביולוגית שהקים בשולחן הפורמייקה במרפסת. בערבים במרפסת המוארת ביקרו חרקים רבים ששימשו אובייקטים לבחינה ולמחקר תחת המיקרוסקופ. חביב עליו במיוחד היה ציד גמלי שלמה בעלי הכנפיים הירקרקות השקופות למחצה. והיה מכניסם לגביעי פלסטיק שקופים של מעדניות, כשהם מכוסים בניילון שהוצמד בגומייה לגביע ומחורר בסיכה, כדי לאפשר לחרק לנשום. 

הוא גילה תחת המיקרוסקופ שהעיניים הגדולות של החרק מורכבות ממאות עיניות קטנות והבין מהאנציקלופדיה שהתמונה שמתקבלת במוחו של החרק היא בעצם תמונה של פיקסלים. הוא גילה גם שהדם של החרק צהבהב ולא אדום כמו שלנו, כי הדם שלנו אדום משום שהחלבון קושר החמצן (ההמוגלובין) מכיל אטום ברזל. בחרק הברזל מוחלף באטומי נחושת. בהתבוננות הוא למד שגמל שלמה בעל החזות האצילית הוא בעצם טורף חסר רחמים. בזרועותיו האימתניות הוא היה צד את הזבובונים שהילד הכניס לגביע מגוריו. החרק לא היה מתעניין בזבובונים מתים, רק בזבובונים חיים - אותם היה לופת כבזק בזרועותיו הקדמיות החזקות ומגישם היישר אל פיו.

במסגרת הפרויקטים המדעיים שערך הילד במעבדה הצנועה שלו, הוא התעניין במיוחד בפרויקט ההקפאה. גמלי שלמה שימשו כאובייקטים לניסויים אלו. הילד העלה שאלה האם ניתן להקפיא את החגבים ולאחר זמן להפשירם ולהחזירם לחיים. הילד ראה בסדרת ניסויים אלה חשיבות רבה. הוא לא ערך כך סתם ניסויים ללא מטרה. ראשית הוא לא הדרדר לרמה של ילד אחר בכיתה שלו שהיה מחשמל חתולים. אם כי בוודאי לא היה כל כך נעים לחגב להיכנס למקפיא מקרר האוכל בכמה השניות הראשונות (בהזדמנות זו, שבחים לאימא שלו. לא כל אימא הייתה מוכנה להכניס מכלים עם חגבים לפריזר).

הילד ערך סדרת הקפאות והפשרות ורשם בדייקנות את פרוטוקולי ההקפאה וההפשרה והזמנים שמדד בסטופר. הוא מצא שגמלי שלמה ניתן להקפיא למשך עד 5 דקות בפריזר ואז החרק היה שב לתחייה לאחר כעשר דקות בטמפרטורת החדר. אבל בהקפאה והפשרה חוזרת בתנאים אלו - למרות תקופות שונות של שיקום בטמפרטורת החדר - גופו של החרק לא עמד לו והוא לא שב לחיים.

הילד לא התעניין סתם בהקפאות והפשרות. הוא חשב על אפשרות יישום בבני אדם. ואכן מספר שנים מאוחר יותר הוא קרא בעיתון מדעי לנוער, על חברה מסחרית שמקפיאה בני אדם עשירים ממש ברגע מותם. דמם נשאב ומרוקן מכלי הדם, ומוחלף בנוזל הקפאה מיוחד. מטרת ההקפאה היא רצונם של המוקפאים לשוב לחיים בעתיד, כאשר הרפואה תהיה מתקדמת ותוכל לרפא את חולייהם. זה כבר לא מדע בדיוני. אבל אישית החזרה לחיים בעוד מאתיים, שלוש מאות, שנה אל עולם שונה ומנוכר, בהעדר בני משפחה וחברים, נראה לי מאוד בלתי קוסם ומדכא בעליל. אבל גם סטלין שפחד באופן קיצון מהמוות דרש שיקפיאו את גופו שהוצג במוזלאום עד לנפילת המשטר הסובייטי.

בניסויי ההקפאה שערך הילד בגמלי שלמה הוא ניסה למצוא תנאי הקפאה שיאפשרו חזרה לחיים, והם היו בעצם קדימון למחקר המקצועי שלו בעתיד. לימים הילד ניהל מעבדת מחקר שכללה ציוד משוכלל להקפאה והפשרה בתנאים מבוקרים. בין השאר, הקפאת תאי גזע מדם חבל טבור וממוח עצם - למטרות רפואה שיקומית, ריפוי סרטן ומחלות אחרות.

הבעיה בהקפאת תאים, רקמות ואברים היא היווצרות גבישי קרח חדים כמחט שפוצעים את התאים והרקמות בזמן ההפשרה ומביאים למותם. לכן כדי לשמר את התאים בתהליך ההקפאה וההפשרה, מעבירים אותם לנוזל הקפאה בעל הרכב מיוחד, כשהוא מקורר לארבע מעלות, וממשיכים בתהליך הקפאה מבוקר שמקרר את התאים בקצב של מעלה אחת בדקה, עד לטמפרטורה של מינוס שבעים מעלות צלזיוס. הקירור המבוקר הזה נעשה במקפיא מיוחד וכשהתאים מאוחסנים באמפולות המוקפות בנוזל אלכוהול מתילי (מתנול).

מהטמפרטורה הזו, אמפולות התאים או הרקמות מועברות במהירות למכלי חנקן נוזלי, שם הם משומרים עד להפשרתם. ההפשרה נעשית במהירות על ידי טלטול האמפולות המוצאות מהחנקן הנוזלי באמבט מים חמים בטמפרטורת הגוף. התאים המופשרים נמהלים מידית בנפח גדול בנוזל גידול בתרבית (כדי למהול את נוזל ההקפאה שהינו רעיל לתאים בטמפרטורת הגוף). תאורטית חומר ביולוגי כזה שומר על חיותו לעד עד להפשרתו, אם כי ניסיון השימור המעשי שלנו בהקפאה עמוקה הוא לעת עתה מספר עשרות שנים (לצורכי ביטוח).

אז הקפאת בני אדם אינה נפוצה. תהליך ההקפאה והשימור במכלים הדורשים כמויות עצומות של חנקן נוזלי אינו כלכלי למרבית בני תמותה. אבל תאים ורקמות מוקפאים היום בבנקים ביולוגיים - למטרות השתלות. ומתאי הגזע יוצרים במעבדה רקמות ואיברים כחלקי חילוף. זה כבר לא מדע בדיוני. מעבדתו של כותב שורות אלו עסקה בפיתוח תחום זה ורשמה שני פטנטים עולמיים על המצאות טכנולוגיות. הילד שערך ניסויים בביתו בגמלי שלמה ובאפס תקציב - השלים את המחקר שנים רבות אחרי במעבדה משוכללת לטובת האנושות  ובתקציב של מיליונים שגייס בעמל רב מקרנות מחקר, ממשרד הבריאות, מחברות מסחריות, וממשרד התמ"ת (משרד הכלכלה כיום).

מטעמי בריאות הילד פרש בטרם עת מהמחקר בעודנו בעיצומו, שחלקו כפסע מפרסום במיטב כתבי העת המדעיים. למרות שהשאיר תקציב מכובד ליורשיו, את חלק מהידע, הרעיונות ו'הסודות' - ייקח איתו כנראה לקבר. כי להשלים אותם הוא כבר אינו יכול כמו הילד בבית, ומן הסתם דברים כאלה לא מוסרים בחינם. חברות הענק השולטות במשק גם לא תמיד מעוניינות (בלשון המעטה) בסודות האלו, כדי להגן על ההשקעה שלהם בטכנולוגיות הישנות.

ובעת כתיבת הפוסט הרהרתי בליאונרדו שהקדים בהמצאותיו את זמנו בחמש מאות שנה , שרבות מהן לא הושלמו או שהוצפנו על ידו. אני יכול להבין אותו, גם הוא לא רצה למסור את סודותיו בחינם לשרלטנים ושתלטנים. עכשיו כבר לא אכפת לי יותר לכתוב את זה - מדען למדען זאב. באנלוגיה מדען הוא גם כמו חייט שתופר בגד ים בעשרה שקלים ליחידה, שאחר כך מוכרים אותו במשביר במאות שקלים.

***

לרשומה הזו שפורסמה ב- 2015 בישראבלוג - היו עשרות תגובות. למרות שזה כבר היה בשלהי תקופת הזוהר, לאחר העזיבה ההמונית, ותחילת תקופת ההזנחה של "ההנהלה" או מה שנשאר ממנה. אני זוכר שהיו גם לא מעט רשומות שזכו למאות תגובות, ובמיוחד אלו שפורסמו במומלצים (שהביאו בממוצע לכ- 1,500 קוראים). תגובות שמן הסתם לא תהיינה פה ואעמיד את זה כאן לבחינה בהמשך. 

וזה מה שאהבתי בישראבלוג - התגובות הרבות, ללא קשר ישיר עם היותך או אי היותך ברשימות הקריאה הפרטיות, התגובות ללא קשר ישיר לרשימת המנויים, ובעיקר תגובות רבות נטולות פנים של "תן וקח" (אם כי לא לגמרי, גם שם). עשרות של רבים שאפילו לא קראתי בבלוגיהם - הגיבו שם בהמוניהם לרשומות בבלוג.

אמנם גם בפזורה (הפוסט ישראבלוגית), יש בלוגרים בוורדפרס ובבלוגספוט שמטפחים בבלוגיהם רשימת קריאה המוצגת לראווה ושמריחה כמועדון קריאה סגור של "המובחרים שלי". חלק מהם זוכים אמנם במספר תגובות מרשים גם בביתם החדש, אך לא צריך הרבה כדי להבחין באווירת ה"תן וקח" שבקרב חברי המועדון הסגור. כן, אני יודע שדברי אלה עשויים להיתקל באי נוחות, במידה מסוימת של עוינות, או בהכחשה - בקרב חלק מהקוראים. אך מי שמכיר אותי יודע שמאז ומתמיד אני אומר את מה שיש לי בלב, גם אם זה לא פוליטיקלי קורקט.  

במטרה לחדש את הקהילתיות שאפיינה את ישראבלוג בימי הזוהר, השקעתי לא מעט מזמני ובניתי תשתית קהילתית חדשה (קהילת פרפרים) - שתאגד ותשמש במה לבלוגרים  שהתפזרו לפלטפורמות כתיבה שונות. תשתית לטובת כלל הציבור. האם יחודש הלהט של קהילה תוססת? האם מתגעגעי ישראבלוג (הרוגשים במרשתת) יאחזו במושכות סוסיהם ויובילו אותם לקהילת פרפרים? האם בעלי רשימות הקריאה הפרטיות בקהילה - יעזרו באיחוד רשימות אלו עם רשימת הכותבים ורשימת העדכונים בדף הראשי שבאתר פרפרים? האם קהילת פרפרים תצמח לקהילה תוססת ואינטראקטיבית כמו קהילת ישראבלוג לשעבר? האם לבלוגים שלכם יהיה קהל קוראים ומגיבים כמו אז (בלי ההכרח לקושש אותם "בתן וקח") - כל זה לעתיד פתרונים וכמובן הרבה תלוי גם בכם. 

האם דף הקהילה ישוכלל וימשיך לספק ערך מוסף (הן קהילתי, תמיכתי וטכני) לחברים? גם זה תלוי כמובן בגודל הקהילה ובאינטראקציה בין החברים לבין עצמם ובין קהל הקוראים בקהילה - שכרגע (כפי שמתבטא בפינת הקוראים העוקבים) עומד על 18 קוראים בלבד(???) ושבאופן אבסורדי מהווה רק כמחצית ממספר החברים הכותבים (???)...

רק קהילת פרפרים גדולה (בעלת מסה קריטית) - יכולה להיות התשובה לגעגועים אל קהילת ישראבלוג של פעם. היא זו שיכולה להיות התשובה לבחירה שבין החיים במדבר האינטרנטי, לבין החיים בישוב קהילתי תומך ואוהד. רק לקהילה צומחת ומתחדשת יש יכולת הישרדות ומבלי לגווע לאיטה. וזה כבר תלוי בכם - גם בהפצת הבשורה ובמיוחד בקרב מועדוני הקריאה הסגורים שלכם. נכון, נתקלתי ברבים שאומרים שהם כותבים אך ורק כדי לספק את יצר הכתיבה שלהם. אבל היי, אף אחד מהם לא בחר להשאיר את הכתיבה הזו במגירה. נכון? מדוע יש מאלה שמציגים לראווה בבלוגים שלהם את מועדוני הקריאה הסגורים, ואת מספר המנויים שלהם, ואת...
.I made my case

וכעת לסיום, הילד המדען "הטרחן" שברשומה מצרף את צילום התגובות לרשומה זו שפורסמה דאז בישראבלוג. את מספר תגובות שכנראה לא יהיה כאן?! וזאת כדי להעמיד במבחן את התזה שלו, הרי:

האם נהפוך ל'ישוב קהילתי' או לעיירת רפאים?

אגב, זוהי התמונה המופיעה על עטיפת האלבום המקורי של להקת The Specials בשיר עיירת רפאים (Ghost Town):

זהו, סיימתי להפעם.

על עקרונות הניסוי המדעי שלמדתי מהמורה עובדיה

ישראבלוג חזר. לפי השמועות לחודש ימים, כדי לאפשר לאלו שלא הספיקו לגבות, לפני שישתתק סופית. האמת שלא כל השרתים חזרו. לכן לא חזרו חלק מהתמונות והסרטונים בבלוגים. אתמול דפדפתי בנוסטלגיה בבלוג הישן חשיבה חופשית, ומצאתי את הרשומה שאת חלקה ערכתי מחדש ומביא אותה כאן.

כל ניסוי מדעי מתחיל בהנחה (היפותזה) שצריך להוכיח אותה בניסוי. בחיי יומיום ההנחה מקבילה למה שמכונה בלשון רחובית 'רעיון'. פעמים רבות הרעיון או ההנחה מבוססים על מסקנות מתצפית או אירוע ראשוני.

את עקרונות המחקר המדעי רכשתי עוד בנערותי ממרכז המגמה הביולוגית בבית הספר התיכון שלי - המורה המיתולוגי לוי עובדיה. המורה הזה היה חדור אהבה למקצוע ואני יכול לומר היום שבאוניברסיטה בשנה א' וב' - השתעממתי מכמה קורסים טובים, כי למדתי אותם אצלו בתיכון ברמה גבוהה יותר. באוניברסיטה גם סיימתי תואר מבלי ללמוד להגדיר צמחים. את זה למדתי מעובדיה בתיכון. הילדים שלי היו צריכים לסבול אותי כששלפתי מזיכרוני שמות הצמחים בטיולים שערכנו בטבע. זוכרים את הפוסט כאן על צמח בשם אהרונסוניית פקטורובסקי?

ובחופש הגדול שבין י"א ל- י"ב, המורה עובדיה הטיל עבודת מחקר ניסויית על תלמידי המגמה. הייתה זו הזדמנות לשכנע את ההורים שלי שאני צריך אקווריום לגידול דגים לצורך עבודת המחקר. לשם כך נסעתי עם אבי לקרוב משפחה שהיה מגדל דגי נוי ידוע, שלקח אותנו לחנות דגי נוי משובחת בתל אביב לקניית ציוד ודגים. בעזרת ספר 'האקווריום' של חנוך ברטוב (ראו אני אפילו זוכר את שם המחבר), התקנתי בעצמי את האקווריום על אביזריו ושיכנתי בו כמה זוגות של דגי גופי. מדוע גופי? ראשית כי הם חסונים יחסית ורגישים פחות ממינים אחרים לשינויי טמפרטורה. ושנית בניגוד לרוב הדגים שמטילים ביצים - דגי הגופי משריצים דגיגים. 

מראה מרהיב הוא לצפות בדגיגים נורים מפתח הילודה של האם כמו צרור טילים. בטן האם הולכת ותופחת בעת ההיריון. למדתי לצפות את יום הלידה לפי גודל הבטן. הדגיגים כמו אימותיהם בעלי גוון כסוף חד-גוני, לעומת הזכרים המרהיבים בצבעי סנפיריהם וזנבם. צבעים בשלל גווני הקשת. אף זכר אינו דומה למשנהו בדפוסי הצבעים.

דגי גופי ממין זכר 

מדוע היה צורך להשגיח בלידת הדגיגים? זאת משום שאם משאירים אותם באקווריום לאחר ההשרצה - הם משמשים מאכל להוריהם ולדגים הבוגרים האחרים. מעט מאוד שורדים ימים אחדים במסתור, בין סבך עלעלי הצמחים באקווריום. שק החלמון שעדיין צמוד לגופם, מזין אותם בימיהם הראשונים. אבל משום שנושא העבודה המדעית שלי נערך בדגיגים, העברתי אותם מיד לאחר לידתם למיכל נפרד, באמצעות חכת רשת עדינה.

אז מה היה נושא העבודה שבחרתי? ראשיתו היה כמובן ברעיון. דגי הגופי הם דגי מים מתוקים. הרעיון שעלה במוחו הקודח של הנער היה לבדוק האם דגים אלו יכולים להסתגל לחיים במליחות של מי ים. מקריאה למדתי שיש הבדלים פיזיולוגיים משמעותיים בין דגי מים מתוקים לבין דגי מים מלוחים. השאלה שהבאתי לבחינה ניסויית הייתה - האם ניתן לסגל את הדגיגים למים מלוחים, על ידי העלאה הדרגתית של ריכוז המלח במים. בכל יום יומיים הגדלתי את ריכוז המלח ב-0.1 אחוז. ושאלת החקר הייתה האם הדגיגים ישרדו ויתפתחו במים מלוחים - דהיינו, האם הם יסתגלו? לאחוז הדגיגים השורדים הייתה בעיניי משמעות אבולוציונית. אם וכאשר תשתנה סביבת החיים של הדגים.

ואכן חלק מהדגיגים שרדו. מדדתי, ניתחתי מתחת למיקרוסקופ קטן שכבר היה לי בבית, רשמתי תוצאות, והסקתי מסקנות 'גאוניות' אשר אותן ניסחתי בעבודת חקר בהיקף של מחברת 40 דף - עם חישובים ושרטוטים לתפארת. הייתי בטוח שזו עבודה מעולה שתזכה לשבחים של המורה עובדיה.

לקח לו לבדוק את העבודות שלושה חודשים בערך. ומתוכן בחר בכעשרה תלמידים שיציגו וירצו בפני כל הכיתה על העבודה שלהם. זכורה לי עבודה אחת על יחסי כנימות ונמלים בטבע ואחרת של תלמיד שחקר יכולת רגנרציה של תולעת שטוחה בשם פלנאריה. הוא חצה אותה בחתכי אורך ורוחב ובדק את כושרן של כל פיסה להצמיח תולעת שלמה.

ניסוי רגנרציה בפלנריה - הלוואי עלינו יכולת כזו 

שתי העבודות האלו לא היו בכלל מקוריות ובעצם היו חזרה על ניסויים שפורסמו בספרי לימוד. למרות זאת זכו לשבחים של המורה עובדיה. גם האחרים שהציגו בפני הכיתה את עבודותיהם זכו להערכה, לאחר שעובדיה חקר אותם שתי וערב בהרצאה שלהם, כפי שהיטיב לעשות - הוא היה אחד מהמורים היותר ביקורתיים שידעתי.

בתחילה נעלבתי שלא בחר בי להרצות על העבודה שלי, שלעומת האחרות הייתה מקורית. אבל לאחר שהחזיר לי את מחברת העבודה הבנתי - היא הייתה מלאה בהערותיו, כתובות באדום. הוא ירד עלי כפי שאף אחד לא עשה לי מעולם. אבל הוא כנראה לא רצה להשפיל אותי בפני כל הכיתה, למרות שבאופיו נהג לרדת על תלמידים בציניות עם החיוך האופייני שלו.

זה היה בבית ספר שהאידאולוגיה שלו הייתה בסקלה של עשר - 8 לתלמיד הטוב, 9 למורה ו- 10 לאלוהים. הציונים שלי בבחינות שלו נעו בדרך כלל בין 8 פלוס לתשע מינוס. והיה אצלו הבדל בין 8+ לבין 8(+). ו- 9(-) אומר שזה כמעט כמעט תשעים. ממוצע הציונים שלי היה מהגבוהים בכיתה, ולכן לדעתי לא רצה לבייש אותי בפרהסיה על העבודה. במאמר מוסגר, בבחינת הבגרות עצמה - קיבלתי ציון עשר בביולוגיה כמו במתמטיקה. כלומר על לפי הפילוסופיה של בית הספר שלי, סיימתי אלוהים

אבל מההערות שרשם לי עובדיה בעבודה, אני זוכר עד היום את השתיים העיקריות:

הראשונה: "בתזה שלך יש טעות יסודית - בדקת 'הישרדות' ולא 'הסתגלות' . הסתגלות פירושה יכולת להעמיד צאצאים ודור המשך במים מלוחים, וזאת לא הוכחת!

והשניה: "העבודה שלך לוקה בחוסר יסודי. לא השוות במקביל את הדגיגים בניסוי לדגיגים שהתפתחו בסביבתם הטבעית - במים מתוקים. כלומר, חסרה ביקורת לניסוי. ובמדע כידוע, הביקורת חשובה אפילו יותר מהניסוי".

והוא צדק. נעלבתי, אבל ממנו למדתי מחקר מדעי ראוי מהו.

הכל בזכות קרציה קטנה - מוסר השכל

לשם מה נבראו קרציות? כנראה לא סתם נבראו. ברשומה זו נראה כיצד הן דווקא תרמו לאנושות.

ישנה מעבדה בהולנד שהחוקרים שלה רצו לדעת מה התפקיד הטבעי של גן מסוים שכינויו ABCB1. לפני כן ידעו שתוצר הגן הזה בגידולים סרטניים גורם לעמידות בפני כימותרפיה ובעקבותיה כישלון בטיפול. אבל הגן הזה קיים בדנ"א של המין האנושי מאז קיומו. הרבה לפני שהומצאה הכימותרפיה. ולא רק באדם הוא נמצא, אלא למעשה בכל עולם החי. דבר זה מרמז שיש לגן הזה תפקיד ביולוגי חיוני.

לעכבר יש אפילו שתי ווריאציות של הגן הזה. כלומר שני גנים כאלה (ABCB1a ו- ABCB1b) ולנו רק אחד. הרי ברור לנו שהטבע לא יצר גנים כאלה בעכבר רק כדי להתנגד לכימותרפיה. וגם בחרקים ואפילו בחיידקים יש גן דומה. על כן זה מעיד שהגן הזה נשמר היטב במהלך האבולוציה. גנים קריטיים לחיים נשמרים במהלך האבולוציה. הסתבר שבחרקים זהו גם 'גן האהבה' הקשור למשיכה מינית. גן הקשור בהולכת פֶרוֹמוֹנים. ואולי גם אצלנו?

אך מה התפקיד הטבעי שלו בבני אדם? המדע גילה שתוצר החלבון של הגן הזה פועל כמשאבה המסלקת מתאים סרטניים תרופות כימותרפיות ולכן הטיפול נכשל. אבל באדם מוצאים רמה גבוהה של החלבון הזה גם בתאים נורמלים, כמו במעי ובמוח. ולכן המדענים העלו השערה שהוא קיים כדי לסלק רעלים המצויים במזון - ורעלים כאלה נמצאים לרוב דווקא בצמחים שאנחנו אוכלים. למעשה, בלעדי פעילות המשאבה הזו צמחים רבים היו ממש רעילים לנו. בהקשר זה מעניין לציין שאנחנו שונים זה מזה ברמת הביטוי של המשאבה הזו. כלומר בחלק מהאנשים היא פעילח יותר מאשר אצל אחרים. נמצאה קורלציה סטטיסטית לכך שהראשונים מגיבים למשל טוב פחות לכימותראפיה. אך מצד שני מסלקים מגופם טוב יותר חומרים רעילים מזיקים במזון.

אבל השערה היא השערה, ולכן המדע צריך להוכיח אותה. כיצד מוכיחים דבר כזה בימינו? התשובה לשאלות כאלה מתקבלת בעזרת שימוש בטכנולוגיה של הנדסה גנטית. וכפי שיודעים לעשות בהנדסה גנטית, ניתן לעשות נוק-אאוט של הגן (כלומר להוציאו מהדנ"א של היצור הנבדק) ולראות מה קורה בהעדרו. וזה בדיוק מה שעשו החוקרים ההולנדים. הם עשו נוק אאוט של הגן בעכבר. אך להפתעתם העכברים שנולדו ללא הגן הזה נראו נורמלים לחלוטין והעמידו צאצאים בריאים. המדענים המאוכזבים נזכרו שבעכבר יש שני גנים כאלה ולא אחד. לפיכך המדענים שיערו שקיום הגן השני מפצה על הראשון שנוטרל. על כן בשלב שני  עשו גם נוק אאוט לגן השני בעכברים. ומה קרה?

הסתבר שהעכברים שנולדו ללא שני הגנים האלה נולדו. זאת אומרת שחוסר פעילות שלהם אינה פוגעת בהתפתחות העובר והוא נולד נורמלי. ואם העכבר שנולד היה לא נורמלי, סביר להניח שהאמא הייתה רוצחת אותו. כי זה מקובל אצל עכברים.

והעכברים שנולדו ללא הגנים האלה גדלו והולידו גם הם צאצאים שנראו נורמלים לחלוטין. אכזבה גדולה הייתה למדענים האלה, שציפו כי העדר הגנים האלה יגרום לאיזשהו מום או בעייה, ומתוך כך להבין מהו תפקידו הנורמלי של הגן. האכזבה הייתה גדולה שבעתיים משום שהיצירה של העכברים המהונדסים האלה עלתה בזמן עבודה ובכסף רב. כמעט כבר עמדו לחסל את העכברים האלה שגזלו מקום לינה בחדר החיות, אוכל ומשכורות של מטפלים.

אבל ממש לפני שזה קרה, בחדר החיות שבו שכנו העכברים האלה, הותקפו העכברים על ידי קרציות. וכשעכברים בחדרי חיות מוטרדים על ידי קרציות שמוצצות את דמם, הוטרינר מפזר על פרוותם אבקה של חומר הדברה. האבקה הזו רעילה לקרציות אבל לא לעכברים. כך זה בדרך כלל. אבל הפעם החוקרים הבחינו בתדהמה, שהעכברים המהונדסים שבהם נוטרל הגן - החלו למות לאחר שפוזרה אבקת חומר ההדברה. ואילו העכברים הנורמלים המכילים את הגן אינם מתים כצפוי.

ומכאן יצא שהקרציות אחראיות לאחד התגליות החשובות בעולם המדע. העכברים הנורמלים אינם מתים מההדברה, כי בהם הגן מייצר חלבון הפועל כמשאבה, המסלקת את חומר ההדברה הרעיל מתאי המעי ומהמוח שלהם. ואילו בעכברים המהונדסים החסרים את המשאבות האלה בתאיהם, חומר ההדברה חודר לתאים והורג אותם.

מכאן הגיעו לכך שחלבון המשאבה המיוצר על ידי הגן בעצם אחראי למחסום דם-מוח, שהוא המנגנון שמונע מתרופות, כימיקלים ורעלים שונים לחדור למוח ולפגוע בו. וכן זהו גם מנגנון המונע ספיגה של רעלים על ידי המעי ומניעה של כניסתם למחזור הדם.

יש תרופות שאנחנו דווקא רוצים שיגיעו למוח, כדי לרפא מחלות מוחיות כולל סרטן מוח. אך חלבון המשאבה הזו מונע מהם לחדור לתוך תאי המוח. בשל התגלית הזו, ניתן כיום לגרום לתרופות לחדור למוח בעזרת שילוב תרופתי עם תרופות שמעכבות את פעולת חלבוני המשאבה הזו.

כך ניתן גם להגביר את ספיגתן של תרופות דרך המעי, ולכן ניתן להוריד את המינון שלהן.

לא מדובר רק בתרופות שיכולות לעכב את פעילות המשאבה הזו. גם מזונות מסוימים יכולים לעשות זאת - למשל התבלין כורכום. כך רמה גבוהה של כורכום במזון יכולה לעכב את פעילות המשאבה הזו ובכך לחשוף את גופנו לרעלים טבעיים המצויים במזון הצמחי ובקוסמטיקה, כמו גם להגביר את תופעות הלוואי של תרופות. לכן אינני רואה בעין יפה את הטרנד השיווקי של כורכום כתוסף מזון "למניעת דלקות" ושאר מרעין ובישין.

ועתה שאלה לקוראים. מתי הרופא שלכם שאל מה אתם אוכלים (ובמיוחד באיזה תוספי מזון אתם משתמשים) לפני שרשם לכם תרופה? מן הסתם לא נשאלתם. אך למעשה לסוגי מזון ובמיוחד לתוספי מזון עשויה להיות השפעה מזיקה - בדיוק כמו שעשויה להיות השפעה מזיקה המכונה תגובה בין תרופתית - כלומר השפעה של נטילת תרופה אחת על נטילת תרופה אחרת. למניעת תגובות בין תרופתיות מזיקות, כיום תוכנה רפואית מונעת מהרופא לרשום לחולה תרופות כאלו שמתנגשות זו בזו. ולמרות זאת, לפי פרסומי ה-FDA, רק בארה"ב מתרחשות מדי שנה יותר מ-2 מיליון תגובות בין תרופתיות או תופעות לוואי חמורות (אשר גורמות לנכות, אשפוז או מוות). כ-100,000 מקרים מתוכן, הינם מקרי מוות. אבל מה לגבי השפעת מזון ותוספי מזון על התרופה שנרשמת לחולה? מי בדק את הסטטיסטיקה הזו?
חומר למחשבה. 

ולקוראים חושבים שזו תופעה של מה בכך, ראו גם הכתבה - על תרופות ללא מרשם ותוספי מזון שיכולים להרוג אתכם. ואני מדגיש זאת לכל אלו שעושים ניסויים על גופם בתוספי מזון, דיאטות מסויימות ושימוש "בתכשירים מהטבע" כחלק מטרנדים חברתיים מפוקפקים "בשם הבריאות", ושלציבור הרחב אין שום הבנה בהשלכות. 

ומה מוסר ההשכל הנוסף מרשומה זו? הקרציות הן אלה שהביאו לתגלית הגדולה המתוארת ברשומה ואשר שקידמה את עולם המדע והרפואה. אם לא היו קרציות בעולם, כנראה לא היינו מגיעים לפריצת הדרך הזו.

(בשל חוסר הוודאות בקו אינטרנט בימים הקרובים, מועד הפרסום של רשומה זו תוזמן מראש).

פמיניזם שמי ישראלי?

אני יושב רכון על ערמת  קורות חיים למשרה פנויה. כולן מודפסות כמובן. נזכר בימים 'עתיקים' בחיי שקורות חיים היו נשלחים עם מכתב נלווה בכתב יד שהסתיים ב'כבוד רב' וחתימה. 

בצעירותי, בעבודה של אבא שלי היה גרפולוג מתלמד שהציע את שירותו לניתוח כתבי יד שיוחזרו לכותב לאחר בדיקה קפדנית של 'הפרופסור לגרפולוגיה', המורה שלו. מסרתי חצי עמוד של קטע סתמי שהעתקתי בכתב ידי ובסופו 'הקשקוש' הידוע של חתימת שמי. 

במרחק הזמן אינני זוכר את מרבית הכתוב בחוות הדעת הגרפולוגית שהוחזרה לי. רק התדהמה מהדייקנות שהתאימה ככפפה לאישיותי ואופיי. אבל מדף חוות הדעת הגרפולוגית אני זוכר כיום  בדייקנות שני משפטים. הראשון "הכותב אוהב סדר וניקיון אבל יכול לחיות בבלגן". והשני "הכותב לא יהיה מספר אחת בארגונים, אבל העומדים בראשם ילחמו עליו כדי להעסיקו כמספר שתיים.

לא הייתי זקוק ליותר מזה כדי להשתכנע שכתב יד חושף את אישיותו, אופיו והרגליו של הכותב כבבדיקת רנטגן. והנבואה התעסוקתית שלי התגשמה. מספר שתיים בשירות הצבאי, מספר שתיים בחיים האזרחיים. מספרי אחד לא מועטים בנו את עצמם עלי. מדוע לא מספר אחד? על כך אולי בפעם אחרת. אבל בקיצור זה בהחלט נובע מאישיותי ומחוסר רצון להיות מספר אחד. כמספר שתיים יש אולי פחות תהילה, אבל הרבה כוח לשכנוע מספר אחד (באופן שיחשוב שזה בא ממנו) כדי שדברים יתבצעו לשביעות רצונך.

אני מרפרף בדפי קורות החיים המודפסים למיון ראשוני. אני קורא את השמות ונבוך מעט. אני רואה שמות כמו:

שחף (נטייה דקדוקית זכר)

שחר (נטייה  דקדוקית זכר)

עומר (נטייה דקדוקית זכר)

עדי (נטייה דקדוקית זכר)

גל (נטייה דקדוקית זכר)

נטע (נטייה דקדוקית זכר)

דניאל (שם זכר מסורתי)

וכן הלאה והלאה שמות שמספר עמודים לא יכילו - כמו שרון, ירדן...

ואני מנסה להבין בקורות החיים האלה האם מדובר באישה או גבר. הפמיניסטים (ואני לא מחשיב את עצמי שלא בתור כזה) בוודאי נזעקים לשם מה זה חשוב. למרות שאולי לא אמצא חן בדברי אלה, ראשית זה עשוי להיות לעתים כן חשוב. 

כבר כתבתי בעבר בכתבה 'שוויון ביולוגי בין המינים?' על כך שהביולוגיה מראה שאין ולא יכול להיות שוויון מוחלט בין שני המינים בכישוריהם הספציפיים, לכאן או לכאן - בשל הבדלים ביולוגיים מובנים. לפני שתכעסו עלי לשווא, אנא קראו את הכתבה הנ"ל. לאחר קריאתה תבינו שגם הביולוגיה מכתיבה את ההבדלים המגדריים. והיוצאים מהכלל הם בהחלט יוצאים מהכלל. כי גם בביולוגיה אין הכללות וגם לה יוצאים מהכלל מגדריים (ועוד אפרט בתחום גנטי מרתק זה בהזדמנות אחרת).

יש כמובן חוק כנגד אפליה תעסוקתית על בסיס מגדרי. אבל כראש מעבדת מחקר אני יודע כי מימון מלגות מחייה לתלמידי מחקר מגיע בעיקרו ממענקי מחקר הניתנים כמשורה על ידי מוסדות המחקר. לפיכך אני חייב להתבסס על מקורות מימון מקרנות שחלקן פרטיות, לביצוע עבודת מחקר  - שהמשך המימון מותנה בביצוע אבני דרך ועמידה מדוקדקת בלוחות זמנים.

את הלקח שחוויתי פעם בהקשר לכך לא אאחל לאף אחד. דוקטורנטית שלי חצתה במחקרה את פרק הזמן (ארבע שנים) הניתן במימון מוסדי במלגה תקנית. במהלך ארבע שנים היא יצאה פעמיים לחופשות לידה מורחבות. למרות שעל מלגה לא חלים תנאי וחוקי שכר, מתוך ארבע שנים היא בילתה בתשלום כשמונה חודשים 'בחופשות לידה' (במירכאות, כי אין מושג חוקי כזה לגבי מלגות שאינן שכר בהגדרה).

לאחר שש שנים ש'ירקתי דם' להשיג לה מלגות מחייה פרטיות, לא סיימה עדיין את הדוקטורט שלה (פרק זמן שכבר איננו מקובל במדעי הטבע והרפואה בשל המלגה הנדיבה שמאפשרת לתלמידים להקדיש למחקר מאה אחוז מזמנם לעבודה המעשית, ללא צורך לחפש פרנסה ממקורות חוץ אוניברסיטאיים).

כיוון שאני מחשיב עצמי למענטש, עמלתי והגשתי מכרז לקבל מימון מקרן ירושה מסוימת. לשמחתי זכיתי במכרז וקיבלתי 70,000 דולר לשנה לביצוע המחקר הדרוש להשלמת עבודת המחקר של הדוקטורנטית הזו. המכרז היה הפעם עבור תשלום משכורת אמיתית (על שם התלמידה, ולה בלבד) וכן עבור חומרים וציוד הנדרשים להשלמת המחקר. כל זאת תמורת עמידה דקדקנית בלוחות זמנים וביצוע אבני דרך. יותר מכך, המשך העברת כל התשלומים למחקר היה מותנה בדיווח תעסוקתי ועמידה מדוקדקת בלוחות זמנים מחקריים. היה זה בתחום התמחותה הספציפי של התלמידה הזו, שהשקעתי זמן רב בהכשרתה בתחום מחקר ביצועי מורכב. 

ומה קרה? הסתבר שלא רק שהתלמידה לא סיפרה לי שהיא בהריון בקבלתה לעבודה. לאחר שבוע בקושי היא מודיעה לי שנכנסה בחודש השני לשמירת היריון. לידיעה כל אישה יכולה לקבל אישור שמירת הריון מתלונה על צירים (אמתיים כמו מדומים) בביקור בחדר מיון. אף רופא נשים לא ייקח על פי רוב אחריות שלא לאשר שמירת היריון עקב תלונות האישה.

אז  כאמור לאחר שבוע אחד בלבד שבו הופיעה לעבודה באופן חלקי ביותר (ומיד תבינו מדוע), היא התקשרה ומסרה לי בטלפון שקיבלה אישור רפואי לשמירת הריון. לאחר שהבנתי שהיא לא תבצע שום עבודה שהתחייבתי לביצועה, לא עד ללידה ולא אחריה (כעשרה חודשים לפחות), הוריתי למחלקת כוח אדם להפסיק את עבודתה, על פי חוק (כיוון שלא הועסקה בשכר לפחות חצי שנה). לחוצפנית עוד  היו טענות על כך. אבל בדיעבד הסתברו לי שני דברים מקוממים:

האחד- גונב לאוזניי ש'בשמירת ההיריון' היא מסתובבת בכל מיני מקומות, כולל שמוסרת ואוספת את בנותיה הקטנות מגני הילדים. תגידו, איזו היא מין שמירת הריון זו כאשר צריך לנהוג ולשאת פעוטה רכה על הידיים פעמיים ביום ... ?

אבל בתדהמה, גיליתי גם בדיעבד שבשבוע העבודה בשכר הראשון אצלי, המשיכה להיות מועסקת כבר מזה כשנתיים, בעבודה אחרת באחד מבתי החולים. כששאלתי לפני העסקתה (מתוך איזושהי תחושה בלתי מובנת)  האם אינה עובדת במקום אחר והאם יש משהו שימנע השלמת ההתחייבות המחקרית שלקחתי עבורה - שיקרה והשיבה שלא.

במעשה זה למדתי לקח מר מאוד. כיוון שתשלום השכר לביצוע עבודת המחקר (המדווחת לקרן לפרטים) היה שמי ומוגבל לתלמידה הספציפית הזו בלבד - הפסדתי את מרבית המימון עבור השלמת עבודת המחקר. הקרן לא הסכימה להעסקת מחליף/מחליפה. הפסדתי פעמיים, כי ניסיתי להשלים את המחקר על ידי מחליף על חשבוני (שכר, ציוד וחומרים) , עד שהקרן הודיעה על סירוב מימון לאחר מספר חודשים.

ברור שמקרים כאלו אינם הכלל והחוק שמגן על הכלל מגן שלא בצדק גם על היוצאים מהכלל. ואסביר באנלוגיה לחוק ההטרדה המינית. אין ספק בהצדקת קיום החוק. אבל מקומם שהחוק מגן על מתלוננות שקר. גם כשמתגלה הדבר, החוק למעשה מגן עליהן מפני תביעת לשון הרע והוצאת דיבה.

כך גם לשון החוק המגן על נשים בהריון בתעסוקה, עשוי כמו בדוגמה שהבאתי להיות מנוצל לרעה, ללא שהאישה תשלם על כך. אבל כיוון שאינני מוסד שיש לו תקנים ומכיוון שאני נאלץ להשיג בדמי עמל מימון למחקרים ספציפיים וכיוון שניצול לרעה עשוי כפי שראיתם להיות קטלני ולקבור מחקר של שנים - אני מתעמק מאוד בקורות חיים וקורא בין השורות כדי לעשות סלקציה לפני זימון לראיון. 

אני מרפרף בדפי קורות חיים לבחירת מועמד/ת לביצוע מחקר עם אבני דרך ומימון מותנה בביצוע המחקר ובלוחות זמנים. והנה אני רואה בערימת דפי קורות החיים שמות דו-מיניים לרוב, כמו ברשימה לדוגמה בראש הפוסט. ואני לא רואה בקורות החיים שום רמז למגדר של בעל/ת קורות החיים. כאילו יש ניסיון מכוון להסתיר. כביכול למניעת אפליה בשלב הסלקציה הראשון לפני זימון המתאימים לראיון עבודה? מדוע אני בטוח שלפחות בחלק מהמקרים מדובר בניסיון מכוון להסתרת המגדר? פשוט מאוד, בקורות החיים עם שם דו מיני, כשחסר תאריך לידה - סביר מאוד שמדובר במועמדת.

אמנם לשני המינים הגיל עשוי להיות כידוע גורם מגביל בתעסוקה, אבל כידוע גם (ואומר את האמת שאף פעם לא הבנתי את זה) לא מעטות הנשים שמסתירות את גילן האמיתי, ללא קשר לענייני תעסוקה. האמת שהימנעות מציון תאריך לידה בקורות חיים מצחיקה אותי. וכי לא ניתן להעריך את הגיל כאשר בקורות החיים יש ציון שנת סיום תיכון ושנת סיום שירות צבאי...?

אז לכל מי שדבריי אלו אולי מעוררים ביקורת, אומר כפי שאמרתי גם לסטודנטים שלי - המעבדה שלי אינה לשכה סוציאלית. ראשית כבעל המאה שהזיע בעמל רב להשיג אותה, אין בידי הלוקסוס להעסיק כוח אדם עם קביעות ותנאים סוציאליים. למרות שאגב גובה מלגה לדוקטורנט/ית עשוי להיות גבוה יותר מאשר הנטו שישתכרו בשכר לאחר קבלת התואר.  אבל מבחינתי חובה שעבור המאה, התלמיד/ה יבצעו מחקר רציני, כדי שנוכל לקבל את המאה השנייה, שמלבד המחקר תקיים גם אותם ומשפחותיהם. 

לכן כבעל המאה המוגבלת, אני נאלץ לקחת בחשבון נתונים אישיים כמו יכולת לביצוע הנדרש בכל נושא מחקר. כך למשל (ואני בטוח שמבין הקולגות שלי תשמעו קולות מתייפייפים כנגד דבריי) נמנעתי כמעט מהדרכת תלמידי מוסמך לתואר. במדעי הטבע והרפואה, אפילו בחירה של תלמיד מצטיין בתואר ראשון (שהוא תאורטי ברובו) עשויה להיות חתול בשק. אפילו אם התלמיד גאון, הוא לא יצליח במחקר אם עבודתו אינה מאורגנת, או אם יש לו ידיים שמאליות. לזה כמובן אין שום קשר למגדר.

כמוכן אם עבודת המחקר דורשת ניסויים שכל אחד אורך לפחות עשר שעות רצופות להשלמתו, אני לא יכול להרשות לעצמי לקחת גברת צעירה שמופיעה בכל יום לעבודה בתשע בבוקר וממהרת בשלוש אחר הצהריים להוציא את ילדיה מהמעונות והגנים. מי אמור להשלים את ניסיונותיה?

מדוע הבן זוג אינו יכול להשתתף בנטל? גם זוגתי מדענית, שנינו קרייריסטים, אבל תמיד התחלקנו בנטל. יום אחד אני טיפלתי, בישלתי וביליתי עם הילדים ולמחרת היא. בפוסט דוקטורט בארה"ב, בכל יום שני חזרתי הביתה כדי לשחרר את המטפלת בחמש אחר הצהריים. כשזוגתי חזרה הביתה בתשע בערב, נסעתי ארבעה מייל חזרה לעבודה והמשכתי לעבוד עד חצות. למחרת, התפקידים התהפכו.  אני חיתלתי, רחצתי, בישלתי והכל למען הילדה. אז מדוע בן זוגה של תלמידה שלי אינו יכול להשתתף בנטל? האם אני צריך לסבסד את מקום העבודה שלו?

כן, יש נושאי מחקר שבחרתי עבורם רק גברים, כי לא מצאתי שום אישה נשואה שאני יכול לראותה במעבדה בשמונה ולפעמים בעשר בערב כדי להשלים ניסוי מדעי. בכל הקריירה שלי לא מצאתי סטודנטית שבעלה השתתף באופן שוויוני בנטל גידול הילדים. במקרה הטוב הייתה התגייסות שלו ליום אחד בשבוע. אז כאשר מממני המחקר מצפים להתקדמות בקצב של חמישה ימים בשבוע, אותם לא מעניין שסטודנטית יכולה לבצע בקושי ניסוי אחד בשבוע בשל אילוצים משפחתיים.

לא יפה להגיד את זה, אבל באותו אופן נמנעתי מהדרכת נשים דתיות, אפילו רווקות. כי הרווקות נשארות רווקות בדרך כלל לתקופה מוגבלת ורבות מהאחרות יולדות כל שנה. איך אפשר לבצע כך עבודת מחקר מעשית? אינני מוכן לשמש לשכה סוציאלית ולסבסד את בני זוגן תלמידי ישיבות, ללא מחקר משמעותי אמיתי.

גם לא יפה להגיד, הרי יש חוק כנגד אפליית המשרתים בשירות מילואים. אבל מאותן סיבות (ושוב משום שעל מלגה לא חלים חוקי התעסוקה), נמנעתי גם מבחירת תלמידי דוקטורט שהם מג"דים או קצינים גבוהים אחרים. כאלה שיוצאים לתקופות מילואים ,תכופות וארוכות יחסית כל שני וחמישי. במחקרים במדעים המדויקים מסוג אלה שבמעבדתי - דרוש רצף ביצועי. מגוחך שלא יתבצע ניסוי שאורכו שבוע  ומתחיל ביום ראשון, כי הסטודנט צריך להתייצב למילואים ביום שלישי או רביעי. ומה אם זה קורה פעמיים, שלוש בחודש? 

האם זה אומר שהדוקטורנטים שלי רובם היו גברים? לא ולא. דווקא רובן היו נשים וזה נבע מטעמים אחרים שעליהם אכתוב בהזדמנות אחרת. אבל בנושאי מחקר מסוימים לא יכולתי להעסיק כאלו שמוגבלים בשעות וקצב המחקר.   

ומכאן אשוב לדיון בנושא השמות הדו-מיניים. בכל המדינות והתרבויות הידועות לי , קיימת הפרדת שמות בין שני המגדרים. גם אם השם נשמע דומה, הוא נכתב שונה. למשל אם תגגלו JON ו- JOHN  תקבלו תמונות רק של מגדר אחד:

לעומת זאת אם תגגלו JOAN תקבלו רק תמונות של המגדר השני:

אז נשאלות שתי שאלות לגבי תופעת ריבוי השמות הדו-מיניים בישראל, תופעה שהולכת ומתרחבת מאוד.

ראשית מדוע השמות הרבים בהטיית זכר כל כך מקובלים כיום בשמות מין נקבה?

לעומת זאת מדוע אין בנים שנקראים שושנה, ציפורה, רחל, מיכל, טובה, מיה וכדומה?

שאלה שנייה, שמות דו-מיניים בעברית לדורותיה היו מועטים מאוד. כמו למשל יונה ושמחה (הטיה דקדוקית נקבה) וטל (הטיה דקדוקית זכר). אבל כאלה שמות בקושי אפשר היה למנות בכף יד אחת. מדוע אם כן נפוצה כיום כל כך התופעה של מתן שמות זכריים טיפוסיים ומסורתיים לבנות (הן לפי כללי השיוך הדקדוקי והן בניגוד למסורת)?  

ומדוע תופעת השמות הדו-מיניים כל כך נפוצה כיום דווקא בחברה הישראלית יותר מאשר בכל מקום בעולם? האם הדבר נובע מתודעה פמיניסטית גבוהה יותר דווקא בחברה הישראלית?
מדוע למשל השם 'גל' ניתן כיום לבנות? האם בעברית אומרים 'גל גדולה שטף אותי בים'? מדוע לעומת זאת נדיר, אם בכלל, לקרוא לבן בשם עם הטיית נקבה? ומתן שמות מסורתיים גבריים לבנות צורמת בעיניי שבעתיים בשפה העברית, שבה ל- 99.99% משמות (העצם) יש הטיה חד-מגדרית.
לא פחות צורם לי ריבוי השימוש הלא נכון כיום של הטיית מספרים. היכן המורים שהעירו פעם לתלמידים כאשר אמרו בשיעור שלוש שולחנות וארבעה בנות...?

אז בקצב הזה, לאיזו עברית אנחנו צריכים לצפות בדורות הבאים? אמנם סלנג מקובל בכל השפות, אבל סלנג מקובל עלי רק בתנאי שהוא אינו שיבוש לשוני/דקדוקי בעברית. 

אינני יכול לקבוע זאת ככלל על סמך מחקר אמת סטטיסטי, אבל האם זה צירוף מקרים שאצל כל חברינו שבורכו בבנות בלבד - ניתנו למרביתן שמות בעלי הטיה זכרית? שמות שהיו עד לאחרונה שמות בלעדיים לבנים. אמנם התרשמותי זו אינה מבוססת על מדגם מדעי ראוי, אבל בהחלט  זו מגמה נפוצה לדעתי.

לאור הדיון הזה נשאלת גם השאלה האם מול תופעת 'הפמיניזם' השמי הזה לבנות - עומד קיבעון המצ'ואיזם הגברי בשמות בנים?

האם שמעתם על בן ששמו יוספה, אברהמה, שמואלה או דניאלה?
ירדן כן, אבל מדוע לא כינרת? 


בפוסט הבא : האם יש קשר בין שמות פרטיים להפרעות קשב וקשיי למידה? 


עריכה

'כמו מניפה' הפנתה בתגובתה לשיר המשעשע  של ג'וני קאש