כשאני רואה דודל של גוגל, הסקרנות מובילה אותי לחקור את הסיבה. האמת שהפעם הופתעתי. גוגל הקדיש דודל ל- "חגיגות הפלאפל". והדודל הוביל לכתבה שכותרתה לא פחות ולא יותר מאשר "פלאפל אטומי: האוכל הישראלי כובש את ארה"ב".
כשהיינו בפוסט דוקטורט בוושינגטון בירת ארה"ב והתגעגענו לפלאפל, היינו נוסעים לפלאפליה של הלבנוני. היה לו מקום זעיר, בערך של שני מטר על מטר, והפלאפל אוי הפלאפל שלו היה משהו משהו. זה היה במחצית השניה של שנות השמונים במאה הקודמת. אויש, כשאני אומר במאה הקודמת אני כבר מרגיש ממש בא בימים. והנה עכשיו את שוק הפלאפל בארה"ב כבשו ישראלים. כאילו זהו מאכל אותו המציאו הישראלים.
בילדותי בעיר הצעירה הרצליה, אני זוכר את דוכן הפלאפל היחידי במרכז העיר. דוכן מוגבה כזה על גלגלים, כמו של 'גזלנים' כיום, ושהיה ממוקם במדרכה כמעט מול בית הכנסת הגדול. ובכל מוצאי שבת לאחר גמר הפעולה בתנועת הנוער העובד, בדרך הביתה הייתי עובר דרך דוכן הפלאפל ומפשפש בכיסי. מחפש את המעות שהכינותי מראש. חצי לירה עבור מנה - שמונה כדורי פלאפל בדיוק בפיתה. 25 אגורות עבור חצי מנה - ארבעה כדורים בחצי פיתה. "עם סלט(?) עם מלפפון חמוץ, עם טחינה"? כן, הכול - השבתי, אבל לא עם הרבה טחינה, שלא ייזל. "עם חריף"? כן כן, אבל רק קצת, זהו די, מספיק - אומר האשכנזי הקטן. "הנה" והפיתה העטופה בשקית ניר חומה הייתה מוגשת.
בזיכרוני זה היה פלאפל ממש טעים והתורים הארוכים העידו שהוא כנראה היה באמת טעים. בדוכן עבדו בצפיפות אך בתאום כל בני המשפחה ממוצא תימני. הם עבדו בקצב מטורף שהאכיל מאות פיות בשעה.
כן, אפשר לומר שאני מדור הפלאפל. אבא אמר שאסור לאכול שווארמה, שאותה מכרו בחנות כמה מאות מטרים משם. והיא תמיד הייתה כמעט ריקה מקונים. "בשווארמה אתה לא יכול לדעת איזה בשר פיגולים מחברים לך בשיפוד המסתובב" אמר אבא. גם כיום אני לא מתלהב משווארמה. כנראה דברים כאלה של אבא, נכנסים לראש ולא יוצאים ממנו כל החיים. "בשר אמיתי טוב מגיע בנתח אחד שלם..." מתנגנים בי דבריו של אבא.
ותמיד אני פליאה על המנגנון שהמוח זוכר דברים כאלה. זוכר שבמוצאי שבת אחת כשעצרתי בדוכן לאחר הפעולה בתנועה - השתלט עלי אלטרואיזם לטובת אחותי הקטנה. ויתרתי על חצי מנה, ועם המעות שנותרו , נכנסתי לחנות הספרים שהייתה כבר פתוחה, ובחרתי חוברת ציורים לצביעה וחבילת צבעי פסטל בשישה צבעים. וכשהענקתי את זה כמתנה לאחותי, הרגשתי בפעם הראשונה את האושר שבהענקת מתנה. האושר הראשון הזה בלתת חרוט בי עד עצם היום הזה.
והיום, את הפלאפל כבר מוכרים בכל מיני טעמים וצבעים וגם אם הוא כבר לא כל כך טעים, מסווים את טעמו בתוספות כיד הדמיון. ופעם אחת זרקתי את כל המנה לפח משום שלא אמרו לי שסלט הירקות מכיל כוסברה. אם יש משהו שממש דוחה זה כוסברה שיש לה מראה תמים של פטרוזיליה, או שהמוכר מוסיף לי כאוטומט עמבה במקום טחינה. אוי כמה שאלה דוחים. עם אלה לא צריך להתאמץ לעשות דיאטה.
וממתי התחילו לשים בפיתה צ'יפס על חשבון הפלאפל? וחריף ירוק, וחריף אדום, וטורקי, וצנון, ועוד שיפקה כבונוס - שיהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן