יום רביעי, 27 בינואר 2021

זכרונות ממלחמת המפרץ הראשונה


מלחמת המפרץ הראשונה – לאיזו נוסטלגיה הפכה המלחמה ההיא שלושים שנה אחרי – נושא לשרביט החם.

בדיוק שנה לפני מלחמת המפרץ חזרנו לארץ לאחר שהות ארוכה בארה"ב, עם תינוקת בת שנה. אני חושב שלקח לנו לפחות שנה לצאת מההלם התרבותי שבחזרה. אבל יתכן שהמלחמה ההיא הייתה זו שהחזירה אותנו במהירות למציאות הארץ-ישראלית שנשכחה.

ובזמן האולטימטום שניתן לסאדם חוסיין שליט עירק על ידי הכוחות הבינלאומיים בראשות ארה"ב, הנה כבר התקשורת מברבrת עצמה לדעת כנהוג במחוזותנו, על סיכויי המלחמה כנגד סדאם חוסיין המטורף. ופיקוד העורף נותן במרץ הוראות למיגון מפני מתקפת טילים עם ראשי חץ כימיים.

כאב לפעוטה בת שנתיים דאגתי להתכונן וכמו כולם רכשתי יריעות ניילון לאיטום, מאסקינג טייפ וסיליקון, רדיו טרנזיסטור על בטריות, שקיות אבקת סודה לשתיה ומנורת ניאון נטענת למקרה של הפסקות חשמל. פיקוד העורף חילק לזוגתי ולי ערכות אב"כ שהרכיב העיקרי שלהן הייה מסיכת גומי שחור עם סנן פחם פעיל. הבת הפעוטה קיבלה ממ"ט. שהוא בעצם כלוב ממוגן לכאורה מלוחמת גזים (ולמעשה הוא לא, על פי הידוע לנו כיום). מחמת החשש להתקף היסטריה אם נידרש להשתמש באמצעי המיגון, התייעצנו עם רופא הילדים של הבת שרשם לה כדור הרגעה אחד. חצי כדור מומס. אם תהייה אזעקת אמת. ש"ההשפעה כמעט מיידית", הבטיח הרופא ומסתבר שצדק.

בדירת שלושה החדרים שגרנו אז, לא היה אף חדר פנימי או חדר ללא חלון. אז הפכתי את חדר השינה שלנו לחדר "אטום" על פי הוראות פיקוד העורף. ראשית הדבקתי משני צידי זגוגית החלון רצועות שתי וערב מסקינג טייפ שימנע פיזור רסיסי זכוכית מהדף של טילים, אם יפלו בקרבת מקום. לזגוגית החלון מחוץ ומפנים הצמדתי שתי שכבות של יריעות ניילון עבה והצמדתי אותן למסגרת החלון בכמה שכבות מסקינג טייפ. לבסוף החלון נטרק על רצועות סיליקון לאיטום המרווחים שבין החלון למשקופים. החלון הזה נשאר אטום ועד לסיום המלחמה לא נפתח לאיוורור.

בלילה הראשון שבו נשלחו טילים, לא שמענו את האזעקה ולא התעוררנו. עד שבאמצע הלילה צלצל הטלפון בחדר השינה. מעבר לקו נשמע קולו המודאג של אבא שלי: "הייתה אזעקה בכל רחבי הארץ לפני עשרים דקות ולא הצלחתי להשיג אתכם עד כה. לא היו אז טלפונים סלולריים וקווי בזק קרסו באותו לילה. בלילות הבאים דאגנו לישון עם "רדיו שקט", כי בקושי ניתן היה לשמוע את האזעקה בצפון ירושלים גם כשערים. עוד אחד ממחדלי התקופה. היינו מתעוררים בהודעה המצמררת "נחש צפע, נחש צפע" שהוא האות שהושמע ברדיו לפני האזעקה.

וואו, אני נזכר בתחושת האימה בלילה הראשון על כך שהייתה אזעקת טילים לפני עשרים דקות. כנשוך נחש זינקתי והוצאתי את הפעוטה ממיטתה בחדרה. במוחי עוברת המחשבה שאם אנחנו מרגישים עדיין טוב, סימן שלא נשלח לאזורנו טיל כימי, אבל מה יקרה חלילה בעוד דקה? כשהבת מבוהלת ואינה מבינה מה קורה, מסרתי אותה לידי זוגתי, כדי להמיס בכפית עם תרכיז מיץ את חצי כדור ההרגעה שרשם רופא הילדים. מיד לאחר שהתרופה הוכנסה לפיה, העברנו אותה לממ"ט ועטינו את המסכות. התרופה עשתה את מלאכתה והבת התחילה לצחקק "מההצגה". לשמחתנו ובזכות הכדור, העניין התפרש אצלה כמשחק עליז. נותר רק להשלים את האיטום של הדלת במסקינג טייפ ולפרוס סחבת רצפה סחוטה לאחר שהוטבלה בדלי מים עם אבקת סודה לשתיה, שאמור היה לנטרל כניסה של גז עצבים או גז חרדל. חחחח. אבל ככה הורה לנו פיקוד העורף. וכי היה לנו מגן טוב יותר? על כך אתייחס בסיום.

למחרת בבוקר נסעתי מירושלים לבת ים כדי להביא את החותנת אלינו. מזה מספר שבועות היא גרה לבד. כאשר כבר לא הייתה מסוגלת להתמודד בעצמה עם מצב האלצהיימר המתקדם של בן זוגה, ולכן העברנו אותו לחסות במוסד סיעודי מטופח לתשושי נפש ברעננה. היא שהתה אצלנו כחודש עד שנמאס עליה המצב והתגעגעה לחזור לביתה בשבועיים האחרונים למלחמה.

בשהותה איתנו היה לכל אחד פק"ל חלוקת תפקידים כשנשמעה אזעקת טילים. על פי רוב בלילות, אך לעיתים גם בשעות היום. ראשית כל המבוגרים עטינו מסכות אב"כ. זוגתי הייתה מביאה את הבת מחדרה אל חדר השינה "המוגן" שלנו ומכניסה אותה לממ"ט. תפקיד החותנת היה למלא דלי מים, להוסיף לו אבקת סודה לשתיה ולהטביל בו סחבת רצפה. בזמן שכולם כבר היו בתוך החדר, סגרתי את דלת הכניסה אליו ואטמתי אותה מסביב במסקינג טייפ מסוג שקל יותר לתלוש ביציאה מהחדר עם צפירת ההרגעה, מבלי לתלוש גם את הצבע של המשקופים. בזמן אטימת הדלת, החותנת הטבילה כאמור את סחבת הרצפה בדלי מי הסודה לשתיה, סחטה אותה ופרסה את הסחבה הלחה באופן שתחסום את החרך שבין הדלת לרצפה. לכשהושלם מבצע הכניסה המהיר ל"מרחב המוגן", היינו מדליקים את הרדיו-טרנזיסטור ומתעדכנים במתרחש - היכן נפלו טילים ומהם הנזקים.

למרות שהממשלה הכריזה על השבתת המשק מלבד העובדים החיוניים, זוגתי ואני התחלפנו במשמרות לנסיעה למקום העבודה, מצויידים בערכת האב"כ – הארוזה בקופסת קרטון חום ותלויה על הכתף ברצועת פלסטיק שחור. כמנהלי מעבדות מחקר באוניברסיטה, היינו חייבים להגיע לעבודה. כי לא ניתן לעצור את עבודות התחזוקה הביולוגיות של שורות תאים וחיות מעבדה. הרי אי אפשר להרעיב את שניהם. וצריך לדאוג למילוי חנקן נוזלי במיכלי ההקפאה, כדי למנוע הפשרה של חומר ביולוגי שהושג במאמץ רב. גם הסטודנטים שלנו הגיעו לעבודה לשם תחזוקה מינימלית של המערכות הניסוייות שלהם למסטר ולדוקטורט. אי אפשר לעבוד עבודה מעבדתית מהבית.

ובבית, החותנת החרוצה העבירה את הימים בכל מיני פרוייקטים, כמו בכבישת כרוב וגזר בנוסחה הסודית שלה ובבישול מטעמים. אני זוכר את כיסוני הבשר בגודל אצבעון שמילאה במומחיות ובזריזות ואת מרק העוף הצח, פרי ידיה, שאליו הוספו הכיסונים ברוחב לב. וגם את השניצלים העסיסיים שטיגנה. לא כאלה מיובשים על ידי וידוא הריגה בפטיש. היא הקדימה גם בטבילת נתחי חזה העוף בפירורי לחם לפני הטבילה בביצה, וזה עושה את כל ההבדל בין שניצל סוליה לבין שניצל עסיסי עם מעטה קראנצ'י.

במהלך המלחמה הגיעה אלינו לירושלים אחותי ומשפחתה מהרצליה לסוף שבוע אחד. היא הייתה אז בהריון בחודש השישי עם בנה השלישי והייתה בחרדה לאחר שטיל נפל לא רחוק מביתם. ירושלים הייתה אז מוקד עליה לרגל מכל קצות הארץ. כי הייתה מקובלת ההנחה שסאדם חוסיין לא יכוון טילים לירושלים מחשש פגיעה במקומות הקדושים לאיסלם. ואכן באמת לא נורה אף טיל לעבר ירושלים. באותו סופ"ש לא היה ירי טילים בכל רחבי הארץ. אגב הנחה זו לא עמדה במבחן במבצע עופרת יצוקה, שבה החמאס שילח טילים לעבר ירושלים.

לאחר חודש, כשבהחלטת ממשלה הותר בשבועיים האחרונים לפתוח את המשק לפעילות מלאה וכן את מוסדות החינוך בתנאי שעומדים בתקנים של מרחב מוגן לילדים - החותנת חזרה כאמור לביתה בבת ים. את הפעוטה החזרנו למעון נעמ"ת לאחר חודש העדרות. אך כיוון שגננת וארבע סייעות לא יכלו להשתלט על העברה מהירה של כ-40 פעוטות לממ"טים האישיים, ההורים נדרשו להשתתף בתורנות. בשמונה שעות היו שתי משמרות של שני הורים בכל משמרת. יצא גם לי להשתתף במשמרת אחת, שבראשיתה תרגלנו הכנסת הפעוטות לממ"טים. אך לשמחתי לא הייתה במשמרת שלי אזעקת אמת.

התנהלות הממשלה ומשרד הבריאות כיום במגפת הקורונה מזכירה לי במידה רבה את השלומיאליות החלמאית שבהתנהלות הממשלה ופיקוד העורף בזמן מלחמת המפרץ.

האם היינו אז מוגנים, אם חלילה היינו מותקפים בטילים עם ראשי נפץ כימיים? האמת שממש לא. נראה לכם שיריעות הניילון היו מגינות עלינו מגז חרדל? גז שהיה ממיס ומחורר את היריעות תוך שניות. אומר לכם גם שחיילי צה"ל אינם ממש מוגנים מלוחמה כימית - בשכמיה המצחיקה שהם אמורים לעטוף את גופם יחד עם עטיית המסכה. למעשה רק חובשי אב"כ והצוות הרפואי היעודי מוגנים על ידי חליפות הגנה ייחודיות שמתחתם מזיעים רצח. חמש דקות ויוצאים מהן עם בגדים נוטפים.

וכמו היום בעת מגפת הקורונה, כך דאז הברברת התקשורתית הבלתי נלאית על פרשנותיה הייתה מטמטמת ומפחידה. לאן נעלם מאז תת אלוף שיחור שעד ליום פרוץ מלחמת המפרץ הכריז בידענות בכל מהדורת חדשות שסדאם חוסיין לא יעז לשלח טילים בזמן אמת. אמר? אז אמר. ונזכרתי שגם בתחילת מגפת הקורונה התראיין אצל רפי רשף פרופסור מכובד בשם ג'וני גרשוני מאוניברסיטת תל אביב ואשר הניף את ידו בביטול על כך ששאין לנו מה לדאוג, כי זו רק תחלואה מקומית של סינים אוכלי עטלפים. והוא ממשיך מדי פעם להופיע ברשתות הטלוויזיה והרדיו כפרשן מומחה למגפות ולחיסונים. ניסיתי לחפש תיעוד בגוגל וביוטיוב, לדברי תת אלוף שיחור במלחמת המפרץ ושל אותו פרופסור ג'וני גרשוני, אבל מסתבר שיש הדואגים לכאורה למחוק מאמרים וסרטונים מגוגל ויוטיוב, כדי ליפות את ההיסטוריה...

אבל בדומה למה שהורה לציבור פיקוד העורף בזמן מלחמת המפרץ, האם גם עם פרוץ הקורונה משרד הבריאות לא הורה לנו שטויות ללא כל ביסוס : "עטיית מסכה מסכנת ועשויה להגביר את ההדבקה". זוכרים? אמרו בהתחלה "חבשו כפפות" בציבור, עד שהבינו שאנשים לא יודעים כיצד להוריד אותן מבלי לזהם ולהזדהם. ואה כן, "וגם בטוחים עם החשיפה למאומתים קצרה מרבע שעה" וכן הלאה וכן הלאה. כיום כך גם אז. נראה לכם שיריעות ניילון ומסקינג טייפ באמת מגינות מפני גז חרדל שהיה ממיס אותן תוך כמה שניות? ומה עם המודיעין הישראלי הטוב ביותר בעולם? הכיצד לא ידעו שלסדאם חוסיין אין אף טיל עם ראש נפץ כימי? אבל נחמן שי המרגיע הלאומי אמר לנו "לשתות מים".

אך בניגוד להיום העם היה אז בחרדה וממושמע. וכיום? הפחד של הציבור דאז מטילים (שלמעשה רק אדם אחד נהרג מהם) גבר על הפחד של הציבור כיום מנגיף הקורונה, שכבר המית למעלה מ-4,500 חללים ועוד היד נטויה. עם "הסגר" שלישי והאחרון ומיליוני החיסונים שהוא מביא, ביבי מבטיח לנו סיום המגפה בחודש מרץ וחגיגות פסח כתמול שלשום. האם אכן כך? אינני משוכנע בכלל. אבל הוא יאמר לנו שזה בגלל המוטציות...


אין תגובות:

פרסום תגובה

אפשר להשאיר תגובה כאן