גמילה היא תופעה ביולוגית וגם פסיכולוגית. אבל הפסיכולוגיה והביולוגיה קשורות זו בזו, ואפילו באוניברסיטה קיים החוג לפסיכו-ביולוגיה. אל דאגה, לא אפול עליכם כאן עם המדע של הגמילה. אבל, אתאר כאן ניסיון גמילה של הורה, שהוא אינו פסיכולוג או איש חינוך - אבל יש לו ניסיון בחינוך ילדיו, ושיכול להשוות לחינוכם של ילדי מספר אנשי חינוך ופסיכולוגים מבין חבריו.
כשחזרנו לארץ מארבע שנים השתלמות בארה"ב, היינו מנויים על המגזין 'הורים וילדים'. אני זוכר שהייתה שם כתבה על גמילה (כבר לא זוכר ממה). ובכתבה תוארו 7 דרכים שונות לגמילה. ובשורה התחתונה צויין: "לא משנה באיזו שיטה תבחרו - העיקר שתהיו עקביים באותה שיטה".
כשחזרנו לארץ מארבע שנים השתלמות בארה"ב, היינו מנויים על המגזין 'הורים וילדים'. אני זוכר שהייתה שם כתבה על גמילה (כבר לא זוכר ממה). ובכתבה תוארו 7 דרכים שונות לגמילה. ובשורה התחתונה צויין: "לא משנה באיזו שיטה תבחרו - העיקר שתהיו עקביים באותה שיטה".
מקווה שגם אנשי החינוך שבכם ילמדו מכאן דבר או שניים. ובעיקר רוצה אני לשתף את ההורים שבכם ואלה שמצפים ללידה.
אתחיל בגמילה ממוצץ, שזה רק מקרה פרטי למה שאני הולך לדבר כאן בהמשך. כפי שידוע לכם, יש אנשים מבוגרים, כמו למשל הזמר שימי תבורי, שלא נגמלו ממציצת אצבע. יתכן שזה נובע מגמילה לא נכונה ובטרם עת ממוצץ.
אבא שלי סיפר לי כיצד נגמלתי ממוצץ. הוא נקט בשיטה שלמד מספר חינוך רוסי ישן. הוא חיכה לכך שזרקתי פעם את המוצץ. הוא הרים את המוצץ ודחף אותו שוב לפי. אני כמובן זרקתי אותו שוב. אז הוא דחף אותו שוב לפי וחוזר חלילה. עד שהתעצבנתי נורא והיטלתי אותו בזעם לקצה השני של החדר. יותר לא נגעתי במוצץ. הצליח לו ולי.
והבת שלי נגמלה ממוצץ בגיל ארבעה חודשים, כשאמא שלה נאלצה לעזוב אותה כשהיינו בארה"ב, כשקבלה הודעה שאבא שלה גוסס בישראל. כתגובה קרו שני דברים: הבת משום מה סירבה למוצץ והחלה למצוץ אצבע במקום. בנוסף, הבת מיד הפסיקה לאכול חצי מכמות החלב שבבקבוק שנתתי לה. כל כך התגעגעה לאמא.
חזרנו לארץ כשהבת הייתה בגיל שנה בדיוק. שינוי הסביבה, הפרידה מהמטפלת האמריקאית ומעבר למעון נעמ"ת בארץ (שהיו עבורה טראומה בפני עצמה ולכך אקדיש רשומה נפרדת בהמשך) - גרמו להתעצמות התדירות במציצת אצבע. ישנה שיטה ידועה לגמילה על ידי מריחת נוזל מסחרי מר על האצבעות לגרימת דחיית מציצתם. אבל, אני נגד השימוש בשיטה הזו משתי סיבות - הראשונה מסיבה בריאותית (אינני יודע עד כמה השימוש בתמיסה המרה בטוח. השניה משום שאני מאמין שהרצון לגמילה צריך להגיע מהילד עצמו. במקרה של הבת, ניצלתי ביום אחד את המקרה שהאצבע שלה האדימה והתנפחה במקצת מרוב מציצה. הראתי לה את האצבע ואמרתי לה: "את רואה מה קורה כשמוצצים חזק אצבע? אם תמשיכי האצבע יכולה ליפול ותשארי בלעדיה". הילדה לקחה את זה מאוד ברצינות ומאותו רגע הפסיקה למצוץ אצבע. כן, זו שוב שיטה מבית ספרו של ד"ר ספוק שעליה גדלו מיליוני ילדים אמריקאים.
ובגיל שנה וחצי נגמלה מחיתולים, לאחר שהקראתי לה את הסיפור מהספר "סיר הסירים". זה בא ממנה לפי בקשתה. ואנחנו לקחנו את הסיכון שזה לא יעבוד. כי להחזיר שוב לחיתול הוא רעיון גרוע. אבל זה עבד.
ובגיל שלוש ורבע, כשנולד אחיה - הבת לקחה את זה מאוד קשה. למרות שהכנו אותה והעברנו אותה ממיטת תינוקות למיטת ילדים, כבר כחצי שנה לפני לידת אחיה. שלא תחשוב שגזלנו ממנה את המיטה לטובת אחיה. כשנולד, התעלמה מקיומו בביקור אצל אימא שלה בבית החולים לאחר הלידה. וכשהגיע אחיה לבית היא החלה פתאום להרטיב במיטה. כמובן לא עשינו מכך סיפור (החזרנו כיסוי שעוונית הגנה למזרן), ותוך מספר ימים הפסיקה להרטיב. אבל היא ביקשה לעצמה מוצץ כמו לאחיה.
אז מה עשיתי אני? לקחתי מוצץ שמרחתי אותו קודם בשום חי מרוסק (לאחר שטיפת שאריות השום כמובן) ונתתי לה. היא כמובן הוציאה אותו מיד מפיה. "מה יש, לא רצית מוצץ"? שאלתי אותה. "לא עכשיו אני לא רוצה, אולי בפעם אחרת" ענתה. זמן קצר מאוחר יותר - כשנתנו לה לאכול משהו שהיה מתובל בשום, היא ציינה שלאוכל יש טעם של מוצץ. זה לא הפריע לה לאכול יותר מאוחר מאכלים מתובלים בשום כאשר שכחה מהענין.
הנכדה (הבת של הבת, כיום בת 3), בילתה "בגן" של אימא שלה עד גיל שנתיים. כי הימים היו ימי הקורונה והאימא עבדה אז מהבית. בגיל שנתיים החלה ללכת לגן פעוטות. כשהגיעה לגן היא הייתה מבין שני הילדים היחידים בגן שהיו גמולים מחיתול וממוצץ.
מאוד התפלאתי שגם בסוף שנת הלימודים, כשמרבית הילדים בגן בני שלוש ומעלה במקצת - חלקם עדיין לא נגמלו מחיתול, ממוצץ, או משניהם.
ראו בתמונה שמדברת בעד עצמה - הנכדה וחבר מהגן:
כשגיסי ומשפחתו חזרו לארץ משהות ארוכה בארה"ב, בנו בן השלוש וחצי עדיין לא היה גמול מחיתולים (מסתבר כמו כל הילדים האמריקאים בני גילו במעונות ילדים). אך ביום הראשון שהתחיל בגן בארץ, הילדים כל כך צחקו עליו שהוא עדיין עם חיתול, ובאותו יום ניגמל מחיתולים.
אשמח אם תשתפו את הקוראים בחוויות הגמילה שאתם נקטתם על ילדיכם.
חלק ג' - בסדרה. יעסוק בגמילה משתיה מבקבוק, משתיית מיץ ממותק ובהשפעה החברתית של הפעוטות זה על זה בגמילות.
אתחיל בגמילה ממוצץ, שזה רק מקרה פרטי למה שאני הולך לדבר כאן בהמשך. כפי שידוע לכם, יש אנשים מבוגרים, כמו למשל הזמר שימי תבורי, שלא נגמלו ממציצת אצבע. יתכן שזה נובע מגמילה לא נכונה ובטרם עת ממוצץ.
אבא שלי סיפר לי כיצד נגמלתי ממוצץ. הוא נקט בשיטה שלמד מספר חינוך רוסי ישן. הוא חיכה לכך שזרקתי פעם את המוצץ. הוא הרים את המוצץ ודחף אותו שוב לפי. אני כמובן זרקתי אותו שוב. אז הוא דחף אותו שוב לפי וחוזר חלילה. עד שהתעצבנתי נורא והיטלתי אותו בזעם לקצה השני של החדר. יותר לא נגעתי במוצץ. הצליח לו ולי.
חזרנו לארץ כשהבת הייתה בגיל שנה בדיוק. שינוי הסביבה, הפרידה מהמטפלת האמריקאית ומעבר למעון נעמ"ת בארץ (שהיו עבורה טראומה בפני עצמה ולכך אקדיש רשומה נפרדת בהמשך) - גרמו להתעצמות התדירות במציצת אצבע. ישנה שיטה ידועה לגמילה על ידי מריחת נוזל מסחרי מר על האצבעות לגרימת דחיית מציצתם. אבל, אני נגד השימוש בשיטה הזו משתי סיבות - הראשונה מסיבה בריאותית (אינני יודע עד כמה השימוש בתמיסה המרה בטוח. השניה משום שאני מאמין שהרצון לגמילה צריך להגיע מהילד עצמו. במקרה של הבת, ניצלתי ביום אחד את המקרה שהאצבע שלה האדימה והתנפחה במקצת מרוב מציצה. הראתי לה את האצבע ואמרתי לה: "את רואה מה קורה כשמוצצים חזק אצבע? אם תמשיכי האצבע יכולה ליפול ותשארי בלעדיה". הילדה לקחה את זה מאוד ברצינות ומאותו רגע הפסיקה למצוץ אצבע. כן, זו שוב שיטה מבית ספרו של ד"ר ספוק שעליה גדלו מיליוני ילדים אמריקאים.
ובגיל שנה וחצי נגמלה מחיתולים, לאחר שהקראתי לה את הסיפור מהספר "סיר הסירים". זה בא ממנה לפי בקשתה. ואנחנו לקחנו את הסיכון שזה לא יעבוד. כי להחזיר שוב לחיתול הוא רעיון גרוע. אבל זה עבד.
אז מה עשיתי אני? לקחתי מוצץ שמרחתי אותו קודם בשום חי מרוסק (לאחר שטיפת שאריות השום כמובן) ונתתי לה. היא כמובן הוציאה אותו מיד מפיה. "מה יש, לא רצית מוצץ"? שאלתי אותה. "לא עכשיו אני לא רוצה, אולי בפעם אחרת" ענתה. זמן קצר מאוחר יותר - כשנתנו לה לאכול משהו שהיה מתובל בשום, היא ציינה שלאוכל יש טעם של מוצץ. זה לא הפריע לה לאכול יותר מאוחר מאכלים מתובלים בשום כאשר שכחה מהענין.
הנכדה (הבת של הבת, כיום בת 3), בילתה "בגן" של אימא שלה עד גיל שנתיים. כי הימים היו ימי הקורונה והאימא עבדה אז מהבית. בגיל שנתיים החלה ללכת לגן פעוטות. כשהגיעה לגן היא הייתה מבין שני הילדים היחידים בגן שהיו גמולים מחיתול וממוצץ.
מאוד התפלאתי שגם בסוף שנת הלימודים, כשמרבית הילדים בגן בני שלוש ומעלה במקצת - חלקם עדיין לא נגמלו מחיתול, ממוצץ, או משניהם.
ראו בתמונה שמדברת בעד עצמה - הנכדה וחבר מהגן:
אשמח אם תשתפו את הקוראים בחוויות הגמילה שאתם נקטתם על ילדיכם.
חלק ג' - בסדרה. יעסוק בגמילה משתיה מבקבוק, משתיית מיץ ממותק ובהשפעה החברתית של הפעוטות זה על זה בגמילות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן