פחד קמאי - פרק א' בסדרה מיסטיקה, על טבעי, מטפיזיקה ומדע

פחד קמאי - פרק ראשון בסדרה מיסטיקה, על-טבעי, מטפיזיקה ומדע

לפעמים אני מוצא באינטרנט דברים שבכלל לא חיפשתי ורק אלוהים יודע איך הגעתי אליהם. כמו למשל הסרטון הקצרצר מאוד הזה:

אני לא יודע מה עשתה לכם הצפייה. אני מודה שאני החסרתי פעימת לב. רציתי לדעת אם נבהלתי בגלל גורם ההפתעה ולכן צפיתי בזה שנית. אבל למרות שהייתי מוכן, הגעתי שוב למצב שבו האימה השתלטה לשבריר שנייה. לא רציתי לראות זאת שוב לעולם, אלמלא הסרטון היה השראה לכתבה הזו שנושאה אימה קמאית. 

לקח לי זמן למצוא שוב את הסרטון הזה , ואני שוב מודה שהצפייה בפעם השלישית לא הייתה קלה יותר. אני אומר לכם, יותר לא אצפה בזה, גם אם ישתלט עלי מזוכיזם אפל - אני לא יודע מה אתכם. אתפלא אם יש מישהו כאן שיכול לצפות בזה בשלוות נפש (למרות הידע שהסרטון מבוים).

ובעצם ההקדמה הזו מעלה את השאלה מאין מגיעים פחדי האימים שלנו. לא אחדש שלכל אחד יש פחדים שממלאים אותו אימים. אשר גורמים לו לבעתה בלתי נשלטת.

למשל, כשאושפזתי במחלקת השיקום - סטודנטיות מתנדבות מבצלאל הביאו לקראת פורים מסכות פלסטיק לבנות וערכות צבעים. בסדנה שארגנו אפשרו לכל המעוניין חווית יצירת מסיכה. בסיום הדביקו את המסכות המצוירות על שמשות חלונות חדר האוכל. אבל, תוך זמן קצר מישהו עלום הוריד את המסכות, למעט אחת, והניח אחדות מהן במקום חבוי ליד לוח המודעות, עד שנעלמו גם הן משם (שאר הקישוטים בחדר האוכל נשארו עד לאחר פורים).

אז לא הבנתי שהמסכות הפחידו מישהו, עד שלאחר כשבועיים הגיעה למחלקה אישה כבת שלושים פלוס שהייתה מורדמת ומונשמת במשך חודש בשל זיהום של חיידק. בעקבות ההרדמה הארוכה, היא סבלה מאבדן זיכרון זמני, מחולשת שרירים וקשיים בהליכה. זמן מה לאחר שהעירו אותה מהתרדמה היו לה הזיות - היא ראתה סביבה נחשים ותולעים שמילאו אותה אימה. היא הייתה משוכנעת שהיא אכן רואה את זה. מסכנים היו בני המשפחה שלידה.

לאחר שכבר השתחררה מההזיות האלה, התחילה לאכול בחדר האוכל של המחלקה. הגיעה תמיד בלוויית בנה הצעיר בן הארבע עשרה. ואז היא ראתה את המסכה שהייתה תלויה בחלון. הנה משהו שמזכיר את המסכה הזו שמצאתי בגוגל (כי לא חשבתי אז לצלם אותה):

וכשראתה את המסכה הזו התמלאה אימה וצעקה בחדר האוכל שהמסיכה מפחידה אותה ומי שעשה אותה הוא חולה נפש. לאחר שהאנשים התפזרו מחדר האוכל, בנה הסיר את המסכה מהחלון והעלים אותה.

נשאלת השאלה מה כל כך הפחיד את האישה הנורמטיבית לחלוטין הזאת. למעשה גיליתי אחר כך שהיא אישה מאוד חכמה. קצת שתלטנית אבל פיקחית. פחדים מסוג כזה אגורים במרכז במוח שנקרא אמיגדלה. מקובל לחשוב שחוויות אימים שעוברות עלינו במשך התנסויות בחיים מוטבעות במרכז העצבי הזה במוח. גם שעות רבות עם פסיכולוג בדרך כלל לא ימחקו את הפחדים האלה. גם לא שום שכנוע רציונלי יעזור. הפחדים האלה מכונים פוֹבּיוֹת. מרכז הפחד הפרימיטיבי הזה באמיגדלה שבמוח משותף לנו כמו בחיות.

אינני יודע איזו אסוציאציה לחוויה מסוימת עוררה המסכה הזאת אצל אותה אישה ונצרבה באמיגדלה שלה. אבל, זה הזכיר לי מסכה של שטן שקניתי בארה"ב לכבוד מסיבת הלואין שהוזמנתי אליה. בעצם אינני יודע מדוע אני קורא למסיכה הזו מסכה של שטן. לא זכור לי שנפגשתי אי פעם עם השטן. אך מכיוון (מסיבות שתבינו מיד) כבר נפטרתי מהמסכה הזו - חיפשתי מסכה דומה בגוגל תמונות תחת מילות החיפוש "devil mask", "Satan mask " . והופתעתי שלמעלה מתשעים אחוז מממסכות השטן הרבות הן בצבע אדום. שדים לעומת זאת רובם בצבע שחור. מעניין שכאשר קניתי את המסכה - לא היה על האריזה שום תיאור מהי. אני החלטתי ללא כל היסוס שזו מסכה של שטן. אם כך שטן טבוע גם במוחי כצבע פנים אדום והמסכה הספציפית שקניתי דומה לזו:

ובכלל מרבית המסכות בגוגל תמונות אינן רק אדומות אלא כולן מזכירות דגם דומה. אני מניח שאף אחד מאיתנו אינו זוכר שראה שטן בחייו. אולי רק בחלום. אז מדוע שטן חרוט בתודעה האנושית כדגם אדום פנים טיפוסי? האם זה נובע מכך שזה מה שהראו לנו בספרות וסרטי ילדים? נשמע סביר, אבל הסיפור האמיתי הבא מעורר אצלי תהיות. למרות שנושא כזה נראה רחוק מנושא הראוי לדיון מדעי, אני כמדען תוהה גם על תופעות שמרביתנו כבר מזמן לא נותנים דעתם אליהם מאז שהיו ילדים. ילדים כידוע שואלים למה. במידה מסוימת במדענים נשאר הילד שבהם השואל למה.

אמשיך בסיפור מסיכת 'השטן' שרכשתי בארה"ב. כשבני היה בן כשלושה חודשים בלבד, הוא שכב על הספה הרחבה בסלון. הוא עדיין לא היה מסוגל להתהפך, כמובן גם לא לזחול. איני זוכר מדוע, אבל נכנסתי לסלון עם המסכה וגלימת שמיכה כדי להשתעשע עם הבת. אבל הבן התינוק ראה והזדעזע קשות. למרות שבגיל כזה אי אפשרי מבחינה מוטורית - הוא הזדעזע וזינק באוויר מבהלה, עד שהיה לא רחוק מנפילה לשטיח שבתחתית הספה. הוא רעד מאימה עד שאפילו לא היה מסוגל לבכות מרוב הלם. כמובן שהורדתי מיד את המסיכה מפני בנוכחותו, חיבקתי והרגעתי אותו. אבל למרות שהרחקתי את המסיכה הזו, הוא זוכר עד עצם היום הזה את המסיכה המפחידה הזו - זיכרון שנותר מגיל מספר חודשים מועט. חשוב לציין שמסיכה של אריה או זאב לא גרמו לו אז כלל לפחד (ניסיתי את זה).

מכאן נשאלת השאלה מהיכן הגיע הפחד הנוראי הזה אצל תינוק בן שלושה חודשים ממסכת שטן? תינוק שלא נחשף עדיין לשום פולקלור ודעות קדומות. האם קיימת במוחנו תודעה מולדת של שטן ושדים? או אולי בעצם טבועים במוחנו דפוסים מולדים שמעוררים בכלל האנושות את הזיקה לאותה דמות שמתפרשת בכל התרבויות כולן כשטן או שד. למשל מה מעוררים בכם הדפוסים הבאים?

סביר מאוד שאם תציגו דגמים אלו לתינוק הם יעוררו בו חוסר נוחות עד כדי בכי, אפילו היסטרי. אז מהיכן מגיע הפחד הזה?
על השפעת דפוסי דגמים על התנהגות האדם כמו החיה אקדיש רשומה נפרדת.

אינני מאמין שכמדען אני מעלה את זה על הדעת, אבל כרגע אינני יכול לסתור כפי שאני לא יכול להוכיח את זה: האם נולדנו עם תודעה היסטורית של מפגש קודם עם ישויות מסוג זה? אבל נסו לחשוב מדוע תמונת פנים של אריה או דוב אינם מעוררים לא אצל תינוק ולא אצל מרביתנו אימה כזו (אלא אם נתקלנו בהם בחיים בנסיבות מסוכנות)? מדוע האחרונים אינם גורמים לנו 'לפחד מוות' כזה?

חשבתם פעם מדוע בכלל אנחנו מכנים את רגשות האימה והפלצות שמתעוררים בנו - "פחד מוות"? האם חשבתם פעם על כך שנולדנו מהאין ונשוב אל האין? כלומר, שהגענו ממוות ונשוב אליו? האם דפוסי הפחד האנושיים המשותפים הטבועים בנו מגיעים ממפגש אינסופי עם המוות?

אז מדוע אנחנו בכלל מפחדים ממוות? מדוע למרות שהתחלנו מהאין אנחנו מפחדים לשוב לאין? אך האם זה באמת אין? האם יש 'חיים לאחר המוות'? נדון בכך בהמשך הסדרה.

לסיום כמה דקות של נחת עם מפיסטופלס (אחד משמותיו הנרדפים של השטן):

ורסוס פאוסט*:

* פאוסט הוא מופע האופרה הראשון בחיי שנוכחתי בו, ביום הולדת חמש. התאהבתי אז בקטע הזה. "זמרי האופרה" היו בובות בגודל אדם בביצוע להקה איטלקית שהגיעה למספר מופעים בארץ. את פאוסט במופע אופראי מלא ומרשים צפיתי באולם האופרה של ברלין, עשרים ושלוש שנים לאחר מכן.

מדוע בבלוג זה אמנע מלכתוב פוליטיקה?

רבים מידידי כותבים פוליטיקה בבלוגים שלהם, חלקם אפילו מרבים לכתוב פוליטיקה. כמו כל אחד, בין עמי אני חי. גם לי יש הרבה מאוד השגות על המתרחש במדינה. אני מתפלץ כל יום מ'מנהיגים' שהם בעצם עסקנים פוליטיים מאוסים, בלי השראה ובלי מעוף. אני נזעק מרמת השחיתות הגואה והמזהמת כל חלקה טובה. מניצול החלשים על ידי המדינה והטייקונים. ממדינה שהגבלים עסקיים הם רק בתאוריה. מדינה ששליש מתושביה חיים מתחת לקו העוני, בעוד שחברות המגה מקבלות פטור של טריליונים ממס. מדינה שמחלקת זיכיונות למשאבים השייכים לכולם - עבור נזיד עדשים. מדינה שבכל יום כמעט, עוד בכיר נחקר על הטרדה מינית. היטיב ממני ירון זליכה לתאר את גודל השבר בסדרה 'צבע הכסף' שמשודרת בערוץ 8.

בכל מהדורת חדשות אני נתקף זעם ותחושת אין אונים ממדינת ישראבלוף. מהשיכחה של התקשורת והציבור של עוולה אחת בפני זו שמובאת אחריה באמצעי התקשורת - אמצעי ההגנה הטוב ביותר של צמרת המדינה. אני מסרב לפתח עור של פיל בפני כל העוולות האלה שאנחנו שומעים השכם והערב, אבל הגעתי למסקנה שכתיבה על דברים כאלה בבלוגים שלי מיותרת. היא מיותרת כי עולם כמנהגו ממשיך לנהוג. כי כל אחד שבוי בדעותיו הפוליטיות, כמעט כמו שבי לאמונה דתית.

לא אני ולא מיליון עובדות הנחשפות באמצעי התקשורת יכולים לשנות את קיבעונות החשיבה הפוליטית של חלק ניכר מאוד מהציבור. קיבעונות שנקבעו הן מחינוך (שטיפת מוח) שקיבלו בבית הורים והסביבה. קיבעונות רגשיים גרידא שאין להם קשר להגיון, אלא למרכז הרגשות והפחדים שבמוח - האמיגדלה. מרכז פרימיטיבי האחראי לפחדים ולרגשות שליליים. מרכז במוח שאנו חולקים עם החיות. 

כבר כתבתי על כך בעבר כאן - כיצד כל הנכלאים והנדכאים שוכחים זאת ביום הבחירות. כי מה שמשפיע עליהם הוא הקיבעון הרגשי שבאמיגדלה שלהם והפחדים שהמנהיגים  מזינים את האמיגדלה - פחדים מפני איראן, החיזבאללה, החמאס וכדומה. ואלה ימשיכו להיות מנוצלים, להתקשות לגמור את החודש, לשכוח מיכולת לרכוש דירה ולשאת בנטל שכירות משוועת, להפוך ממעמד ביניים לעניים - בעוד שהמדינה ממשיכה לחלק זיכיונות כמעט בחינם ומוותרת לטייקונים על תגמולים ומס ראויים.

אז תגידו, איזה תועלת יש בכתיבה כאן על פוליטיקה - בבלוג עם תפוצה מוגבלת? במה דברי יוכלו להשפיע בכלל על מישהו, בעוד שכלל אמצעי התקשורת אינם מצליחים להשפיע על ההתקרנפות וההתבהמות המתרחבת בחברתנו.

בעבר כתבתי בלוג אקטואליה חצי סטירי בשם 'דע-א-קטואליה'. בלוג שהתארח פעמים מספר בדף הראשי או בחדשות של נענע 10. אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה שכתיבת האקטואליה הפוליטית שלי נופלת על אוזניים חירשות. מי שבדעתי, בלאו הכי אינו זקוק לקרוא את דבריי. רבים וטובים ממני לא מצליחים להתיר קיבעונות רגשיים הצרובים באמיגדלה.

בשל כל אלה, הבלוג לא יעסוק בענייני אקטואליה פוליטיים, אלא אם כן מדובר בעניינים מדעיים ורפואיים. כאן בהחלט יש מקום להתמודד מול סטיגמות ואמונות בלתי מבוססות ולהביא לידיעת הציבור עובדות לאשורן.

ולסיום, את השיר הבא אני מקדיש לצמרת העסקנים הפוליטיים שמנהיגה את המדינה

ובכל זאת, למרות הכל, אין לי ארץ אחרת.

עריכה

הלל הלפרין היפנה בתגובתו לקליפ 'פרצופה של המדינה' של תיסלם: