החיה שבנו

רשומה נוספת בסדרה הרגלי והפרעות אכילה


יהיו בוודאי כאלה שיראו עין בעין השוואה בין בני אדם לכלבים. אז ראשית, אפשר גם אפשר להשוות. הן מבחינה ביולוגית והן מבחינה התנהגותית. מבחינה ביולוגית, למרות שאנחנו הולכים על שניים והם על ארבע - האנטומיה והתפקוד של מערכות האיברים הפנימיים אינם שונים במהותם בין שני המינים. כבר הזכרתי כאן בעבר, כיצד בקורס פראמדיקים בצבא - למדנו אנטומיה של האדם על כלב. שנית, אנו בני האדם, חולקים עם הכלבים למעלה ממאתיים מחלות.

ומבחינה התנהגותית - הן האדם והן הכלב הם חיות חברתיות. יסלחו לי אלה שיכעסו על שאני מחשיב את האדם כחיה. ראשית כבר הבאתי כאן לא פעם דוגמאות לרוב, לכך שאין מותר האדם על החיה. ואפילו ישנם דברים לא מעטים שבהם החיות עולות עלינו. גם בהקשר ליכולות קוגנטיביות ורגשיות. וזה במיוחד נכון בעיקר לגבי אלו שאנחנו מכנים החיות העילאיות. ולא בכדי. אז מבחינתי ולדעת מדענים רבים - אין מותר האדם על החיה. יש מותר יהירות האדם והשליטה על החיה. וכי אין גם האדם נשלט על ידי האחר?

אין בכוונתי לעסוק כאן בהתנהגויות חייתיות של האדם בכלל. למרות שעם יד על הלב, כל אחד ואחת מכם וודאי נתקל לא מעט בהתנהגויות חייתיות של אנשים. אם בשעת לחץ או בתחרות מכוערת ידועה... ויש גם פוליטיקה בחברות החיות. את הפוליטיקה לא המציאו בני האדם. על כן פוליטיקה היא תכונה חייתית. לכאורה למטרות הישרדותיות. לא סתם בעברית השורש של המילה מלחמה הוא לחם.

ומלחמות פוליטיות יש גם יש בחברות חיות. בחברות אלו נוצרות לא פעם גם קואליציות ואופוזיציות שלא תביישנה את האדם. ויש יריבויות וחרמות ועונשים פיזיים וגירוש מהחברה או הוצאה להורג ...

מסתבר שגם לחיות העילאיות יש חוקים וקודים התנהגותיים/חברתיים . על רבים מהם למדתי באוניברסיטה - בקורס מרתק על התנהגות בעלי חיים.

אך לא בהשוואה לתכונות חייתיות באדם תעסוק רשומה זו. היא תעסוק במקרה פרטי - בהשוואה של הרגלי והפרעות אכילה בין בני אדם לכלבים.

יש לנו שני כלבים. הוא והיא. טרייר ורועה שוויצרית, למרות שהגנטיקה שלהם אינה גנטיקה טהורה של כלבים גזעיים. לכל אחד מהם יש אישיות (כן, בהחלט אישיות). שהיא שונה מאוד זה מזו, בכל התחומים. אך מכיוון שבאכילה עסקינן, אתרכז בכך.

הוא, הטרייר, אוכל במשורה. אולי משום כך המדדים שלו בבדיקות וטרינריות מורים על כך שהוא צעיר ב- 5 שנים מגילו הביולוגי, ומגלה תכונות של אתלט בזריזותו ובכושרו הגופני. נדיר שהוא מסיים את המנות המדודות לצרכיו הביולוגיים - בשתי הארוחות הניתנות (בוקר וערב).

נראה לקורא שהאדם הקדמון אכל שלוש פעמים ביום לכשהיה צורך לצאת ולצוד או ללקט אותו? יש ימים שלא אכל בכלל.

כלבים לא צריכים ואפילו רצוי שלא יאכלו יותר מפעמיים ביום. ולמרות זאת הכלבה הקודמת שלנו, בובה עליה השלום, הייתה תמיד נורא רעבה. אולי משום שקיבלה אוכל דיאטתי מיוחד, המותאם לנטייה שלה לאבנים בדרכי השתן. ומכיוון שנותרה נורא רעבה ובכדי שלא תשמין, נתנו לה ארוחה שלישית - סלט ירקות. ארוחה צמחונית של ממש לכלב. האם אכילת סלט ירקות אינה נחשבת לארוחת בני אדם? וקערת הסלט שלה כללה שני מלפפונים, שני גזרים ועלי חסה. גם הרועה השוויצרית שלנו תמיד מאוד רעבה ומחפשת אוכל. אך על כך אחזור בהמשך.

בובה הכלבה הצמחונית

לעומת הכלבה בובה ז"ל (שלמרות הצמחונות לא האריכה חיים ונפטרה מעט לאחר גיל 9), הטרייר שלנו אינו אוכל שום ירק חי למינהו, מלבד גזר ותפוח אדמה מבושלים. למעט לעיתים נדירות שבהם ראיתי אותו נוגס בצנונית חיה שנפלה לרצפה, ופעם אחת נגס ברצועה דקה של פלפל אדום.

לעומתו הרועה השוויצרית אוכלת מבין הירקות רק פרוסות עגבנייה ומבין הפירות - רק תפוז. אוהבת מאוד לקבל פלחי תפוז נטולי גלעינים. ולעומת זאת בקלמנטינה היא לא תיגע. שניהם אוהבים מאוד גבינת קוטג' ויוגורט. אבל הוא לא יגע ביוגורט פירות כל שהוא. היא - רק ביוגורט תות שדה. האם אין גם אנחנו בני האדם - סלקטיביים במיני מזונות באופן הבדלי?

ונחזור לעניין הרעב הכרוני של הרועה השוויצרית. אנחנו צריכים נורא להקפיד על כמות המזון שהיא מקבלת, כי יש לה נטייה להשמנה. בניגוד לבני אדם שלא יכולים לסתום את הפה, לכלבי המחמד שלנו אנחנו בעצם יכולים לסתום את הפה בכך שלא נאפשר להם גישה למקורות המזון שלנו ולפקח על כמויות המזון שהם מקבלים. אבל מסתבר שהרועה השוויצרית החכמה גם ערמומית.

בתחילה היינו צריכים לשמור שהיא לא תאכל את מנות האוכל שהשאיר הטרייר בצלחתו. לעומתה הוא נוהג לאכול לאט לאט ובנחת, עם אתנחתאות בין ביס לביס. היא לעומתו טורפת וכמעט מבלי הפסקות לנשימה. מסיימת את כל המנה שלה בפחות מחצי דקה. ולאחר רגע, חוזרת לצלחת הריקה, כדי לבדוק שמא נותר משהו. לעיתים מלקקת את מה שלא נשאר בצלחת. מסתכלת אלי בעיני תחינה. רוצה עוד. לכשנוכחת שלא תקבל תוספת, היא ממהרת לקערת המים שלה ולוגמת כמות הגונה. אולי גם אנשים בעלי נטיות השמנה צריכים ללמוד ממנה?

אצל כלבים כמו בבני אדם, גם הרעב בתום ארוחה - נעלם לאחר 20 דקות. בדוק. כדאי לאמץ כשיטה. לשתות הרבה מים בסיום הארוחה ולהמתין 20 דקות עד ששאריות הרעב יחלפו.

ואופן האכילה של הרועה השוויצרית מזכיר לי הרבה אנשים שטורפים את ארוחותיהם ולא מסתפקים גם כשהצלחת נותרת ריקה. אבא שלי שהוא שורד השואה, יצא ממנה עם שתי שריטות. האחת, שהוא קופץ בבהלה כשמעירים אותו. והשנייה, שהוא טורף את האוכל במהירות (גם אם הוא רותח), עד שהצלחת נותרת ריקה. באותו אופן ומהירות שעושה זאת הכלבה. ואז נוטש אותנו בשולחן, לשטוף את הצלחת שלו ושאר הכלים שהצטברו. 

הוא סיפר על סבא שלי עליו השלום, שהיה בעל אדמות באוקראינה לפני מלחמת העולם השנייה - כיצד קיבל גויים חדשים לעבודה (הרי ליהודים לא הייתה נאה מלאכת עבודת האדמה). הוא נהג להזמין את המועמד לארוחה. אם המועמד סיים לאכול מהר - הוא התקבל לעבודה. זה היה מבחן הקבלה לעבודה שהוכיח את עצמו, ללא יוצא מהכלל.

ולאחר שטרפה הכלבה את מנת המזון שלה, ניסתה בתחילה לאכול גם מהאוכל של הטרייר נעים ההליכות (עד לגבול מסוים. כי הוא גם יודע לעמוד על שלו, כשצריך). להבהרה - מזון הכלבים המסחרי שלו שונה משלה, בהתאמה לגודל הכלב ולדרישות הגופניות המותאמות לו.

אך לכשהבינה מהר מאוד שאסור, גם אם הוא מתעכב באכילה - היא כבר נמנעת מלגנוב לו. הבינה שהותיר במטרה שאולי ישוב בהמשך לאכול עוד מהארוחה שהוגשה לו. אבל בתחילה כן המשיכה לאכול את מה שנותר בצלחת שלו - רק כאשר הבחינה שאנחנו לא נוכחים במקום. למעשה היא בחנה גבולות. בדיוק כמו שבוחנים גבולות ילדים, כמו גם לא מעט אנשים מבוגרים. היא לומדת מהר מאוד. היא כלבה מאוד פיקחית.

אז כיום, בעקבות החינוך, היא כבר אינה נוגעת באוכל שלו גם כאשר נשאר בצלחת. אלא אך ורק אם וכאשר מעט מאוכל שלו גולש מהצלחת ונותר ברצפה למשך זמן. בעלי הכלבים מכירים בוודאי את התופעה שכלבים הם מכונות שואבי אוכל, שנופל מהשולחן בעת סעודה או הכנת אוכל. הרועה השוויצרית שלנו גם חושבת שהיא סו שפית - יושבת בסבלנות בצמוד למבשל, מסניפה את ריחות הבישול ובהיכון לאיזה שהוא פירור או טיפת רוטב שינחתו על הרצפה. ואילו הוא (הטרייר), הולך לנוח על סמרטוט הרצפה האהוב שלו, אותו הוא פורס למשעי בקפדנות יתרה וצופה מרחוק במטבח. ובכלל יש לו נטייה לסדר. הוא אוסף טבליות סוכרזית, כדורי אקמול וכדומה שמתפזרים ברצפת הבית, והוא מרכז אותם ומסדרם בעיגולים מושלמים (הקטנים בהיקף והגדולים במרכז המעגל) או בשורות, כמו בבית מרקחת. אנחנו צוחקים שהיה רופא או רוקח בגלגול הקודם.

והיא היודעת לתפקד כמו אדם עם ידיות דלתות הבית כשהיא עומדת על שתי רגליה האחוריות, ופותחת אותן כרצונה לשני הכיוונים (הן בדחיפה והן במשיכה). לכן מעניין שלא פותחת גם את דלת המקרר. היא כנראה יודעת שהמקרר רשום בטאבו שלא על שמה.

ובכל זאת נרשמו מספר מעללים שלה. זה היה כשמחוץ למגירה סגורה נותר מבצבץ קצה קטן של שקית עוגיות. וכשלא היינו בבית, היא נעמדה על שתיים ומשכה בקצה השקית עד שנפתחה המגירה. שלפה השקית ורוקנה בתיאבון את כל תכולת העוגיות. ולא השאירה אף פירור וזכר, פרט לשקית הריקה.

ובפעם אחרת, בסל מקנייה בסופרמרקט - נותרו שתי עוגות ארוזות באריזות הרמטיות, ושהיו נתונות גם בתוך שקית ניילון קשורה בקצה. המתינה הגברת בסבלנות, ובזמן מנוחת בעלי הבית - פתחה במבצע קונדיטוריה. ואכלה את כל שתי העוגות עד כי לא נודע שבאו אל קירבה. כנאמר על פי הפתגם השגור שנאמר על ידי אנשים ועל אנשים - הייתה "רעב כמו כלב". למחרת שלשלה.

לפחות היא יודעת להסביר את הצורך לצאת דחוף כדי לעשות את צרכיה, מחוץ לזמני הטיולים היומיים. כשהיא צריכה לשלשל, היא קרבה למישהו מאיתנו, מתבוננת לתוך העיניים במבט משדר מצוקה ואז מתרוצצת אל דלת היציאה הלוך וחזור. מתאפקת במאמץ אדירים, עד שמתלבשים ונועלים נעליים כדי לצאת איתה.

ובפעם אחרת שכחנו כיכר לחם ממאפיית בוטיק, על המעקה בין פינת האוכל לסלון. והכיכר הייתה ארוזה בשקית חתומה של נייר חום, ונתונה בתוך עוד שתי שקיות ניילון קשורות. בבוקר מצאנו שתי שקיות ניילון קרועות ואריזת נייר חום קרוע, ולחם אין.

אבל שלא יראה הקורא אותה ככה. יש לה אופי. למרות הרעב, היא עושה לפעמים שביתות רעב. כשהיא כועסת, היא מסרבת לאכול את מנת האוכל שמוגשת לה. היא תתאפק למרות שהצלחת נשארת להיות מונחת לידה. והיא תדלג על הארוחה. על יותר מכך קצת קשה לה. כי בכל זאת עברו כ- 12 שעות שבהן שוכח הכעס ומתגבר הרעב מאוד.

לעומתה, בזמן האחרון, הטרייר מגלה קצת הפרעות אכילה. באופן שמזכיר קצת אנורקסיה אנושית. התפתחה אצלו נטייה לדלג על ארוחות בוקר ולהסתפק רק בארוחת ערב שנותרת מהבוקר. בתחילה זה התחיל מדילוג על ארוחות בוקר - יום כן, יום לא. לפעמים יומיים לא. ואז גיליתי שאם מניחים בין הצלחת הקרובה אליו מספר פתיתי מזון ליד אפו - הוא בדרך כלל מלקט אותם מהרצפה, מקבל תיאבון ואז ניגש להמשיך לאכול מהצלחת. אם לא יעשה כן בזמן סביר, היא תשמח לאכול את הפתיתים שלו מהרצפה. וגם כשהוא אוכל, הוא אוהב להעביר אוכל מהצלחת לרצפה ולאכול ממנה. לעיתים הוא גם נוטל מספר פתיתים בפיו בתחילת הארוחה ומשאיר אותם אי שם בבית. שיהיה לימי סגריר. וכשהוא כבר ניאות להתחיל לאכול, הוא זקוק מדי פעם לליטוף, כדי להתעורר מאתנחתאות החלימה בהקיץ שלו ולשוב לאכול עד לפסק הזמן הבא.

בעבר הוא נהג לאכול בתיאבון מיד לאחר טיול הבוקר המוקדם. לאחרונה הוא כבר לא מסוגל לגעת באוכל לפני 11 או 12 בצהריים (למרות קביעת האקדמיה ללשון עברית, קשה לי לכתוב צוהריים - כפי שגם תוכנת וורד שבמחשב מסרבת לקבל, מבלי לסמן שגיאה באדום על קביעת האקדמיה).

יאמר הקורא - האם חוסר החשק לאכול עד לשעה מאוחרת בבוקר - אינה תופעה אנושית? זוהי תופעה שחולקים בה אנשים לא מעטים. אז מי מאלה מהסובלים מחוסר תיאבון בוקר הוא החיה או האדם, בהקשר זה?

ולמרות זאת, לטרייר יש מה שבני אנוש מכנים בשם "עיניים גדולות". כשאנחנו ישובים לשולחן ואוכלים אוכל אנושי - הוא ממהר להגיע ונותן באוכלים מבט של קבצן, מלווה לפעמים גם ביבבת תחינה אם הוא מריח בשר. אבל ברוב אשר ניתן לו לטעום - הוא לא באמת יגע. וגם ישאיר על הרצפה לאחר שיחטוף מהיד ולא יאכל. ובכל זאת, בעת ארוחת ליל שבת, הריחות מטריפים גם אותו. הוא מקפץ עם שתי רגליו הקדמיות על הירך שלי או של הבת. מגרגר, מייבב ומתחנן. והוא יאכל בתאווה רבה מהבשר, תפוחי האדמה, האורז והגזר המבושלים. ואין אז גבול לתאוותו. ובכלל יש לו אהבה לאוכל אנושי. לא סתם אוכל אנושי, אלא לאוכל גורמה. אנין טעם הוא. אם לא נזהר, יאכל מהאוכל האנושי הניתן לו (ורק זה הטעים במיוחד) - ללא הכרה. עד שזה עשוי להסתיים אחר כך בהקאה. בולמיה?

לעיתים הוא מתמהמה מלאכול את האוכל הכלבי הרגיל הניתן לו ומממתין, שמא יקבל אוכל אנושי שריחותיו עולים במטבח. רק כשמבין שאין ברירה, הוא פונה באכזבה לאכול את האוכל שלו מהצלחת.

יאמר הקורא, האם אין כל זה מזכיר גם תופעות והרגלי אכילה אנושיים? כמו למשל של אנשים שמכורים למתוק, או לשניצל, צי'פס וקצ'אפ, ואוכלים דברים אחרים כזית, רק כשאין ברירה.
אמר הרמב"ם שהיה גם רופא חכם במקצועו: "לבריאות טובה יש לאכול ארוחת בוקר כמו מלך, ארוחת צהריים כמו אדם וארוחת ערב כמו אביון". את ארוחת הערב רצוי לאכול שלא לאחר שש, שש וחצי בערב. ולאחר מכן לסתום את הפה עד לבוקר, למעט שתייה. 

הרמב"ם גם המליץ על הליכה מתונה של רבע שעה לאחר כל ארוחה."פן יחמיץ המזון" - כפי שניסח להדיוטות.

את ארוחת הבוקר רצוי לאכול עד כשעה לאחר ההשכמה. זהו משטר אכילה שניתן לחולים גם בבתי חולים ובבתי אבות סיעודיים. למי שמשטר האכילה המומלץ על ידי הרמב"ם אינו נראה לו - שלא ילין על עודף משקל והשמנה. וכמובן לשיטת הרמב"ם (שיש בה הגיון ביוכימי המותאם לאדם) - יש גם בונוס לבריאות טובה ולאריכות ימים. מצחיק שבמרדף אחר הבריאות והאסטטיקה - אנשים רודפים אחר דיאטות, תכשירים, ותוספי מזון יקרים (שמשלמים הון עליהם) - במקום לשמור על כללי אורח חיים פשוטים ומסודרים וללא תשלום. האם מה שבחינם איננו שווה?

אם הבעלים של הכלבים יודעים לשמור על משטר אכילה של כלביהם, מדוע שלא ישמרו עליו גם בעליהם עצמם? גם הבעלים יכולים לשים רסן (אולי גם פיזי 😅) על פיהם. במה מותר בריאות האדם על בריאות הכלבים? בזה שאם אין שומרים על האדם, איננו יודע לשמור על עצמו?

אין מותר יצר האדם על יצר החיה.

כמו בני האדם הנחלקים לשתי קבוצות - 
הוא אוכל כדי לחיות והיא חיה כדי לאכול.

הרועה השוויצרית (ימין) והטרייר (שמאל)