החג האהוב עלי ביותר בילדותי הוא חג החנוכה. זיכרון חג החנוכה הראשון הוא סביבון עופרת (יצוקה) שקיבלתי בגן הפעוטות. ואני שוכב על רצפת חדר המגורים ומנסה שוב ושוב לסובב את הסביבון. "למה אני לא מצליח לסובב אותו הרבה זמן כמו אבא"? אני מתרעם בלבי. ואני מצונן ומשתעל, שוכב על הרצפה הקרה ואימא כועסת עלי מהמטבח: "תקום מהרצפה. אתה נורא משתעל. אתה תחלה...". היא עמדה והכינה לביבות לחנוכה. לביבות גבינה חמות ומעט מתוקות. כמו בשיר שלמדנו בגן. בערב אבא הדליק נר ראשון ושאלתי מדוע שני נרות נחשבים לנר אחד. לא הסתדר לי בחשבון וראשי כבר היה כבד עלי, מהחום שהלך וטיפס. ואימא מיששה בדאגה את מצחי.
זה היה ביום סגריר בכיתה אלף, בחוץ סופת רעמים וברקים. הגענו רק שישה ילדים לבית הספר. הרי אין מצב שלא אלך לבית הספר גם ביום שכזה. כי מזג האוויר הוא בכלל לא סיבה להעדר מלימודים. אימא סיפרה שהיא צעדה בשלג עמוק לבית הספר, כשבחוץ מינוס עשרים מעלות. ואבוי למי שאיחר - הייתה המורה צובתת את תנוך אוזנו בחוזקה עם ציפורניה. והמורה של אבא, שנפצע במלחמת העולם הראשונה ומאז היה ראשו מנתר ללא הרף - היה מצליף בשוט ישבנים של סוררים מופשלי מכנסיים.
אז מה עושים עם שישה ילדי חנונים שהגיעו לכיתה? היו אלה ימים שלפני החנוכה. ולמורה שפירא היה רעיון. להכין ויטראז'ים. הוציאה מהארון גליונות צלופן צבעוניים ובריסטולים שחורים, מספריים ודבק. ובמהרה מצאנו את עצמנו עסוקים בהכנת חלקי ויטראז'ים של סביבון, חנוכיה ופך שמן...
אני מטפס מהכיסא לשולחן וממנו לאדן החלון - מדביק נר ויטראז' צלופן על שמשת חלון ארוך ושר "נר לי, נר לי, נר לי דקיק". מדביק ויטראז' סביבון ושר "סביבון סוב סוס סוב". מדביק פך שמן צלופני ושר בלוּפּ "אימא, אימא, תני לי רק. שמן, שמן, שמן מזוקק". השירה הזו הייתה טעות חיי. כשקלטה המורה שאני יודע לשיר, נדרשתי מאז לשיר בכל האירועים והחגיגות בכיתה. ולהדליק ולברך נר ראשון של חנוכה, בחנוכיית העץ הגדולה צבועה בצבע כסף - שהכניס לכיתה המורה למלאכה. חנוכיה שעברה בתורנות מכיתה לכיתה להדלקת נר. והייתי עומד על השולחן כדי להדליק את הנר, כיפה על ראשי ומברך. מנהל בית הספר החילוני שלנו ציווה לברך עם כיפה. היה לו מלאי של כיפות שחורות בקופסת קרטון נעליים, שחילק לבנים בשיעורי תושב"ע שהוא לימד בכיתה ח'. שהיה מישהו בכלל מעז להתנגד. הוא גם רצה שהבנים יחבשו כיפות בשיעורי התנ"ך, אך לזה הוא זכה להתנגדות חריפה של ההורים.
והנה שוב אני נוסע באוטובוס מבלי להכיר אף אחד, מהרצליה לרמתיים בכביש הישן או לבת ים - לאירוע המסורתי של ילדי אגד. בדד מצטרף לתור של ילדים שאינני מכיר. לפני הכניסה לאולם מקבל סופגניה ושקית של דברי מתיקה וגם סביבון בה.
מתיישב במקום פנוי, כשמוצא אחד כזה שאינו שמור. ממתין להחשכת האולם, להדלקת הנרות ולהופעה. פעם זה היה סרטוני שחור לבן של צ'רלי צ'פלין והשמן והרזה. פעם היה זה הסרט שמונה בעיקבות אחד. ופעמים אחרות זה היה יותר שווה - הצגת הילדים הציפור הכחולה, או הופעה של הגשש החיוור, או להקת הנח"ל, או להקת פיקוד שיריון... נראה לי שההופעות עצמן הותאמו לשכבות גיל.
ואז בסיום, ביציאה מהאולם הייתי צריך לחפש - לסרוק ולעלות על מספר האוטובוס הנכון מתוך שורת אוטובוסים ארוכה. אני זוכר שזה היה מלחיץ כשהייתי עדיין בגן חובה. תזכור אמרו לי - תעלה על אוטובוס מספר תשע. כך נראה 9.
תגידו, היום שולחים ילדים להצגות בגיל כזה ללא הורים? נו, נשארתי בריא ושלם ואני עדיין כאן.
בחנוכה הבת זוג עורכת קבלת הפנים המסורתית של עובדי המעבדה ותלמידי המחקר שלה, על משפחותיהם, לדורותיהם. המספר מתרבה משנה לשנה, אך הבית הגדול מכיל. גם מספר החנוכיות בבית מתרבה משנה לשנה והאור גדול.
לאחר הדלקת הנרות מתחילים לשיר שירי חנוכה. והנה כשנדמה שהשירה דועכת, מישהו מתחיל שיר חדש וכולם מצטרפים. וככה זה נמשך שעה ארוכה. ויחד עם אור הנרות הגעתי להארה שאין עוד חג כזה, שיש לו כל כך הרבה שירים כמו לחג החנוכה.
היום החלטתי לבדוק ולאשש את הקביעה האינטואיטיבית הזו. וזה מה שהעלה המחקר:
החג/מועד
|
מס' שירים
|
הפניה
|
חנוכה
|
45
|
|
פורים
|
33
|
|
יום העצמאות
|
30
|
|
יום ירושלים
|
29
|
|
שבועות
|
26
|
|
פסח
|
24
|
|
ט"ו בשבט
|
17
|
|
ראש השנה
|
13
|
|
סוכות
|
11
|
|
ל"ג בעומר
|
11
|
|
שמחת תורה
|
4
|
|
יום הזיכרון
|
50
|
|
יום השואה
|
46
|
אז אכן זה נכון - חג החנוכה הוא העשיר ביותר בשירים לכבודו. עולים עליו רק שירי ימי הזיכרון. שזה עצמו מעורר הרהורים ומחשבות על מקומם של השירים בצד המוות והשכול.
בכל פעם הייתי פליאה מחדש על ההתנפלות החייתית של העובדים במקומות העבודה על הסופגניות הפשוטות עם הריבה האדומה והזולה בשקל. מה יש להם? לא ראו סופגניה מעולם?
אני לא מתלהב מסופגניות בלשון המעטה. מה מוצאים אנשים בגוש הבצק הגדול המטוגן הזה, שמכביד על מערכת העיכול? אם כבר מעדיף לטעום מהספינג'ים המרוקאים, שהם קטנים מספיק כדי שלא לגרום לי לצרבת. ומשגע אותי איך אנשים יכולים להוציא 20-30 שקל לסופגניה תמורת הקלוריות והסוכר שלה.
ואם כבר סופגניות, אז לא להתפתות לקנות את אלו האפויות שנמכרות כדלות שומן. ראשית הן יבשות ולא טעימות ושנית, אם כבר אז עדיף לאכול את המטוגנות בשמן עמוק (אבל על שמן טרי תקפידו, לא כזה שהחמיץ מטיגון חוזר מרובה). כי בטיגון בשמן עמוק לא נספג יחסית הרבה שמן בבצק. ואת זה שבהיקף, אפשר להספיג בהנחה על נייר סופג. והשמן שבסופגניה המטוגנת דווקא מאט את תהליך ספיגת הסוכר שבסופגניה על ידי מערכת העיכול. ואם כבר סופגניה, אז כזו טריה. אלו שממתינות שעות מהטיגון עד לאכילה - ראויות יותר לפח האשפה מאשר לפה שלכם.
ובכלל אני ממליץ לצרף לצלחת הסופגניות שלט שבו יהיה כתוב : "דקה על השפתיים - שנה בירכיים".
אני רגיל לשמוע תירוצים - "לא נורא, רק פעם אחת בשנה". אבל זה רק שבועיים לפני ועוד שמונה ימים בחג. ורק פירות יבשים מלוא הסל בט"ו בשבט. ורק שבועיים בשנה לפני ובפורים - אוזני המן ודברי מתיקה. ובפסח רק שבוע מצות עם ממרח השחר העולה. ובשבועות מאפי גבינה. ובחגי תשרי - תמרים ודבש מלוא החופן...
הרבה יותר מהסופגניות, אני אוהב לביבות. למרות שלביבות מתפוחי אדמה (לטקעס) הן אלו המקובלות בעדות אשכנז, אימי כאמור נהגה לטגן לביבות גבינה עם אבקת סוכר בזוקה מעליהן. אבל כיום אני מצפה לארוחה אחת, פעם אחת בשנה בחנוכה. ארוחת לביבות תפוח אדמה. הן יוצאות לבת זוג טעימות במיוחד. הן מזכירות לי את הלביבות שאכלתי פעם במסעדת 'קרטוֹפֶל' בברלין. מסעדה שכל המנות שבה הן על טהרת תפוחי אדמה כחומר גלם. ובמיד-ווסט בארה"ב נפוצה מנה של קציצת המבורגר ענקית המוגשת עם לביבת תפוח אדמה גדולה, המכונה Hash. אגב ההמבורגר שם עשוי ממאה אחוז קציץ בשר בקר, ולא בתערובת עם חלבון תעשייתי או עם פסטה, כפי שמוגש כאן בארץ במרבית המסעדות. גם באלו הנחשבות כטובות. החתן שלי הוא מומחה באיבחון הזיופים האלה.
אז אמנם לביבות תפוחי האדמה האלו הן פחמימות מטוגנות (ולכן פחות בריאות מלביבות גבינה שמכילות חלבון), אבל אני אוכל מהם רק יום אחד בשנה. מותר.
 |
| Crispy Hash Browns |
והמתכון להכנה.
חג אורים שמח!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן