פרק שביעי בסדרה מיסטיקה, על טבעי, מטפיזיקה ומדע
לכל הילדים יש פחדים. לעיתים חלקם מתקבעים והופכים לבעיות של מבוגרים. הפחדים הגדולים שלי זכורים לי מגיל שנתיים וחצי בערך. לא יאומן כי יסופר, אבל כן, יש לי זיכרונות ברורים ומפורטים מהגיל שעדיין הייתי זוחל. יעידו כל המבוגרים.
אז בערך מגיל שנתיים וחצי זכורים לי שני אירועים, כאילו שהתרחשו אתמול.
היה זה ימים אחדים לפני הפסח. אימא שלי ערכה סדר בארון הגדול. ארון מעץ מהגוני ששלח דוד של אבא מברזיל יחד עם קונטיינר גדול מלא במזון, כדי לשבור את הרעב של תקופת הצנע. ובעת סידור הארון מטריות גדולות שחורות ניצבו בפינת החדר, נשענות על הקיר. ואני כשעברתי לידן נחרדתי ונמלאתי פחד איום. למשמע צעקותיי, אימא שלי שהזדעקה לברר את העניין חיבקה אותי ושאלה מה קרה. הצבעתי על המטריות השחורות באימה וצעקתי - "אלה נשמות שחורות".
שתבינו, אמר את זה פעוט שעדיין לא הלך לגן ושהה בבית. ובבית חילוני שאף פעם לא היו מדברים על נשמות או על אלוהים ושכאלה - אז מניין פעוט כזה בכלל ידע מה זה נשמות? לא אשכח את המבט המתפלא, הבלתי ניתן לתיאור במילים, שנתנה בי אימי. היא לא אמרה שאין נשמות. אך היא הייתה חייבת לסלק מיד את המטריות, כדי שארגע. ובארון הזה היו דברים נוספים שהורי היו חייבים לסלק, לבריאות נפשי - כפי שתראו בהמשך.
והאירוע השני - יום אחד נכנסתי לסלון האפלולי שדלק בו תנור חשמלי בעל מראה של אח עם להבות. אימת מוות תקפה אותי. רצתי אל אבי שהיה בחדר הסמוך וצעקתי כולי מבוהל. אחזתי בידו ולקחתי אותו לסלון. "אבא, אלוהים גר כאן". חשתי פחד מוות מאלוהים. ושוב אני שואל את עצמי, כיצד פעוט מבית שאף פעם לא הזכירו שמו של אלוהים, ולא נפגש עם אנשים שהזכירו את המילה אלוהים - כיצד פעוט כזה בכלל יודע מה זה אלוהים ומפחד ממנו?
וכשהייתי גדול קצת יותר, אבא שלי לקח אותי לסרט שהיו בו סצנות מלחמה של אינדיאנים. בסרט הרגשתי פחד איום. לא יכולתי לצפות בזה. עצמתי את עיניי מרבית הסרט, אבל לא יכולתי שלא לשמוע את הקולות. לאחר מכן עבר עלי שבוע של סיוטים קשים בלילות. הייתי חייב לישון במיטתם של הורי כשאור דולק. בכל פעם שעצמתי את עיניי חזרו אלי סיוטים אינדיאנים. חרדה עצומה בלתי מוסברת. ובכלל עד עצם היום הזה, אינדיאנים מעוררים בי הרגשות של דה ז'ה וו.
ובארון הגדול, כן זה של המטריות - היו מסודרים בתחתית הארון ספרים ברוסית של אבא שלי. כרכי ספרות של טולסטוי ושירה של פושקין, ספריו של צ'רלס דיקנס בתרגום רוסי, ספרי היסטוריה וכימיה. אהבתי לשבת על הרצפה, לחפש ספרים, לעלעל בדפיהם ולהביט בתמונות. באותו שבוע של סיוטי האינדיאנים, שלפתי ספר היסטורי מהארון. כשעלעלתי בדפיו ראיתי לפתע תמונה של ראש שבט אינדיאני. למראהו אימת מוות אחזה בי. ראיתי בדמיוני את הדמות שבתמונה אפופה בלהבות. ברחתי משם אל אבא שלי וצעקתי "זה האיש, זה האיש". אבא שלי נבהל מאוד, עד שהבין מה גרם לי לחרדה הזו. הוא היה חייב לסלק את הספר הזה מהבית ורק אז הסתיימו סיוטי הלילה שלי מהשבוע האחרון.
וזה לא הספר היחידי שסולק מהארון. באחד הימים נטלתי ספר בתרגום רוסי לאחד מספריו של צ'רלס דיקנס. ובכריכה היה ציור של דמות שגרמה לי לחרדת מוות ולסיוטי לילה. אלה הסתיימו כאשר אבא שלי הבין את הגורם והרחיק גם ספר זה מעיניי.
כפי שכתבתי בפרק הקודם, בילדותי חוויתי פגישות טלפתיות מדהימות עם הגברת מרגוט קלאוזנר (מייסדת תאטרון הבימה, אולפני הרצליה, והניו אייג' הישראלי) - כשהייתי חבר ילדות של נכדתה. הייתי כבן חמש, עדיין לא ידעתי קרוא וכתוב. ללא אומר, בפגישות איתה בביתה חוויתי בסיעור מוחות שלא ידעתי כמוהו. לא אשכח כיצד העלתה דמות מגלגוליי הקודמים, לטענתה. היה זה שופט בריטי שחי בלונדון במאה התשע עשרה. מרגוט ערכה איתו שיחה ארוכה באנגלית. אבל זכור לי שלא רציתי לדעת את שמו. למעשה זה היה מאוד מפחיד.
בתום החוויה הזו רצתי לביתי ונטלתי מגזין של אימא שלי באנגלית. התבוננתי בעיון באותיות, ובעיפרון על דף נייר, העתקתי שלוש אותיות שמשכו את לבי במיוחד.
כשסיימתי, רצתי לאימא שלי והראיתי לה בגאווה את האותיות שהעתקתי. מבלי שידעתי, היו אלו האות הראשונה של השם הפרטי שלי, האות הראשונה של שם המשפחה שלי, והאות השנייה המשותפת לשם הפרטי ולשם המשפחה שלי.
צירוף מקרים?
האם יודעים אתם מהו הסיכוי הסטטיסטי להעלות באקראיות את שלושת האותיות האלו? מדובר בסיכוי של 1:26:26:26 = 0.000057.
כלומר סיכוי של אחד ל- 17,576. לו רק הייתי זוכה בהגרלות עם סיכוי כזה.
ואספר עוד דבר. כשנסעתי ללונדון בפעם הראשונה, הרגשתי שם בבית. לא הייתי זקוק למפה כדי לנווט. הבתים והמבנים הישנים היו מוכרים. ממש דז'ה וו. כמובן שהלכתי לבקר ב- Gray's Inn Squre - במקום שממוקמות ארבע אכסניות של עורכי דין בריטיים שהורשו לייצג בבתי המשפט של הממלכה.
וכמובן הרגשתי צורך עז לבקר גם כאן:
The Old Bailey Central Criminal Court
ובכלל, כאמור בלונדון אני מרגיש כמו בבית שני. אני מסתדר עם בריטים כאחד משלהם. מת על ההומור הבריטי, אוהב סדרות בריטיות בטלוויזיה, וכשאני בלונדון אני מבלה ימים במוזאונים.
כמובן כל זה אינו מוכיח שום דבר. רק חומר מעורר מחשבה.
אבל כדאי מאוד לצפות בסרטון בן כשלוש דקות, מה חושב המדען המתוקשר קקו על דז'ה וו:
***
מהו גלגול נשמות והאם הוא קיים? על כך תוכלו לקרוא בכתבה הקצרה מהו גלגול נשמות?
האם הנשמה עוברת למקום אחר לאחר המוות?
אם כן, האם זו מטפיזיקה או פיזיקה (דמוית טלפורטציה של מכניקת הקוונטים).
לטלפורטציה ומכניקת הקוונטים אקדיש את הפרק הבא בסדרה.
ראו מה עוד יש למדען המתוקשר קקו לומר על כך:
ולאחר שתראו את זה, מה יש לכם לומר על כך?
נשאלת השאלה מדוע האמונה בגלגול נשמות משותפת לבודהיזם, לדת הדרוזית, ואפילו בזרמים מסוימים של היהדות? אפשר להסביר את זה בכך שקשה לאדם לקבל שהוא חי חיים שמסתיימים באמת במותו. אז לשם מה חי בכלל? רק כדי להעמיד צאצאים?
אבל נשאלת השאלה הכיצד יש דמיון כה רב בין הפרטים המתארים גלגול נשמות בתרבויות שונות, שהיו כל כך רחוקות ומנותקות פיזית זו מזו?
נכון, אף אחד לא חזר משם. אבל נשאלת השאלה, מדוע גלגול נשמות ודברים שכאלה מעוררים כזה אנטגוניזם אצל אנשים רבים כלפי גלגול נשמות בפרט, או כלפי מה שמכונה ניו אייג' בכלל? והשאלה שאני שואל היא האם הדבר נובע מפחדים להתמודד עם זה? ואז התגובה היא הדחקה או הכחשה של חוויות והתנסויות (בעיקר בילדות)? האם זה גם המקור לניהליזם?
***
היססתי אם בכלל לכתוב על כך בכלל. אבל מעט לאחר פרסום רשומה זו בגרסתה הראשונה בישראבלוג - קרה משהו מוזר. במרפסת ביתי הייתה ערימת ספרים מסודרת בקפידה. והנה אני רואה לפתע על הרצפה מונח כחצי מטר ממנה ספר שכריכתו הקדמית מופנית אלי - ספר שהיה כמעט בתחתית ערימת הספרים. והספר הזה הוא:
האם יש למי מכם מושג, כיצד הגיע דווקא הספר הזה לשם, כאשר כל ערימת הספרים עומדה שלמה? אף אחד מבני משפחתי לא הזיז את הספר. גם לא נראה לי שלחתול של השכנים יש כוח לשלוף ספר מתחתית הערמה מבלי לפזר אותה.
אני כבר לא מתפלא על דברים כאלה.
אבל שבל יחשוב מישהו שכותב הרשומה עוסק בכישופים ושכאלה. אני רק חוקר קשר אפשרי בין אריכות הימים יוצאת דופן של רבים מהמקובלים הגדולים לבין קבלה רפואית.
