יום שני, 18 באפריל 2016

מקערת הפסח - חזרת היא יותר ממרור





החזרת המככבת בקערת הפסח בתקן של מרור אצל עדות אשכנז - בעצם אינה מרה אלא חריפה אש. שורש החזרת השלם אינו חריף כלל וכלל. עובדה היא משמשת במדינות אירופה גם כאוכל לסוסים הבולעים את השורש שלם. ומכאן שמה האנגלי צנון הסוס - horseradish). החזרת מתחילה להיות חריפה כשבוצעים אותה בסכין ואז במגע עם האוויר משתחרר ממנה חומר נדיף המכונה סיניגרין. קצת מזכיר את השום שגם בו החומר הפעיל אליסין מתחיל להיות חריף רק במגע עם האויר (כלומר כאשר מתחמצן). אם תבלעו שן שום שלמה, לא תרגישו חריף, לא טעם ולא ריח.



החזרת עצמה מאוד חריפה ועדות אשכנז נוהגים למתן מעט את החריף על ידי ערבוב החזרת המרוסקת בסלק אדום מבושל ומגורד וכמובן מוסיפים מעט חומץ לשימור. ללא תוספת חומץ החזרת הופכת למרה ובלתי אכילה. שומרים אותה בצנצנת זכוכית עם מכסה במקרר. אבל גם כך עם הזמן החזרת מאבדת את חריפותה, בשל התנדפות הגז החריף.

בשבילי החזרת היא הכרח כדי לאכול את קציצות הגפילטע פיש המוגשות בראש השנה ובפסח. אינני חובב טעם דגים והחזרת ממסכת לי את הטעם הדגי. בארה"ב נותנים כבוד רב לחזרת. החזרת משמשת מרכיב ברטבי מיונז המוגשים על בשרים ומאכלים שונים. ג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון גידלו אותה בגינותיהם הפרטיות. משעשע שקורנוויל במדינת אילינוי בארה"ב הוכרזה כעיר הבירה העולמית של החזרת.

לעיתים קרובות אבקת או רוטב הווסאבּי היפני הירוק והחריף שמוגשים בסושי - הם בעצם מזוייפים ועשויים מחזרת (בשל הטעמים הדומים).


לחזרת יש הסטוריה עתיקה של שימושים רפואיים. למעשה בעולם העתיק ועד לסוף המאה השבע עשרה, החזרת הייתה בחזקת מרפא כל: החל מדלקת מפרקים, דרך בצקת, דלקות בדרכי השתן, אבנים בכליות, שחפת, תולעים במערכת העיכול, דיכאון ועוד שימושים כחומר מעורר או ממריץ. במצרים העתיקה הכינו ממנה סירופ מכייח נגד שיעול. ביוון העתיקה השתמשו בה בתור מעורר מיני ומשכך כאבים. האורקל מדלפי (שחזתה שאדיפוס יהרוג את אביו ויתחתן עם אמו) אמרה לאפולו שהחזרת שווה משקלה בזהב (הסלק בכסף והצנון במתכת). האינדיאנים בדרום אמריקה נהגו למרוח את השורש על המצח כדי להרגיע כאבי ראש. הם מרחו גם על החניכיים כדי למנוע דלקת.

האם יש בסיס מדעי לשימושים הרפואיים המיוחסים לחזרת בפולקלור העמים?
ממחקרים מדעיים מסתבר שכן. החומר סיניגרין (Sinigrin) שבחזרת מתפרק בקיבה לחומר בעל תכונות אנטיביוטיות (המכונה אליל-איזותיוציאנט), שיכול להסביר את השימוש המסורתי בחזרת לטיפול בזיהומים בדרכי הנשימה, דרכי השתן ומערכת העיכול. הנה מאמרים מדעיים מודרנים שמוכיחים את הפעילות האנטיביוטית של הסיניגרין שבחזרת. למשל המאמר הזה:


אבל בבקשה. אל תסיקו מכך שבמקום אנטיביוטיקה שרשם לכם הרופא תוכלו להמיר בביטחה בחזרת. זה גם יהיה הרבה יותר חריף מלבלוע אנטיביוטיקה 
😉.

מחקרים מראים גם כי אכילה קבועה של חזרת  עשויה גם להפחית את הסיכון להתפתחות סרטן ולמנוע התפתחות גידולים קיימים. למשל ראו שני המאמרים הבאים:




אלה רק דוגמאות למאמרים נוספים המוכיחים קשר בין הסינגרין שבחזרת לבין היכולות האנטי-סרטניות שלו. ראו רשימה מלאה כאן.

 שימושים נוספים בחזרת ברפואה העממית:

א.  במריחה על העור, החזרת ממריצה את זרימת הדם לעור ולגוף כולו כתוצאה מהרחבת נימי הדם.

ב. הפחתת כאבי דלקת מפרקים ברפואה המשלימה.

ג. משמשת בדלקות בדרכי הנשימה העליונות. יש לה יכולת כיוח (הרחקת ליחה) ולכן מקלה על הנשימה במקרים של שיעול רגיל, ברונכיט ואסתמה. מקילה על הנשימה במקרה של סינוסיטיס. כמו כן היא מעודדת הזעה כמו אקמול להורדת חום (אבל לכו תתנו לילד חזרת, נראה אתכם)  וכמובן גם יכולת להלחם בזיהומים חיידקיים.

ד. משמשת בבעיות של מערכת העיכול כמו עצירות וגזים בשל תכונתה כמשלשל עדין וספיחת גזים. כמוכן השפעה על הגברת ייצור מיצי מרה המסייעים לכבד להיפטר מחומרי פסולת.
אופן הטיפול: מכניסים כפית שורש חזרת מרוסק לכוס מים רותחים. לאחר 5 דקות לשתות את החליטה. לשתות 3 פעמים ביום.

 ולבסוף "הסחוג האשכנזי" הזה עשיר באשלגן, מגנזיום, סידן, ויטמין C וסיבים תזונתיים ודל מאוד בקלוריות.

ובחג תבּלו בחזרת ואל תאכלו יותר מדי מצות עם ממרח (תחליף) שוקולד (איכס, זה רק תחליף, כל כך משמין, גודש פחמימות (סוכרים) עם אינדקס גליקמי גבוה מאוד  - ואפילו עוגת שוקולד עדיפה ופי מאה יותר טעימה, לטעמי). ועם 'יבש בגרון' אפילו עדיף למרוח שכבה דקה (בקמצנות!) של חמאה.
ורק להזכיר - מצה אחת = 3 פרוסות לחם בקלוריות!
ואם ברצונך להגמל ממצה - מרח עליה מלוא הכף חזרת אדומה (מרור).

והעיקר חג שמח ובריא

יום שבת, 16 באפריל 2016

הלכות ופסיקות דפסחא של רבי קנקן


הסכיתו ושמעו גבירותיי ורבותיי, דתיים כחילוניים, והחכימו. גם אם קריאת הפוסט הזה תעלה בכם חיוך או חלילה זעם, פסיקה רצינית מובאת כאן על ידי רבי קנקן לגבי איסור אכילת חרדל בפסח - גם על מיני בשרים כשרים לפסח. וטעה הט"ז שהחרדל הוא קטניות. וכפי שתקראו כאן החרדל הוא בשום פנים ואופן אינו קטניות אלא בכלל מצליבים.

בעדות האשכנזים החרדל דינו כקטניות מחשש חמץ, ולכן אין אוכלין אותו האשכנזים בימי הפסח.

אבל, נראה כי חל בלבול אצל חכמינו האשכנזים דֶימי הביניים כדרך רבניהם כיום. אמנם גדולים הם בתורה, אבל חלשין עד מאוד המה בידיעת הבוטניקֶע ׁ(בוטניקהׂ) והמיקרוביולוגיֶע (מיקרוביולוגיה) ולא ידעו כי חמץ הופך חמץ על ידי המיקרובים. כפי שרבי קנקן הסביר בהלכתו כאן.

התבוננו חכמי התורה בצמח החרדל וראו בו תרמילי פירות כדלקמן:



תרמיל חרדל הבר




תרמיל חרדל תרבותי

התבוננו רבנינו האשכנזים בצמחי הקטניות והרי גם להם תרמילי פירות:





הקישו מכאן חכמינו דֶעדות אשכנז ועדת המרוֹקנישֶען (חלק ניכר מעדות צפון אפריקה) שבתרמילי פירות גרגרים עסקינן ולכן דין החרדל כדין קטניות.

סיכם הרה"ג דב ליאור באתר האינטרנט שלו: "מצד עיקר הדין קטניות מותרות, וכך פוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך, ורק חמץ אסור. יהודי אשכנז, כבר למעלה מ-800 שנה, החמירו לעצמם גם להימנע מאכילת קטניות. אחת מהסיבות, שגם מהם עושים קמח ועלולים לבשל גם קמח מחמשת המינים והוא יחמיץ. כמו כן, מאחר והיו מתבלבלים בגרעינים בינם לבין החיטה".

אולם, הקטניות שייכין למשפחת הפרפרניים מקבעי חנקן, שאין הם יכולין להחמיץ אלא רק להתקלקל ולהסריח, כדברי הרמב"ם. וגם ללא קילקול, גורמות הן לנפיחות ריחניות וצורמות אוזן לאחר אכילתן, אך אין הן מחמיצות כמו הדגנים, השייכים למשפחת צמחים אחרת - משפחת הדגנים. אבל, רבותיינו מעדות אשכנז שראו קלה כחמורה - דנו את הקטניות לחומרא כחמץ לפסח - וגם בשל שמא יתגלגל גרגר חיטה אל שק הקטניות. כי ביום חול היו אורזין ומובילין קטניות בשקים של חיטה. נשאלת לכן השאלה האם כיום יש מקום לדון גם את החרדל כדין קטניות.

למיני צמחי משפחת הקטניות טיפוסיים פרחים כאלה:



פרחי קיטניות


אבל, צמח החרדל שאינו שייך הן לדגנים והן לקטניות - שייך בכלל למשפחת צמחים שלישית - למשפחת המצליבים, שבפרחיהם ארבעה עלי כותרת, אשר זוג עלי כותרת מצטלבים עם הזוג האחר, כמו צלב (טפו! ישמור השם). וכך נראה הפרח:



פרח החרדל

ולמשפחת המצליבים זו שייכין גם הצנון והכרוב:





פרח הצנון




פרח הכרוב

משמע, אין המצליבים קטניות כלל וכלל, ואף על פי כן אסרו חכמינו האשכנזים מימי הביניים ועד היום אכילת החרדל, בשל שפירותיו מזכירין תרמילי הפירות של הקטניות, שיש בהם גרגרים: 


תרמילי פרי הצנון (מימין) והכרוב (משמאל)


אבאאאל..., למשפחת המצליבים שייכין כנאמר הן הצנון והן הכרוב - שגם להם תרמילי פירות עם גרגרים. אמנם בדרך כלל אנו אוכלין בהם את הפקעת, אך יש חשש שיתגלגלו התרמילים יחד עם הפקעות ויש מראית עין שתרמילי הצנון והכרוב מזכירין את החרדל. נשאלת לכן השאלה, אם החרדל אסור - מדוע אכילת צנון וכרוב אינם אסורים בפסח?

ולא משום שהכרוב עשוי לגרום לנפיחות ריחניות בדומה לקטניות וכמוהו הצנון עשוי להעלות שיהוקים ריחניים וחריפים - אלא עשוי להתגלגל חלילה לקופסת השימורים של הכרוב הכבוש תרמיל פרי של הצמח, והרי יהיה זה חמץ? ובארגז הצנון עשויים להתגלגל חלילה וחס תרמילי פרי הצנון, רחמנא לצלן וישתחלו לסלט.

אבאאאאל, רבי קנקן מבני עדות האשכנזים סובר שאכילת חרדל אינו חמץ כדין קטניות, כפי שהכרוב והצנון אינם חמץ קטניות. כיוון שאין אנו חיים בימי הביניים וגדלו חוכמתנו וידיעותינו בבוטניקֶע מאז, מן הראוי והנדרש שנעדכן את ההלכה האשכנזית.

אמנם קנקן  מעדות האשכנזים לא הוסמך לרבנות, אבל תלמיד חכם הוא שהוסמך במדעי הבוטניקֶע (הצמח) והמיקרוביולוגיֶע (מיקרוביולוגיה) בגרויסע אוניברסיטֶע (באוניברסיטה הגדולה) דעיר הקוידש בציון. ולעומת חכמי התורה שידיעתם בלימודי הליבה והמדעים מהם והלאה - קנקן דווקֶע שְטוּדירְט (למד) בנוסף ללימודי הליבה והמדעים גם תושב"ע ודיני חגים ומועדים בבית הספר היסודי חילוני - ממנהל בית הספר שהיה חרדי ליטאי, ואשר סבר כי צריך להרביץ תורה כהלכתה לתלמידי החילונים בני הרשעים. וקנקן למד גם 'תלמוד' בבית הספר התיכון החילוני על ידי מורה חרדי, כאילו היו התלמידים החילוניים תלמידי ישיבֶע (ישיבה). וכי אין מעיד הדבר על גדולתו של קנקן בתורת העולם?

ולקנקן יש גם אגרוייסֶע ייחעֶס (יחוס גדול), שחגג הפסחים בילדותו עם דודו ודודתו מנכבדי העדה החרדית דבני ברק, ואכל בפסח הבשר רק עם בולבוסין (תפוחי אדמה) וצימעס (גזר מטוגן), ונשאר רעב כל החג. וקנקן זה התכבד לעלות לתורה בבית הכנסת הגדול דבני ברק, וכל העדה שיבחה את קולו הזך והנפלא שהגיע עד ליושב במרומים. לכן, יודע קנקן דבר או שניים בהילכות האשכנזים. די דארפסט גיבען הִים אָכּוּבֶעד (תנו לו כבוד).


והרי פיסקא מבבא קמחא דפסחא בנוסח קנקן:

אמר הרמב"ם כי "הקטניות כגון: אורז ודוחן וכיוצא בהן - אין בהם משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה, שאין זה חמוץ אלא סרחון‏‏".

אמרו רבני האשכנזים שיש חשש לאכול קטניות ואורז, משום שהם עשויים להארז באותם בתי אריזה, שאורזין דגנים (חיטה ושעורה ושאר חמשת הדגנים האסורים). חלילה עשויים גרגרי חמץ להתגלגל שם לתוך הקטניות.

רבי אלעזר מוורמס (סוף המאה ה-12) ורבי יצחק מקורביל, בן המאה ה-13 אמרו:

"ועל הקטניות... וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל... ומיהו קשה הדבר מאוד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים... ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח ולא מחמת חימוץ... אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא... אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאחלופי ולהתיר דייסא... וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים, ולכך אתי לאחלופי לאותן שאינם בני תורה".

אם לא הבנתם מדוע ואינכם מבינים ארמית, נישט געפערלעך (לא נורא). קבעו שאסור לאכול קטניות בפסח שלא מטעם חימוץ, אלא מטעם גזירה מחמת מראית עין. כלומר, קטניות הן מעשה קדרה, כלומר נוהגים לבשלם בדרך דומה לזו שמבשלים מיני דגן (דייסות למשל). ויש חשש שאנשים שיראו דייסת קטניות הנאכלת בפסח יטעו חלילה לחשוב שגם דייסת דגן מותרת בפסח.

אמר המר"ן עובדיה יוסף זצ"ל,  שיש לברור את האורז והקטניות בקפידה ואז מותרים הם לאכילה.

וברמ"א תנג, א; מ"ב ח-ט נאמר: אם בישלו מאכל לפסח ונפלו לתוכו מיני קטניות, אם ניתן להוציא את גרגירי הקטניות מהתבשיל – יוציאום, ומה שאי אפשר להוציא בטל ברוב. אבל אם רוב התבשיל מקטניות, הרי הוא נחשב כתבשיל קטניות ואסור לאוכלו. מכאן שאם נפלו מעט קטניות במזונכם - נישט געפיירלֶעך (לא נורא).

היקשה הט"ז: המנהג להימנע מאכילת חרדל בפסח, משום שהוא מופק מגרגרים, דהיינו קטניות.

הרי גרגירי החרדל אינם נאכלים - כמות שהם, ומדוע הם נאסרו? ותשובתו היא שהחרדל גדל בתוך תרמילים, אולם מדברי הרמ"א משמע שגם גרגירים הגדלים בתרמילים, אפילו אם אינם ראויים לאכילה (כמו שהם), מברכים עליהם שהכל ואחר כך אין לגזור עליהם בפסח.

ורבי קנקן פסק: אין דינו של החרדל כדין דגנים ואין דינו כדין קטניות. ראשית אין החרדל ממשפחת הדגנים ובעיקר אין הוא ממשפחת הקטניות (כמאמר הט"ז שלא הבין בבוטניקֶע), אלא ממשפחת המצליבים. וודאי שהמצליבים אינם יכולים להחמיץ לפי תורת המיקרוביולוגיֶע בשפורפרת עליה תווית "כּוּשֶר לפּייסֶעח" בהשגחת רבנות למהדרין.לכן, כשם שהצנון והכרוב מותרין - הרי שאכילתו של החרדל ׁׁ(שגם אין אורזין אותו בבתי אריזה של דגנים וקטניות) מותרת בפסח לכל עדות ישראל.

_______
* יאמרו וודאי המאמינים האשכנזים שקובעת היא המסורת ולא המדע והלכות אריזת הקטניות והחרדל היום. אך מסורת המנהג הזה היא מסורת מאוחרת שלא נקבעה בזמן דוד ושלמה המלך, גם לא בימי האמוראים והתנאים. וכפי שתיקנו רבני האשכנזים את הלכות החמץ בימיי הביניים, אין כל סיבה שלא יתוקנו הלכות אלה בעת החדשה.

ועל קנקן וודאי יאמרו כי רשע גדול הוא, כפי שנכתב על החילוניים בהגדת פסח שחולקה לילדי הגן הצדיקים בבאר שבע:




ומשיב רבי קנקן - 
ואת פתח לו שמי שאומר על רעהו היהודי כי רשע הוא, רשע הוא שבעתיים. השם יקום.


***

ועוד ממשנתו של רבי קנקן: נאמר במקורות ושמחת בחגיך, ולכן רבים המפרשין כי אין לקמץ במאכל מזונות חג עתירי קלוֹרְיֶעס (קלוריות). הרי מצות (שכל מצה שווה לשלוש פרוסות לחם לבן) וקניידלעך (50 קלוריות לכדור קטן במיוחד אחד) אוכלין רק פעם בשנה למשך שבעה ימים ולילות. וכנאמר, מזון דל בשאר ימות השנה.





אבאאאל, סופגניות ולביבות מיט הסאך קלוריעס (עתירי קלוריות) אוכלין בשמונת ימי החנוכה, ורבים אפילו מקדימין באכילתם. ובפורים אוכלין אזני המן הרשע ממולאים בדברי מתיקה, ובכל שאר חגים ומועדים, גם אוכלין כיד המלך קלוריֶעס (קלוריות) כמיטב מאכלי מסורת ישראל. חגים ומועדים רבים בשנה - חגיגה לכרס.

ורבי קנקן אומר: דקה על השפתיים - שנה על הירכיים. שנייה בפה ושנתיים בכרס.

ושמחתם בחגיכם קוראי היקרים, אבל אין הקדוש ברוך אוהב שאתם משמינין. כי מטיל הוא על המגזימין מיני תחלואים ומבישין כרוניים - מהכולסטרול, הסוכרת, יתר לחץ דם, התקפי לב ועד שבץ מוחין. וכדברי הרמב"ם - אין הקדוש ברוך הוא רופא, למי שאינו עוזר לעצמו.

על כן ושמחתם בחגיכם
אבל דאגו שאין אתם מגזימין ומשמינין.

בסיעתא דשמיא

נפסק על ידי רבי קנקן התה, ערב פסח תשע"ג

יום חמישי, 14 באפריל 2016

ריטואל -טעות לעולם חוזרת ?!


ריטואל / קנקן *


חוֹזֶרֶת עַל טָעֻיּוֹת
בְּדִיּוּק שֶׁל שָׁעוֹן שְׁוֵיצָרִי
וְלֹא 
מְבִי
נָה

בָּעֶרֶב יוֹשְׁבָה עַל הָאַסְלָה
מְהֻפְּנֶטֶת מֵרִיטוּאָל זְבוּב
שֶׁנּוֹגֵחַ רֹאשׁוֹ בַּמַּרְאָה
וְלֹא מְבִינָה.




Kazuo Shiraga - Fire Ritual, 1974


* אפשר להשתמש בכל הטייה לשונית - גוף ראשון, שני, שלישי, רבים. זכר כמו בנקבה...

יום ראשון, 10 באפריל 2016

מכושפים *



ראיתי לידה


בְּסַכִּין וְכַף לִבּוֹ שֶׁל חָצִיל עָקַרְתִּי,
                                            רָאִיתִי רֶחֶם
רָקַחְתִּי תַּבְלִין, בֵּיצִים וְקֶמַח
בָּשָׂר טָחוּן גַּם, כַּמּוּבָן
בְּאֶצְבָּעוֹת מְשֻׁמָּנוֹת הַקְּצִיץ תָּחַבְתִּי,
                                              רָאִיתִי עֻבָּר
יָצַקְתִּי עֲסִיס עַגְבָנִיּוֹת,
                             מֵי שָׁפִיר אֲדֻמִּים
בְּכִפַּת הֶחָצִיל וְקוֹצוֹ חָתַמְתִּי,
                                     קוֹצוֹ שֶׁל טַבּוּר
לַתַּנּוּר הַחַם הַתַּבְנִית הִכְנַסְתִּי,
                                         הֵרָיוֹן
בִּזְהִירוּת, בִּכְפָפָה הַתַּבְשִׁיל הוֹצֵאתִי,
                                                רָאִיתִי



***

אלכימאי


כְּשֶׁמִּשְׁלַחַת אַרְכֵאוֹלוֹגִית
תְּגַלֶּה הַקְּלָף בְּקֻפְסָה שֶׁטָּמַנְתִּי
צָפְנַת בְּאֶבֶן רוֹזֶטָה
תְּבַקֵּשׁ לְפַעְנֵחַ שִּׁיר
בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, יָחֵל הַמֵּרוֹץ
יִקְרְאוּ בָּעִתּוֹן, יַחְלְמוּ רַכְלָנִים
הַרְפַּתְקָנִים יְחַפְּשׂוּ בְּמַגְדֶּלֶת זָהָב
סוֹד הַחַיִּים יְבַקְּשׁוּ לָדַעַת 

אַלְכִימָאִים
וַאֲנִי,
אֶבֶן הַחֲכָמִים מֵאָחוֹר הִשְׁאַרְתִּי
רְחוֹקָה כְּבָר הַדֶּרֶךְ מְאוֹד
כְּשֶׁיַּעֲלֶה סַהַר לְבָנָה בְּצֵל יָרֵחַ אָפֵל
בְּיָדַי אֹחַז בַּגָּבִיעַ
יַבְזִיק הַבָּרָק
וְאֶצְחַק.


***


בשחור על מצהיב - הקללה





DISCLAIMER: כל דמיון למציאות - מקרי או שלא מקרי בהחלט והמחבר מסיר כל אחריות לתוצאות קריאת טקסט זה על ידי בעלי לב חלש או חזק.



תָּמִים לְמַרְאֶה, נִפְתַּח הַסֵּפֶר
בְּשָׁחֹר עַל מַצְהִיב הִתְנוֹסֵס -
"זֶה הַמְּסַיֵּם הַסֵּפֶר לִקְרֹא
תִּרְבַּץ עָלָיו הַקְּלָלָה".
צְמַרְמֹרֶת
נִסְגַּר הַסֵּפֶר
בַּדֶּרֶךְ לַמַּדָּף, פֶּתֶק נָשַׁר מִבֵּין דַּפָּיו
שׁוּרוֹת מְשֻׁרְבָּטוֹת בְּשָׁחֹר עַל צְהַבְהַב
מִתְעַרְפְּלוֹת,
צוֹלְלוֹת בְּחֶשְׁכַת חֲלוֹם.


כְּשֶׁהֵקַצְתִּי בְּזֵכֶר חַי שֶׁל מִפְגָּשׁ אַחֲרוֹן –
עִם אָדָם זִקִּית-נָחָשׁ,
כִימֶרָה בּוֹגְדָנִית שֶׁהֵטִילָה
בֵּיצֵי קוּקִיָּה בְּקֵן שֶׁבָּנִיתִי עַד
שֶׁהִתְפּוֹרֵר וְנִסְתַּלְּקָה לָהּ -
שָׁמַעְתִּי אֶת לִטּוּפָהּ שֶׁל פַּנְדּוֹרָה בַּאֲחוֹרַי הָרְדוּמִים
טַעַם הַבַּרְזֶל בְּפִי
וּבְפֶתֶק שָׁחֹר עַל מַצְהִיב בְּיָדָהּ,
רָעַם נִיצוֹץ קַדְמוֹן בְּרֵיחַ
שִׁירַת פּוּלְסָא דְנוּרָא שֶׁל
שֵׁדוֹנִים מִשְׁתַּחְרְרִים
בְּמַשָּׁק כְּנָפַיִם
וְצִוְחַת קוּקִיָּה
נָפַל הַפּוּר.



***

חזון העשבים

עִם קֵץ אַשְׁמֹרֶת
לְאַחַר שֶׁהִתְהַלֵּךְ עִם הָרוּחוֹת
וְהִתְפַּזְּרוּ הָעַרְפִלִּים אֶל הַיָּם
שָׁאַל - הֶהָיָה?
וְרִשְׁרוּשׁ צַפְרִירִים הִרְעִיד צְלָלִים
בֵּין הָעֲשָׂבִים הַיְּבֵשִׁים.




צייר Adam McLean


* תודות לחברי הפורום הספרותי על הביקורת הבונה. תודה מיוחדת  ליונה (אריק) ומגי לרעיונות עריכה נפלאים.