מספר מאוד מעניין 69. סיפרה והיפוכה, סובב הגלגל. וגם מאוד סקסי.
אינני יכול לסבול את מה שמשדרים בטלוויזיה כבידור יום העצמאות לעם ישראל. רק השידור של שני הטקסים מעניין אותי. הטקס בהר הרצל וטקס הענקת פרס ישראל. את חידון התנ"ך אני משאיר להנאת ראש ממשלתנו שחיבה רבה יש לו ולמשפחתו לחידון זה.
טקס ערב יום העצמאות בהר הרצל תמיד ריגש אותי. מעט מהסמליות הנותרת במדינתי, ארץ מולדתי. אפילו הייתי פעם שם בקהל המכורבל במעילי חורף מפאת הצינה הירושלמית. מתבונן בחיילים המסכנים מופשלי השרוולים והרועדים מקור. ועתה הם כבר בשרוולים ארוכים. מבעד לרישול החולצה הלא מכופתרת, מבצבצת חולצת גוף לבנה. הנגדים והקצונה, מכנסיהם כבר אינם זית. ומה רואות עיניי - קצינים צברים בז'קט ועניבה?
מישהו יורד לסוף דעתי על הקשר בין צברים לעניבות?
אז אתמול כהרגלי מדי שנה בשנה מאז פרוץ הטלוויזיה בארצנו, התיישבתי בהתרגשות לצפות בטקס בהר הרצל. אך אוי לי - השנה זה היה לי כל כך מאכזב עד לדכדוך.
אינני יודע האם לזה יש קשר בהחלפת מנהל הטקס המיתולוגי שפרש. החלפה ברס"ר מזדקן חדש שקיבל דרגת סגן אלוף עם ברזלים מבריקים. אבל הטקס היה כל כך אנמי השנה בעיניי. למרות הגימיקים של נשים מסתרקות מול מראות אוֹב. של המקלידות על אוסף פסנתרים קטנים לבנים. וקולה של זמרת מיתולוגית הסדוק מזוקן וכבר מזייף הוא בדציבלים הגבוהים - ניצבת היא בתוך טבעת אש. וזמרת אחרת מרטיטה בקולה "אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים" - ניצבת בגימיק של שמלה בלתי נגמרת במרכז במה. זמרת שהמארגנים רצו שהיא תשיר עם המקור האגדי ושמו שולי נתן. אבל המקור הציבה אולטימטום - אני או היא. ומארגני הטקס העדיפו את ההיא.
ותרגילי הסדר ויצירת הצורות הגיאומטריות האנושיות היו כבר כל כך חיוורים השנה בעיניי, על רקע המשטח המשובץ כדף מחברת חשבון. לא יודע מדוע, אבל הכל נראה לי השנה כל כך זול ופתטי. ואם לא היה מספיק בכל זה כדי לדכדך לי את אווירת החג, נאלצתי לצפות במשך כל הטקס בעשרות קלוזאפים על הגברת נתניהו והגברת רגב. הראשונה בחיוך של עונג משתפך והשניה קפואה ועיניה רושפות שְחוֹר, כמעט יוצאות מחוריהן.
ובמדינה שבשנת עצמאותה ה-69, הימניים מכנים את השמאלנים בולשביקים ובוגדים, והשמאלניים מכנים אותם פאשיסטים ימניים - הנשיא ויושב ראש הכנסת כבר לא יכלו להתעלם מהשסעת. והם נאמו ברגש. כמעט בתחינה, לפחות הנשיא. על הצורך להתאחד - לקבל את דעותיו של האחר ולא לשנוא אותו. הרי כולנו אחים אנו.
חבל רק שזה שמתגאה במחלפים, בגשרים ובמגדלים, דווקא חוגג את השסע. הוא לא רואה ממטר שמאחורי המחלפים כל ילד שלישי רעב במדינה החוגגת 69 שנות עצמאות. והבוגדים שלו עולים לקלפי בהמוניהם באוטובוסים, ואלה שמשמאל לו הם שמאלנים קיצוניים. והעדר שלו כולל את נאמני המדינה - הימין השורשי, נאמני הר הבית ונוער הגבעות מלח הארץ. וכל השאר (ששירתו בצבא ביחידות קרביות ולא כג'ובניקים כמו בניו) הם בולשביקים בוגדים במדינה.
אז הוא דחף השנה לטקס מצגת שלו שהוקלטה מראש והוקרנה על המסך מול קולזאפים של המצלמה בפניה הקורנות של זוגתו. כי הוא חייב לדבר מחוץ ובניגוד לפרוטוקול הרשמי של הטקס לדורותיו. ואולי הסתפק רק בקליפ מוקלט ולא בנאום ברכה, רק כי היה עייף משני טקסים מהבוקר. בטקסים שבהם חלק את השכול הפרטי שלו עם השכול של המשפחות השכולות. וודאי עייף הוא משני טקסים - טקס אחד למשפחות הנופלים חללי צה"ל, וטקס נפרד אחר לזכר נפגעי פעולות האיבה. כי במדינה שלנו - המשפחות השכולות של הראשונים לא רוצות טקס משותף עם המשפחות השכולות של האחרונים. כי במדינת השסע - יש גם הבדלי מעמדות של משפחות השכול.
אז השנה בטקס המצויין בחמישים שנה לאיחוד ירושלים, ניסו המארגנים לייצג את כולם. זמר עם ציציות בולטות מתחת לחולצתו והרכב נגנים מנגן אנדלוסית. ובפעם הראשונה מאז קום המדינה מדליקים משואה צמד מהגולה דוברי אנגלית, שמה להם ולאשכח ירושלים תשכח ימינם? והזמר הלאומי הנרגש אומר ולתפארת מדינת ישראל, ונרדם. כמעט שוכח להדליק את המשואה, אם לא היה חוטף דחיפת מרפק. והביאו למשואות ניגודים - ההייטקיסט של מוביליי שהכניס לקופת המדינה מיליארדים, מול סוחר בשוק מחְנֶה יהודה. ולמדתי שבעל דוכן בשוק הוא סוחר. מעתה אקרא לכל בעלי הבסטות סוחרים.
ונראה שבין הפתיח המשפחתי לבין ולתפארת מדינת ישראל - היה קשר מקרי בלבד, בין דבריהם של מדליקי המשואות לבין הכיתוביות על המסך. כנאמר, 69 שנה לברדק. ולתפארת מדינת ישראל.
אז במקום לצפות לאחר הטקס בזבל הטלוויזיוני המיועד למכנה המשותף הנמוך ביותר, פנינו לארוחת חג משפחתית צנועה.
זוגתי הכינה סטייקים. לא על האש. על מחבת גריל בכיריים.
מי אמר שמנגל הוא מלאכה לגברים?
ואני בכלל לא מתלהב מסטייקים. אז למה אני אוכל אותם ביום העצמאות כדרך המסורת הישראלית יחד עם הפטישים והקצף?
כי כפי שאומרת זוגתי - אם כבר לאכול סטייק, אז לאכול סטייק מבשר סינטה איכותי שעולה 150 שקל לקילו. ולא סטייק סיבי שמסריח משומן צלוי. סטייק שכדי ללעסו לפני בליעה, זקוקים למלתעות כריש.
ובשר באיכות כזו (אם כי רק במחיר כזה) אפשר להשיג בסופרמרקט השכונתי שלנו רק יום אחד בשנה - לפני יום העצמאות. כל שאר בשרי הסטייקים שתרחק נפשי מהם - במבצעים. זה למה אכלנו אתמול סטייקים. לא במבצע.
אז אני שבכלל אינני אוהב סטייקים, ליקקתי אמש את אצבעותיי לאחר שני נתחים נפלאים של בשר סטייק לעיס ומחליק להפליא בגרון. ואף חלקתי בבשר כזית עם לולה וחמודי. הכלבים שמבינים עניין. היא ישובה בחגיגיות בפינת השולחן, בין זוגתי לביני. והוא מתחת לשולחן מחכך פניו הצמריריים בברכיי "אנא, אל תשכח אותי". ובכלל הוא תפס מקום מצוין, כדי לארוב וללקט כל פירור הצונח בשעת הסעודה. והיא צמודה אלי, כל שרירי גופה בכוננות. אני המאכיל.
אבל בל נגזים. לא נאכיל את בני המשפחה הכלביים האהובים שלנו בבשר במאה וחמישים שקל לקילו. אבל זה חג. קיבלו כל אחד נתח נקניק כתף בסוף הארוחה.
אז השנה בטקס המצויין בחמישים שנה לאיחוד ירושלים, ניסו המארגנים לייצג את כולם. זמר עם ציציות בולטות מתחת לחולצתו והרכב נגנים מנגן אנדלוסית. ובפעם הראשונה מאז קום המדינה מדליקים משואה צמד מהגולה דוברי אנגלית, שמה להם ולאשכח ירושלים תשכח ימינם? והזמר הלאומי הנרגש אומר ולתפארת מדינת ישראל, ונרדם. כמעט שוכח להדליק את המשואה, אם לא היה חוטף דחיפת מרפק. והביאו למשואות ניגודים - ההייטקיסט של מוביליי שהכניס לקופת המדינה מיליארדים, מול סוחר בשוק מחְנֶה יהודה. ולמדתי שבעל דוכן בשוק הוא סוחר. מעתה אקרא לכל בעלי הבסטות סוחרים.
ונראה שבין הפתיח המשפחתי לבין ולתפארת מדינת ישראל - היה קשר מקרי בלבד, בין דבריהם של מדליקי המשואות לבין הכיתוביות על המסך. כנאמר, 69 שנה לברדק. ולתפארת מדינת ישראל.
אז במקום לצפות לאחר הטקס בזבל הטלוויזיוני המיועד למכנה המשותף הנמוך ביותר, פנינו לארוחת חג משפחתית צנועה.
זוגתי הכינה סטייקים. לא על האש. על מחבת גריל בכיריים.
מי אמר שמנגל הוא מלאכה לגברים?
ואני בכלל לא מתלהב מסטייקים. אז למה אני אוכל אותם ביום העצמאות כדרך המסורת הישראלית יחד עם הפטישים והקצף?
כי כפי שאומרת זוגתי - אם כבר לאכול סטייק, אז לאכול סטייק מבשר סינטה איכותי שעולה 150 שקל לקילו. ולא סטייק סיבי שמסריח משומן צלוי. סטייק שכדי ללעסו לפני בליעה, זקוקים למלתעות כריש.
ובשר באיכות כזו (אם כי רק במחיר כזה) אפשר להשיג בסופרמרקט השכונתי שלנו רק יום אחד בשנה - לפני יום העצמאות. כל שאר בשרי הסטייקים שתרחק נפשי מהם - במבצעים. זה למה אכלנו אתמול סטייקים. לא במבצע.
אז אני שבכלל אינני אוהב סטייקים, ליקקתי אמש את אצבעותיי לאחר שני נתחים נפלאים של בשר סטייק לעיס ומחליק להפליא בגרון. ואף חלקתי בבשר כזית עם לולה וחמודי. הכלבים שמבינים עניין. היא ישובה בחגיגיות בפינת השולחן, בין זוגתי לביני. והוא מתחת לשולחן מחכך פניו הצמריריים בברכיי "אנא, אל תשכח אותי". ובכלל הוא תפס מקום מצוין, כדי לארוב וללקט כל פירור הצונח בשעת הסעודה. והיא צמודה אלי, כל שרירי גופה בכוננות. אני המאכיל.
אבל בל נגזים. לא נאכיל את בני המשפחה הכלביים האהובים שלנו בבשר במאה וחמישים שקל לקילו. אבל זה חג. קיבלו כל אחד נתח נקניק כתף בסוף הארוחה.
וארוחת הסטייקים של החג כללה תוספת צנועה. תפוחוני אדמה אפויים בשמן זית ועשבי תיבול, גרגרי אפונים בוהקים בירוק רענן, וסלט כרוב וגזר. ארוחה נפלאה והסטייקים היו כאמור מעולים.
בבוקר השכמתי קום ואמרתי די לבשר. הכנתי מאפה בריאות מקמח שיפון וחיטה מלאה, עם גבינות ויוגורט עיזים. יצא טעים לעילא ולעילא, לדעת כל האוכלים שחיסלו הכל עד לפירור האחרון.
מאפה גבינות ויוגורט עיזים
ובזמן האפייה, התיישבתי לכתוב פוסט זה - על חוויותי האישיות ביום העצמאות ה-69 של המדינה שלי. שאון המטס חולף כעת ממעל בחוץ. ואם ברצונכם לקבל את המתכון של המאפה שהמצאתי. תאלצו לבקר בבלוג בחג השבועות.
הדודל של גוגל ליום העצמאות תשע"ז
חג שמח לגוגל ולקוראים !
