נוסטלגיה מהי? אין ספק שמדובר בסוג של זכרונות. זכרונות מהעבר שמעלים געגועים. געגועים לתקופה, געגועים למאורעות, געגועים לאנשים. נוסטלגיה היא אינה משהו יומיומי שמלווה. יש תמיד איזה טריגר שמעורר אותה. כשהטריגר מעורר זכרונות שזורים ברגשות חיוביים - הרי זוהי נוסטלגיה. החומרים שהועלו על ידי חברי קבוצת הוואטסאפ מפגש תיכון , כללו את שתי התמונות הבאות:
המחבר - שני משמאל בשורת העומדים
והראשון משמאל למעלה
התמונות האלו הן מכיתה י"א והן צולמו בשירות הלאומי בעין חרוד. כששאלתי את בני היכן אני בתמונות - הוא לא זיהה אותי. לבת זוג הזיהוי ארך דקה ארוכה. ומהיסוסה מעט, נראה שהגיעה לזיהוי בדרך האלמינציה. והיא הכירה אותי רק 5 שנים אחר כך. הקשר עם המצולמים נותק לאחר התיכון. למעט ס' (השוכב בשורה התחתונה) שפגשתי בחטף בבסיס צבאי בעת השירות, וצ' (האוחז בכדור בתמונה העליונה) - אותו פגשתי במזנון של קמפוס האוניברסיטה בהר הצופים, לאחר שזיהיתי את קולו כשעמד בתור אחרי. זה היה בשנתנו הראשונה ללימודי התואר. שלי בכימיה וביולוגיה. שלו בחקלאות. מאז דרכנו נפרדה. הוא בפקולטה לחקלאות ברחובות. אני בקמפוס גבעת רם וקמפוס עין כרם בירושלים. מרשימת המאותרים לקראת מפגש התיכון - גיליתי שהוא חי כיום באמסטרדם. כמו בתמונות, הנוסטלגיה היא למעשה זכרונות קפואים בזמן. אנחנו זוכרים אנשים שנפרדנו מהם כפי שהיו. כמו שלהבדיל זכורים לנו דמויות שהלכו לעולמן. נשארו כפי שנראו לאחרונה. דמויות המתים אינן מזדקנות. מתמונות אנשי קבוצת הווטסאפ, היה לי קשה מאוד לזהות את מי שעומד מאחורי השם כיום. לחלקם הזמן הוסיף קרחת וכרס, לחלקם הזמן דווקא עשה טוב (במיוחד לנשים). אך רובם ככולם השתנו חזותית ללא היכר. אם בני יקירי אשר הולדתי לא זיהה אותי בתמונה, הרי שגם אני השתנתי ללא הכר. פער הזיכרון החזותי מטלטל. כבר איננו כפי שהיינו. רחוקים מאד מכך. אבדו העלומים לעד. במסגרת חידוש הקשר דרך קבוצת הוואטסאפ מפגש תיכון, העלתי את השאלה לשלומם של ארבעת המורים שלהם האימפקט המשמעותי ביותר למה שהתפתחתי. לוי עובדיה המורה לביולוגיה, שרה זיו המורה לספרות, אסתר לוקאס המורה לאנגלית ורעיה גלוברמן המורה למתמטיקה. לשאלה צרפתי את הרשומה עליית מדרגה מהבלוג. במהרה קיבלתי את התשובה - לוי עובדיה ואסתר לוקאס אינם עוד בין החיים. שרה זיו איננה בקו הבריאות ומהם רק רעיה גלוברמן תהייה נוכחת במפגש. אבל אינני חושב שתוכל לזכור אותי ובוודאי לזהות אותי מבין אלפי תלמידיה לשעבר.
עם שלושה מהם לא נפגשתי מאז התיכון. עם לוי עובדיה נפגשתי בפעם האחרונה בשירות הצבאי הסדיר. הוא הפתיע אותי כשהגיע לסופ"ש לבסיס שלי, כמרצה העשרה (בשירות מילואים), מטעם חיל החינוך. כמה היה מרגש ומפתיע להפגש כך שוב ברמת הגולן, כשבאותו סופ"ש יצא שנשארתי קצין תורן. כמה היה מרגש להציג אותו בפני חיילי הגדוד כמורה ומחנך שלי בתיכון. למרות שעבר זמן רב מאז, גם דמויות המורים נותרות אל-מותית בזיכרון. בחיפוש באינטרנט מצאתי שלוּ הייתה בין החיים, אסתר לוקאס הייתה כיום בת מאה. אבל השאר צעירים יותר, ובגילאים שהיו יכולים להיות בין החיים. ברשימת המאותרים מבני המחזור שלי, גם ארבעה מהם כבר אינם בין החיים. מחיפוש באינטרנט מצאתי את הודעת האבל של לוי עובדיה. הוא נפטר לפני שלוש שנים בהיותו בן 82. מצאתי גם את הכתבה הבאה לזכרו:
על פעילותו זו במועדון הניווט לא ידעתי, אך הוא היה מעורב בכמה פעילויות התנדבותיות. למשל היה פקח ברשות שמורות הטבע. בכתבה נוספת נערך איתו ראיון, שממנו אצטט מספר תשובות שהעלו בי חיוך: מהו זיכרון הילדות המוקדם ביותר שלך? כשהייתי בערך בן 4, קיבלנו חצוצרות צלולואיד במתנה. התיישבנו מסביב לתנור ותקענו בהן, ואחי כמעט שרף את החצוצרה שלו בגלל התנור.
מה רצית להיות כשהיית ילד? רציתי להיות הרבה דברים, אבל כבר הספקתי לשכוח.
אילו תכונות אתה מעריך? יושר, כנות.
מה מפחיד אותך? חוסר אונים.
מה אתה הכי שונא? נודניקים.
מה העצה הטובה ביותר שקיבלת? אני חושב שאף פעם לא נתנו לי עצות טובות.
מה העצה הטובה ביותר שנתת? נתתי הרבה עצות טובות. למשל, היה לי תלמיד אחד "לא מבריק", נגיד בעדינות, שיעצתי לו לא ללמוד ביולוגיה.
מה דעתך על הנוער של היום בהשוואה לנוער לפני 20 ו30- שנה? הנוער של היום יותר מפונק, לא כל כך אוהב להתאמץ, ורבים גם מתעצלים לחשוב לבד.
מה אתה הכי אוהב בעבודתך? ללמד (ביולוגיה), ולהתעסק בנושאים ארגוניים, דבר בו אני טוב.
מה הפשלה הגדולה ביותר שלך כגזבר? לא היו פשלות, אף פעם לא חסרה אגורה.
אתה צם ביום כיפור? הרבה שנים כבר לא, אבל עכשיו יש לי אישור מהרופא.
מה תאחל לשנה החדשה? שביבי יסע לאי באוקיינוס השקט ויניח לנו.
מהו הדבר החשוב ביותר בחינוך ילדים? דוגמה אישית ועקביות.
אחרי בריאות, מה הכי חשוב? צלילות הדעת.
מה היית רוצה ללמוד כיום? מחשבים.
אילו היית בן 21 שוב, מה היית עושה אחרת? לא בטוח שהייתי עושה משהו אחרת. בן-אדם אוהב לעשות את מה שהוא עושה טוב.
זהו בהחלט לוי עובדיה כפי שהיה האיש. כשנודע לי מחברי הקבוצה על מותו, הקדשתי לזכרו בקבוצת המפגש את הרשומה אהרונסוניית פקטורובסקי שו הדא שפרסמתי כאן בבלוג.
כתגובה א', תלמידה שלו לשעבר מהכיתה שלי, העלתה את העבודה שלה מי"א שעדיין שמורה אצלה:
והיום שיתפה בקבוצה ש' מהכיתה:
"פגשתי היום את אשתו של לוי עובדיה, גם היא מורה לביולוגיה בעברה, ביום עיון בנושא ציפורים, הראתי לה את התגובות לזכרו".
רשומה זו מוקדשת לזכרו של המורה לביולוגיה לוי עובדיה. יהי זכרו ברוך. בתקופה זו מתעוררת בי רוח כתיבה אביבית. יפה האביב במדבר ומזג אוויר נעים לטייל בו. ברוח זו אני מביא פוסט אביבי מדברי שבעצם פורסם לראשונה ב 23 לפברואר 2014, ועבר כאן עריכה עם תוספות. אהרונסוניית פקטרובסקי - שו הדא? אהרונסוניית פקטרובסקי זה לא מושג בלטינית גם לא מחלה. בטיול עם זוגתי במדבר יהודה, פגשנו פורח בלב המדבר הצמח הזה:
קרדיט: אבינעם דנין
אני בוגר המגמה הביולוגית בתיכון. בימים ההם הנבחנים לבגרות בביולוגיה היו מחוייבים לעבור גם שני ימי מבחנים בעל פה על ידי בוחן חיצוני, שכללו בין היתר בקיאות בהגדרת צמחים. כיום קורס הגדרת צמחים אפילו אינו קורס חובה באוניברסיטה למורים לביולוגיה. אגלה לכם עוד סוד: שבכלל רמת לימודי הבוטניקה והזואולוגיה בתיכון שלי הייתה גבוהה בהרבה מזו שנדרשה על ידי משרד החינוך, וקשה להאמין - גבוהה אף יותר מלימודי החובה בבוטניקה והזואולוגיה. שלמדתי בשנה ב' ללימודי התואר הראשון באוניברסיטה העברית.
על סמך סממנים שונים במבנה - הצמחים מוגדרים למשפחות, לסוגים ומינים. במשך הלימודים, אנחנו, תלמידי המגמה הביולוגית בתיכון, חרשנו את ארץ ישראל לאורכה ולרחבה להכרת הצומח והחי. הפלא ופלא, אז כשהמדינה הייתה הרבה פחות עשירה מהיום, דווקא כל הטיולים והסיורים האלה היו בחינם. לא כמו היום שההורים נאלצים לשלם על כל אירוע במיטב כספם.
באופן טבעי נשאלת וודאי השאלה, הכיצד? התשובה פשוטה: ראשית תקציב משרד החינוך כלל פעילויות חוץ בית ספריות מגוונות כמעט ללא תשלומי הורים. כן, שילמנו משהו כמו שווה ערך ל- 30 שקלים כיום, לשנת לימודים לקופת בית הספר (שכונתה אז 'קרן שיפורים'). ובנוסף - יצירתיות ומעוף של המורה לביולוגיה, שהיה גם המחנך שלנו - לוי עובדיה (כן, זה שלימד כל מה שאני יודע על הצומח והחי בארץ). הוא ארגן לנו נסיעות זולות במשאיות, ישובים בארבע שורות ספסלים ארוכים (שנקראו אז 'טיוליות', ונכחדו זה מכבר מעולמנו). נסיעות לבתי ספר שדה - בשיטת לינה ולימוד תמורת עבודה למשך שבועיים.
כשאתם מטיילים היום בשבילי ישראל, דעו שהכיתה שלנו סללה חלק מהן. את מדבר יהודה חרשנו לאורכו ולרוחבו - פינינו סלעים, חצבנו מדרגות בסלע, ופרצנו שבילים. כך התוודענו גם לחי ולצומח במדבר יהודה. את מצוקי מדבר יהודה חרשנו גם לא מעט במסגרת הגדנ"ע, בתרמיל ובמקל. לנים בשטח באוהלי סיירים, שכל זוג הקים משתי שמיכות צמר ומשתי מקלות הליכה. טיולי בית ספר כמו היום באוטובוסים ממוזגים ולינה בבתי מלון - היו אז חלומות באספמיה, אבל היה לנו טוב והיינו מאושרים. בנסיעות לא התעסקנו בסמרטפונים, היינו שרים כל הדרך. עם או בלי גיטרה של אחד מהחברה.
אני מניח שיש צעירים שלא יודעים מה זה גדנ"ע (ראשי תיבות של גדודי נוער עברי). בתיכון היו לנו שני שיעורי גדנ"ע לשבוע, יום שדה חודשי, ואפילו שבוע בבסיס טירונים - הייתה זו הכנה לשירות הצבאי. במסגרת הגדנ"ע למדנו לירות ברובה צלפים צ'כי ולמעשה קיבלנו הכשרה צבאית בסיסית-פלוס לא רעה לקראת גיוס לשירות צבאי קרבי. וכיום, כמו שעות לימוד רבות אחרות, משרד החינוך קיצץ את ההכנה הצבאית הזו מתוכנית הלימודים. אני נוהג להתבדח שזה לא משום שהמדינה הפכה עניה יותר, אלא משום שבזבוז להשקיע בהכשרה צבאית לכמות הגדולה כל כך של המשתמטים כיום. אבל תוכנית הגדנ"ע לא רק הכינה לשירות צבאי. לצד לימוד מיומניות כמו שדאות, קריאת מפות וניווטים (אשכרה עם מצפן ונקודות ציון ולא עם וויז), הסיורים והטיולים בטבע חיזקו בנוער את אהבת הארץ.
שנים מספר אחר כך, טיילנו זוגתי ואני בלב מדבר יהודה האהוב עלי כל כך, עד שנדמה לי לפעמים שהייתי איש מדבר בגלגולים קודמים. ואז באותו טיול נתקלנו בפרחים הצהובים האלה (מהתמונה למעלה) במדבר יהודה הצחיח. ואני שבקיא למדי בשמות מיני צמחי בר רבים בארצנו, פלטתי בנונשלנטיות לעבר זוגתי את שם הצמח עם הפריחה הצהובה הזו - אהרונסוניית פקטורובסקי. אני זוכר את התדהמה. "לא, אתה בטח צוחק", אמרה, ולא נרגעה עד שהראתי לה את שם הצמח במגדיר הצמחים שנשאתי עמי. מגדיר שנראה כמו ספר תנ"ך בכריכת פלסטיק שחורה מבהיקה - המגדיר השלם לצמחי ארץ ישראל.
אהרונסוניית פקטורובסקי אינו השם הבוטני הלטיני המדעי של הצמח, אלא השם העברי העממי, כמו כלנית, רקפת וסביון. אז איך זה?
ובכן, הצמח הזה התגלה לראשונה כמין וסוג חדש למדע במדבר יהודה בשנת 1927, על ידי שני בוטנאים ממוצא יקי - הפרופסורים אלכסנדר איג ואוטו וארבורג (על שמו הישוב 'שדה ורבורג' בשרון).
כשמגלים מין וסוג חדש נותנים לו שם בוטני בלועזית ושם עממי בעברית. לצמח הזה נתנו את השם העממי אהרונסוניית פקטורובסקי - על שם חבריהם, הבוטנאים אהרון אהרונסון ואליעזר פקטורובסקי. ובקיצור מאז שמו של הצמח בישראל, הצמח המדברי עם הקרקפות הצהובות - אהרונסוניית פקטורובסקי.
אהרון אהרונסון ידוע לציבור הרחב כראש מחתרת ניל"י, שפעלה לסיום השלטון הטורקי-עותומאני בארץ ישראל ולכיבושה בידי הבריטים. אבל, לא רבים יודעים שאהרון אהרונסון היה במקצועו בוטנאי ומדען ארץ ישראלי. הוא למעשה זיהה וגילה ליד ראש פינה את 'אם החיטה', בשנת 1906. שהיא למעשה חיטת הבר הקדמונית, שממנה תורבתה לפני למעלה מ-10,000 שנה החיטה של ימינו. המקום היחיד בעולם שבו נמצא זן חיטת הבר הזה הוא בארץ ישראל. לפיכך סבורים שגידול החיטה מקורו בישראל וממנה התפשט לכל רחבי העולם.
אם החיטה
מאוחר יותר, מדענים מצאו שבמהלך תהליך התירבות, אם החיטה איבדה גֶן אחד. אובדן זה שיפר את הערך התזונתי של החיטה המודרנית והעשיר אותה בחלבונים ומינרלים. בניהם גם הגלוּטֶן.
בהזדמנות זו אני רוצה להפריך את המסע השיקרי לגבי הגלוטן והסכנה שבו לכלל הציבור. מסע המתנהל באמצעי התקשורת של 'מומחים' לכאורה ועל ידי אנשים שלא מבינים דבר וחצי דבר בביוכימיה של האדם ובתזונה. אז הקשיבו - רק כ-8% אחוז מהציבור רגישים בדרגה זו או אחרת לגלוטן. אלה למעשה חולי צליאק (כן ,כן, גם אם לא אובחנו עדיין). הצליאק הינה מחלה אוטואימונית על רקע מטבולי שמעורבת בה המערכת החיסונית. לכן, למרבית הציבור (92%) אין כל סיבה שהיא להתנזר בכלל מגלוטן. אז שלא יספרו לכם סיפורים שגלוטן זה דבק בדרכי העיכול ושאר שטויות. ושלא יעבדו עליכם להפסיק לאכול מוצרי מזון עם גלוטן בשל בריאות, דיאטה ושאר דברי הבל שממטירים עליכם חסרי הבנה ביולוגית או בעלי אינטרסים מפוקפקים בהתכוון. נורא מרגיזים אותי הנסיונות למנוע מוצרי מזון המכילים גלוטן למטרות בריאות והרזיה לכאורה. אפרט על כך יותר ברשומה מיוחדת בעתיד. כי מגיע מקום של כבוד לרשומת הבהרה בנושא זה. רשומה כזו שווה לפרסום ציבורי ולו רק שלצד הפרסומות לדיאטות ולספרי בישול של תזונה ללא גלוטן בגוגל - תעמוד גם כתבה של איש מקצוע על דיאטת ללא גלוטן (למי שאינו חולה צליאק) = עורבא פרח! כי אני לא סובל שמוליכים את הציבור שולל 'בעובדות מדעיות' לכאורה, בשל אינטרסים כמו פרנסה של מכון זה או אחר. או הפיכת אנשים למתנזרי גלוטן - כדי למכור ספרי בישול בנושא, או כדי להוזיל מוצרי מזון חסרי גלוטן לחולי צליאק על חשבון הגדלה מיותרת של צריכתם על ידי הציבור הרחב. אמנם צר לי על ההוצאות הגבוהות של משפחות החולים למוצרי מזון ללא גלוטן, אבל צריך לומר פעם אחת ולתמיד את האמת בגלוי. הציבור הרחב אינו צריך להתנזר ממוצרי מזון מכילי גלוטן כדי לסבסד את המיעוט בשל בּוּרוּת. ונשוב לידידנו אליעזר פקטורובסקי שהיה גם הוא מראשוני הבוטנאים הישראלים ועוזרו של אלכסנדר אייג. אליעזר זה שגם הוא זקף לזכותו תגליות ראשוניות בטבע של ארצנו, 'עיברֶת' לימים את שמו לפקטורי. באותם הימים הייתה מגמה נפוצה לעברת שמות משפחה. מגמה של לחץ ציבורי שמקורו בהנהגה הציונית. לפיכך שמו העברי המנוקד של הצמח המדובר כיום ( לפי מילון האקדמיה העברית): אַהֲרוֹנְסוֹנְיַת פַקְטוֹרִי.
ובכל זאת מוזר שבוחרים לצמח חדש שמות משפחה של בני אדם. מילא, על שם מי שגילה את הצמח, אבל לא זה המצב במקרה זה. המגלה כינה את הצמח בשמם של אחרים. אם כך מדוע אייג שגילה את הצמח קרא לצמח בשמו של פקטורובסקי? הסיבה נובעת מכך שהקולגה שלו פקטרובסקי נפטר בגיל צעיר יחסית משחפת. לכן אייג החליט לקרוא על שמו מספר מינים חדשים שמצא. לא רק 'אהרונסוניית פקטורובסקי' ברשימה, אלא גם למשל צמח נוסף בשם 'פקטורובסקיית אשרסון' או על פי האקדמיה ללשון עברית - פקטורית אשרסון. גם הוא צמח המותאם לחיים בתנאי מדבר יהודה, בשל עליו הבשרניים אוגרי מים (סוקולנטים). אם כי הצמח הזה נפוץ וגדל באזורים רבים אחרים ברחבי הארץ, בין ינואר למרץ:
פקטורובסקיית (פקטורית) אשרסון
גם אהרונסוניית פקטורובסקי (פקטורי) היא צמח מדברי שאינו מוגבל רק למדבר יהודה. ניתן למוצאו גם בצפון, במרכז ובדרום הנגב. במכתשים, בערבה ובהרי אילת.
ועוד קצת רכילות מדעית היסטורית מעניינת:
מתן השמות האלו לצמחים ארץ ישראלים הרגיזה מאוד בוטנאים כמו הזוג חנה ואפרים הראובני, שהיו מראשי הגישה של זיהוי הצומח של ארץ ישראל על ידי שילוב הבוטניקה כחלק מהתרבות היהודית ההסטורית. כלומר, גישתם הייתה זיהוי צמחים של ארץ ישראל ברוח המקרא והתלמוד.
הראובנים ייסדו בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים גן בוטני ומוזיאון אוספים מיובשים ומצויירים של צמחי ארץ ישראל מימי המקרא והתלמוד. לאחר 1948, כאשר קמפוס הר הצופים נשאר כמובלעת ישראלית מבודדת בשטח ירדני - נזנח הגן הבוטני והאוספים של הראובני הוברחו לתחומי ישראל על ידי השיירות שהחליפו אחת לשבועיים את כוח השיטור הישראלי ששהה במקום עד למלחמת ששת הימים והחייאת הקמפוס של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. כמתגורר בקרבת המקום ההיסטורי הזה ונוהג לבקרו מדי פעם, אני ממליץ על ביקור בגן הבוטני בהר הצופים. בטעימות מהגן תוכלו לצפות בסרטון הקצר הבא:
הגן הבוטני האוניברסיטאי בהר הצופים *
לאחר השלמת ההברחות של האוספים של הראובני, הוא רצה להקים מוזיאון צמחי ארץ ישראל מימי המקרא והתלמוד. אבל הדבר לא הסתייע בידי הראובני שלא השתייך לקליקה הבוטנאית השלטת של אייג ו'דור הצעירים' כמו הפרופסורים זוהרי ונעמי פיינברון. האחרונים דחו את הפרוייקט של הראובני בטיעון שמיון הצמחים שלו אינו עומד בקריטריונים בוטניים מדעיים טהורים. הם סברו שהאוספים של הראובני אינם ראויים להיות מוצגים במוזיאון מדעי, אלא במוזיאון ליהדות.
המאבקים האלה יצרו אז נתק בין 'הבוטניקה העברית' אותה ייצגו הראובנים, לבין 'הבוטניקה הטהורה' של הזרם המרכזי. נתק זה בודד מצד אחד את הראובנים ומצד שני הוא הוביל לחלק ניכר מאוצר השמות האנטי-פופולרי בעולם הצומח העברי, הכולל שמות כמו "אהרונסוניית פקטורובסקי".
הזוג ראובני לא הצליח לחדש מוזיאון בוטאני-מקראי כפי שהיה בהר הצופים לפני פרוץ מלחמת השיחרור. אבל לזוג נולד בן בשם נֹגה. בימינו נשמע מוזר לקרוא לבן בשם שנפוץ היום בקרב בנות. אבל נגה הזה הצליח במקום שבו נכשלו הוריו. הוא זה שייסד את פארק שמורת נאות קדומים שליד העיר מודיעין. ונחזור לצמח אהרונסוניית פקטורובסקי שפתח את הפוסט. הצמחים מסווגים למשפחות. וצמח זה שייך למשפחת צמחים גדולה, שמכונה משפחת המורכבים. בני משפחה מוכרים הם החרצית והסביון. טעות נפוצה היא מה שאנחנו מכנים פרח. כל 'פרח' של החרצית הוא למעשה תפרחת של פרחים (או קרקפת בעגה מקצועית) - כלומר, אוסף של עשרות פרחים קטנים בכפיפה אחת ולא פרח בודד. בשל מורכבות התפרחות, כל הצמחים מהסוג הזה שייכים למשפחת המורכבים. לתפרחת החרצית המוכרת יש שני סוגי פרחים. פרחים צינוריים שנראים כמו צינורות קטנים - במרכז התפרחת. ואילו בהיקף פרחים לשוניים שנראים כמו לשונות.
המיוחד באהרונסוניית פקטורובסקי הוא שיש לה רק קרקפת של פרחים צינוריים בלבד.
אם כך, שאלה לגיטימית היא מדוע אהרונסוניית פקטורובסקי נטולה פרחים לשוניים כמו אצל מרבית בני משפחתה. התשובה לכך קשורה להתאמתה לתנאי מדבר וגידול בתנאי יובש, ומיעוט גשמים.
לאהרונסונית פקטורובסקי יש גבעולים ארוכים חשופי עלים ומעט עלעלים קטנטנים - כדי למנוע אידוי ואובדן מים יקרים דרך עלוות העלים. באותה מידה אין לה גם צורך לבזבז אנרגיה על פרחים לשוניים. צמצום שטח הפנים של העלים ועלי הכותרת חוסך כאמור באידוי ואיבוד מים דרך העלים ועלי הכותרת הלשוניים. כלומר, זוהי התאמה לגידול בתנאי מדבר צחיחים.
לאהרונסוניית פקטורטובסקי פרחים (בעלי מבנה דמוי צינור) זיכריים ונקביים באותו צמח. לכן ההאבקה וההפריה לייצירת זרעים אינה דורשת תיווך של חרקים כמו דבורים שאינם דיירים של המדבר. זו סיבה נוספת לכך שאהרונסוניית פקטורובסקי איננה זקוקה לפרחים הלשוניים. שבדרך כלל הם אלה שמושכים אליהם את הדבורים.
ובכלל, המנגנונים השונים והמגוונים המתאימים צמחים למדבר הוא כבר פרק מרתק בפני עצמו ונושא לפוסט נפרד בעתיד.
מקווה שפוסט זה עושה חשק לצאת בסופ"ש הקרוב לטיול במדבר יהודה, ולצפות בפריחה האביבית המשגעת. מסלולי טיולים בשפע תוכלו למצוא בגוגל. רק עשו לי טובה ושמרו על כללי בטיחות בטיול במדבר. הצטיידו במלאי מספיק של מים ואנא אל תרדו מהשבילים המסומנים. שלא תהיו כמו אותם אלו שנדרש לחלצם (אם נשאר מה לחלץ, או חילוץ של אברים שבורים) במבצע הרואי של יחידת חילוץ ומסוק. כמובן לצאת בכיסוי ראש ובלבוש מתאים - כעת במדבר הימים חמים והלילות קרים.
מקריאה כאן קשה שלא להבחין שאני חובב טיולי מדבר, ומדבר יהודה במיוחד. למדבר יהודה גם עולם חי ייחודי ואין מרתק ומהנה יותר מלצפות במשפחת יעלים ושפני סלע. אם יתמזל מזלכם, גם קרקלים מקסימים. והפעם אסתפק בשיר האווירה זה - חוויה אישית במדבר.
לסיום, לשטוף את העיניים בפריחות להנאתכם במדבר יהודה ובנגב:
כן, כדאי לצאת עכשיו באביב לטייל במדבר. לראות, לשמוע, לטעום ולהריח. _______ * מרבית המטיילים בירושלים מכירים ומבקרים בגן הבוטני של האוניברסיטה העברית, שליד קמפוס גבעת רם. אך לא רבים מכירים ומבקרים בגן הבוטני הראשון והישן שליד קמפוס הר הצופים. הגן הבוטני בהר הצופים משתרע על שטח קטן יותר מאחיו, אך הוא עולם ומלואו - שילוב של צמחי ארץ ישראל (כולל אלה שעל סף הכחדה) והיסטוריה. לכן מומלץ לשלב ולערוך ביקור בו עם המשפחה, לפני הירידה למדבר יהודה. למידע ושעות פתיחה כאן. אפשר לשלב גם ביקור בגן הבוטני שבהר הצופים לאחר או לפני קונצרט וסיור בכנסית אוגוסטה ויקטוריה הסמוכה. לפרטים כאן. בין לבין אפשר לשלב גם ביקור קצר בחלקת קבורה עתיקה, באמפי-תיאטרון ובשני המצפים המרהיבים שבשטח הקמפוס בהר הצופים - המצפה המערבי לעבר נוף פנורמי של ירושלים העתיקה והחדשה והמצפה המזרחי, לעבר הנוף המרהיב בואך מדבר יהודה.
כדאי גם לערוך ביקור קצר בבית הקברות הצבאי הבריטי הסמוך לבית החולים הדסה הר הצופים, שאותו מתחזקת לתפארת ממשלת בריטניה. בבית הקברות הזה נטמנו גם חיילי הוד מלכותה היהודים. בגללם כל המצבות פונות לכיוון מזרח. כי הרי אי אפשר להפלות רק את מצבות היהודים. קבר צבאי זה קבר צבאי ובבתי קברות צבאיים חייבים להיות אחידות וסדר. הקצה הדרומי של בית הקברות הבריטי סימן גם את גבול המובלעת הישראלית בשטח ירדן דאז. בקצה בית הקברות עברה גדר תיל שהפרידה בין המובלעת לשטח ההפקר שבידי האו"ם. שטח הפקר שבו ממוקמים כיום מעונות הסטודנטים בהר הצופים.
