זכרונות קפואים בזמן

נוסטלגיה מהי? אין ספק שמדובר בסוג של זכרונות. זכרונות מהעבר שמעלים געגועים. געגועים לתקופה, געגועים למאורעות, געגועים לאנשים. נוסטלגיה היא אינה משהו יומיומי שמלווה. יש תמיד איזה טריגר שמעורר אותה. כשהטריגר מעורר זכרונות שזורים ברגשות חיוביים - הרי זוהי נוסטלגיה. החומרים שהועלו על ידי חברי קבוצת הוואטסאפ מפגש תיכון , כללו את שתי התמונות הבאות:

המחבר - שני משמאל בשורת העומדים

והראשון משמאל למעלה

התמונות האלו הן מכיתה י"א והן צולמו בשירות הלאומי בעין חרוד. כששאלתי את בני היכן אני בתמונות - הוא לא זיהה אותי. לבת זוג הזיהוי ארך דקה ארוכה. ומהיסוסה מעט, נראה שהגיעה לזיהוי בדרך האלמינציה. והיא הכירה אותי רק 5 שנים אחר כך.

הקשר עם המצולמים נותק לאחר התיכון. למעט ס' (השוכב בשורה התחתונה) שפגשתי בחטף בבסיס צבאי בעת השירות, וצ' (האוחז בכדור בתמונה העליונה) - אותו פגשתי במזנון של קמפוס האוניברסיטה בהר הצופים, לאחר שזיהיתי את קולו כשעמד בתור אחרי. זה היה בשנתנו הראשונה ללימודי התואר. שלי בכימיה וביולוגיה. שלו בחקלאות. מאז דרכנו נפרדה. הוא בפקולטה לחקלאות ברחובות. אני בקמפוס גבעת רם וקמפוס עין כרם בירושלים. מרשימת המאותרים לקראת מפגש התיכון - גיליתי שהוא חי כיום באמסטרדם.

כמו בתמונות, הנוסטלגיה היא למעשה זכרונות קפואים בזמן. אנחנו זוכרים אנשים שנפרדנו מהם כפי שהיו. כמו שלהבדיל זכורים לנו דמויות שהלכו לעולמן. נשארו כפי שנראו לאחרונה. דמויות המתים אינן מזדקנות.

מתמונות אנשי קבוצת הווטסאפ, היה לי קשה מאוד לזהות את מי שעומד מאחורי השם כיום. לחלקם הזמן הוסיף קרחת וכרס, לחלקם הזמן דווקא עשה טוב (במיוחד לנשים). אך רובם ככולם השתנו חזותית ללא היכר. אם בני יקירי אשר הולדתי לא זיהה אותי בתמונה, הרי שגם אני השתנתי ללא הכר.  פער הזיכרון החזותי מטלטל. כבר איננו כפי שהיינו. רחוקים מאד מכך. אבדו העלומים לעד. 

במסגרת חידוש הקשר דרך קבוצת הוואטסאפ מפגש תיכון, העלתי את השאלה לשלומם של ארבעת המורים שלהם האימפקט המשמעותי ביותר למה שהתפתחתי. לוי עובדיה המורה לביולוגיה, שרה זיו המורה לספרות, אסתר לוקאס המורה לאנגלית ורעיה גלוברמן המורה למתמטיקה. לשאלה צרפתי את הרשומה עליית מדרגה מהבלוג. 

במהרה קיבלתי את התשובה - לוי עובדיה ואסתר לוקאס אינם עוד בין החיים. שרה זיו איננה בקו הבריאות ומהם רק רעיה גלוברמן תהייה נוכחת במפגש. אבל אינני חושב שתוכל לזכור אותי ובוודאי לזהות אותי מבין אלפי תלמידיה לשעבר. 

עם שלושה מהם לא נפגשתי מאז התיכון. עם לוי עובדיה נפגשתי בפעם האחרונה בשירות הצבאי הסדיר. הוא הפתיע אותי כשהגיע לסופ"ש לבסיס שלי,  כמרצה  העשרה (בשירות מילואים), מטעם חיל החינוך. כמה היה מרגש ומפתיע להפגש כך שוב ברמת הגולן, כשבאותו סופ"ש יצא שנשארתי קצין תורן. כמה היה מרגש להציג אותו בפני חיילי הגדוד כמורה ומחנך שלי בתיכון.

למרות שעבר זמן רב מאז, גם דמויות המורים נותרות אל-מותית בזיכרון. בחיפוש באינטרנט מצאתי שלוּ הייתה בין החיים, אסתר לוקאס הייתה כיום בת מאה. אבל השאר צעירים יותר, ובגילאים שהיו יכולים להיות בין החיים. ברשימת המאותרים מבני המחזור שלי, גם ארבעה מהם כבר אינם בין החיים.

מחיפוש באינטרנט מצאתי את הודעת האבל של לוי עובדיה. הוא נפטר לפני שלוש שנים בהיותו בן 82. מצאתי גם את הכתבה הבאה לזכרו:

  


על פעילותו זו במועדון הניווט לא ידעתי, אך הוא היה מעורב בכמה פעילויות התנדבותיות. למשל היה פקח ברשות שמורות הטבע. בכתבה נוספת נערך איתו ראיון, שממנו אצטט מספר תשובות שהעלו בי חיוך:

מהו זיכרון הילדות המוקדם ביותר שלך?
כשהייתי בערך בן 4, קיבלנו חצוצרות צלולואיד במתנה. התיישבנו מסביב לתנור ותקענו בהן, ואחי כמעט שרף את החצוצרה שלו בגלל התנור.

מה רצית להיות כשהיית ילד?
רציתי להיות הרבה דברים, אבל כבר הספקתי לשכוח.

אילו תכונות אתה מעריך?
יושר, כנות.

מה מפחיד אותך?
חוסר אונים.

מה אתה הכי שונא?
נודניקים.

מה העצה הטובה ביותר שקיבלת?
אני חושב שאף פעם לא נתנו לי עצות טובות.

מה העצה הטובה ביותר שנתת?
נתתי הרבה עצות טובות. למשל, היה לי תלמיד אחד "לא מבריק", נגיד בעדינות, שיעצתי לו לא ללמוד ביולוגיה.

מה דעתך על הנוער של היום בהשוואה לנוער לפני 20 ו30- שנה?
הנוער של היום יותר מפונק, לא כל כך אוהב להתאמץ, ורבים גם מתעצלים לחשוב לבד.

מה אתה הכי אוהב בעבודתך?
ללמד (ביולוגיה), ולהתעסק בנושאים ארגוניים, דבר בו אני טוב.

מה הפשלה הגדולה ביותר שלך כגזבר?
לא היו פשלות, אף פעם לא חסרה אגורה.

אתה צם ביום כיפור?
הרבה שנים כבר לא, אבל עכשיו יש לי אישור מהרופא.

מה תאחל לשנה החדשה?
שביבי יסע לאי באוקיינוס השקט ויניח לנו.

מהו הדבר החשוב ביותר בחינוך ילדים?
דוגמה אישית ועקביות.

אחרי בריאות, מה הכי חשוב?
צלילות הדעת.

מה היית רוצה ללמוד כיום?
מחשבים.

אילו היית בן 21 שוב, מה היית עושה אחרת?
לא בטוח שהייתי עושה משהו אחרת. בן-אדם אוהב לעשות את מה שהוא עושה טוב.

זהו בהחלט לוי עובדיה כפי שהיה האיש. כשנודע לי מחברי הקבוצה על מותו, הקדשתי לזכרו בקבוצת המפגש את הרשומה אהרונסוניית פקטורובסקי שו הדא שפרסמתי כאן בבלוג.

כתגובה א', תלמידה שלו לשעבר מהכיתה שלי, העלתה את העבודה שלה מי"א שעדיין שמורה אצלה:

והיום שיתפה בקבוצה ש' מהכיתה:

"פגשתי היום את אשתו של לוי עובדיה, גם היא מורה לביולוגיה בעברה, ביום עיון בנושא ציפורים, הראתי לה את התגובות לזכרו".

מצרף גם רשומה זו לזכרו. רשומה נוספת שתתועד בגוגל.