יום חמישי, 7 באפריל 2016

בלוז הפאשיזם היהודי


נכון, גזרתי על עצמי. גזרתי על עצמי שתיקה. גזרתי על עצמי שתיקה פוליטית. אבל, כאשר דברים נוראים יוצאים מהמסגרת הפוליטית והופכים לסכנה חברתית, שתיקה היא כבר פשע. אני לא מוכן להיות שותף למדינת אפרטהייד. לכן, לא יכולתי לשתוק לדברי חבר כנסת, שנכון לעכשיו, ההבדל בינו לבין אנשים מעם אחר הוא בכך שהוא עדיין לא שלח אף אחד למחנות ריכוז ולתאי גזים. והנורא מכל הוא שיש יהודים (קהל חסידים לא מבוטל שמצביעים עבורו ועבור מפלגתו) שמאזינים לו ומסכימים לדבריו. 

ואותו חבר כנסת יהודי, ממפלגת הבית היהודי (ששמו אינו ראוי שיעלה בידי בכתובים כאן ושדבריו אינם ראויים לבייש בלוג זה), טוען שאמר את מה שאמר משום ש"טבעי שאישתי לא תרצה לשכב ליד מישהי שהרגע ילדה תינוק שאולי ירצה לרצוח את התינוק שלה עוד עשרים שנה".

"זה הכי טבעי ונורמלי בעולם" הוא מציין בהמשך. ואני שואל - אם תהיה הפרדת יולדות כזו, האם ההפרדה הזו תמנע מתינוקה של היולדת ההיפותטית (שתועבר לחדר אחר) לרצוח את תינוקו של הח"כ המודאג. נראה שאותו ח"כ קצת התבלבל, משום שהוא האחרון שרוצה שתי מדינות לשני העמים.

לפני כשנתיים כשתקף אותי חיידק טורף, הציל את חיי רחמנא לצלן רופא כירורג ערבי. ורופא הבית שטיפל בי לאחר הניתוח היה ערבי שהוסמך בירדן. ושעות ספורות לאחר הניתוח, רחצה אותי במיטה אחות ערביה בלבוש מוסלמי שהסתיר את גופה ומחצית פניה. אף אחות יהודיה לא רחצה לי בקפדנות ובעדינות כזו את קפלי אחורי האוזניים. אפילו גם לא הבת שלי. 

ולשיטתו, אותו חבר כנסת היה מסרב במקומי להיות מנותח ניתוח חירום כזה על ידי רופא שבנו אולי ירצה לרצוח את בנו בעוד עשרים שנה. ואותו חבר כנסת היה וודאי מעדיף שהנמק יתקדם בגופו, עד שיגיע תור משמרתו של  מנתח יהודי. או שמא, הח"כ היה מוותר על המנתח הבכיר הערבי מלטפל בו והיה מניח למנתח הזוטר היהודי המתמחה שלצידו לנתח בלעדיו. ואותו חבר כנסת היה מסרב שיטפלו בו במחלקה במשך ארבעה ימים, כי לרופאים ולאחיות היהודים לא התחשק לעבוד בראש השנה והשבת הצמודה לה.

את החומוס והפלאפל שלהם הוא במילא אינו אוכל מטעמי כשרות. אבל ברעיון 'מדינה אחת לשני העמים' הוא מאמץ כנראה את האסכולה התנ"כית שמייעדת ל'שכאלה' את התואר "חוטבי עצים ושואבי מים".

לכן באופן טבעי נשאלת השאלה - לאחר הפרדת היולדות, האם בהשראה התנ"כית, הגזענים שאותם מייצג חבר הכנסת יתקדמו ליישום השלב "וכל הבן הילוד היאורה השלכוהו"? 

אמנם עד ליְאור כנראה לא יגיעו, אבל האם בדברי הימים ירשם "וכל הבן הילוד - הירקונה השליכוהו, פן ישכים להרוג ילדך"?
וכי מדוע לא?
"אכלנו את פרעה, נאכל גם את זה".

בכנסת טורחים להעביר בימים אלה את חוק הדחת חברי כנסת. אני מציע שחבר הכנסת הנכבד הזה יהיה הראשון ליישומו של החוק.


***

וכשקמה הצעקה על אותו חבר הכנסת גם מהימין השפוי, הוא ריכך את סיבת האפרטהייד: "אחרי לידה, אישתי רוצה לנוח,לא את החאפלות ההמוניות המקובלות אצל משפחות היולדות הערביות". סיבה כבדת משקל מאוד ונזכרתי באשפוז השיקום שלי.

התמזל מזלי וחלקתי את חדרי עם עוד שני מאושפזים בלבד ולא עם עוד ארבעה לחדר. המאושפז לימיני היה ערבי. בחלק צנוע משעות היום ביקרה וישבה  אישתו לצד מיטתו, או אחד משני בניו.  הם תאמו את שעות הביקור שלהם כך שאף פעם לא ינחתו ביחד. כל אחד מהם דיבר בלחש. בקושי נוכחותם הייתה מורגשת מעבר לוילון המוסט.

לעומת זאת לשכן ממולי לא פסקה מלהגיע חמולה יהודית. חמולה שכל כך דאגה שירעיבו אותו ולכן הגיעו עם סירים של קוסקוס וחריימה. וכשגרשו אותם בלילה, הם תמיד שכחו לפנות את הכסאות והכורסאות שהכניסו לחדר. נראה להם שפינוי הכורסאות הוא חלק מהפיזיותרפיה שלי. וכשהלכו, אישתו 'ציוותה' עלי ברוב חוצפתה להשגיח שימלאו את רצונות בעלה בלילה. שאצלצל עבורו בפעמון לאחות, כי הוא מתקשה או אינו זוכר היכן הוא נמצא. ואם האחות לא תגיע מיד, מה היא ציפתה? שאקום ואקפץ ברגל אחת בהליכון לקרוא לאחות?  ובכן היא כנראה ידעה עם מי יש לה עסק. שני שכניי לא ממש יכלו לישון בלילה, אבל אחמד סבל בשקט והתהפך על משכבו ללא אומר. לעומת זאת השכן היהודי, לא סתם את פיו. כל חצי שעה או שעה העיר אותי בצעקות כדי שאקרא לאחות. וכשצלצלתי בפעמון עבורו והאחות לא הגיעה תוך דקה, הוא התחיל לצעוק בקולי קולות - כפי שהיה רגיל לצעוק על העובדים שניהל ברשת של רמי לוי. מה הוא חשב לו, שאני עובד אצלו?

ואם זה עדיין לא מספיק לחבר הכנסת שרוצה להרחיק חמולות ערביות, אז דווקא החמולות היהודיות היו תופסות שולחנות בחדר האוכל, וחולים שלא מצאו מקום נאלצו לבקש מהאחיות שיביאו את המגש שלהם לחדר. וכשהמגש היה מגיע קר, חצי מהאוכל היה חסר כי נגנב על ידי החמולות היהודיות הרעבות. התנהגות נפוצה כזו לא ראיתי ולו אף פעם אחת ממשפחות ערביות במשך חודש האישפוז שלי שם. 


חככתי בדעתי באיזה בלוז לסיים, הבלוז הזה או הזה. לבסוף בחרתי בבלוז הזה:



שלושה בלוזים עם מוזיקה נפלאה, אבל המילים - הקשיבו למילים.


***

ואם כבר, אז כבר. עוד ספיח קטן. בפוסט שהעלה ידיד טוב שלי, חלקתי על דעתו לגבי התכנות תחליף או חוסר תחליף למדינאים.

ואני הצעתי שכל אחד שחושב שאין לו תחליף - שיטבול את אצבעו בדלי מים גדול וכשיוציא אותה - שיתבונן מלמעלה על שינוי גובה המים וידע מידת זניחותו לאחר לכתו.

וללא שום רמז נסתר (כי אני מאמין בהחלפת הבלתי ראויים עוד בחייהם), נזכרתי בעוד בלוז יפה שמבצעת חוה אלברשטיין, זמרת ללא תחליף:



יום שלישי, 5 באפריל 2016

פיצול אישיות - סיפור מסתורין של שיר


כשהתעורר הדחף פתאום, פעם הייתי מעלה טיוטות שירים על כל נייר מזדמן ואחר כך דוחף אותן למגירה. אבל לא יותר. מאז עידן הסמרטפון אני מעלה בו הגיגיי, רישומיי ושאר שטויותיי. כמו במגירה דאז, הם ממתינים לגאולה מתישהו. לעריכה/עריכות או שלא.

כך נתקלתי היום בסמרטפון בטקסט של שיר שכותרתו הייתה 'דמעות של שיר'. כותרת מוזרה שמשום מה לא הייתה לי מוכרת. וכשקראתי את הטקסט הוא היה לי עוד יותר לא מוכר. לא יתכן שאני כתבתי את זה, ומחשבה זו התחזקה כאשר ראיתי לתדהמתי את תאריך הכתיבה: ה- 5.4.2016, כלומר היום. עד כדי כך סנילי לא חשבתי שאני. אלא אולי התחלתי רחמנא לצלן לסבול מפיצול אישיות חמור? אני לא צוחק, כבר נתקפתי בחרדה.

מדי פעם קורים דברים מוזרים בסמרטפון שלי, ביניהן למשל מופיעות ביום בהיר אחד אפליקציות רוּטקיט שלא הזמנתי ובשום פנים ואופן לא הורדתי במודע. ראוי לציין שביניהן הופיעה גם אפליקצית רוטקיט מוזרה ומעוררת ענין, המקושרת לכתובת מסוימת בישראבלוג.

מדי פעם אני גם מגלה תמונות שהופיעו באופן מסתורי בגלריית התמונות בסמרטפון, שהן ממש ממש לא שייכות אלי. ביניהן גיליתי תמונת 'פספורט' של האקר חשוד, שהופיעה באופן מסתורי כזה בגלריית התמונות המסונכרנת. בבדיקה באתרים מסויימים, גיליתי את שם העומד מאחורי תמונתו, וחייכתי - איזה אידיוט! הוא עושה יותר מדי טעויות. הרי זה אותו חוֹלֶרע שכבר עליתי על כתובתו המדוייקת - אותה מסרתי לרשויות. שמו ופרטיו מקשטים אחר כבוד רשימה שחורה של האינטרפול. לא, זה לא בגללי. לאינטרפול יש סיבות כבדות משקל יותר לעקוב אחרי עבריינים מסוימים.
גור לך האקר יקר ולא חביב - יכולתי להציג עכשיו תמונה שלך כאן.

והנה היום, גיליתי טקסט שיר שנכתב לכאורה היום ושאינני זוכר בכלל שכתבתי. ממש מצב חמור. בעבר לא נתקלתי בדבר שכזה, למעט פעם אחת שגיליתי במגירה שיר שהייתי מוכן להישבע שלא אני כתבתי אותו. עד היום אינני מאמין שאני יכולתי לכתוב שיר כזה. סגנונו יותר מדי לא אופייני כדי שאקח אחריות ובעלות עליו. אבל לפחות במקרה ההוא יש נסיבות מקילות, כי לא ברור מתי נכתב. כלומר מועד כתיבתו היה יכול להסביר מצב של שיכחה או הכחשה תת מודעת. אמנם לא אופייני לי, אבל מי יודע?

ובעקבות האירוע ההיסטרי הזה, דפדפתי ברשימת הטיוטות בסמרטפון ופתחתי עוד כמה שירים אחרים בהתהוותם. הם דווקא היו מוכרים ואולי יגיעו בעתיד להבשלה. אבל כשראיתי שכל המסמכים האלה שנקראו, מקבלים את התאריך של היום - נרגעתי מהמחשבות הקונספירטיביות. אפליקציית מעבד הטקסטים בסמרטפון פשוט 'דפוקה'. כל פעם שפותחים מסמך - הוא מקבל את תאריך הפתיחה האחרון.

אבל בכל זאת עדיין לא נרגעתי. משום שלא זכרתי שכתבתי את הטקסט לשיר הזה אי פעם. ואם כן מתי בכלל כתבתי אותו לעזאזל?

לאחר שקראתי אותו מספר פעמים, העתקתי אותו למחשב. רק לאחר שערכתי וניקדתי אותו, התעורר שביב זכרון כפלֶשבֶּק. החלטתי לקחת אחריות ולהודות באשמה. פיצול אישיות, אולי דמנציה זמנית, אולי סתם מנגנון הכחשה. מי יודע? מעניין מה פרויד היה אומר על זה.

כל שיר ראוי שיקבל מקום  של כבוד בפני עצמו. אבל לאור הנסיבות, חשבתי לנכון להביא כאן את סיפורו ההזוי של זה. אך לא אשאיר את הקורא במתח עד לקריאת השיר בפוסט נפרד. לכן הנה הוא פרוס כאן לפניכם:


שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ שָׁר וְדָמַעְתִּי 
דָּמַעְתִּי עַל יֶלֶד שֶׁשָּׁקַע
נִטְמַן בִּשְׁכָבוֹת אַרְכֵאוֹלוֹגִיּוֹת
בְּתוֹכִי
הַדְּמָעוֹת
חִלְחֲלוּ בֶּעָפָר הָאָפֹר
פִּלְּסוּ נָתִיב לְקֶרֶן
אֲלֻמַּת אוֹר 
שֶׁהֵאִירָה
נֶפֶשׁ יֶלֶד גַּלְמוּדָה .




צייר Luigi Bechi



יום שבת, 2 באפריל 2016

החיים לאחר קץ העולם?


הסיפור זן המתעטשים בשמש מתכתב עם כתבה שפרסמתי בעבר והנה היא כאן לאחר עריכה.  נדון בשאלה האם יש קשר בין ההישרדות של צמרת השלטון והטייקונים לבין הג'וקים, במידה ומדינת ישראל תותקף בטילים גרעיניים. 

נראה שכלל העולם מוטרד, פחות או יותר, בשאלת הגרעין של איראן וקוריאה. כי בד בבד עם פיתוח היכולת הגרעינית, הם מפתחים גם טילים בליסטיים שיכולים להגיע לכל פינה בכדור הארץ. ממשלות ישראל מודאגות בשל האיומים הבלתי פוסקים של האיראנים להשמיד את מדינת ישראל. מטרת ההשמדה הסופית של מדינת ישראל אפילו נרשמת בעברית על הטילים הבליסטיים שהם שולחים בניסויים שלהם. מדינות רבות נוספות מחזיקות בנשק גרעיני וכנראה רק מאזן האימה מונע מממשלות רציונאליות להפעיל אותו. למעשה כיום, שימוש בנשק השמדה גרעיני הוא מעשה התאבדות. 

אך, נשאלת השאלה האם כל המדינות רציונאליות? שאהידים ושאר מתאבדים למיניהם אינם מפחדים מנשק גרעיני אם יגיע לידיהם. אבל דבר אחד ברור - אם תפרוץ מלחמה גרעינית, היא לא תשאר מוגבלת למדינות הנלחמות.

בפיצוץ גרעיני, נוצרת נשורת גרעינית והיא יחד עם הקרינה שלה מופצות עם הרוח לכל שאר העולם. אם כמות הקרינה בעולם תגיע לרמה מסויימת (ביחידות מדעיות: 800 REM ), היא תהייה קטלנית לאדם ובזאת תבוא כלייה למין האנושי. יחד איתנו יושמדו גם מרבית מיני החיים על פני כדור הארץ - מי שכנראה יישרדו ותמלא בהם הארץ כחול אשר על שפת הים הם הג'וקים (שבעברית תיקנית הם נקראים תיקנים, או מקקים, אך ברשותכם אשתמש כאן בסלנג התיקני שלהם -ג'וקים).

מדוע ג'וקים יישרדו? זה נושא הפוסט הזה. בפוסט נדון גם האם יש קשר בין ההישרדות של צמרת השלטון והטייקונים לבין הג'וקים, במידה ומדינת ישראל תותקף בטילים גרעיניים. 




אנשים רבים נגעלים ואפילו מפחדים מג'וקים, אך מי שקורא בבלוג הזה, כידוע אינו מפחד להתמודד עם פחדים . אצל הקורא פוסט זה - תחושת הגועל תתחלף כנראה בכעס על צמרת השלטון והטייקונים , שלבסוף יסתיים בפרץ צחוק. אבל זכרו, במלחמה התמידית שלנו כנגד הג'וקים - צוחק מי שצוחק האחרון.

לאחר הפלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי הסתובבו שמועות שג'וקים היפנים שרדו את הפצצה. במהלך הקמפיין נגד מרוץ החימוש הגרעיני בסוף שנות ה-60,
אחת הכרזות המפורסמות ביותר דאז ציינה: "אם תתרחש מלחמה גרעינית, לא האמריקאים או הרוסים או הסינים ינצחו... אלא הג'וק".

האם זה נכון? מבדיקה שעשיתי בפרסומים שונים, הג'וק האמריקאי עמיד לכמות קרינה פי 15-80 מהאדם והג'וק הגרמני פי 130! אם כן, נכון הדבר שאם כמות הקרינה תכחיד את האדם, הג'וק קרוב לוודאי ישרוד.


הניצול האחרון


יש חרקים שהם אפילו עמידים בהרבה לקרינה מאשר הג'וק. אז מדוע דווקא לג'וק סיכוי לשרוד יותר משאר החרקים? הדבר נובע מכך שהג'וקים שוכנים בסדקים וחללים עמוקים באדמה או במבנים, שיתנו להם הגנה נוספת בפני הקרינה שתשטוף את פני הקרקע. סיבה שניה  - לג'וק יש יכולת התרבות עצומה.

בקומפלקס המוזאונים של הסמית'סוניאן, (Smithsonian) בוושינגטון, בירת ארה"ב יש מוצג מדהים. לפני כ-30 שנה הכניסו שני ג'וקים בלבד (זכר ונקבה) לתוך פיר בטון משורין שעמקו כ-5 מטר, שהוא אטום לחלוטין ובראשו מכסה זכוכית משוריינת, המאפשר תצפית לתוך הפיר. זוג הג'וקים הוכנס לתוך החלל הזה ללא מקור מים ומזון. המבקר שם שיציץ למעמקי הפיר , יראה מרבד של ג'וקים מתרוצצים. אשאיר לדמיונכם כיצד שרדו הג'וקים האלה ללא הכנסת מקור מזון חיצוני. מכאן אתם למדים שהג'וק הוא השרדן האולטימטיבי.

אם כך יש סיכוי סביר שהג'וק ששורד את זה:




ישרוד כנראה גם את זה:



וזה כל עוד ישאר חמצן על פני כדור הארץ או בחללים בתוך האדמה.


***

מה הקשר בין צמרת השלטון של ישראל והג'וקים?

עוד בשנות החמישים במאה הקודמת, הנהגת המדינה חששה משימוש בנשק גרעיני שיפגע בישראל בזמן המלחמה הקרה שהיתה בין ארצות הברית לבין ברית המועצות דאז. באותם ימים התנהל מירוץ חימוש גרעיני בין שתי המעצמות.

ובכן, למי שאינו יודע, מרכז יצחק רבין ניצב על תחנת כוח סודית שהוקמה בשנים 1954-1956. את התחנה הזו כינו אז 'הג'ורה'. זאת לא הייתה תחנת כוח רגילה. למקרה של התקפת אויב שתפגע בתחנת החשמל ברידינג, היו לג'ורה שתי משימות: האחת לספק חשמל למערך החירום של תל אביב, והשניה לשמש מקלט אטומי לממשלות ישראל. המימון להקמת התחנה הזו התקבל במסגרת הסכם השילומים עם גרמניה. שם הקוד שניתן לתחנה הזו היה 'תחנה 326'. כיום התחנה הזו מושבתת ומרכז רבין ניצב כאמור על גרוטאותיה.

לפני שנים מספר, מדינת ישראל החלה לחצוב מקלט אטומי בהרי ירושלים. המקלט מיועד לבכירי המערכת השילטונית בישראל (ראש הממשלה, השרים, הח"כים, הפקידים הבכירים) מקורביהם ומשפחותיהם. על פי העיתון גלובס, עלות הבניה של המקלט האטומי הזה: 3 מיליארד שקל, מכספי משלמי המסים - אנחנו כמובן, שנשאר בעצמנו ללא כל הגנה.

השמועות אומרות שמקלט יום הדין הזה המיועד לצמרת המדינה ואשר הממוקם בהרי ירושלים כבר מוכן לשימוש. זה לא יהיה המקלט האטומי היחידי בארץ: לפחות 30 מ'המי ומי' בישראל כבר דאגו להקים מקלט כזה, צמוד לביתם הפרטי. כמו כן, רבים מאנשי האלפיון העליון בישראל רוכשים לעצמם באחרונה מקלט אטומי , ובהם שרי אריסון וזכי רכיב. לידיעתכם, הקבלן שבונה את המקלטים האטומים הפרטיים עבור העשירים מציין שאין שום ערובה בטוחה ומוכחת, בשהייה במקלט כזה (כאילו שמישהו יוכל לתבוע אותו, אם המקלט לא יעשה את מלאכתו).

כלומר, במקרה של מתקפה גרעינית כזו על ישראל, יישארו כאן רק העשירים והפוליטיקאים. וכן שכחנו - יחד איתם ישארו גם הג'וקים.

אך מה לדעתכם באמת יקרה עם תפרוץ מלחמת עולם ושואה גרעינית? כשהמותקפים יאמרו 'תמות נפשי עם פלישתים'?

ובכן צמרת השלטון מקורביהם ומשפחותיהם, ישארו כלואים במקלט הבטוח (?) מקרינה ובתחילה יערכו נשף הילולים. לחגוג בתקרובת ויין את הישרדותם. לאחר זמן יחלו לסבול מתסמינים החברתיים כמו של משתתפי תוכנית הריאליטי  'האח הגדול' הכלואים יחד תקופה ממושכת. אלא שבמקרה של התקפה גרעינית, לא תהייה שום פרישה או הדחה. אין יוצא ואין בא. תארו לעצמכם את ליברמן ומשפחתו מבלים 24 שעות ביממה עם משפחת ח"כ אחמד טיבי או זחאלקה? יש לשער שהכינו שם מלאי גדול של תרופות פסיכיאטריות שידרשו שם כדי להרגיע.

וכשלבכירי השלטון ולטייקונים יאזל מלאי קופסאות השימורים, מנות הקרב, המזון והמים האגורים במקלטים האלה, זה מה שישאר להם לאכול:



האם השר ליצמן יאכל את הג'וקים האלה?


ואנחנו שנתאייד, או נמות לאחר גסיסה של כמה שבועות - נביט בהנאה על אוכלי הג'וקים, ממרומי העולם הבא: 




***

כמה עובדות על התיקנים (= מקקים = ג'וקים)

*  הג'וק נקרא תיקן, כיוון שהנקבה מטילה ביצים לתוך מעין נרתיק, שמזכיר תיק ואת התיקים מדביקה למשטחים כמו הקירות.

* הג'וק הוא החיה המהירה ביותר מבין ההולכים על שש. הוא נע במהירות של מטר לשנייה! כלומר, עד 5.4 קמ"ש (כ-50 מרחקי-גוף בשנייה, שזה שווה ערך לאדם הרץ במהירות 330 קמ"ש).
לכן, יש לנו סיכוי נמוך מאוד לתפוס אחד. ואלה שאנו נתקלים בהם והנתפסים, הם ג'וקים זקנים או חולים. 

ניסויים שנערכו בתיקנים ( לא מומלץ לאנשים רגישים!):

* ג'וק שעורפים את ראשו ממשיך לחיות כ-9 ימים בלי ראש. למעשה המסכן מחפש כל הזמן מזון ולבסוף גווע ברעב!

* מה קורה כאשר מניחים ג'וק ערוף ראש ליד ג'וק קטוע רגליים (המתקשה לנוע)?
ובכן קטוע הרגליים עולה על ערוף הראש ומתחיל לפקד עליו. הם נעים על פי רצונו של הקטוע בעל הראש, שאוכל כאשר מוצא מזון. ובעל הרכב ? כאמור גווע לבסוף מרעב.

מאמינים? יש מדענים שחוקרים ג'וקים! 


יום חמישי, 31 במרץ 2016

זן המתעטשים בשמש


מאז ומתמיד קורה לי דבר מוזר כאשר אני יוצא מתוך מבנה חשוך כלשהו אל אור השמש. אני חש בעקצוץ המתקדם לאורך נחירי ומתעטש. ידידה אמרה לי פעם שהיא מכירה מעצמה את התופעה. שזו 'אלרגיה לשמש'. ניחא, לפחות התעטשות אחת או שתיים בחשיפה פתאומית לאור שמש נסבלת, ואינה נמשכת ומציקה כהתקפי אלרגיה אחרים, בסדרת התעטשויות בלתי נגמרת. שפר גם מזלי שאינני ערפד, וחשיפה לאור שמש איננה שורפת אותי. כשנולד בני גיליתי שהוא ירש ממני את ההתעטשות הזו בחשיפה פתאומית לאור שמש מסנוורת. בחשיפה לשמש, התחרנו מי משנינו יקדים להתעטש בשניה או שתיים.

את הסיבה להתעטשות השמש הזו גיליתי בשנה הראשונה שבה קיבלתי את המינוי ללמד בקורס גנטיקה של האדם. בקריאה לקראת הכנת מערך שיעור, גיליתי בספרות המקצועית להפתעתי ש'התעטשות שמש' היא סינדרום גנטי תורשתי שמכונה ACHOO. אריסטו הוא זה שכתב לראשונה על תופעת ההתעטשות שלו בשמש. לפיכך הסינדרום הזה מכונה במדע גם בשם 'סינדרום אריסטו'. 
מתוך סקרנות החלטתי לחקור את הנושא במעבדה. בעזרת שיטה גנטית המכונה 'לינקייג' שערכתי על דנ"א שלי ומתעטשי שמש אחרים, זיהיתי את הגן האחראי לסינדרום. כיניתי אותו 'גן אריסטו'.

בכולנו מתבטא סינדרום גנטי זה או אחר. הסינדרומים האלה אינם מחלות והם תוצרים של גנים מסויימים שעברו מוטציות ומתבטאים בחלק מסויים בציבור, ולא במרביתו. הסינדרומים האלה הם למעשה ניטרלים. כלומר, אינם מזיקים ואינם מועילים. בעצם, לא ברורה בכלל מהי מטרת קיומם ומדוע ההורשה שלהם יציבה ומועברת מדור לדור במשפחות מסויימות. בין הסינדרומים האלה ידועים למשל סינדרום יכולת פיסוק אצבעות הידיים, האופייני לבני שבט לוי. גם סינדרום יכולת גלגול הלשון על ידי אנשים מסויימים הינו תורשתי. ישנן מספר סברות לגבי קיומם של הסינדרומים, אבל כידוע סברות הן סתם אמונות, כל עוד שלא הוכיחו אותן מבחינה מדעית, בשיטות מדעיות.







עם פרוץ המלחמה הגרעינית, המנהיגים, משפחותיהם ושאר קרובים לצלחת, ירדו והסתגרו במקלטים האטומיים שבנתה המדינה עבורם. הם יהיו מוגנים בהם לפחות עד שיאזל מלאי המזון או המים האגורים במקלטים. או עד שיאזל מלאי הדלק שמפעיל את גנרטור החירום המזין את המפוחים שמסננים מקרינה את האוויר המוזרם לתוך המקלט. ברור שעבורם זו רק דחיית הקץ. כי רמת הקרינה בחוץ עצומה כל כך ויקח שנים עד שתדעך לרמה שאינה מסכנת חיים.

במשך שלושה שבועות הייתי עד למותם של כל הסובבים אותי ממחלת קרינה קשה. גופות היו שרועות מכל עבר, מתבוססות בשלוליות קיא אחרון. את הסירחון אפף אובך כבד של אבק רדיואקטיבי שהסתיר את פני השמש. אובך אפל שאפף את האטמוספרה של כדור הארץ מאז שהוטלו הפצצות.

חודש חלף מאז הוטלו הפצצות ולהפתעתי הרגשתי טוב. נראה שהמוות הבלתי נמנע דילג עלי. לפחות לפי שעה. לאור כמות הקרינה העצומה שמדדתי במכשיר מונה הגייגר הקטן הנייד מהמעבדה שלי - עמידות מח העצם שלי לרמת קרינה קטלנית כזו הינה בלתי מוסברת בעליל. כמוה כנס רפואי לכל הדעות. אז מצבי הגופני היה טוב, אבל לא מצבי הנפשי. בחודש אחד איבדתי את כל היקרים לי. למרות בריאותי הפיזית הטובה לא רציתי להמשיך לחיות לבדי, שקעתי בדיכדוך, מייחל למותי.

רק כשריח הגופות והקיא היה כבר בלתי נסבל, ארזתי שק שינה ותרמיל עם שימורי מזון שמצאתי במרכול נטוש, ופניתי לנדוד לעבר אזור לא מיושב. לברוח מאימת הזיהום המתפשט מתוך צחנת המוות. לאחר זמן מה הגעתי למבנה נטוש מחוץ לעיר. במבנה התקבצו קומץ אנשים ששרדו ושכמוני ברחו מריח המוות. לא היה מאושר ממני לפגוש שם את בני ששרד גם הוא את הקרינה ונותר בחיים. 


קצבנו את מלאי השימורים שהביא עמו כל אחד מהשורדים, כדי לשרוד לפחות עד שתשוב השמש להאיר את השמים. אם תמשך האפלה הזו, ימות כל הצומח ואיתו כל שארית הפליטה מהחי. אך השמש סרבה להפציע. לאחר שמלאי המזון אזל, התחלנו לצוד חגבים, שאר חרקים ותולעים ששרדו את הקרינה. היינו רעבים אז אכלנו. שתינו ממי המעיין שפיכו מתוך האדמה בקרבת המבנה.

חלפו ימים והאובך הכבד לא נעלם, האפלה המשיכה לשרור. כשכבר התכוננו לבוא סוף העולם, נפתחו ארובות השמיים וגשמי זעף החלו לרדת. ביום השמונים לשואה הגרעינית האבק הגרעיני החל לשקוע ולפתע קרני השמש חדרו שוב את השמים. עם התגלות השמש, בבת אחת התעטשנו כל השורדים כמקהלה. הסתכלתי לעיני בני והבנתי. המין האנושי ניצל. הוצאתי את פנקסי ורשמתי: 

20 לאוקטובר 2023,
היום זיהיתי את הגן לעמידות נגד קרינה.
'גן אריסטו'.



מסדרת הסיפור הקצר. סיפורים בתחום הדמדומים שבין מדע למדע בדיוני, בין מציאות ודמיון.