הכותרת נשמעת אולי בומבסטית אבל ההקשר יובן בהמשך.
אם הייתה ניתנת לי ההזדמנות לחזור לאחור, אולי הייתי בוחר ללמוד ולהתמחות באנתרופולוגיה אנושית השוואתית להתנהגות בעלי חיים. והייתי מבלה בין שבטי אדם וחיה בפינות נידחות ברחבי העולם, בסביבות מבודדות. מרתק.
אבל מה הקשר בין התנהגות אנושית לזו של בעלי לחיים? דווקא יש והרבה. לימוד התנהגות בעלי חיים היה כלול בלימודי הרשות שבחרתי לתואר ראשון. תחום מרתק כאמור. מרתק לדעת כמה משותף בין החיות לאדם ועד כמה חייתי הוא האדם עצמו. לדעת כמה תכונות חייתיות ירש האדם. גם בחברות בעלי חיים יש מעמדות ופוליטיקה. פוליטיקות מתוחכמות אפילו. ובחיות חברתיות יש גם קשירת קשרים קואליציוניים מתוחכמים ונוצרות אופוזיציות.
וגם בחיות עשויות לעיתים אופוזיציות להחליף את השלטון. זה לא פשוט, יש מאבקים. אבל גם בבעלי חיים בסופו של דבר מוח מנצח כוח. ודמוקרטיה אמיתית בחיות מזוייפת כמו באדם ובעצם נעוצה ביחסי כוחות ובשאיפה להפרת הסטטוס קוו בכל הזדמנות אפשרית. לכן התנהגות בעלי חיים עילאיים מרתקת אותי. אפשר ללמוד ממנה בהחלט על שורשי ההתנהגות החברתית האנושית.
במה בכל זאת שונים בני האדם מהחיות? כמובן ביכולות קוגנטיביות מסויימות (כי יש כאלו בקופי אדם שעולות עלינו. קשה להאמין אבל קופים יגברו עלינו בחלק ממשימות ומשחקי מחשב), אך לצורך העניין התשובה נעוצה בפה. בפה האדם לעומת פה החיות. כשהחל האדם לדבר, הוא שכח לקרוא שפת גוף כפי שיודעות החיות לעשות היטב. והפה של האדם הפך המזוהם בעולם החי, תרתי משמע (מעשית ומטפורית). ורק להשכלה, מי לדעת הקורא מסוכנת יותר - נשיכה של כלב או אדם?
מסתבר שלמרות שהאדם מצחצח שיניו (ואפילו גם אם הוא עושה זאת יותר מפעמיים ביממה), הפה שלו הוא המזוהם ביותר בחיידקים. יותר מחתול והרבה יותר מכלב. לכן הנשיכה של האדם מסוכנת יותר מנשיכה של כלב ולגרימת ספסיס - אלח דם שעשוי להסתיים במוות.
ובני האדם - גם אם לא נושכים עם השיניים, הם נושכים במילים. וכידוע גם מילים עשויות להיות מזוהמות ולפגוע נפשית וגופנית. עוד לא הומצאה האנטיביוטיקה שעשויה להתגבר על זיהום פיו של האדם. המדיה והרשתות החברתיות מלאים כיום בנשיכות מזוהמות ומזהמות. וככל שמשתכללת הטכנולוגיה, כך מתגברת עוצמת הזוהמה המופצת על ידי האדם ומופעלת זה על זה.
כמו בעולם החי, הזוהמה האנושית היא בת ברית של ההונאה. ההונאה נפוצה מאוד גם בין בעלי חיים, אך הגיעה לשיא התחכום והשיכלול בבני האדם. אבל שקרים 'שחורים' ושקרים 'לבנים' למשל, נפוצים גם אצל בני דודינו השימפנזים. זוהי אם כך עוד תכונה חייתית של האדם.
בעולם החיות כמו באדם ידועה גם תכונת ההתעלמות המכוונת והחרמות. הן באדם והן בחיות חברתיות, לחיים של הפרט בצד חברה מחרימה יש השלכות הורמונליות קשות הפועלות על המוחרם והמנודה. השלכות גופניות ונפשיות. ידועים גם מקרי התאבדות של בעלי חיים. האדם לא המציא גם את זה.
מתבקש שאביא כעת דוגמאות מעולם החי ולקשר האנתרופולוגי שבהתנהגות האדם. יש דוגמאות אינספור שיכולות למלא ספרים. אבל רשומה זו עיסוקה רק במקרה אנתרופולוגי פרטי – האנתרופולוגיה של הבלוגוספרה. כבר הבטחתי בעבר רשומה שתעסוק באנתרופולוגיה זו, אבל רשומה הספציפית הזו תעסוק רק בפן אחד של הבלוגוספרה – בתגובות ובמגיבים.
ואני רוצה להדגיש שאין מדובר כאן בדיון על תגובות ומגיבים של פלטפורמה מסויימת זו או אחרת. מדובר בתופעות גלובליות, שניתן לראותן בכל פלטפורמה שמאפשרת טוקבקים. וברשומה זו אצמצם עוד את הדיון בנושא ואתחום אותו לשאלה אצל מי לא אגיב. או בעצם מה יגרום לכך שאפסיק להגיב גם במקומות שנהגתי לעשות זאת בעבר.
רק אתמול נתקלתי בתגובה מוזרה, ואולי לא. כי אולי עומד משהו מאחוריה. הגבתי אצל מישהו שאני לא מכיר, אבל התרשמתי מאוד מתוכן מסויים שהאדם פרסם. כתגובה ציינתי זאת ושיבחתי. ומה קיבלתי ממנו כתגובה? לא רק אף מילת תודה. האדם הגיב: "תבין יותר טוב אם תקרא את מה שפרסמתי כאן וכאן וכאן". האם מי מהקוראים היה ממשיך לקרוא ולהגיב אחרי תגובה מתנשאת ואנטיפטית כזו? האדם הזה פשוט דחה כל רצון שלי להתייחס אליו בעתיד. אפילו עד כדי שלא אקרא יותר את מה שהוא כותב. ושיהיה ברור - אני לא מחרים אף אחד בשל תוכן של דברים, אלא בשל התנהגות מגעילה בלבד.
ויש את אותם אלה שמגיבים בצורה לאקונית קרה הנמוכה מנקודת הקיפאון. או כאלה שמגיבים למישהו ספציפי במשפט שהכי מעצבן אותי - “התפרצת לדלת פתוחה". ריבונו של עולם, האדם פותח משהו לציבור הרחב ואחר כך מתלונן שהתפרצו לו לדלת פתוחה? אדם כזה מאבד אותי לתמיד. מבחינתי זה כנראה מה שהוא רוצה – להרחיק אותי ממנו. והוא לא צריך להתאמץ – יותר לא ישמע ממני.
ויש את אלה שלא מגיבים בכלל לתגובות וזה בהחלט חריגה מכללי נימוס אלמנטריים. אבל גרוע מזה הם אלה שמתייחסים לתגובות בצורה סלקטיבית. כלומר, מתייחסים למגיבים מסויימים ומתעלמים מאחרים. גם אצל אלה וגם אצל אלה זו תהייה תגובתי האחרונה. והם צריכים גם לדעת שאני לא חייב להמשיך לקרוא אותם יותר, יהיו חשובים ומעניינים ככל שיהיו.
ויש את אלה שמסיבות השמורות עימם נוהגים לפרסם בבלוגם רק תגובות לאחר שעברו אישור מוקדם שלהם. אבל יש גם כאלה שמאשרים ואחר כך מוחקים. ולא סתם בטעות (שיכולה להתרחש לעיתים), כי טעות שכזו אינה מתרחשת פעמיים...
גם כאלה מן הסתם לא יזכו ממני יותר לתגובות.
והכי גרוע אני לא סובל את אלה שאתה מגיב בבלוג שלהם או לסטטוס בפורום והם משיבים "אני קורא בעניין בבלוגך...” וברור לי שהם ממש לא קוראים או שפעם קראו וחדלו מסיבותיהם הם. אבל לשם מה הם צריכים להרגיש שלא בנוח ולשקר?
ועל התופעה של הצורך להחליף גרביים בין בלוגרים לבין עצמם כתנאי לריבוי תגובות - אין בכלל צורך ומיותר להרחיב את הדיבור. שכל בלוגר או משתתף ברשת חברתית - לא יעוף על עצמו. שיעשה חשבון נפש לעצמו בנושא התגובות ועד כמה הן באמת מעידות על מידת ההצלחה של תוכן הרשומות והבלוג שלו. ועד כמה התגובות שלו/ה או אלה שמתקבלים אצלו/ה הן אמיתיות או רק פוליטיקלי קורקט. ודיון בעניין האמיתות של החברויות הוירטואליות בכלל, גם הוא נושא לרשומה בפני עצמה. אבל בל ישלה אף אחד את עצמו לגבי חבריו הוירטואליים כי בהכרח חברות אמת היא. לא לחינם מכנים אותה חברות וירטואלית. חברות כמו מרבית החברויות בחיים - לרוב חברות אינטרסנטית.
אני אומר קביעה זו בהחלטיות שאינה מעידה על איזושהי מרות נפש של הכותב, אלא על תודעה למציאות העירומה שהאדם טורח במידה זו או אחרת להסתירה או להכחישה כלא קיימת. אותה המציאות כמו בחיות, אלא שהן פחות מסתירות או מכחישות. הן קצת יותר אמיתיות מאיתנו. אני אומר קצת, משום שגם הן פועלות על פי אינטרסים וגם הן מרמות לפעמים. ובני האדם חושבים שהם טובים יותר מחיות - שבחיות מדובר באינסטינקטים בלבד ולא בחשיבה של ממש. אבל טעות גם בקביעה הזו. גם בחיות העילאיות יש חשיבה ותכנון, ומאידך גם באדם פועלים אינסטינקטים חייתיים. כלומר אינסטינקטים משותפים להם ולנו.
אופיים של מגיבים ופרוטוטיפים של תגובות בכלל - הוא נושא אנתרופולוגי מעניין בפני עצמו, שאולי אקדיש לכך פעם רשומה נוספת, עם דוגמאות. יש לי אוסף מצולם מרתק של דוגמאות כאלה שלוקטו גם מבלוגים של אחרים. אבל שלא יכנס כעת אף אחד ללחץ - התגובות לא תחשפנה עם שמות מזהים. אך אני לא אוכל להיות אחראי למי שעשוי לזהות תגובה מסויימת כתגובה שלו/ה.
