פוסט יום השואה - מהו אומר לך?

את הפוסט הזה כתבתי באישון לילה, בכאב שהוא לא פחות מהכאב המשפחתי 24/7 שמתנקז ומתעצם מדי שנה - ולא רק ביום השואה והגבורה. נולדתי לתוך הכאב הזה לשני הורים שורדי השואה, שהתייתמו והתבגרו ללא ילדוּת עם הזוועה. מעט שבמעט מהסיפורים האישיים כתבתי כאן וכאן.  רק הדור שני יכול להבין את זה ומהי בכלל המשמעות של להיות דור שני. כשכל ההוויה בבית סובבת את השואה. למרות שההורים מאוד משתדלים לגדל ילדים נורמלים כביכול, הילדים אינם יכולים להיות לגמרי נורמלים.  פלאשבקים של ההורים. שתיקות מעיקות. סיוטים בלילות. התנהגויות מוזרות של הורים ששונים כל כך מהורים של חברים שלך. כל כך שונים, עד שאתה כילד אפילו מתבייש בהם לעתים. הורים שמגוננים עליך כאילו עשויים לאבד אותך בכל רגע. אבא שמזנק מבהלה לגובה מטר במיטה, כשמעירים אותו. סיוטים, בכי כבוש וצעקות סיוטים של אימא בלילות. אוכל - חייבים לגמור הכל מהצלחת.  לא צפירות, ולא תכניות טלוויזיה, ולא כתבות בעיתונים, ואפילו לא ביקור ביד ושם יכולים להמחיש מה הזוועות המתוארות עושות יום יום לשורדי השואה עצמם ולדור השני, ואפילו את ההשלכות שנגררות לדור השלישי. לא מדובר רק בהשלכות נפשיות אלא גם בהשלכות פיזיות הקשורות לבריאות. על מדע השינויים הגנטיים שחלו על דור שני ואפילו שלישי, שיש להם השלכות על תחלואות כרוניות, אכתוב בפעם אחרת. אבל  הדור השני אינו לגמרי נורמלי. לא המדינה ולא ממשלות גרמניה מכירות בכך. הדור השני אף פעם לא יקבלו פיצוי מאף אחד. הם וסבלם העקיף שקופים. שלא לדבר על כך שממשלות גרמניה הוציאו על פיצויים רק 3 מיליארד יורו  -על 6 מיליון רציחות. אם כך, אז בכמה פיצתה בעצם ממשלת גרמניה על כל נרצח? בחשבון פשוט - 500 יורו בלבד שווה כל נפש שנרצחה!   את יום השואה הזה, כמו בכל יום שואה, יפתחו את מהדורות החדשות במשפט הבנאלי" כל עם ישראל אבֵל..." אבל למעשה לרבים יום השואה הוא כאמור רק מס שפתיים ובעצם רחוק מלבם של חלק ניכר מהישראלים. ולכן נשאלת השאלה (עם  או בלי שהשואה תלמֵד מהגן) - מה ייזכר במוּדעוּת ובתודעה של העם לאחר שדור השואה עצמו עוד מעט יכחד מהעולם, ולאחר שהדור השני יסתלק אף הוא מהעולם? האם במועדי העם שלנו יזכרו רק מעשי אנטיוכוס, אחשווראש והמן הרשע ואֶבֶל על מקדש שחרב לפני כאלפיים שנה? ואיזו צביעות יש בנאומי נשיאי המדינה וראשי הממשלות בטקסי יום הזיכרון הרשמיים ליום השואה והגבורה. ובנאומיהם הם מציינים בהתחסדות עד כמה הנספים והניצולים בדם לבֵּנוּ. והצביעות זועקת מעל פני האדמה. כי לא נפשות הניצולים בלבם, אלא כספי השילומים מגרמניה שנגזלו על ידי המדינה החל משנות החמישים במאה הקודמת. כספים שהעבירה כפיצויים ממשלת גרמניה ושנגזלו על ידי מדינת ישראל מניצולים כאובים, סובלים וחולים - עבור סדרי עדיפויות זרים ומבישים. ובמשך שנים רבות, ההורים שלי שהם ניצולי שואה שעלו לארץ לפני 1953 - כל מה שכל אחד מהם קיבל מהמדינה (על חשבון כספי השילומים שהמדינה קיבלה ומקבלת מגרמניה) סכום חד פעמי שהוא שווה ערך כיום למשהו כמו 5,000 שקל. ואתם יודעים על מה? את הסכום החד פעמי הזעום הזה הם קיבלו לא על בעיות גדילה של ילדים שחיו ברעב. שהוכו על ידי קלגסים. גם לא על בעיות ונכויות רפואיות אחרות. ולא על אבדן הוריהם ובני משפחתם (אחיהם ואחיותיהם) שנרצחו בדם קר בהיותם ילדים. ולא על ההשלכות נפשיות כתוצאה מכך, ומכל הסבל לא יתואר שעברו והזוועות שראו. אלא, חמשת אלפים שקל עלובים בלבד - פיצויים על כך שלא סיימו בית ספר יסודי ותיכון בעקבות המלחמה. חמשת אלפים שקל פיצויים - זה כל מה ששווים בעיני המדינה לימודי בית ספר יסודי ותיכון. כן, לא בעיני הגרמנים. אלא בעיניי המדינה שקיבלה כספי שילומים ברוחב לב מגרמניה ועשתה בהן כאוות נפשה לצרכים זרים. וכאמור בכל יום זיכרון פותחים ואומרים בכל אמצעי התקשורת עד כמה כולם אבלים. כולל אותה התובעת ממשרד המשפטים שזרקה את אימא שלי מהמדרגות, כשבאה לתבוע בדחילו ורחימו את מעט הפיצויים שמגיעים לה על שאיבדה בטרם עת את כל השיניים שלה בשואה. וכמה צבועים ואכזריים הפוליטיקאים שנותנים למעט שנותרו למות, עם בדידות ומחסור באוכל ותרופות. וכמה צבועות ההכרזות שלהם כל שנה, על תקציב מיוחד שהנה כבר מועבר אליהם - תמיד ערב יום השואה. ועד כמה מצטערת על השואה כל הבירוקרטיה שעושה הכל כדי לעכב כל העברה כזו של תקציבים לניצולי שואה חולים ונזקקים. וכמה מצטערת הבירוקרטיה שמשפילה אותם ופוטרת אותם בלך והבא מסמכים שהבירוקרטיה יכולה לשלוף בקלות בעצמה - במיוחד היום בעידן המחשב. בירוקרטיה שמאבדת את המסמכים גם כשמביאים אותם. ועוד תעודת עניות למדינה - דבר כספי השילומים שהיא סירבה לשלם להורי ולאחרים כל חייהם לא נסתר מממשלת גרמניה, שהחלה לשלם בעצמה לפני שנים אחדות - פיצוי חודשי ישיר שממנו חיים כעת הורי בערוב ימיהם. פיצויים על עקמת עצמות, ראומטיזם, אבדן שיניים ומחלות שסחבו כל חייהם כתוצאה ממעשי הנאצים. ופיצויים לאימא שלא יכולה לישון בלי כדורי שינה וכדורי הרגעה במשך היום. וכמה בירוקרטיה והשפלה הם צריכים לעבור על ידי עובדי ביטוח לאומי שמבקרים בביתם כל כמה חודשים, כדי לנסות ולגרוע מהם את מעט התמיכה שהם מקבלים מהמדינה. וכמה צבוע פלח גדול בעם הזה ששכח מה עשו לו, ובשם הלאומיות ידו קלה על ההדק לעשות מעשה לאחרים. ואיך "יהודי מסריח" התחלף אצלנו ב"אשכנזי מסריח", "סמולני מסריח", או ב"ערבי מסריח". ויש יהודים ששואלים יהודים: "מדוע בכלל הייתם צריכים להישאר בחיים? חבל שלא מתתם". "חבל שהיטלר לא הרג אתכם".  יתכן שיהיו כאן כאלה שיחשבו שאני מגזים. אבל יודעים אתם כמה פעמים הטיחו באבא שלי את הדברים האלה, יהודים? ובמה יהודים כאלה שונים מיתר אומות העולם שאנחנו מזדרזים להאשימן באנטישמיות? ושלא תטעו, אנטישמיות עולמית עדיין חיה נושמת ובועטת. אז עד כמה באמת כל עם ישראל מתייחד עם הנספים וכולו חמלה והבנה לשורדים ומשפחותיהם? כמה אמתיים הנאומים של המנהיגים והפוליטיקאים? כמה באמת למדנו מהשואה - אל תעשה מה שעשו לך? מעבר לצקצוקי לשון ומס שפתיים, עד כמה נוגעת השואה באמת לכל אחד ואחת מאתנו? אני סקפטי. בצער רב הסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה. סטטיסטיקת מספר כניסות ותגובות של שני הפוסטים האחרונים השבוע, המספרים את הסיפורים של משפחתי: מי שאין לו עבר - אין לו עתיד עם שאינו זוכר - אין לו תקומה