יום רביעי, 12 באוקטובר 2016

כפיה דתית


כחילוני בהכרה מלאה,יום הכיפורים מעורר בי זיכרונות לא טובים של כפיה דתית. ואני לא מתכוון לדבר כאן על הסטטוס קוו, שבאחרונה חל בו פיחות זוחל לרעת האוכלוסייה החילונית, בדרך הבטוחה לקראת הקמת מדינת הלכה שראשיתה בירושלים ובקרוב גם אצלכם. ואם חלילה ההפך, מזדעקים הדתיים געוואלט על הפרת הסטטוס קוו (כאילו שסגירת ציר תנועה ראשי בשבת ברחוב בר אילן בירושלים אינו הפרת הסטטוס קוו). החרדים מתחילים להבעיר פחי אשפה ותחנות אוטובוסים. מזדעקים, הח"כים הדתיים וחבריהם החילוניים לקואליציה אומרים אמן. 

לא, אני לא מתכוון להמשיך ולהרחיב בדיבורים על הסטטוס קוו. מזמן אנחנו יודעים שהחרדים פועלים בשיטת 'חומה ומגדל' ובשיטת הסלאמי. אני מתכוון לפרוס כאן זיכרונות על כפייה דתית עלי ועל שכניי בשכונה חילונית. בשנות התשעים במאה הקודמת, גרנו בירושלים בדירה בקומת כניסה בבית רב קומות (שמונה קומות) בשכונה חילונית בגבעה הצרפתית. באותן השנים הייתי היו"ר, הגזבר ו'שאר' חברי הוועד. כי לקטר ידעו כולם, אך בוועד אף אחד לא רצה להיות. אבל גם זה אינו מטרת הפוסט, ונושא זה ראוי לרשומה נפרדת. 

באותם ימים (בלא שונה מהיום) פרעות וחבלות עברו על תושבי ירושלים. תושבים התפוצצו ונרצחו בסכינים. מכוניות במגרשי החניה הביתיים הועלו באש באישון לילה. חסרי בית לא קרואים מצאו מלון בקומת המרתף. אז התקנו דלת כניסה חשמלית לבניין עם אינטרקום.

ופתאום הבחנתי שבשבתות מישהו משאיר בדלת הכניסה לבניין את לשונית המנעול בחוץ. והדלת לא רק שאינה נעולה ופרוצה לכל דיכפין, אלא נטרקת ברעש גדול, בכל עת שמישהו נכנס ומנגנון הסגירה ההידראולי מבקש לסגור את הדלת. ואותי שגרתי אז בקומת הכניסה - רעש טריקות דלת הפלדה שנשמע בכל פינה בדירה, הפריע כל כך למנוחתי וגרם לי להתעצבן ברמות.  אז כיו"ר הוועד, הגזבר וכל 'שאר' חברי הוועד, הוצאתי כמה מאות שקלים על תיקון המנעול שנדפק מהטריקות הבלתי פוסקות של הדלת על לשונית המנעול.

בישיבת דיירים אף לא אחד הודה שהוא אחראי לחבלה בדלת הכניסה. אך כיוון שהיה ברור שאין מעשה זה ידי רוח הקודש, עשיתי אמבוש ותפסתי זוג שכנים שגרים בקומה השישית, ושדירתם אינה פונה לכיוון דלת הכניסה. משנתפסו בקלקלתם, הם הסבירו שזה בגלל הבת שחזרה בתשובה. בכל שבת היא צועדת עם משפחתה מרחק שלושה קילומטרים לערך משכונת שמואל הנביא (שהיא כמעט חרדית כיום) לביקור צהריים אצל הוריה. חייבתי אותם על תיקון הדלת החשמלית והתרעתי שאגיש נגדם תביעה אם עוד פעם ישאירו את הלשונית פתוחה. ליתר ביטחון, בהכירי את המטרייה האנושית, ציינתי בפניהם שהתקנתי מצלמה בכניסה לבניין. לא באמת התקנתי, אבל ההפחדה פעלה. 

והם שבעצמם כל כך פחדו מפיגועים, ניסו בישיבת דיירים להעביר החלטה  לנטרול דלת הכניסה החשמלית בשבתות והתקנת מעלית שבת. על גופתי המתה היו מצליחים. אבל לא נדרשה לשם כך גופתי המתה, כי על פי תקנה עירונית היה צריך הסכמה של 70% מהדיירים (כיום רק רוב רגיל!). ושליש מהדירות אז היו מושכרות, ובעליהן בחיים לא היו מוכנים להוציא פרוטה שאינה הכרחית לטובת הבניין. גם מה שהכרחי, בקושי  מוצא מהם בכוח, לאחר מכתב רשמי עם כותרת 'ללא פגיעה בזכויות'. וכמובן גם מרבית השכנים האחרים לא היו מוכנים להוציא אלפי שקלים בשביל גחמות דתיות. וכי יש להם עודף כסף לסבסוד גחמות דתיות?

ביום כיפור הראשון בבניין, שכנים כעוסים מתלוננים בפניי שהמעלית אינה פועלת, החל מכניסת יום הכיפורים. ביום כיפור הרי אף אחד לא יגיע לתקן. לי זה לא משנה כי אני גר בקומת הכניסה, אבל לא כך לשכנים שנאלצים לטפס שמונה קומות במדרגות. חלקם מבוגרים שעברו התקפי לב בעבר. אחד מהשכנים הוותיקים ציין בפני שכך מדי שנה, המעלית מפסיקה לפעול כשתי דקות לפני כניסת יום כיפור.

אז באותו יום הכיפורים טיפסתי יחד עם שכני רזניק (גמלאי כבן שמונים בעל כושר גופני יוצא מהכלל ובעל ידע טכני) בשני סולמות שבמפלסי הגג, שהובילו אל חדר המכונות. הרמנו בחזרה את השלטר שהורד. אבל עדיין נשארה התעלומה מי עושה את זה וכיצד הוא מצליח להיכנס לחדר המכונות הנעול של המעלית?

לאחר בלשות נפתרה התעלומה - לפני שעברנו לגור בבניין, היו שני חברי וועד חובשי כיפות סרוגות. וידוע שרבים מבעלי הכיפות הסרוגות שהיו פעם שפויים, הפכו לגרוע מכל - 'המתחרדלים'. אז הסתבר שכשהעבירו המתחרדלים האלה את המפתחות לוועד אחריהם, השאירו בידם העתקי צרורות כל המפתחות בבניין. ואז גם נפל האסימון, הכיצד מישהו מפסיק את ההסקה המרכזית בבניין ביום חורף קר 'מטעמי חיסכון' , כאשר חדר המכונות נעול.

ומאז יותר לא כיבה  איש את ההסקה המרכזית וגם לא עצר את המעלית בימי כיפור. כיו"ר, גזבר ו'שאר' חברי הוועד, הוצאתי מהחשבון עבור החלפת כל המנעולים בבניין. 

ערב יום הכיפורים תשע"ד , אני מאושפז לאחר ניתוח. מחובר לאנטיביוטיקה בוורידים ולנרקוטיקה נגד כאבים עזים. את שכני החרדי למיטה בחדר מבקר אברך שנשלח להטרידו על ידי הקהילה.  והוא פונה לשכני החרדי :"הבן שלך גר בישוב זה וזה ליד חיפה. למה הוא לא בא לבקר אותך"? והשכן למיטתי ענה לו בכעס "אני רואה שעשיתם חקירה, מה זה בכלל ענייך"? והאברך ממשיך להטרידו: "האם אתה זוכר להניח תפילין כל יום, ולברך על המזון, ו... ו...". ושכני עונה לו "אני עושה מה שצריך וזה לא עניינך". ואברך האינקוויזיציה ממשיך להקשות ולחקור "מדוע אינך חובש כיפה בחולייך? ואתה לא באמת מניח תפילין". אז ענה לו שכני "קיבלתי פטור מאלוהים".

ואז פשטו אברכים במחלקה האורטופדית בבית החולים הדסה. ואין מי שפוצה פה ואין מי שמסלקם מפאת הפרעה לשלוות החולים. והם עושים בבית החולים כבשלהם. מחלקים ארוחה מפסקת ארוזה לחולים. כאילו שלחולים המסכנים אין מה לאכול בבית החולים.  ובמנה שהם מחלקים (ללא קירור), כמה קרעפלך (כיסוני בשר) משומנים עם תפוחי אדמה מרוסקים וצימעס (גזר מטוגן). ולקינוח דברי מתיקה מסוכרים.  וכי שאלו מישהו אם בכלל מותר להגיש אוכל כזה לחולים הסובלים מסוכרת, כולסטרול ושאר מחלות? 

והאברכים עוברים מחדר לחדר עם שופרות, ותוקעים בהם שעה ארוכה ללא הרף. וקולות השופר הולכים וקרבים, הולכים ומתעצמים עד שאני כבר חושב לטפס על הקירות מכאבים ועצבים. ממתין לבואם עם נשק יום הדין בידי. ובבואם נקטע קול השופר כשהעפתי בקבוק סודה של ליטר וחצי לעברו של האברך. 

ולאחר שהלכו, נכנס יום הכיפורים ואני המשכתי לצפות במסך הטלוויזיה הפרטי שליד מיטתי. אין הטלוויזיה מפריעה לאיש. את מסכה וקולה רואה ושומע רק אני. אמנם ידוע שבכבלים מושתקים בכפייה הדתית מרבית הערוצים, אבל אפשר לצפות עדיין בערוץ נשיונל גיאו, ושאר ערוצים מחו"ל ללא כתוביות עברית (שאני יכול להסתדר היטב בלעדיהן). אבל אז בערך בתשע בערב, בערב יום כיפור, הושבתה מערכת הכבלים, מעשה חבלה. אפילו את המעט שנשאר לחולים שנשארו גלמודים ממשפחותיהם בשל יום הכיפורים לקחו. את המעט שנותר להם כדי להעביר את הזמן ולשכוח מעט ממכאוביהם גדעו בחרב הקנאות. ותגידו, לאדם המאמין ביהוה מותר לעשות דבר כזה ביום הקדוש? האם עבודת חבלה במערכת שידורי הכבלים במוסד חולים מותרת בכלל לאדם דתי באמצע יום הכיפורים? לא, יהוה בוודאי אינו רוצה בכך. יקום הוא בהם ב'שחין ודֶבֶר'. 
והרופא הדתי התורן אמר לי בחיוך רב משמעי, כי יד אלוהים בדבר. והמשיך ביום כיפור לרשום בתיקי הרפואי הוראות לאחיות.

החבלה בשידורי הכבלים הייתה כל כך חמורה עד שרק יומיים לאחר צאת יום הכיפורים הצליחו לתקן אותה. וזה לא היה בבית חולים 'שערי צדק', 'ביקור חולים' או 'משגב לדך'. היה זה  בבית החולים החילוני לכאורה היחיד בירושלים - בית החולים הדסה.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אפשר להשאיר תגובה כאן