סיפור שבת הראשונה של החודש
היד השחורה / קנקן
בשעה היעודה, אני מטפס במעלה המדרגות של בית מגורים ברחביה, סופר את מספר הדלתות בדרך ועוצר בדירה השמינית. מצלצל בפעמון, מקיש בדלת פעמיים, מצלצל שוב פעמיים וממתין. הדלת נפתחת מעט. יד נשלחת מבעד למרווח הצר שנפער, אוחזת במֵכל פלסטיק לבן קטן. ללא אומר, אני ממהר להכניס את המֵכל לשקית אטומה, ואותה לתיק שנשאתי. חוזר כלעומת שבאתי, אל המעבדה.
במעבדה אני מרוקן את תוכן המֵכל לקערת זכוכית קטנה המכילה תמיסה פיזיולוגית. גוש לבנבן, מעט אדמדם, מבצבץ מתוך הנוזל. בעזרת ידיי המכופפות, אני אוחז בגוש ובעדינות גוזר את המעטפת הקרומית במספרים כירורגיות. רקמה ספוגית מתגלה, אותה אני מעביר למבחנת זכוכית עבת דופן. למבחנה אני מכניס מוט עם להבים המחובר למנוע כמו בבלנדר, ומפעיל למספר שניות. את הרסק הנוזלי אני מעביר לשתי מבחנות המכילות תמיסה מיוחדת ואותן לתוך צנטריפוגה. אני מוציא את המבחנות מהצנטריפוגה ומעביר את הנוזל העליון לתוך מבחנות אחרות המכילות נוזל צמיגי שקוף. את אלה אני מעביר לאולטרה צנטריפוגה, הפועלת במהירות של מנוע מטוס סילון.
למחרת, אני מוציא את המבחנות בחרדת קודש מהאולטרה-צנטריפוגה ובוחן את שלושת שכבות הנוזל הצבעוניות שהתקבלו. שואב בזהירות את השכבה האמצעית הצהבהבה והעכורה עם פיפטה מסוג פסטר, בעלת קצה דק ומאורך מזכוכית, ומעביר הנוזל לתוך מבחנה אחרת. את תוכנה מחלק למנות קטנות, אל תוך מבחנות פלסטיק זעירות שאני מעביר לקופסת אחסון בעלת תאים מסומנים, עשויה מפלסטיק מיוחד.
חבוש כפפות אסבסט ומרכיב משקפי מגן, משחיל את קופסת האחסון למתקן הקפאה עמוקה ענק המכיל חנקן נוזלי בטמפרטורה של מינוס 196 מעלות. ענן לבנבן של גז מקפיא מתפזר מפתח המתקן, שננעל במכסה הכתום. במבחנות המוקפאות האלה מצוי חומר הגלם לעבודת המחקר שלי לשבוע הקרוב.
לביצוע המחקר אני זקוק לשליות אישה משלבים שונים של ההיריון. שליות מהשליש הראשון של ההיריון (מהפסקת הריון) קשות יותר להשגה, בשל 'חוק ההפלות' החשוך בארצנו, כמו במדינות הקתוליות. וכשאני עולה במדרגות בדרכי אל היד השחורה, אני חושב שגם אני עובר באופן עקיף על החוק. חושב על ליאונרדו דה וינצ'י שניתח גופות עריריות שהוצאו בסתר באישון לילה מקברן. חושב שללא הגופות האלה, לא היו מתפרסמות המפות האנטומיות המפורטות של גוף האדם - ידע שמשמש היום כל רופא לטיפול בחולים. חושב שעדיף להפיל מאשר להביא ילד לא רצוי לעולם. חושב על נשים שבשל חוק חשוך נאלצות לעבור הפסקות היריון לא חוקיות בסתר, אצל ידיים שחורות, בבתי דירות ובתנאים שעלולים לסכן את בריאותן.
*
אני נוסע באוטובוס מירושלים לקריה בתל אביב. נכנס לבית החולים, מתלבש במדי חדר ניתוח, חובש כפפות, כיסויי נעליים ומסכה ונכנס לחדר הניתוח. מצטרף לצוות הגינקולוגים המבצע ניתוחי גרידה להפסקות הריון שאושרו על ידי וועדת הפסקות הריון.
לעתים נדירות אני מקבל שליות מהשליש הראשון של ההיריון, מהפסקות היריון חוקיות בבתי חולים בירושלים. כל שליה כזו היא בשבילי אוצר. הסידור של הבוס לקבל שליות 'מידיים שחורות' לא מוצא חן בעיניי. אני כבר מעדיף לטרוח ולנסוע באוטובוסים מירושלים לבית חולים הקריה בתל אביב - בית חולים שבו נערכות הפלות בסיטונאות פעמיים בשבוע.
לחדר הניתוח מוכנסת אישה צעירה מכוסה בסדין ירוק. אני מתבונן באישה היפיפייה. צעירה שחומה עם תווי פנים מקסימים שכאלה לא רואים בכל יום. מהרהר כמה חבל שלא פגשתי בה בנסיבות אחרות.
המרדים מזריק לווריד הצעירה חומר הרדמה. תרדמה עמוקה נופלת עליה כהרף. מגרדת מתכת בעלת זרוע ארוכה מוכנסת לתוכה. מגרדת מרחמה את העובר. חלקי עובר מוּצאים ומונחים על הסדין שעוטף את בית החזה הרדום. המנתח מסדר את החלקי העובר המוצאים, כמו בפזל - בוחן בקפדנות שלא נשארה שארית ברחם.
אני אוסף את השליה לתוך מיכל פלסטיק לבן אטום, המכיל תמיסה פיזיולוגית ומכניס אותו לתיקי. המרדים מזריק לאישה סם מעורר. היא מתעוררת ברעד גוף אופייני, כמו בריקוד בטן בקור. לאחר התאוששות קצרה של כרבע שעה לכל היותר, היא מתלבשת, אוספת חפציה ויוצאת לדרכה. מוכנסת האישה הבאה בתור למפעל הפסקות ההיריון.
אני חוזר עם השלל למעבדה בירושלים, עם אוסף של שש - שבע שליות מהפסקות הריון כאלה, בירושלים מתחיל רק יום העבודה באמת.
בשש בערב מתקשרים מחדר לידה של אחד מבתי החולים - "יש לנו יולדת. יש לה פתיחה של חמש אצבעות, תגיע לחדר לידה".
אני יוצא מיד לדרכי, נוסע כחצי שעה באוטובוס, נכנס למבוא חדר הלידה וממתין. המיילדת יוצאת עם קערת נירוסטה המכילה שלייה גדולה המחוברת לחבל הטבור. היא מעבירה את השליה בידיה המכופפות, לתוך מיכל פלסטיק גדול בנפח של שני ליטר שהבאתי, בתחתיתו מעט תמיסה פיזיולוגית. אני מבריג את המכסה ונפרד לשלום.
השעה כבר אחרי שבע בערב. לאחר יום עבודה מפרך. אין בי הכוחות לחזור למעבדה ולהתחיל בפרוצדורה שתימשך לאורך השעות הקטנות של הלילה. בעמל כה רב הגענו לסידור אספקת שליות עם כמה בתי חולים. לומר למיילדת "הפעם אני לא צריך את השלייה", היה מחסל את המשך אספקת השליות.
בחשאי אני מעביר את השליה לשקית ניילון אטומה של אשפה וזורק אותה לתוך צפרדע האשפה, במעונות הסטודנטים הסמוכים. בדמיוני אני רואה כיצד השליה משמשת סעודה משובחת לחתולי האשפה. נשמע מזעזע, אך אחרת מה עושים עם השליות בבתי החולים? אינני בטוח שבכולם קוברים אותן, מאכל לרמשים. בחלק מבתי החולים נפטרים מהחומר הביולוגי במשרפות. וזה כבר מזכיר לי אז סרט אחר. והמשרפות מזהמות את הסביבה. עד כמה שנשמע מזעזע, החתולים הרעבים נראים לי פתרון ירוק, ידידותי לסביבה.
בבוקר אחד אני מקבל טלפון המודיע לבוא לאסוף שליה מבית חולים מסוים. כהרגלי אני ממהר לנסוע לשם. מחכה במבוא חדר הלידה למיילדת שתצא עם השלייה. מיד לאחר שקבלתי את השליה, יוצא לתדהמתי בעלה של עלמה (שם בדוי) מחדר הלידה. כמוני, עלמה עובדת באותה מעבדה. משתמשת בשליות למחקר תזה שלה לתואר שני. זו היא שילדה. ובעלה סמוק פנים אומר לי בכעס שהוא אינו מסכים שהשליה שלה תשמש למחקר. למזלי, מספר יולדות היו בתהליכי לידה במספר חדרי לידה במקביל, בדרגות התקדמות שונות. את השליות אני מקבל באופן אנונימי, ללא פרטי היולדת. ואני חושב לעצמי כמה פרימיטיבי מצד עלמה לעבוד על שליות של אחרות, אבל לא מתירה לעבוד על שלייה של עצמה, שיכולה לתרום למדע. אני מהרהר כמה פעמים תרמתי דם של עצמי למחקר, כדי שלא לבקש מאחרים. ואז אני מתחלחל כי עשיתי את כל הנסיעות האלה כדי שאחזור למעבדה בידיים ריקות? מרגיזה אותי ההתנגדות הרגשית של עלמה ובעלה. ראשית, בכל פנים חומר הגלם מהשליות מעובד ומאוחסן במעבדה בצורה אנונימית. אין רישום של שמות היולדות. וגם בשליה שהביאה לי המיילדת, אין רישום של שם היולדת. אז אני אומר לבעלה של עלמה שהיא אינה היולדת היחידה כאן, וחוזר עם השליה 'האנונימית' למעבדה, ללא ייסורי מצפון כל שהם. מתבסס על חמת הספק של זהות היולדת.
אני יושב כבר חודשיים על כתיבת התזה לדוקטורט. אני חייב להגיש מחר את העבודה. כבר קיבלתי ויזת עבודה לארה"ב ומחכים לבואי במכוני הבריאות הלאומיים. הטיסה ביום חמישי הקרוב והדירה כבר מושכרת החל מיום ראשון בשבוע הבא. בלילה האחרון אני גוחן מעל ערמת עשרים וחמישה עותקים כרוכים שיצאו מבית דפוס, עושה הגהות אחרונות בעותקים מודפסים בני מאה וחמישים עמודים. את ההגהות האחרונות אני עושה בטיפקס ובאותיות דפוס ידניות. במהלך התיקונים הסיזיפיים שלאחר לילות לבנים, אני חושב על עשרות רבות של שליות משלבים שונים בהריון. השליות המרכיבות את האותיות, הגרפים והתמונות. האותיות שמתארות מחקר של חמש שנים מפרכות. מחקר שעסק בשני חלבונים מאותה משפחה, המתבטאים בצורה שונה במהלך ההיריון. מחקר תגלית שזיהה מהו תפקידם, ומדוע הייצור של אחד מהם מתגבר בשליש האחרון של ההיריון. במהלך העבודה על השליות התברר הקשר בין ייצור יתר של החלבונים האלה לרעלת הריון ולהפלות טבעיות. האיסוף הסיזיפי והעיבוד של השליות הביא לתגלית שאחד מהחלבונים האלה שמתבטאים באופן נורמלי בהריון בשליית אישה, מתבטא גם בגידולים סרטניים שונים בנשים כמו בגברים כאחד. בשניות טיפקס מתייבש מהרהר בהשלכות התגלית. מעתה גילוי רמה של חלבון זה מעל לנורמה בבדיקת דם - יעלה חשד מיידי למציאות גידול סרטני בנבדק. המחקר בשליות הביא לתוצרת של אחד עשר פרסומים בכתבי עת מכובדים, והנה אני גוחן מעל ההגהות האחרונות באישון לילה, מנקר, מתעורר ונרדם, כלי הכתיבה נשמטים. לפנות בוקר מתעורר בבהלה. מגלה שלמזלי זוגתי הנפלאה השלימה את ההגהות.
המרדים מזריק לווריד הצעירה חומר הרדמה. תרדמה עמוקה נופלת עליה כהרף. מגרדת מתכת בעלת זרוע ארוכה מוכנסת לתוכה. מגרדת מרחמה את העובר. חלקי עובר מוּצאים ומונחים על הסדין שעוטף את בית החזה הרדום. המנתח מסדר את החלקי העובר המוצאים, כמו בפזל - בוחן בקפדנות שלא נשארה שארית ברחם.
אני אוסף את השליה לתוך מיכל פלסטיק לבן אטום, המכיל תמיסה פיזיולוגית ומכניס אותו לתיקי. המרדים מזריק לאישה סם מעורר. היא מתעוררת ברעד גוף אופייני, כמו בריקוד בטן בקור. לאחר התאוששות קצרה של כרבע שעה לכל היותר, היא מתלבשת, אוספת חפציה ויוצאת לדרכה. מוכנסת האישה הבאה בתור למפעל הפסקות ההיריון.
אני חוזר עם השלל למעבדה בירושלים, עם אוסף של שש - שבע שליות מהפסקות הריון כאלה, בירושלים מתחיל רק יום העבודה באמת.
*
בשש בערב מתקשרים מחדר לידה של אחד מבתי החולים - "יש לנו יולדת. יש לה פתיחה של חמש אצבעות, תגיע לחדר לידה".
אני יוצא מיד לדרכי, נוסע כחצי שעה באוטובוס, נכנס למבוא חדר הלידה וממתין. המיילדת יוצאת עם קערת נירוסטה המכילה שלייה גדולה המחוברת לחבל הטבור. היא מעבירה את השליה בידיה המכופפות, לתוך מיכל פלסטיק גדול בנפח של שני ליטר שהבאתי, בתחתיתו מעט תמיסה פיזיולוגית. אני מבריג את המכסה ונפרד לשלום.
השעה כבר אחרי שבע בערב. לאחר יום עבודה מפרך. אין בי הכוחות לחזור למעבדה ולהתחיל בפרוצדורה שתימשך לאורך השעות הקטנות של הלילה. בעמל כה רב הגענו לסידור אספקת שליות עם כמה בתי חולים. לומר למיילדת "הפעם אני לא צריך את השלייה", היה מחסל את המשך אספקת השליות.
בחשאי אני מעביר את השליה לשקית ניילון אטומה של אשפה וזורק אותה לתוך צפרדע האשפה, במעונות הסטודנטים הסמוכים. בדמיוני אני רואה כיצד השליה משמשת סעודה משובחת לחתולי האשפה. נשמע מזעזע, אך אחרת מה עושים עם השליות בבתי החולים? אינני בטוח שבכולם קוברים אותן, מאכל לרמשים. בחלק מבתי החולים נפטרים מהחומר הביולוגי במשרפות. וזה כבר מזכיר לי אז סרט אחר. והמשרפות מזהמות את הסביבה. עד כמה שנשמע מזעזע, החתולים הרעבים נראים לי פתרון ירוק, ידידותי לסביבה.
*
*
אני יושב כבר חודשיים על כתיבת התזה לדוקטורט. אני חייב להגיש מחר את העבודה. כבר קיבלתי ויזת עבודה לארה"ב ומחכים לבואי במכוני הבריאות הלאומיים. הטיסה ביום חמישי הקרוב והדירה כבר מושכרת החל מיום ראשון בשבוע הבא. בלילה האחרון אני גוחן מעל ערמת עשרים וחמישה עותקים כרוכים שיצאו מבית דפוס, עושה הגהות אחרונות בעותקים מודפסים בני מאה וחמישים עמודים. את ההגהות האחרונות אני עושה בטיפקס ובאותיות דפוס ידניות. במהלך התיקונים הסיזיפיים שלאחר לילות לבנים, אני חושב על עשרות רבות של שליות משלבים שונים בהריון. השליות המרכיבות את האותיות, הגרפים והתמונות. האותיות שמתארות מחקר של חמש שנים מפרכות. מחקר שעסק בשני חלבונים מאותה משפחה, המתבטאים בצורה שונה במהלך ההיריון. מחקר תגלית שזיהה מהו תפקידם, ומדוע הייצור של אחד מהם מתגבר בשליש האחרון של ההיריון. במהלך העבודה על השליות התברר הקשר בין ייצור יתר של החלבונים האלה לרעלת הריון ולהפלות טבעיות. האיסוף הסיזיפי והעיבוד של השליות הביא לתגלית שאחד מהחלבונים האלה שמתבטאים באופן נורמלי בהריון בשליית אישה, מתבטא גם בגידולים סרטניים שונים בנשים כמו בגברים כאחד. בשניות טיפקס מתייבש מהרהר בהשלכות התגלית. מעתה גילוי רמה של חלבון זה מעל לנורמה בבדיקת דם - יעלה חשד מיידי למציאות גידול סרטני בנבדק. המחקר בשליות הביא לתוצרת של אחד עשר פרסומים בכתבי עת מכובדים, והנה אני גוחן מעל ההגהות האחרונות באישון לילה, מנקר, מתעורר ונרדם, כלי הכתיבה נשמטים. לפנות בוקר מתעורר בבהלה. מגלה שלמזלי זוגתי הנפלאה השלימה את ההגהות.
 |
| שליה לאחר לידה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן